אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/ט

יום שלישי ח אייר - מסכת יומא דף ט

בעלות ממונית מכח המוציא מחבירו עליו הראיה

הפרשת תרומת מעשר מתבואת דמאי

בדף היומי (ט.) מביאה הגמרא את תחילתה של ברייתא המובאת באורך במסכת סוטה (מח.) ועוסקת בתקנת חיוב הפרשת תרומות ומעשרות מדמאי: לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם, כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה. עמד והתקין להם הלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני, מעשר ראשון מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן, ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים, מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה.

מבואר שיוחנן כהן גדול תיקן שיפרישו מן הדמאי מעשר ראשון ומעשר עני אך אין צריך לתנם ללוי ולעני מדין המוציא מחברו עליו הראיה, אך צריך להפריש מתוך המעשר ראשון תרומת מעשר וליתנה לכהן, וכן מעשר שני יפריש ויאכלנו בירושלים.

והקשה בגבורת ארי, מאחר שכל הטעם שמעכב את המעשר ראשון אצלו ואינו נותנו ללוי ואין לו חשש גזל הוא משום שכלל גדול בתורה המוציא מחבירו עליו הראיה, אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן במה שמפריש הבעל הבית תרומת מעשר מן המעשר ראשון. הרי כיון שחששו שמא לא עישר העם הארץ את תבואתו, אם כן המעשר ראשון לפי האמת של הלוי הוא ולא של הישראל, ודעת חכמים (גיטין לא: דלא כדעת רבי אלעזר בן גמלא) שאין רשות לבעל הבית להפריש תרומת מעשר ממעשר ראשון כיון שהוא של הלוי והוה ליה תורם שלא מדעת שאין תרומתו תרומה.

מדין המוציא מחבירו עליו הראיה הו"ל בעלים גמור

ויישב הגבורת ארי שמאחר שכל החסרון בהפרשתו על תבואת חברו הוא מטעם שהוא תורם שלא ברשות בעלים, אם כן באופן כזה שמותר לו להחזיק בתבואה מדין המוציא מחבירו עליו הראיה שוב ממילא הרי הוא כתורם ברשות והפרשתו חלה.

הקהילות יעקב (ב"מ סימן יא) הוסיף בה דברים שכיון שעל פי דין תורה אינו צריך ליתנו לכהן מדין המוציא מחברו עליו הראיה הוה ליה הישראל בעלים גמור ומעשרותיו מעשר ותרומתו תרומה כדין בעלים ודאי.

למד מכך הקה"י כלל: ומכאן מוכח נמי דכל הזוכה בדבר מדין המוציא מחבירו עליו הראיה מחשב בעלים גמור אפילו אינו בעלים האמיתי וקמיא שמיא גליא שאינו שלו.

'לכם' באתרוג וקידושי אשה

נפקא מינה נוספת לדין זה מביא הקהילות יעקב (יומא סימן ג) לגבי דין לכם באתרוג, הנלמד מהפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון", שהסתפק בספר אמרי בינה (דיני יום טוב סימן כא אות ד' ואילך) האם אתרוג שזכה בו מספק מתקיים בו דין "לכם". וכתב הקה"י שמצא בדברי הגרעק"א (משניות דמאי פ"ג אות ו) שתפס בפשיטות שחשיב לכם. ואף בדבריו יש לבאר כן שכיון שמכח ספק אנו מחזיקים הממון כשלו הו"ל בעלים גמור ושפיר חשיב לכם. אמנם דוחה הקה"י את הראיה מאתרוג, כי יתכן שאף אם אין גדרו כבעלים גמור לענין הפרשת תרומות ומעשרות עדיין לענין אתרוג שפיר חשיב "לכם". שכן מצינו שפסק הרמב"ם להלכה שגם לדעת רבי מאיר הסובר מעשר שני ממון גבוה, מכל מקום יכול ליטול אתרוג של מעשר שני ויוצא בו ידי חובתו, וכמו שביאר הכסף משנה (ביכורים פ"ו ה"ד) שמאחר שכל שימושי האתרוג עומדים לו והיכולת והיתר האכילה מיוחדים לו (בשונה מהפקר שאף שמותר לו לאוכלו אך אינו מיוחד דוקא לו) סגי בכך להחשיבו "לכם" אף שאינו בעלים.

