אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפג/כסלו/כג

שבת קודש פרשת וישב כ"ג כסלו - רבי חיים כסאר זצ"ל

נאמנות חיה בבכור ובייחוס

"ויהי בלדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה" (בראשית לח כח)

בירושלמי (ב"ב פ"ג ה"א, קידושין פ"ד ה"ב) למדו מפסוק זה שחיה היא אחת משלשה שהם נאמנים "לאלתר". ובבבלי (קידושין עג:) נתנו שיור ל"לאלתר": תניא, חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני, במה דברים אמורים, שלא יצתה וחזרה, אבל יצתה וחזרה אינה נאמנת. היינו שנאמנת רק אם לא יצאה מהחדר.

ולגבי נאמנות על ייחוס הולד, אמרו בגמרא (שם): תנו רבנן, נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר. במה דברים אמורים, שלא קרא עליה שם ערער, אבל קרא עליה ערער אינה נאמנת, ע"כ. ובדין זה לא פירשו שאינה נאמנת אלא לאלתר.

והקשה הפרישה (אה"ע סימן ד ס"ק נח) מאי שנא נאמנות החיה לגבי בכורה מנאמנותה לגבי ייחוס, שלגבי בכורה נאמנת רק לאלתר ולגבי ייחוס נאמנת לעולם, יעו"ש מה שיישב.

ובפירוש רבי חיים כסאר זצ"ל לי"ד החזקה (איסורי באיה פט"ו הל"ב) כתב, וזה לשונו: דהתם לא האמינה תורה אלא האב, דכתיב כי את הבכור וגו' יכיר, כדאיתא התם, אבל לא אחרים, ורק לאלתר האמינוה חז"ל, עשאוה בצד מה כאמו, ואמו ג"כ לא האמינוה אלא כל שבעה, משא"כ כאן דהאמינוה לעולם, עכ"ל.

כלומר, בבכורה חידשה התורה נאמנות לאב דוקא שיהיה נאמן להעיד מי בנו, ואם כן נתמעטו כל מי שאינו האב, ולא חידשו חכמים נאמנות לאחרים אלא בזמן שאין הבן אצל אביו. משא"כ לענין יחוס שאין הגבלת נאמנות לאב דוקא, הרי כיון שהאמינו חז"ל לחיה, האמינוה לעולם.