אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/עא

יום שלישי טז אייר תשפ"ב - מסכת יבמות דף עא

חיוב אשה במילת זכרים בפסח

דעת רש"י שמצות מילה מוטלת על אביו ואמו

הגמרא במסכת יבמות (עא.) מסתפקת בדין ערלות שלא בזמנה אם פוסלת מאכילת תרומה, וכגון לסוך שמן תרומה לקטן שנולד קודם שמונה ימים. ודנה הגמרא לפשוט את הספק מהמבואר בברייתא שגם באופן שבשעת שחיטת הפסח לא היה מוטל עליו למול את זכריו ובשעת אכילת הפסח היה מוטל עליו למולם, שאף בכה"ג מילת זכריו מעכבתו. ולכאורה כיצד יתכן הדבר שבשעת עשיית הפסח לא היתה מוטלת עליו המילה ובשעת אכילתו היתה מוטלת עליו, ובפשטות היינו באופן שנולד לו זכר בין אכילה לשחיטה - ואם ערלתו מעכבת על כרחך שאף ערלה שלא בזמנה מעכבת.

ורבא דחה הראיה (עא:) והעמיד באופן שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין בשעת שחיטת הפסח ואחר כך נשתחררו קודם זמן אכילת הפסח, שאז בשעת השחיטה לא היתה מילת זכרים מעכבתם כיון שהיו אנוסים, מחמת חבישתם בבית האסורים, ואילו בשעת האכילה שהשתחררו מילת זכרים מעכבתם.

ופירש רש"י: חבושין, בשעת עשייה, ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים, והם אינן יכולין לעשות את פסחן, ושחט שלוחן עליהם. ואשמעינן קרא, שאם יצאו בשעת אכילה, מילת בנו מעכבתו.

קושיית המהרש"א מקרא ד'אותו' ויישובו שדין פסח שאני

ובמשנה במסכת קידושין (כט.) תנן: כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות. ובגמרא: אמר רב יהודה, הכי קאמר, כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו, אנשים חייבין ונשים פטורות. תנינא להא דתנו רבנן, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים. ומקור הדין שהאב חייב למול את בנו, מביאה הגמרא מהפסוק "וימל אברהם את יצחק בנו". וכמקור לכך שאין האשה מחוייבת למול את בנה, מביאה הגמרא את הפסוק "כאשר ציווה אותו אלקים" - אותו ולא אותה.

על פי זה תמה המהרש"א על מה שכתב רש"י שמצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים, ולכן אם חבושים הם בבית האסורים אין מילת זכריהם מעכבתם כיון שאנוסים הם, והרי אשה כלל אינה מצווה למול את בנה. ובספר ישרש יעקב ביאר שעל גוף דברי הגמרא לא קשה קושיית המהרש"א, שכן יש לומר שנקט הגמרא 'אמו' אגב אורחא אך באמת עיקר הטעם הוא שהיה אביו חבוש בבית האסורין, אף ברש"י מדוקדק שמצות מילה מוטלת עליהם, הרי שחזר והדגיש שהחובה היא בין על האב ובין על האם, ולכן תמה המהרש"א הא מפורש בקידושין שאין האשה מחוייבת למול את בנה.

ומכח קושיא זו חידש המהרש"א שכיון שאשה מחוייבת לעשות פסח, ממילא מצוה נמי למול את בנה, שהרי מילת זכרים מעכבת בפסח, וכל שישנו בפסח מילת זכריו מעכבתו מלעשות את הפסח.

והמהרש"א מוסיף ומוכיח את דבריו מדברי הגמרא ביבמות (מז:-מח.), שם מובאת דעת רבי שמעון בן אלעזר שיכול להתיר אשת יפת תואר מיד, על ידי שיטבילה לשם שפחות ויחזור ויטבילה לשם שחרור וישחררה, ואזי יהודיה היא אף שלא קבלה עליה, כיון שיכול לכופה בעל כרחה לכך. ורבא מביא מקור לדבריו, מהפסוק "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו", שלכאורה צ"ב מהו 'עבד איש' - והלא ודאי שאין למעט ולדרוש 'עבד איש - ולא עבד אשה', כי מדוע יגרע דין עבד אשה מכל שאר עבדים, אלא על כרחך שצורת הדרשה היא 'עבד איש' אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו.

והנה הפסוק הנזכר בדיני פסח כתוב, וממנו דורשים שמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח, ואם כן מדוע לא נדרוש 'עבד איש' ולא עבד אשה, ונאמר שאשה כיון שאינה מחוייבת למול את עבדיה לכך גם אין מילתם מעכבתה מלאכול בפסח. אלא על כרחך שהבינה הגמרא מסברא שמילת עבדים יש לה לעכב אף אשה מלעשות פסח. וממילא יש לומר שהוא הדין לענין מילת זכרים, אף שאין האשה מחוייבת למול את בנה, מכל מקום לענין פסח מילת זכרים מעכבתה.

