אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/נו

יום שלישי כ"ב תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף נו

גרירת ציציות על הקרקע

דעת הראשונים שהגורר ציציותיו עליו הכתוב אומר 'וטאטאתיה במטאטא השמד'

כתב השולחן ערוך (או"ח סימן כא ס"ד): יש ליזהר כשאדם לובש טלית, שלא יגרר ציציותיו. ומקורו בספר האגור (הל' ציצית סימן י) שם כתב בשם הגהת מרדכי: כל המגרר ציציותיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה יד כג) 'וטאטאתיה במטאטא השמד' (והו"ד בבית יוסף).

ונמצא כן גם בדעת זקנים מבעלי התוספות (פ' עקב) על הפסוק 'והיה עקב תשמעון', שם כתב: ומיהו יש תמהין, וכי יש מצות שאדם דש בעקביו. יש לומר, כגון שילוח הקן דכתיב 'כי יקרא קן ציפור לפניך' ודרשינן פרט למזומן, נמצא שכשהולך דש בעקביו על הקן. אי נמי, מצות ציצית, שאדם גורר אחריו כמנהג העולם. אמנם שמעתי, שכל המגרר ציציותיו, עליו הכתוב אומר 'וטאטאתיה במטאטא השמד', אלא משליכן על כתף ונוטלן ביד, עכ"ד.

ראיית המגן אברהם מאיסור הליכה בבית הקברות בגרירתן על גבי הקברות

והקשה המגן אברהם (סק"ג) שהרי השו"ע פסק עוד (סימן כג ס"א) שאם נגררים ציציותיו של אדם על הקברות, הרי זה אסור משום 'לועג לרש'. ומשמע מזה שכל האיסור הוא כשנגררים על הקברות, אבל אם נגגרים על הארץ, אין בכך איסור. ויישב המגן אברהם, שיש לומר שהקברים היו גבוהים מן הארץ, וציציותיו של רב יונתן היו נגררים עליהם בגובה, ולכן דנה הגמרא (ברכות יח.) רק מצד 'לועג לרש', ולא חששה לביזוי מצוה, שכן נגררו על מקום גבוה, אך אין מכאן סתירה לפסק האגור והשו"ע שיש ליזהר שלא יגררו הציציות על הארץ.

אמנם בשיירי כנסת הגדולה (הגהות ב"י אות ג) הביא דברי האגור וכתב על כך: אמר המאסף, משמע לי דלאו דוקא על הקרקע, אלא אפילו מגרר ציציותיו על האצטבא אסור. וכן ראיתי רבים נזהרים בזה. ובימי נערותי שמעתי מפי מורי ורבי החכם השלם כמה"ר צמח הנרבוני זלה"ה שהיה מביא ראיה להיתר, מההיא דאיתא בפרק מי שמת (ברכות יח. והיא ראית המג"א הנזכרת), רבי יוחנן ורבי יונתן הוו קאזלי בבית הקברות, הויא שדיא תכלתא דרבי יונתן אבי קברי. אמר ליה רבי יוחנן, דלייה [- הגביהה], דלא לימרו למחר באים אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו, ע"כ. אלמא משום האי טעמא אמר ליה דלייה, הא לאו הכי אין איסור משום גרירת הציצית.

דחיית האחרונים שעל האבנים אין איסור ונידונם ברצפה מרוצפת

ויישב המגן אברהם: ויש לדחות, דאולי סבירא ליה לרבי יוחנן דאין איסור אלא במגרר לארץ ממש, אבל בבית הקברות על האבנים אין איסור. ומכל מקום לענין מעשה ראוי לחוש לדברי ההגהות שכתב האגור אע"פ שאין נגררין על הקרקע וכמו שכתבתי, עכ"ד.

ובפשטות הביא השכנה"ג את ראיית המג"א ודחייתו. אמנם בספר מאמר מרדכי (סק"ד) הביא שדחיית השכנה"ג היא דחיה שונה, ש'בבית הקברות על האבנים אין איסור' פירושו שכשקרקע בית הקברות מרוצפת באבנים אין איסור, והוציא מזה שלדעת השכנה"ג אין איסור גרירת ציציות באופן שהוא גוררם על גבי רצפה מרוצפת. והמאמר מרדכי השיג עליו שסתם בית הקברות אין קרקעיתו מרוצפת אבנים. והביא שם עוד שהמג"א הביא ראיה זו ויישבה בשתי דרכים נוספות.

