אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/עה

יום שני כג אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף עה

בהרת ושער לבן שנולדו בבת אחת

ביאור השיטה בדברי רש"י במקור דין קדימת בהרת לשער לבן

הגמרא במסכת כתובות (עה:) מביאה את דברי המשנה בנגעים (פ"ד מי"א): אם בהרת קודם לשער לבן - טמא, אם שער לבן קודם לבהרת - טהור, ספק - טמא. ורבי יהושע אומר, כהה. ומפרש רבה שכוונת רבי יהושע לטהר את הנגע, שבמקום ספק הרי הוא כמו שכהה הנגע ממראהו שהוא טהור. [וברש"י מובא פירוש נוסף בשם רבי משה הדרשן, לפיו יש לגרוס 'קיהה' (וכך גירסת המשניות לפנינו), ופירושו שרבי יהושע קיהה בדבר ונחלק עליהם וטיהר, כאדם שנקהו שיניו על אדם שאין משגיח לדבריו].

והנה יש לדון בדין זה שאם קדמה בהרת לשער לבן טמא, ואם שער לבן קדם לבהרת טהור, מה יהיה הדין באופן שבאו הבהרת והשער הלבן כאחד.

וברש"י (ד"ה טמא) הביא מקור הדין שתקדם הבהרת לשער הלבן מהכתוב (ויקרא יג כה) "וראה אותה הכהן והנה נהפך שער לבן בבהרת", ומכאן שהשער הלבן בא אחר הבהרת.

ובשיטה מקובצת כתב שרש"י במהדורא בתרא קיצר ובמהדורא קמא הרחיב דבריו: אם בהרת קודם לשער לבן, שכך כתוב בפרשה וגזרת הכתוב היא, דכתיב "וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן" שנתלבן השער בתוך הבהרת, דהיינו בהרת קודם לשער הלבן, "וטמאו הכהן" [ומדבריו משמע שגם במהדו"ב שקיצר רש"י וכתב טעמא דהכי כתיב בקרא שער לבן בבהרת, כוונתו לפסוק זה ששער בנגע הפך לבן, ולא לפסוק 'והנה נהפך שער לבן בבהרת' כי למה לו לרש"י לשנות המקור בפסוק. אך יעויין בתוספות (ד"ה שער) שכתבו: דריש מכתיב שער לבן בבהרת משמע שהבהרת קדמה. ומדבריהם משמע להדיא שהביאו לשון הפסוק, ופשטות אף רש"י לכך נתכוון, ולכאורה גם השיטה כוונתו לכך, וצ"ב מדוע שינה רש"י הפסוק].

סתירת דקדוק דיני המשנה מרישא לסיפא ומדוע לא נדון הספק כספק ספיקא

ובביאור דברי רש"י כתב השיטה, שהוקשה לו רישא לסיפא, שמהרישא משמע שדוקא אם הבהרת קודמת לשער לבן אז הוא טמא, אבל אם יבואו שניהם בבת אחת יהיה הנגע טהור, ומאידך מהסיפא משמע שדוקא אם שער לבן קודם לבהרת אז טהור, אבל אם יבואו שניהם בבת אחת - יהיה טמא. ועל זה תירץ רש"י שהתנא נקט 'בהרת קודם לשער לבן' משום דהכי כתיב בקרא, אך אין הכי נמי שאם יבוא שניהם בבת אחת יהיה הנגע טמא, ועיקר הטעם "דכל שנתלבן השער מתוך הבהרת אפילו באו שניהם בבת אחת 'בהרת קודם לשער לבן' מקרי".

והנה מבואר במשנה שאם ספק מה קדם למה, דין הנגע שהוא טמא מספק. ולכאורה יש להקשות, הלא אם נדקדק את לשון המשנה ברישא, שרק אם קדמה הבהרת לשער הלבן טמא הנגע, אם כן יש לדון כאן ספק ספיקא, ספק קדם השער הלבן, ואף אם לא קדם, שמא לא קדמה הבהרת אלא באו בבת אחת. אמנם, מאיר השיטה, לפי מה שנתבאר בדברי רש"י ש'אם בהרת קדמה לשער לבן' לאו דוקא והוא הדין אם באו בבת אחת, אם כן אין כאן ספק ספיקא ומבואר היטב דין המשנה שבספק טמא.