נידון המנחת חינוך במילת זכרים אם מעכבת אשה מעשיית פסח

ובמנחת חינוך (מצוה יז אות יג) דן אם אשה שיש לה זכרים ועבדים שאינם נימולים אם פסולה מחמת זה מעשיית פסח. וברמב"ם לא נזכר דין זה. ואמנם כתב הרמב"ם שקטן אין מילת עבדיו מעכבתו, שנאמר 'עבד איש' איש ולא קטן. וכתב הכסף משנה שהרמב"ם גרס כך במכילתא (בא פט"ו): 'עבד איש' להוציא עבד אשה וקטן. ולפי זה נמצא שלדעת הרמב"ם גם עבד אשה לא יעכבנו מלעשות פסח. ואמנם העיר המנחת חינוך שהרמב"ם לא הזכיר דין זה אלא לענין קטן ולא לענין אשה. ובמשנה למלך הקשה מדברי הגמרא הנזכרים, שמיאנה הגמרא לומר ש'עבד איש' בא למעט 'עבד אשה', ומבואר בגמרא שעבד אשה מעכבה מלאכול בפסח.

והמנחת חינוך כתב לחלק בענין זה בין מילת זכרים למילת עבדים, שהרי הגמרא בקידושין ממעטת אשה מחובת מילת בנה מהפסוק 'אותו' - ולא אותה, ופסוק זה הרי נאמר לגבי מילת בנים זכרים, ואם כן יש לומר שלא נתמעטה אשה אלא מחובת מילת בניה אבל מחובת מילת עבדיה לא התמעטה. וממילא הוא הדין לענין פסח, מילת עבדים תעכבנה מלעשות פסח וכמשמעות הגמרא ביבמות, אך מילת בניה לא תעכבנה - כי כיון שאין הדבר מוטל עליה "כל שאינו מוטל, למה יעכב".

ועל פי זה כתב המנחת חינוך לדחות את ראיית המהרש"א מדברי הגמרא ביבמות לענין עבד, למשמעות דברי רש"י לענין בן, שלמרות שבגמרא מבואר שאין ממעטים עבד אשה, אין להסיק מכך שגם מילת בניה שאינה מחוייבת בה מעכבתה מלעשות פסח, כי אפשר שרק לענין עבד הדין כן, כי אשה באמת חייבת במילת עבדיה שלא התמעטה אלא ממילת בניה מקרא ד'אותו' - ולא אותה.

ואמנם מסכים המנחת חינוך כי מלשון רש"י משמע באמת שאף מילת בניה מעכבתה, ומשמע שרש"י למד את לשון הגמרא 'שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים' כפשוטו. אך בדעת הרמב"ם כתב המנ"ח שיתכן והוא יפרש שרק מילת עבדים מעכבתה ולא מילת בניה, ויפרש את לשון הגמרא 'אביו ואמו' ששיגרת לישנא הוא, ובאמת העיכוב הוא רק למי שמצווה דהיינו אביו.

ביאורי האור זרוע בלשון הגמרא 'שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין'

גם האור זרוע (ח"ב הלכות מילה צו) כתב שמה שנקטה הגמרא שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין, אינו מפני שהאם חייבת למול, אלא שיטפיה נקט, משום שנקט הגמרא לשון זו בגמרא בחולין (יא:). עוד ביאר האור זרוע כוונת הגמרא, שאילו לא היתה אמו בבית האסורים הרי היתה היא מוהלתו. וכמבואר בגמרא בשבת (קלד.): תניא אמר רבי נתן, פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה הראשון... שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאתה אשה אחת שמלה בנה ראשון... וכתיב נמי ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה. וסיים האור זרוע: ודלא כפירוש רש"י שפירש התם, ומצוה מוטלת עליהם, משמע שרוצה לומר שגם האם מפיקדה.

ובמנחת חינוך (שם אות כד) דן עוד מצד אחר לומר שאין מילת זכרים מעכבת אשה מעשיית הפסח, שהרי דין מילת זכרים נלמד מהפסוק "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו" - ופסוק זה מצות עשה הוא ואם כן יש לנו לפטור אשה ממנו, מדין מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות.

