אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/מא

יום שני ז' תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף מא

'חטא כדי שיזכה חברך' אם הוא מדין 'ערבות'

דין 'חטא כדי שיזכה חברך' בשחרור חציו עבד וחציו בן חורין

תנן בגיטין (מא.) מי שחציו עבד וחצי בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל. בית שמאי אומרים, תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד, יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיה מה יח) "לא תוהו בראה לשבת יצרה". אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

והקשו התוספות (ד"ה כופין): ואם תאמר, וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. וכוונתם שהרי המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר "לעולם בהם תעבודו" (גיטין לח.), ואם כן כיצד מחמת קיום 'לא תהו בראה' של העבד, נכפה את האדון לעבור על איסור 'לעולם בהם תעבודו', וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

והתוספות מביאים מקור לסברא זו מסוגיית הגמרא בשבת (שבת ד.), שם דנה הגמרא בדינו של אדם שהדביק פת בתנור, אם אדם אחר צריך לרדותה קודם שיבוא חברו לכלל איסור דאורייתא באפיית הפת, והגמרא מביא סברא זו "וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך". וגם שם הקשו התוספות (ד"ה וכי) כקושייתם בגיטין: והא דתנן בהשולח מי שחציו עבד וחצי בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, ואע"ג דבהאי פירקא אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו.

ויישבו התוספות: ויש לומר, דדוקא התם [- בשבת] אמרינן הכי, משום דפשע שהדביק סמוך לחשיכה [- ולכן אין אומרים לו לחטוא כדי שיזכה חברו]. אבל הכא [- בחציו עבד] דלא פשע, לא. והתוספות מוכיחים את יסודם זה מסוגיות נוספות שבהם עולה גם כן שבמקום שלא פשע אומרים לאדם 'חטא כדי שיזכה חברך'.

יסוד הכתב סופר שדין 'חטא כדי שיזכה חברך' הוא מדין 'ערבות'

ויש לדון בגדרו ומקורו של דין זה, מאיזה דין נחייב אדם לעבור על חובתו, ולחטוא, כדי שיזכה חברו. ובפשוטו נראה כי הוא מכלל חובת 'ערבות' שבין אדם לאדם מישראל, שכל אחד ערב על קיום התורה ביד כל אחד מישראל, ולכן באופן שחברו עומד בפני איסור אזי אף הוא מחויב שלא יעבור חברו על איסור זה, ומדין זה אומרים לו 'חטא' בחטא קל 'כדי שיזכה חברך' - ובכך ייפטר מחובתו שלו המוטלת עליו מדין 'ערבות'.

ובשו"ת כתב סופר (או"ח סימן סב) העלה "מה שחנני הי"ת בדין חטא בשביל שיזכה חברך" ובתוך דבריו עמד על ענין זה, וזה לשונו: ודע דיש לי מקום עיון, דיש לומר דהא דאמרינן חטא בשביל שיזכה חברך, הוא משום דכל ישראל ערבים זה בזה, והא מהאי טעמא בכל המצוות אף על פי שיצא מוציא... וכל אחד יש לו חלק בחיובא של חברו, בקיום מצות עשה ובעוברו על מצות לא תעשה, ולכן אומרים חטא בחטא זוטא כדי שיזכה חברך, ואין לומר מה לי ולחברי - דהא ערב בעדו. עוד מוסיף הכתב סופר: ויש להסביר עוד, דאם לא קיים זה המצוה אשר עליו, או בעובר עבירה, יש לו [- לחברו] גם כן עבירה זוטא, ועל זה אומרים לו מה לך לחטוא עבירה קלילה וחברך ברבה, עבור אתה בקלה ויהיה חברך ניצל מחמורה.

ועפ"ז רוצה הכתב סופר לחדש, שלדעת הרא"ש (ברכות פ"ג) שנשים אינם בכלל 'ערבות', אם כן אין אומרים חטא בקלה בשביל שלא תחטא אשה בחמורה.

פסק המגן אברהם לאסור שליחת לולב מחוץ לתחום על ידי גוי לישראל שפשע בקנייתו

והנה המגן אברהם (או"ח סימן תרנה) הביא שמדברי המהרש"ל מוכח שמותר לשלוח לולב ביום טוב ראשון של חג על ידי עכו"ם, כיון שהוא שבות לצורך מצוה. והמגן אברהם מעורר: וצריך עיון אם מותר לשלוח לחבירו, דאין אומרים 'חטא בשביל שיזכה חבירך'. דהיינו שיעבור אדם זה על אמירה לנכרי כדי שיזכה חברו בנטילת לולב. ומוסיף המג"א: ונראה לי דאם פשע במה שלא הכין לו לולב קודם יום טוב, אסור לשלוח לו. ואם לא פשע, מותר, ע"כ. ובפשוטו נתבארה כאן בדברי המגן אברהם סברת התוספות, שלגבי 'חטא בשביל שיזכה חבירך' תלוי אם פשע או לא פשע.

