אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/אלול/יד

שבת קודש פרשת כי תצא י"ד אלול - רבי יצחק גאטינייו

פסק ההלכה בביאת אשת יפת תואר

כתב הרמב"ם (מלכים פ"ח ה"א-ב): חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות... וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר (דברים כא יא) "וראית בשביה אשת יפת תואר" [היינו שמשם מקור להיתר לבעול אשה בגיותה].

ובכסף משנה הביא ביאור התוספות (קידושין כב. ד"ה שלא) שנחלקו רב ושמואל בירושלמי, שלדעת רב מותרת בביאה ראשונה מיד, ואסורה בביאה שניה עד אחר כל המעשים [וגלחה את ראשה וגו'], ואילו לדעת שמואל אפילו בביאה ראשונה אסורה עד אחר כל המעשים. והרמב"ם פסק כדעת רב, שהרי הלכה כרב באיסורי.

אמנם הסמ"ג כתב שבירושלמי בשבת נחלקו בדבר רב ורבי יוחנן, ודעת רבי יוחנן שם כדעת שמואל, ואם כן קשה שהיה לרמב"ם לפסוק כדעת רבי יוחנן לגבי רב.

ויישב הכסף משנה, שהרמב"ם פסק כרב שביאה ראשונה מותרת, לפי שדקדק שכך דעת הבבלי, שכם בגמרא בסנהדרין מובא שתמר היתה בת יפת תואר, ועל כן סבר אמנון שדוד יתן לו לשאתה, כי אילו היתה אחותו ממש ודאי שלא היה יכול לשאתה. והנה אם דעת הגמרא כדעת שמואל ורבי יוחנן שאינה מותרת עד אחר עשיית כל המעשים, הלא ע"כ תמר היתה אחותו מביאתו אחר כל המעשים - ואזי הרי היא גירות גמורה וקידושין תופסין בה והיא אחותו מאביו וחוזרת קושיית הגמרא כיצד תהיה מותרת לו. אלא מוכח מכאן שהגמרא סברה שביאה ראשונה מותרת בגויותה ודוד בא על מעכה והתעברה מיד ונולדה תמר. ופסק הרמב"ם כסתם בבלי נגד הירושלמי.

בספר בית ישחק לרבי יצחק גאטינייו זצ"ל תמה שהלא בעל המימרא בגמרא שם הוא רב, והרי מבואר בירושלמי שרב סובר שאשת יפת תואר מותרת מיד, ואם כן רב לשיטתו ודאי יכול לפרש כן - ומה ראיה יש מכאן לפסוק הלכה כדעתו נגד דעת שמואל ורבי יוחנן המפורשת בירושלמי.

ומבאר הבית ישחק שאכן אין כוונת הכסף משנה להוכיח כן מעצם המימרא, שהרי אכן רב הוא בעל המימרא ורב לשיטתו, אלא ראיית הכס"מ היא ממה שהגמרא הביאה מימרא זו של רב בסתמא ולא פירשה שנחלקו עליו - ועל כרחך משום שהבבלי סובר בסתמא כדעת רב.