יסוד האחרונים שמצות עשה שהזמן גרמא פוטרת רק במצוה שהיא בקום עשה

ורצה המנ"ח להוכיח מכח קושיא זו ליסוד שיסדו האחרונים שכל הדין שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא היינו דוקא במצות עשה שהוא בקום עשה, אבל לאו הבא מכלל עשה שהוא מצות עשה בשב ואל תעשה - נשים חייבות בו. וכ"כ הפני יהושע (ביצה ל.) וביאר עפ"ז את חיוב הנשים בתוספת יום הכיפורים. ואמנם רעק"א (סוכה כח.) תמה על דבריו, מהמבואר בגמרא שם שילפינן לתוספת יום הכיפורים בנשים מקרא ד'האזרח', הרי שבלא הפסוק היו פטורות מדין מצות עשה שהזמן גרמא. וכתב שאולי זהו מקור דין זה, שבקרא ד'האזרח' המרבה נשים בתוספות יום הכיפורים התחדש שאין פטור מצות עשה שהזמן גרמא במצות עשה בשב ואל תעשה.

ובביאור סברת הדבר כתב הכתב סופר (או"ח סימן נו) על פי מה שכתב האבודרהם בטעם פטור נשים ממצות עשה שהזמן גרמא, שהוא משום שהנשים משועבדות לבעליהם ואין להם פנאי לקיים מצות שזמנם קבוע. ולפיכך באופן שקיום המצוה הוא בשב ואל תעשה, לא שייך טעם זה ולכך חייבות.

אמנם כתב המנחת חינוך שאין להוכיח סברא זו מפסול מילת זכרים באשה בפסח, כי מאחר שנשים חייבות בעשיית פסח ובאכילתו, הרי דין מילת זכרים הוא דין מדיני המצוה, ומשום כך אינו נמנה במנין המצוות. ובכה"ג שחייבות בעשה חייבות ממילא גם בכל דיניו, אף שדינים אלו הרי הם מצות עשה שהזמן גרמא.

קושיית השאגת אריה מדברי הגמרא ביבמות על דברי התוספות בקידושין

והנה התוספות בקידושין (כט. ד"ה אותו) הקשו לשם מה צריך למעט אשה ממילת בנה מהפסוק 'אותו' ולא אותה, הלא בלאו הכי תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, שנימול בשמיני ללידתו, ונשים פטורות. ויישבו התוספות: ויש לומר, דכיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק, לאו זמן גרמא הוא. ועוד הקשו התוספות: אכתי מצות עשה שהזמן גרמא הוא, דאין מלין אלא ביום. ויישבו התוספות: דאתיא כמאן דאמר דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה.

והקשה השאגת אריה (סימן נג) על העולה מתוך דברי התוספות שלדעת חכמים הסוברים שמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום, ממילא נשים פטורות ממצות מילה ואין צריך לפסוק למעט אשה ממילת בנה. שנסתרו דבריהם מדברי הגמרא ביבמות, שכן הגמרא מבארת שאין לדרוש 'עבד איש' ולא 'עבד אשה' כיון שאין סברא שעבד אשה לא יעכב מלאכול בפסח. ואילו לדברי התוספות הרי אשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא מסברא ואם כן מדוע לא נדרוש שעבד אשה אינו מעכבה מלאכול בפסח. ובשלמא לדרשת הגמרא בקידושין שאשה מתמעטת מ'אותו', יש לומר שהמיעוט הוא רק ממילת בנה ולא ממילת עבדה, אבל לדברי התוספות שהמיעוט הוא מדין מצות עשה שהזמן גרמא, אם כן מילת בנה ומילת עבדה שווים.

ואין לומר שאכן דעת רבי שמעון בן אלעזר כדעת רבי אליעזר ברבי שמעון שמילה שלא בזמנה נוהגת גם בלילה, ואין כאן מצות עשה שהזמן גרמא. שהרי הגמרא שם דנה לדעת חכמים מה ילמדו מהפסוק 'עבד איש' - ומדוע לא יישבה בפשטות שלדעת חכמים מילה היא מצות עשה שהזמן גרמא ועבד איש בא למעט עבד אשה שאינו מעכבה מלאכול בפסח.

יסוד השאג"א שמצות מילה כוללת ב' דינים ואם מל בלילה קיים מצות מילה בדיעבד

ולכן רצה השאגת אריה לייסד שאף שצריך למול ביום מכל מקום אם עבר ומל בלילה קיים בדיעבד מצות מילה. והיינו שמצות מילה נחלקת לשני חלקים, מצוה א' למול, ומצוה ב' למול ביום. ועפ"ז יישב קושיית התוספות כי עצם המצוה למול אינה מצות עשה שהזמן גרמא ולכן בעינן לקרא ד'אותו' למעט אשה ממצוה זו, ואינה מתמעטת אלא ממילת בנים ולא ממילת עבדים, ולכן פשוט לגמרא שאין לדרוש 'עבד איש' ולא 'עבד אשה'.