והמשנה ברורה (סק"ג) הביא פסק המגן אברהם: ואם אין לחברו לולב והוא חוץ לתחום, אם אין לו מעות לקנות לעצמו, מותר לזה לשלחו. אבל אם יש ביכלתו לקנות, ופשע ולא קנה, אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. ובשער הציון (סק"ה) תמה: ואיני יודע מה שייך בזה 'חטא', דהא אנו מצווין מטעם ערבות לראות שגם חברו בן ישראל יעשה מצוות התורה. ואם חסר לו, הרי הוא כאילו חסר לי. ומטעם זה אנו יכולים להוציא אחד לחברו בקידוש וכדומה. ונהי דחטא חברו מתחילה בזה שלא קנה הד' מינים מערב יום טוב, כדי שלא יצטרך ביום טוב לעבור על שבות של דבריהם, מכל מקום בדיעבד שלא קנה הלא הוא מחוייב בעצמו לשלוח סביביו על ידי עכו"ם להשיגו, וממילא כשם שהוא מחוייב להשיגו, כן אני מחוייב להמציא לו, ואין שייך בזה 'חטא'. ויש ליישב קצת, מכל מקום צריך עיון בדבר, עכ"ד.

אלא שעל דברי המשנה ברורה כתב להעיר בספר שארית אברהם (או"ח סימן יט), שלכאורה סברא זו שייכת בכל 'חטא כדי שיזכה חברך', ולמשל באופן שפשע אדם והניח פת בתנור סמוך לחשכה, הרי אם היה כאן היה דינו לעבור על שבות ולרדות את הפת כדי שלא לעבור על איסור דאורייתא באפייה, וכיון שאנו מצווים מטעם ערבות על קיום מצוותיו של זה - שוב כשם שהוא מחוייב לרדותה כך גם אני מחוייב לרדותה עבורו כדי שלא יעבור על איסור תורה. ומדברי המשנ"ב עולה שדין 'חטא כדי שיזכה חברך' ו'ערבות', וסבירא ליה שאין טעם לחלק בין 'פשע' ל'לא פשע' לגבי ערבות, ורק ב'חטא כדי שיזכה' יש לחלק בין פשע ללא פשע. והעיר זה על דברי הכתב סופר שהשווה הדינים, ולמד ש'חטא כדי שיזכה חברך' הוא מדין 'ערבות'.

מחלוקת רש"י ותוספות אם גרים בכלל ערבות ותליית סברת 'חטא' במחלוקתם

והנה הכתב סופר הוסיף ותלה דבריו במחלוקת רש"י ותוספות בקידושין, בדין 'ערבות' בגרים, שדעת רש"י (ע:) שאף גרים בכלל ערבות, ואילו התוספות חולקים וסוברים שגרים אינם בכלל ערבות. והנה לפי זה מוכרח שהתוספות סוברים ש'חטא כדי שיזכה חברך' אינו מדין ערבות, שהרי בחציו עבד וחציו בן חורין מבואר שכופין את האדון כדי שיזכה העבד, כיון שלא פשע העבד, והרי גם ה'חציו בן חורין' גר הוא ואינו בכלל ערבות, וכל שכן צד העבדות שבו, אפילו אם חייב ב'לשבת יצרה' הרי אינו בכלל 'ערבות', ועל כרחך שלדעת התוספות דין 'חטא כדי שיזכה חברך' אינו מדין 'ערבות'. אמנם לדעת רש"י שאף גרים בכלל ערבות, יש לומר כנ"ל שדין 'חטא כדי שיזכה חברך' הוא מדין ערבות.

ובגמרא בגיטין (מ.) אמרו עוד: אמר אמימר, המפקיר עבדו, אותו עבד אין לו תקנה, מאי טעמא גופיה לא קני ליה [- שהרי הפקירו], איסורא הוא דאיכא גביה, ואיסורא לא מצי מקני ליה. ובדינו של אותו עבד כתב רש"י (לט: ד"ה אין) שאין לו תקנה לא בבת ישראל ולא בשפחה, שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור.

והקשו התוספות (מ. ד"ה אותו) ממה שאמרו בגמרא (גיטין לח.) אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן, עבד שברח מבית האסורים יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור. והקשו התוספות מאי קא משמע לן בדין זה, הלא פשוט שיכפו אותו לכך, כי מאחר שלדעת רש"י כל שפקע הממון והאיסור עודו קיים אזי אין לו תקנה לא בבת ישראל ולא בשפחה, אם כן פשוט שיכפו אותו לשחררו.