קושיית התפארת ישראל שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו

וכך נקט גם התפארת ישראל (נגעים פ"ד אות מד) שכיון שהבהרת נתהוותה ביחד עם הב' שערות, טמא. ובבועז (אות ט) כתב להקשות על דברי עצמו, שהרי קיי"ל (קידושין נ:) כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ואם כן כיון שאם תבוא הבהרת אחר הב' שערות אינו טמא, אם כן גם כשנתהווה השער לבן עם הנגע ביחד לא תטמא הנגע.

ומוסיף התפא"י שאין לדחות שכל כלל זה הוא רק בדבר התלוי בפעולות אדם, כמו במקדש שתי אחיות וכיו"ב, אבל בנגעים שתלוי במקרה אולי אין לומר כן, וכמו שאף ש'אין איסור חל על איסור' אבל אם באו בבת אחת - חלו. שהרי הגמרא בקידושין (נא.) דנה מכח כלל זה על דין בכור כשיצאו שנים בעשירי, והרי גם שם הוא דבר התלוי במקרה ואינו תלוי בפעולות אדם, ואעפ"כ סברה הגמרא שיש בו כלל זה ש'כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו'.

ומיישב הבועז על פי המבואר בתוספות בזבחים (ל.) שעיקר טעם הכלל ש'כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו' הוא משום ד'הי מינייהו מפקת', שהרי שניהם אינם יכולים לחול, והכיצד תקדים את זה לזה או את זה לזה. ולפי זה יש לומר שגבי נגע, כיון שמסתבר שהנגע הוא הסיבה שהלבינו השערות, וכמו שכתבו התוספות בנדה (יט. ד"ה רבי יהושע): דדרך השער ללקות ולהתלבן מחמת הנגע, וכיון שכן שפיר יש לנו לומר שאף שבאו שניהם בבת אחת מכל מקום הבהרת היא שגרמה להתלבנות השער - ולכן טמא בבת אחת אף שאינו בזה אחר זה.

דעת רבי בן ציון בלום זצ"ל הי"ד שבבת אחת הוא נגע מדרבנן ואינו דבר המפורש בתורה להיתר

ובספר שיבת ציון (לרבי בן ציון בלום זצ"ל הי"ד אב"ד סארוואש ואויפאלו) העיר לשם מה הוצרך התנא להשמיענו דין זה שאם בהרת קדמה לשער לבן טמא, הלא כך מפורש בפסוק, וניתי ספר וניחזי. ומכח קושיא זו רצה לומר שבאמת בפסוק לא מבואר אלא שאם בהרת קודמת לשער לבן טמא הנגע, ואילו חכמים נקטו שרק באופן ששער לבן קודם לבהרת טהור, כמפורש בסיפא, ומשמע שבבת אחת טמא עכ"פ מדרבנן. ולכאורה קשה הלא כיון שבפסוק מפורש לטמא רק כשבהרת קודמת לשער לבן, אם כן משמע שבבת אחת טהור הנגע, ואם כן יש לדון אופן זה כדבר המפורש בתורה להיתר שאין כח ביד חכמים לאוסרו, כמבואר בט"ז (יו"ד סימן קיז, וחו"מ סימן ב). ועל כן בא התנא ופירש 'אם בהרת קודם לשער לבן טמא' דהיינו שבפסוק לא מפורש אלא אופן זה שקדמה הבהרת לשער לבן, אך הדיוק שבבת אחת אינו טמא אינו מפורש בפסוק ולכן אמרו חכמים שרק 'אם שער לבן קודם לבהרת טהור' אבל בבת אחת טמא.

ועפ"ז כתב לבאר את דקדוק לשון רש"י "דהכי כתיב קרא שער לבן בבהרת", שכוונתו שאף שמדוייק בפסוק שבבת אחת טהור מכל מקום כיון שהכתוב בפסוק להדיא אינו אלא בקדמה בהרת לשער לבן, לכן אמרו חכמים שדוקא שער לבן קודם לבהרת טהור אבל בבת אחת טמא.