וכבר העירו שלכאורה כוונת השיירי כנה"ג ליישוב המג"א והאבנים שבבית הקברות הם הם מצבות האבן, וכלל אין כוונתו לחדש שבקרקע מרוצפת אין איסור, אלא שבמקום שאינם נגררים על הקרקע אלא על האבנים אין איסור, ואעפ"כ לענין מעשה החמיר וכתב שאף באופן שאינה נגררת על הארץ יש לאסור.

קושיית המגן אברהם משבחו של בן ציצית הכסת שבשונה מהמון העם לא נגררו ציציותיו על הארץ

קושיה נוספת מקשה המגן אברהם וזאת מכח המבואר בגמרא במסכת גיטין (נו.) שם מובא כי אחד מעשירי ירושלים כונה בכינויו 'בן ציצית הכסת', וזאת משום "שהיתה ציצתו נגררת על גבי כרים וכסתות [ובגמרא מובאים גם 'איכא דאמרי', שביארו את כינויו זה באופן אחר: שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי. ורש"י מבאר שלפי האיכא דאמרי היה שמו 'בן ציצית' ונתכנה 'הכסת' על שהיתה כסתו - כסא שלו - מוטל בין גדולי רומי כשהיה הולך ברומי להקביל פני קיסר, עכ"ד].

מכח שהיו ציציותיו של בן ציצית הכסת ארוכות, ורק הן היו נגררות על גבי כרים וכסתות, ניתן להסיק ששאר המון העם היו ציציותיהם נגררים על הארץ. ואם כן יקשה אף מגמרא זו על דעת השולחן ערוך שהורה ליזהר שלא יגררו הציציות על הארץ. ויישב המגן אברהם בשני דרכים, או שנאמר שאדרבה של אחרים לא היו נגררים כלל על הארץ, ורק של בן ציצית הכסת כיון שהיה יכול להניח תחת מקום הילוכו כרים וכסתות, לכן יכול היה גם ללכת עם ציציותיו באופן כזה שקצוותיהם נגררים על הכרים והכסתות.

עוד יישב המגן אברהם שכל איסור הגרירה שבו עוסק השו"ע הוא באופן שתוך כדי לבישת הטלית הוא גוררם, שכיון שגוררם בשעת לבישה הוי ביזוי, שנראה כאילו הא מכבד בהם את הבית, אבל אם נגררים דרך הילוכן - אין קפידא כל כך.

ובספר מאיר נתיבים (סימן ב) דן בנידון זה והביא יישוב המגן אברהם, והכריע: אבל באמת אף דרך הילוכן איכא משום ביזוי מצוה כשנגררין על גבי קרקע, ושומר נפשו ירחק מזה. ובספר אורחות חיים (סימן כא) כתב שכן משמע גם בדברי בעלי התוספות בפרשת עקב, וכוונתו למה שאמרו שם שהגרירה האסורה היא מה 'שאדם גורר אחריו כמנהג העולם', הרי מבואר להדיא שהאיסור אינו רק בשעת הלבישה אלא בעצם ההליכה כשציציותיו נגררות.

הערה בדברי הבאר היטב שהעתיק שני דינים העומדים זה לעומת זה בנפקא מינה שבין הטעמים.

ובבאר היטב העתיק ספר מצת שמורים (סוף שער הציצית) האריך שאין האיסור בזה משום ביזוי מצוה אלא כדי שלא ידרוס עליהן ויפסקו. ותכף העתיק קושיית המגן אברהם ומה שיישב היד אהרן (הגהות ב"י) על פי חילוקו של הט"ז לענין בית הכסא, שהוא הדין בנידון דידן, לענין שלא יהא נגרר הציציות, יש חילוק בין טלית גדול לטלית קטן, שטלית גדול שמיוחד רק להתפלל, אינו ראוי והגון שיהיו ציציותיו נגררים בארץ. ואילו המבואר בבן ציצית הכסת ובבית הקברות שהיו ציציותיהם נגררות, מיירי בציציות שבבגדיהם.