ובקובץ הערות (סימן עא אות ב) ביאר שבנדון זה נחלקו האמוראים בדין תקפו כהן: שמספקא להו בגמרא בדינא דהמוציא מחברו עליו הראיה, אם הוא דין ודאי או אינו אלא ספק דכיון דלא ידעינן של מי הוא אין כח לבי"ד לעשות שום מעשה בזה וממילא נשאר אצל המוחזק. ואם קידש אשה בממון זה אינה אלא ספק מקודשת. או דילמא דדינא דהממע"ה הוא דין ודאי ולא ספק, שכמו שבאיסורין אזלינן בתר חזקה והוי דין ודאי ולא ספק, הכי נמי בבמון אזלינן בתר חזקת ממון והוא גם כן דין ודאי דספק ממון נשאר אצל המוחזק בתורת ודאי, ואם קידש אשה בממון זה הוי ודאי קידושין.

ומוסיף הקובץ הערות שכן הוא הדין גם בנוגע לנדון האמרי בינה הנ"ל: משום דדין מוחזק הוה דין ודאי כו' ומשום הכי הוי ודאי שלו לכל הדינים ויכול לצאת באתרוג כזה ביום ראשון. וכן נקט בקובץ שיעורים (כתובות נה) שדין 'לכם' באתרוג תלוי ועומד בהגדרת בעלותו הממונית מדין המוציא מחברו עליו הראיה.

ובעיקר הנדון אם יכול לקדש אשה בממון זה או לא, כבר עמד בזה בקונטרס הספיקות (כלל א סעיף ח) וכתב (בקיצור לשון מעט): וראיתי לחקור בכל ספק ממונא דקיי"ל קולא לנתבע והמוציא מחבירו עליו הראיה, אם קידש הנתבע אשה בהאי ספק ממון מהו דין הקידושין הללו. ולא מצאתי דין זה מפורש אבל כך דעתי נוטה שהקידושין של הבעל המה קידושי ודאי, כיון דהתורה לא חייבתו להחזירו כשלו הוא ממש.

סברת החמדת שלמה לחלק בין מתנות כהונה לשאר דברים

בשו"ת חמדת שלמה (או"ח סימן א) רוצה לחדש שע"כ לא אמרינן בכה"ג שחשוב הדבר של המחזיק לגמרי והוה שלו לגמרי אלא דווקא במתנות כהונה שהוא ממון שאין לו תובעין. ועל כן כל זמן שהוא אצל הבעלים מקרי ממון הבעלים לגמרי. משא"כ בשאר ספק ממון אף שנשאר הממון אצל המוחזק אין זה אלא רק ספק ממונו ואינו שלו בתורת ודאי.

מחלוקת רש"י ותוספות בדין הפרשת תרומת מעשר של דמאי

ואמנם כל נדון זה הוא רק לפי פירוש רש"י בסוגייתנו (ד"ה המוציא) שפירש טעם הדבר שצריך ליתן תרומת מעשר לכהן, שיש איסור ועון מיתה באכילתה. הרי מבואר שהפרשתו נעשית מעיקר הדין וע"כ שחלה הפרשתו כדין. אמנם התוספות (ד"ה מעשר) כתבו בתו"ד שכיון שדמיה מועטין תקינו רבנן שיתננה לכהנים. וכעין זה כתב המקדש דוד (זרעים סימן נז) בדעת הרמב"ם שאף שצריך ליתן תרומת מעשר של דמאי לכהן בחינם, מכל מקום אין זה כשאר תרומה דחשיבא ממון כהן אלא רק חייבו חכמים ליתנו לכהן אבל אין הוא נחשב לממון הכהן. ולפי זה באמת אין ראיה מסוגייתנו שאדם חשוב בעלים בממון הבא לו מדין המוציא מחברו עליו הראיה.