קושיא זו מיישב הכתב סופר לאור דבריו, שהרי כפי שנתבאר לדעת רש"י דין 'חטא כדי שיזכה חברך' הוא מדין 'ערבות', ולדעת רש"י גם גרים בכלל דין ערבות, אמנם כל זה אינו אלא בגר ולכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כיון שעכ"פ חציו הבן חורין בכלל ה'ערבות' לכן כופים את האדון לשחררו על אף האיסור לשחרר את עבדו. אבל בעבד שברח שהוא מופקר, אך עדיין לענין מילתא דאיסורא הרי הוא עבד גמור - אם כן פשיטא שאינו בכלל 'ערבות', ודינו כדין עבדים ונשים. וכיון שכן לכאורה אין לכוף את רבו לשחררו, ולומר לו 'חטא כדי שיוכל העבד לקיים פריה ורביה' שעה שאינו בכלל הערבות. וקמ"ל שכיון שעכ"פ הוא מופקר ואינו יכול להשתעבד בו, ממילא אין כאן חובת 'לעולם בהם תעבודו' כמו שכתבו התוספות (לח. ד"ה כל), וכיון שאינו עובר על איסור, שוב כופים אותו לשחרר את העבד כדי שיוכל לקיים פריה ורביה.

קושיית התוספות מדוע לא פירשה הגמרא את כפיית רבה של 'חצי שפחה כנענית' משום 'לשבת'

ובעיקר דברי המשנה באי תקנת העבד לפי שאינו יכול לקיים מצות 'לא תוהו בראה לשבת יצרה', הקשו התוספות (ד"ה לא תוהו) מדוע לא נקט התנא את עיקר מצוות פריה ורביה מהפסוק 'פרו ורבו', אלא נקט דין מדברי קבלה של 'לא תוהו בראה'. ויישבו התוספות שנקט לה כדי להוכיח ש'פריה ורביה' מצוה רבה היא, או כי אילו היה יכול לקיים מצוה זו לא היו כופין את רבו רק משום 'פרו ורבו'. ועוד הביאו התוספות את פירוש הריב"ם שנקט 'לשבת יצרה' משום דשייך אף בצד עבדות, אבל 'פרו ורבו' לא שייך אלא בצד חירות.

והקשו התוספות מהמעשה המובא בגמרא (שם לח.:) באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה ועשאה בת חורין. ואמר רב נחמן בר יצחק בטעם כפיית הרב, שעשו כן לפי שנהגו בה מנהג הפקר. והקשו התוספות שבשלמא ליישובם שהכפייה היא מצד פרו ורבו אם כן אשה שאינה מחוייבת בפרו ורבו אין שייך לכפות את רבה לזה, אבל לפירוש הריב"ם שעיקר הכפייה היתה על איסור 'לשבת יצרה' אם כן מדוע לא נפרש כן גם את כפיית הרב שם לשחרר את שפחתו.

וכתב הכתב סופר שכל קושיית התוספות היא לשיטתם ש'חטא כדי שיזכה חברך' אינו שייך לדין ערבות, אבל אם אכן ננקוט כדעת רש"י שכל דין 'חטא כדי שיזכה חברך' הוא מדין ערבות, אם כן סרה הקושיא מעיקרה, כי נשים אינם בכלל ערבות. ועל כרחך סוברים התוספות כן שאין נשים בכלל ערבות, שהרי התוספות (גיטין מ. ד"ה כשרבו) עוסקים בדין ברכה על מצות עשה שהזמן גרמא אם עבד הפטור ממצוה זו מותר לברך עליה, והוכיחו התוספות שאין בכך איסור ברכה לבטלה, שהרי "כמה מצות עשה שהנשים מברכות". ואם אכן לדעת התוספות נשים הם בכלל ערבות - אין כל דמיון בין אשה לעבד, כי אשה שייכת במצוות אלו בערבות ולכן אף יכולות לברך, אך עבד שאין בו דין ערבות שמא אף אסור לברך.

אלא מוכח שהתוספות סוברים אף הם שנשים אינם בכלל ערבות, ואם כן קשה מה הקשו על דעת הריב"ם שנפרש את כפיית רבה של השפחה מכח דין 'לשבת יצרה', הלא אין בה כלל 'ערבות' ואינה שייכת בדין 'חטא כדי שיזכה חברך'. אכן לפי מה שנתבאר, הרי התוספות הקשו כן לשיטתם שאין ערבות בגר ואעפ"כ אומרים 'חטא כדי שיזכה חברך' בחציו עבד וחציו בן חורין, ועל כרחך ש'חטא' אינו מדין 'ערבות', ולכן מקשים התוספות שאף לגבי שפחה נאמר כן.