ויש להעיר שלדברי היד אהרן פשוט שהנידון הוא משום ביזוי מצוה, וכמו שדקדק בתוך דבריו 'אינו ראוי והגון שיהיו ציציותיו נגררים בארץ. ואילו תחילה הקדים והביא דברי המצת שמורים שכל איסור גרירת הציציות כלל אינו משום ביזוי מצוה אלא כדי שלא ידרוס עליהם ויפסקו, ולכאורה לפי זה אין טעם לחלק בין טלית גדול לטלית קטן, וכל שאין חשש שידרוס עליהם - מותר.

מחלוקת הלבוש והמהר"ם די לונזאנו אם איסור הגרירה משום ביזוי מצוה או כדי שלא יפסקו

והלבוש כתב: אבל יש ליזהר כשאם לובש טלית שלא יגרר ציציותיו על הארץ, שמתבזין הן בזה, ועליו הכתוב אומר 'וטאטאתיה במטאטא השמד', עכ"ל. הרי שביאר שטעם איסור גרירת הציציות על הארץ הוא משום שהם ביזוי מצוה.

מאידך במצת שמורים (שהו"ד בקיצור לעיל בשם הבה"ט) העתיק בזה את דברי המהר"ם די לונזאנו (בהגהות עדי זהב על הלבוש) שכתב שזה ודאי נכון ליזהר שלא יגררו ציציותיו, לפי שחוטי הציצית הם דקים, ואם ידרוס עליהם, בקל יפסקו ולא יוכל לתקנם מיד. אמנם לענין הדין נראה שאין שום איסור בגרירת הציצית על גבי קרקע.

ולהלכה העתיק המשנה ברורה את שני הטעמים, וכתב (ס"ק יח): יש מפרשים הטעם משום ביזוי מצוה. ועוד, כי קרוב שיפסלו, ולכן יגביהם ויתחבם בחגורו.

מה היה מנהג שאר העולם בזמנו של בן ציצית הכסת האם נגררו ציציותיהם על הקרקע או שהורמו

ומהר"ם די לונזאנו הביא ראיה כראיית המגן אברהם, ממה שכתב הטור (סימן כג) ההולך בבית הקברות צריך להגביה הציצית שלא יהא נגרר על הקברות, משמע שבמקום אחר אף שנגרר בארץ אין בכך משום איסור. וכן מהמעשה המובא בגמרא בברכות [שהוא מקור דינו של הטור] שלא אמר רבי יוחנן לרבי יונתן להגביה את ציציותיו אלא משום 'לועג לרש'. והעמיד את הראייה בשני דרכים: א' ממה שלא העיר לו כן רבי יוחנן אלא כשנכנסו לבית הקברות, "ובכל הדרך מן העיר עד שם לא אמר ליה ולא מידי", הרי שבעצם הגרירה על הארץ אין איסור. ב' ממה שלא העיר לו אלא שלא יאמרו למחר באים אצלנו ועכשיו מחרפים אותנו, משמע שמצד עצם הגרירה אין איסור.

וגם הביא ראיית המגן אברהם מבן ציצית הכסת, שהיו ציציותיו נגררות על גבי כרים וכסתות, ומשמע ששאר העולם היתה נגררת ציציותם על הארץ. אלא שהמגן אברהם ביישובו הראשון יישב שאפשר ששאר העולם לא היו ציציותיהם נגררות כלל, ואילו בן ציצית הכסת שהיו כרים וכסתות תחתיו יכלו ציציותיו להיגרר על גביהם. אך המהר"ם די לונזאנו לא נח לו ביאור זה, כי אם כן "מאי שבחיה דבן ציצית הכסת, אדרבה אינהו עדיפי מיניה שאין ציציתם נגררת כלל", אלא ודאי שכל העולם נגררה ציציתם, ובן ציצית הכסת נגררה ציציותו על גבי כרים וכסתות וזה שבחו.

ויש להעיר על דבריו, שהרי הוא ביאר שהחשש בגרירת הציציות הוא שמא יפסקו לרוב דקותם באופן ש'ידרוס עליהם'. ולכאורה לזה לא יועיל כלל הליכתו על כרים וכסתות. ובשלמא אם הוא חשש ביזוי אזי גרירתם על כרים וכסתות אינה בזיון, אך לפסיקת הציצית, לכאורה אין בכך תועלת, אם לא שנאמר שלרוב רכותם אף אם ידרוס עליהם לא יפסקו.