והנה לפי דבריו התיישבו שני הדקדוקים מרישא וסיפא ואין כאן כל סתירה, כי הדקדוק מהרישא אמת מדין תורה, שכן בפסוק מפורש רק שאם קדמה בהרת לשער לבן טמא. ואילו הדקדוק מסיפא אמת אף הוא מדרבנן, שתקנו חכמים שרק בקדם שער לבן לבהרת טהור אבל בבת אחת טמא. והשיבת ציון כתב שלפי דבריו לא קשה קושיית השיטה דהוי ספק ספיקא, כיון שבבת אחת טמא, ואמנם יש להעיר שהרי לפי דבריו מה שבבת אחת טמא הוא דין דרבנן וספק דרבנן לקולא. אלא שיש לומר שבכה"ג אין הדין דרבנן עומד בפני עצמו, אלא הוא כעין הרחבה לדין דאורייתא ובכה"ג מקבל גדרים של דין דאורייתא לענין ספק, שספקו לחומרא, ואין כאן מקומו.

הערת רבי פסח פרנק זצ"ל שאי אפשר לצמצם וכל 'בבת אחת' הוי 'ספק'

ורבי צבי פסח פרנק זצ"ל בהר צבי, העיר על עיקר קושיית השיטה בדקדוק הרישא והסיפא שנראים כסותרים זה לזה, שהרי לכאורה קיימא לן ש'אי אפשר לצמצם' ואם כן אי אפשר שיבואו בבת אחת, ולעולם בבאו בבת אחת קדמה הבהרת או שקדם השער רק שאנו איננו יודעים מה קדם למה, ואם כן הרי זה בכלל 'ספק' המבואר במשנה שהוא טמא.

דרשת הרמב"ם מקרא ד'והיא הפכה שער לבן' שהבהרת היא שהלבינה את השער

ויעויין ברע"ב (נגעים פ"ד מי"א) שהביא מקור דין זה, שצריך שתקדם הבהרת לשער לבן, מהכתוב בפרשת נגעים (ויקרא יג י): "וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן..." - שהבהרת היא שגרמה לשער שיהפוך ללבן. ומקור דבריו בפירוש המשניות להרמב"ם, שכתב: כבר הודעתיך שהב' שערות צריך שיתלבנו בנגעי בהרת... והוא אמרו מפני שאמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, וכבר הודעתיך שראיה זה כולו 'והיא הפכה שער לבן' - עד שתהיה הבהרת היא אשר שינתה השתי שערות. ואם לא יתחדשו אלו השתי שערות אלא אחר שלימות הבהרת כגריס הנה הוא טמא.

ולכאורה לפי דרשה זו שהבהרת היא שגורמת לשער שיהפוך ללבן, יש לומר דהיינו דוקא באופן שהשתי שערות באות אחרי הבהרת, שאז יש לומר שהבהרת היא ששינתה את שתי השערות, משא"כ באופן שבאו כאחד, הלא נעשו שער לבן עוד קודם 'שלימות הבהרת' ואי אפשר לקיים כאן 'והיא הפכה שער לבן' שהבהרת היא שגרמה לשער שיהפוך ללבן. ואם כן לפי דרשת הרמב"ם באופן שיבואו השער הלבן והבהרת בבת אחת - יהיה הנגע טהור, ודלא כדברי השיטה מקובצת בדעת רש"י.

פשטות דעת הר"ש והרא"ש שאם באו בבת אחת אין הנגע טמא

והנה על דין המשנה (נגעים פ"ד מי"א) "בהרת כחצי גריס ואין בה כלום, ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות - הרי זו להחליט", שעליו ממשיכה המשנה ומביאה את הכלל "מפני שאמרו, אם בהרת קדמה לשער לבן טמא" וכו', פירש הר"ש: כל היכא דתנן "ובה ב' שערות" או "ובה שערה אחת", לאו דאתו בהרת ושערות בהדי הדדי, אלא הבהרת קדמה ואחר כך באו השערות. וכ"כ בפירוש הרא"ש: 'ובה שתי שערות', כלומר, ובה נולדו שתי שערות ולא שבאו כאחד. וכן העתיק הרע"ב.

ובדבריהם מפורש להדיא שכל שבאו הבהרת והשערות בבת אחת, לא חשיב השער לבן סימן טומאה, אלא צריך שאחר הבהרת יבוא השער לבן. והרע"ב הלך בזה לשיטתו, שכן הוא דורש כן כדרשת הרמב"ם מהפסוק 'והיא הפכה שער לבן' שהבהרת היא שגרמה לשער שיהפוך ללבן, אמנם הר"ש (נגעים פ"ד מ"ג) מביא מהתורת כהנים דרשה כדרשת רש"י במהדו"ק, מהפסוק "ושער בנגע הפך לבן" - ולא קודם, וצריך לומר שמכל מקום נראה לו לפרש בכוונת הפסוק שרק אחר שהוא נגע הפך השער ללבן, ודלא כפירוש רש"י בדרשה זו וכמו שכתב השיטה בדעתו.

ביאור התוספות חדשים בדעת הראשונים שבבת אחת תלי במחלוקת התנאים כבספק

אמנם בתוספות חדשים על המשניות (מי"א) הביא דברי הרא"ש וכתב: רצונו לומר, דאם באו כאחת דאז הוי ספק אם בהרת קדמה אם לאו, ותליא בפלוגתא דרבנן ור"י דבסמוך, ומתניתין סתמא קתני הרי זה להחליט, דמשמע דבהאי בבא כולי עלמא מודו אפילו רבי יהושע, ע"כ.

והנה בפשטות כוונתו כמו שכתב הגרצ"פ פרנק זצ"ל, שלעולם אי אפשר לצמצם, ואף כשנראה שבאו כאחד מכל מקום כיון שאי אפשר לצמצם לעולם הוא ספק שמא באה הבהרת קודם או שמא בא השער לבן קודם, וממילא אי אפשר לומר שהמשנה עוסקת באופן זה שכן אופן זה תלוי במחלוקת התנאים, ואילו במשנה משמע שבדין זה כולם מודים, ולכן הוצרך הרא"ש לפרש שכוונת המשנה 'ובה שתי שערות' שבה נולדו אחר כך שתי שערות. וכצ"ל גם בדברי הר"ש.

ואמנם בספר תורת נגעים (נגעים פ"ד מי"א) העיר על דבריו שמסתימת לשון הראשונים לא משמע כן, שהרי לפי דברי התוספות חדשים עיקר כוונת הראשונים שאין מדובר באופן שאיננו יודעים מי קודם, ואילו לשון הראשונים מורה שעיקר המכוון בדבריהם הוא שלא באו בהדי הדדי, ומשמע שעיקר הקפידא שאם באמת יבואו בהדי הדדי לא יהיה השער לבן סימן טומאה.

מהלך חדש שבבאו בבת אחת הוי ספק בקדימה שכלית מה קדם למה

ואפשר להציע דרך נוספת בביאור דברי התוספות חדשים, שהרי כבר נתבאר מדברי התפארת ישראל שמה שצריך שיבוא השער לבן אחר הבהרת הוא כי רק בכה"ג השער לבן הוא סימן טומאה, שבכה"ג אנו נוקטים שהבהרת היא שהפכה את השער ללבן. ואמנם התפארת ישראל נקט שגם באופן שבאים בבת אחת, אנו תולים מסברא שהבהרת היא ש"קדמה" לשער לבן, והיא שגרמה לשער לבן שילבין, אך אפשר שבזה חולק התוספות חדשים על דעת התפארת ישראל.

כלומר, שבאמת התוספות חדשים לא בא בדבריו לפרוך שאין מציאות של 'באו בבת אחת' כיון שאי אפשר לצמצם, אלא כוונתו שאף אם באמת יבואו בבת אחת מכל מקום יהיה דין ה'שער לבן' כדין ספק. וזאת משום שהטעם שצריך שתקדם בהרת לשער לבן הוא כי בכך אנו נוקטים שהבהרת היא שגרמה לשער לבן שילבין, ואילו כשהשער לבן קדם לבהרת ע"כ שלא הבהרת היא שגרמה לו להלבין. אמנם באופן שבאו שניהם בבת אחת, אם כן יש לנו ספק מה 'קדם' למה, פירוש, אנו מסופקים מה קדם למה בקדימה שכלית, האם השער לבן קדם לבהרת ולא בא מכחה, או שהבהרת היא שקדמה לשער לבן והיא שגרמה לו שילבין.

וזו כוונת הראשונים, שכיון שצריך שהבהרת תגרום לשער לבן שילבין, ממילא באופן שבאו בבת אחת הרי ספק לפנינו אם הבהרת היא שגרמה לו להלבין - וספק זה שווה לספק אם קדמה הבהרת לשער לבן או השער לבן לבהרת, שמבואר בסיפא דמשנה שנחלקו בדבר תנאים.