תמיהת העדי זהב וכי אפשר שהעונש שניתן לבבל על שריפת בית המקדש יינתן לגורר ציציותיו

אמנם על דרשת הפסוק 'וטאטאתיה במטאטא השמד' על הגורר ציציותיו, תמה העדי זהב: ואולם מה שכתב 'ועליו הכתוב אומר וטאטאתיה במטאטא השמד' – הא ודאי ליתא, וחלילה מלהאמין זה, מאריה דאברהם [- לשון שבועה] אפשר העונש שניתן לבבל על שהחריבה עירנו ושרפה מקדשנו והגלתנו מארצנו, יותן למי שגורר הציצית שמותר ליכנס בו לבית הכסא, אתמהא.

ומסיים המהר"ם די לונזאנו: וכבר הפחידו דברים אלו את ההמון וגם קצת מן הלומדים, עד שאם יראה בבית הכנסת ציצית נוגע בארץ, יחרדו כולם חרדה גדולה כאילו היה ספר תורה בארץ, וירוצו גדולים וקטנים להגביהו. ואם יראו רצועות התפילין גוררת בארץ אין חוששין לה כלל, כאילו היתה רצועת הסנדל. ולא עוד אלא שרבים מעמי הארץ משליכין אותה לארץ בכוונה, בחשבם שאין בכך כלום ואין מחה בידם, ונהפוך הדבר ויהיה להפך, עכ"ל.

על העמדת טענותיו כלפי הלבוש, השיג האליה רבה שלא ראה שכן כתב הב"י בשם האגור בשם המרדכי. אמנם החיד"א במחזיק ברכה (סק"א) כתב שודאי ראה גם ראה מהר"ם די לונזאנו את דברי האגור והמרדכי, אלא ש"ידוע דהרב הנזכר דמיונו כאריה בנגלה ובנסתר, ולא ייחת מפני כל".

האם ישנו הידור מצוה בעשיית ציציות ארוכות יותר משיעורן?

ועל יישוב המגן אברהם שבן ציצית הכסת היו ציציותיו נגררות על גבי כרים וכסתות, ואילו שאר העולם כלל לא נגררו ציציותיהם, הבאנו קושיית המהר"ם די לונזאנו שאם כן מאי רבותא בבן ציצית הכסת.

ובטורי אבן (חגיגה ז.) כתב שאין הידור מצוה בעשיית ציציות גדולות יותר משיעורן. ובשו"ת דעת תורה (או"ח סימן יא) העיר על דבריו מהמבואר אצל בן ציצית הכסת שנזכר לשבח על שהיו ציציותיו ארוכות עד שנגררו בארץ, ומשמע שיש בכך הידור. ומתוך דבריו למדנו יישוב לקושיית המגן אברהם, שהקשה המהר"ם די לונזאנו שאם כל הקהל לא נגררו ציציותיהם אם כן במה הוזכר לשבח, ולדברי הדעת תורה לא קשה כלל, כי אדרבה זו הרבותא שכיון שהיו תחת רגליו כרים וכסתות יכול היה להדר בציציותיו לעשותם ארוכים הרבה משיעורם.

על יישוב המגן אברהם הקשה עוד החות יאיר (בספרו מקור חיים סימן כא) שדבריו אלו נסתרים מפירושו של הערוך למנהגו של בן ציצית הכסת, וזה לשון הערוך (ע' צץ השני): ולמה נקרא שמו בן ציצת הכסת, שהיתה ציציתו נגררת על גבי כרים וכסתות. פירוש, כל אדם כשהולך בדרך ציצתו נגררת בקרקע, וזה כשהולך מביתו ועד פתח העזרה היו מוצעות כרים וכסתות בקרקע במקום שהולך וציצתו נגררת עליהם, עכ"ל. הרי מוכח מדבריו שהיה היתר גמור בזמניהם בגרירת ציצית על הארץ.

דעת הרוקח שהאיסור הוא רק בדריכה על הציציות ככיסוי הדם ברגל

שיטה נוספת בפוסקים אנו מוציאם בספר הרוקח (הל' ציצית סימן שסא) שם כתב וזה לשונו: וישמור שלא ידרוך על ציציותיו, כדאמר בפרק במה מדליקין (שבת כב.) אבוהון דכולהון דם, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצוות בזויות עליו, עכ"ל. ובמאמר מרדכי הביא שמדברי הרוקח מוכח שלשיטתו אין איסור אלא לדרוך עליהם, שאז יש בכך ביזוי מצוה, משא"כ במגרר לבד אין ביזוי מצוה.