אבני נזר/יורה דעה/שסו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה שסו

סימן שסו

ב"ה אור ליום א' מוש"ק מקץ תרנ"ו לפ"ק פה סאכאטשאב.

שלום לכבוד אהובי הרב הגדול המפורסם חריף ובקי כש"ת מו"ה נחום נ"י האבד"ק קאמינקא.

א

א) מהודענא כי השגתי על הבי דואר הספרים ששלח לי כ"ת ולאשר ביקש להשיב לו תשובה אשיבהו על מ"ש בסי' א' בדבר אשר הקשה אותו למדן אחד על דברי הב"ח דס"ת שיש בו דיבוק אותיות דכשר לדעת רשב"א משום דראוי לגרירה וכתב הב"ת דאפי' בשבת כשר כיון דמכח דין ס"ת כשר הוא בגרירת הדבק ואיסור שבת הוא דרביע עלה. והקשה הוא מהא דכתב הרא"ש בט"ב שחל באחד בשבת דאפי' למ"ד מבדיל והולך כל השבת כולה ה"מ היכא דמצ"ש חזי להבדלה וכו' ואף דרק איסורא רכיב עלה דאסור לטעום כוס הבדלה ואעפי"כ חשיב אינו ראוי. ועוד הקשה מרשב"ם ב"ב (קנ"ו.) בשבת אמרו קו"ח בחול דבחול ראוי לכתוב ואיכא למימר הראוי לכתיבה אין כתיבה מעכבת בו. הנה דבשבת חשיב אינו ראוי ואף דרק משום איסור שבת. עכ"ד:

ב

ב) וכבודו כתב שיפה הקשה אך שדין זה אם מה שאינו ראוי מחמת איסור חשיב אינו ראוי במחלוקת שנוי' שדעת רש"י שאם מתפלל ואומרים קדושה ישתוק וישמע דשומע כעונה ור"ן הביא חולקין והוא דעת שבלי הלקט כלל א' סי' ט'] דלא אמרינן שומע כעונה רק אם ראוי לענות ואמנם דעת רש"י דמה שאינו יכול לענות מחמת איסור לא חשיב אינו ראוי. וכן דעת ר"ת וסייעתו שחולקים על רש"י רק משום דשומע כעונה הוי הפסק אבל מודים דמקרי ראוי וכדעת הב"ח. ובזה מיישב דברי רא"ש שהם דברי רמב"ן ורמב"ן י"ל שסובר כדעת השבלי לקט הנ"ל דחשיב אינו ראוי עכ"ד:

ג

ג) והנה פשיטא לי' למעלתו דכולהו ס"ל דלא אמרינן שומע כעונה רק אם ראוי לענות. רק רש"י וסייעתו ס"ל דזה מקרי ראוי כיון דרק מחמת איסור אינו יכול לענות. ואין הענין כן. שהרי הלכה פסוקה ביו"ד סימן א' סעיף ח' דשומע ואינו מדבר שוחט ושומע הברכה מאחר אף דאלם מפורש בגמ' לענין חליצה דחשיב אינו ראוי. ואעפי"כ אמרינן בי' שומע כעונה והאו"ז מסתפק בזה דאפשר לא אמרינן שומע כעונה רק אם ראוי לענות והוא כדעת החולקין שבר"ן. ובגליון הר"ן רשמתי דברי או"ז אלה] ואנן קיי"ל דבכל ענין שומע כעונה. ועוד חצי עבד וחצי ב"ח ספ"ג דר"ה דאפי' לעצמו אינו מוציא רק שומע התקיעה מאחר. הנה דיוצא בשמיעה אף שאינו יכול לתקוע בעצמו. ולדעת החולקין שבר"ן צ"ל. דשופר שאני דלאו משום שומע כתוקע רק דעיקר מצוה השמיעה כדברי רמב"ם בהלכותיו ובתשובה והדברים עתיקין:

ד

ד) ואולם הר"ן פ"ק דפסחים הקשה מ"ש דבשופר תקנו הברכה על השמיעה ובמגילה על הקריאה עכ"ד. ואי שניא דין שופר שעיקרו השמיעה ומגילה עיקרו הקריאה אלא דשומע כעונה א"כ מעיקרא לק"מ. וע"כ דסובר הר"ן דשופר נמי משום דשומע כתוקע דומה לשומע כעונה. וא"כ מוכח מחצי עבד וחב"ח דאפי' אינו ראוי לתקוע שומע כתוקע. וה"ה אפי' אינו ראוי לענות שומע כעונה. ועוד סי' תרפ"ט לענין מגילה י"א חצי עבד חב"ח אפי' עצמו אינו מוציא וצריך לשמוע מאחרים הנה דשומע כעונה אף אם אינו יכול לענות:

ה

ה) וגם מ"ש מחמת איסור לא נחשב אינו ראוי. אשתמיטתי' גמרא ערוכה ב"ב (פ"א:) בקונה שני אלנות דמספקא לי' אם קנה קרקע ע"כ מביא ואינו קורא. ומקשה דלמא בכורים נינהו ובעי קריאה ואינו ראוי לקריאה ומעכב כדר' זירא עיי"ש. ואף דמה שאינו קורא הוא רק מחמת איסור דמיחזי כשיקרא או דלמא אתי לאפקועי מתרומה ומעשר כדאיתא שם. ואעפי"כ חשיב אינו ראוי. וסברת הב"ח בס"ת היינו משום דהס"ת אינה מצוה תלוי' בזמן והס"ת בעצמותה ראוי' לתקן בחול. והיתכן לומר שבחול כשירה ובשבת נפסלה ובחול חוזר להכשירה אין אלו אלא דברי שחוק. ובודאי כיון שהס"ת בעצמותה ראוי' לתקן חשיב ראוי. וגדולה מזה כתבו התוס' חולין (פ"ג:) בטמא שמשלח קרבנותיו והקשו הא אינו ראוי לסמיכה. שמא יש שום יחור דלא נבעי ראוי. אי נמי הא חזי בימי טהרה. ובתי' הא' דלא ס"ל כן וכן בשאר מקומות משום דהמצוה לסמוך קודם שחיטה וכששוחט היום הנה המצוה לסמוך היום ואינו ראוי. אבל הכשר וקדושת ס"ת שאינו תלוי בקריאה הא אין הכשירה וקדושתה תלוי' בזמן כלל. ע"כ לא איכפת לן במה שאינו ראוי לתקן בשבת. ותדע שזה סברת הב"ח שהרי בח"מ סימן ז' בראו בלילה אין יכולים לדון על ראייתם משום דלילה לאו זמן דין. וכתב הב"ח דה"ה אם ראו בשבת ויו"ט. והא רק איסור שבת רביע עלה. אלא ודאי מ"מ חשיב אינו ראוי. ושאני ס"ת שאינו תלוי' בזמן. אבל אם ראו בשבת כיון שצריך זמן לקבלת עדות שיהי' יום וכיון שיום ז' שבת שאסור לקבל עדות הראי' פסולה. מעתה לק"מ מהבדלה שמצותה בזמן מוצאי שבת וזמן זה אינו ראוי להבדלה:

ו

ו) גם מה שהקשה מרשב"ם בצוואת שכ"מ בשבת דחשיב אינו ראוי אינו קושיא. דהתם צווה בשבת ואז אינו ראוי לכתוב. ועוד אפשר שמת בשבת ואינו ראוי לכתוב כלל מחמת שימות טרם שיעבור שבת. משא"כ הכא שהס"ת בעצמותה ראוי' שאין הס"ת לשבת לבד:

ז

ז) נחזור לענינינו דמה שאינו ראוי מחמת איסור חשיב אינו ראוי כמפורש בש"ס ב"ב. ומה שהביא מתוס' ריש חגיגה דיו"ט ראשון שחל בשבת יש לו תשלומין ולא דמי לחיגר דגברא בר חיובא וארי' רביע עלה. וכמו דהתם מקרי חזי בראשון ה"נ לענין ראוי לבילה חשיב ראוי עכ"ד. והנה ערבב שני ענינים בר חיובא וראוי לבילה. ואביא לו דמיון מיבום וחליצה דאשה שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואעפ"כ אינה ראוי' ליבום חולצת. שהרי ביבמות (מ"א:) הספיקות חולצות ולא מתיבמות ולא אמרינן כל שאינו עולה ליבום וכו' דאם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת יבום היא עיי"ש. ואף דמ"מ חשיב אינו ראוי. שהרי בקונה שתי אילנות חשיב אינו ראוי לקריאה ואף שאם יבוא אלי' ויפשוט דקנה קרקע בר קריאה הוא מ"מ חשיב אינו ראוי. מ"מ חשיבה מחויבת ביבום וכן בתוס' יבמות (מ"ד.) ד"ה כל וא"ת הרי חרש וחרשת שאין עולין לחליצה ועולין ליבום וי"ל דהתם בני חליצה נינהו ופומי הו כאיב להו [וכן במג"א סימן ל"ט דמי שנקטעה ידו שמאלית חשיב בר חיוב קשירה דפומי' כאיב לי'] ואף דמפורש גבי חליצה דחשיב אינו ראוי. אלא ודאי ראוי הוא ענין אחר. ובר חיובא או בר חליצה הוא ענין אחר. דאף שאינו ראוי מ"מ מקרי בת חליצה ובר חיובא. כמו כן בשבת אף שאינו ראוי להביא היום וחשיב אינו ראוי מ"מ בר חיובא הוא:

ח

ח) ויש בזה ענין צריך לבאר. דבאלמת כתבו התוס' דבת חליצה היא ופומי' כאיב לה. ולענין חגיגה אמרינן חיגר חשיב אינו ראוי. ונאמר ג"כ בר חיובא הוא ורגלי' כאיב לי'. וכמו שכתב המג"א בנקטעה ידו דמדמי לי' לפומא דכאיב לי'. אך החילוק שביניהם קל להבין דאלמת לענין חליצה אלמלא היתה יכולה לעשות מה שנצטוות לקרות הי' חליצה טובה רק שאינה יכולה לעשות ע"כ אמרינן בת חיובא היא אלא שאינה יכולה לקיים. משא"כ בחגיגה וראי' המצוה היא לראות פנים ולהביא קרבנותיו ותיגר זה אפי' יראה פנים ויביא הקרבנות לא יהי' מצוה. ע"כ חשיב לאו בר חיובא שאינו מחויב בראיית פנים שאפי' יראה פנים לא יהי' כלום:

ט

ט) ובגליון הרמב"ם רשמתי במ"ש הי' סומא בראשון ונתפתח בשני פטור. שדין זה אין לו מקור בש"ס. דבגמ' לא אמר רק בתיגר וכדומה. אבל סומא י"ל בר חיובא לראות פנים אלא עיני' כאיב לי' שאינו יכול לראות. ואילו הי' יכול לעשות מה שנצטוה לראות פנים הי' מצווה. ויש ליישב דרמב"ם לטעמי' שפסק דכל שאינו מחויב בראי' אינו מחויב בהקהל, [חוץ מנשים וטף] דכי היכי דילפי' ראי' מהקהל שכל שפטור מהקהל פטור מראי'. כמו כן ילפי' הקהל מראי' יע"ש. וא"כ סומא נמי פטור מהקהל דאף תם נאמר סומא בר חיוב ראי' הוה. מ"מ כיון שאינו בראי' אינו בהקהל. דבגז"ש הא דנין אפשר משאי אפשר. כמפורש פ"ק דמכות דאין משלשין במלקות דילפי' ממיתה בגז"ש מה מיתה אינה לחצאין. וכבר הקשו תוס' בכמה מקומות מ"ש מהיקש דאין דנין אפשר משא"א. וריטב"א במכות תי' דאביי סובר דלא אמרי' אין דנין אפשר משא"א בגז"ש. וכיון שדנין אפשר משא"א בגז"ש שפיר ילפינן מה מצות ראי' אינה בסומים כך מצות הקהל אינה בסומים. כמו שלמד ר"א פסח שאינו בא אלא מחולין ולא ממעשר. מפסח מצרים שלא הי' שם מעשר. ה"ה לדידן כה"ג בגז"ש. וכיון שסומא פטור מהקהל אף שיכול להקהל. דבהקהל אין המצוה דוקא שיראה רק להקהל לבד וזה יכול הסומא לעשות אעפי"כ פטור. הנה דאינו בר חיובא בהקהל. ושוב ילפי' ראי' מהקהל שגם בראי' אינו בר חיובא. ושפיר אמר רמב"ם דנתפתת בשני פטור:

י

י) ומ"ש עוד דבסברא זו דמה שאינו ראוי מחמת איסור לא חשיב אינו ראוי [והוא נסתרת מש"ס ערוך כנ"ל] מיושב מה שהקשה שעה"מ על הפר"ח שאסר להפקיר בשבת מהא דשבת (קכ"ו:) דמפנין את הדמאי. ובגמ' דלא הוי מוקצה הואיל אי בעי מפקיר לנכסי' הנה שמותר להפקיר. וניחא לי' למעלתו כיון דרק איסורא רבע עלי' מקרי חזי. אני מצטער אם ת"ת יאמר דברים אלו. שהרי מפורש במשנה שם דטבל אסור לטלטלו ואף דרק איסור הפרשה בשבת רביע עלה ואם עבר ותקנו מתוקן. וכן מפורש בפרק כירה (מ"ג). ע"ש. וכן פרק המביא (ל"ד:):

יא

יא) ואין ליישב לפמ"ש תוס' עירובין (ל':) דבמידי דלא חזי לשום אדם לא מהני מה שראוי לתקנו עי"ש. ליתא דזה לענין עירוב דוקא. אבל שלא יהי' מוקצה ודאי מהני מה שראוי לתקנו שהרי מטלטלין עיסה שנילושה ביו"ט וטבולה לחלה משום שראוי להפריש ממנה היום וכן מטלטלין ביו"ט עופות העומדים לשחיטה. ועוד הנה בפרק בכל מערבין (ל"ב.) דמערבין בדמאי הואיל אי בעי מפקיר לנכסי'. ולסומכוס אין מערבין בתרומה לישראל אף דאפשר בשאלה. דאי מתשיל יהי' טבל ואסור להפריש. דסבר דבר שהוא משום שבות גזרו בה"ש. ומה בכך שאסור להפריש. מ"מ נאמר הואיל ואי עבר והפריש. כמו בדמאי דמפרש בגמ' הטעם הואיל אי בעי מפקיר אף שאסור להפקיר:

יב

יב) ובעיקר קו' השעה"מ על הפר"ח. הגם שאין אחריות דברי הפר"ת עלינו אבל אין דברים אלו של הפר"ח לבד. רק דברי רמב"ן בחי' למסכת פסחים עיי"ש. וכבר הקשיתי כן בחי' לעירובין על הרמב"ן. [עכשיו אני רואה בדברי מעלתו שהוא קו' שעה"מ על הפר"ת] ומחויבין אנו ליישב דברי רמב"ן. ונתיישבתי כעת בדבר. וזה אשר נ"ל בישובו:

יג

יג) ונקדים מה דקשה לכאורה בדברי ר"ן וריטב"א פ"ד דר"ה בהא דשופר של ר"ה אין מחללין עליו אפי' בדבר שהיא משום שבות משום דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וכתבו ז"ל דה"ה דהוה מצי למימר משום דבעידנא דעקר לאו לא מקיים עשה ע"ש. ומדבריהם ז"ל למדנו דטעמא דיו"ט עשה ול"ת מהני אפי' בלא טעמא דבעידנא [דלא כלת"מ פ"ב מה' שופר ה"ו בתי' הג'] וקשה טובא הא דשבת (קכ"ח:) למ"ד צער בעלי חיים דאורייתא מבטל כלי מהיכנו דרבנן אתי דאורייתא ודחי דרבנן ע"כ וקשה הלא שבת עשה ול"ת. ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אפי' בדרבנן. ונראה ליישב דהא דיו"ט עול"ת יש לפרש אף שהוא דרבנן. מ"מ כיון שעיקרו עול"ת מה"ת דינו כעול"ת. דכה"ג בסוכה (ט"ז:) בעירובי חצרות דחמור מסוכה דאיסור עשה. וע"ח איסור סקילה. והיינו משום דיש לו עיקר מה"ת באיסור סקילה. ה"נ יש לו עיקר מה"ת בעשה ול"ת:

יד

יד) והנה תוס' והרא"ש פ"ב דקידושין דתרי דרבנן דינו כאין לו עיקר מה"ת. ועי' ב"ש סימן כ"ה ס"ק נ"ב. וע"כ מבטל כלי מהיכנו שהוא כבונה מדרבנן הואיל ואינו יכול ליטלו משם. והוא ג"כ א"צ לגופו דא"צ לזה שלא יוכל ליטלו. וע"כ הוא תרי דרבנן ודינו כאין לו עיקר מה"ת ועיקרו דרבנן ואתי דאו' ודחי דרבנן:

טו

טו) ובזה ניחא לשון הש"ס קסבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן וקשה מי איכא למ"ד דאורייתא. אך לפמ"ש הכי פירושו דקסבר מבטל כלי מהיכנו עיקרו דרבנן ומשום דס"ל משאצל"ג דרבנן. (ואף דמימרא דרב הוא דסבר דבר שאינו מתכוון אסור. וכ"ש משאצל"ג דאינו מתכוון קיל מאצל"ג כדאיתא בשבת (מ"ב.) לק"מ דדבר שא"מ בשבת למאן דאסר אינו אלא מדרבנן. דמדאו' פטור משום דלא הוי מלאכת מחשבת כמ"ש תוס' בכמה מקומות. וא"כ אין ללמוד מזה לחייב במשאצל"ג מה"ת ודברי הה"מ פ"א מה' שבת צ"ע]:

טז

טז) ונקדים עוד דברי תוס' פסחים (נ"ט.) בהא דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה שהקשו והא לא הוי בעידנא ותרצו שמקריב הפסח תחילה דשוחטין וזורקין על מחוסר כיפורים הואיל וראוי להקריב אח"כ וע"י שמתירין לו להקריב יוצא בפסח למפרע וחשיב בעידנא עי"ש. ואף דכיון שמתירין לו להקריב אפילו לא יקריב יצא ידי פסח. ולמה יהי' מותר להקריב הא אין בהקרבתו צורך פסח. מ"מ כיון שאם לא יהי' מותר לא הי' יוצא למפרע דוחה העשה דהשלמה:

יז

יז) ונבא לנ"ד. והנה קי"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נשואין וכיוצא וכל אלו הם בכלל ואהבת לרעך כמוך כמ"ש רמב"ם פי"ד מה' אבל. וכן הא דמפנין מפני ביטול בהמ"ד שהוא מצוה של תורה ודאי. ומפני האורחים שהיא בכלל ואהבת לרעך כמוך כמ"ש הרמב"ם שם. וע"כ דוחין לשבות דהפקר כדי שיהי' עני ויהי' מותר לאכול דמאי דאצל"ג של נכסים שמפקירן רק שהוא יהי' נקי מהם שיהי' עני. דומה למוציא מת ועצי אשירה מן הבית שא"צ למח ועצי אשירה. רק שיהי' הבית מנוקה מהם. ה"נ בזה והפקר הצריך לגופה היינו שרוצה לההנות בני אדם ומפקיר לעניים ולעשירים שכל הרוצה יהנה מהם או שמפקיר כדי לפוטרן ממעשרות זה הפקר הצריך לגופה. והוא דומה למקדיש ומוכר דכל אלו צריך אל הנכסים. אבל מפקיר שישאר עני אצל"ג. נמצא דהפקר זה אצל"ג. ומותר לצורך מצוה דאורייתא וכל הני בכלל ואהבת לרעך כמוך נינהו דהוא מצוה דאורייתא ומותר להפקיר כדי שיהי' ראוי לאכילה. ויחול העירוב. ולא יהי' מוקצה ויוכל לפנות. ואף דלאחר שהתירו אפילו לא יפקיר יחול העירוב ויוכל לפנות. ואין ההפקר לצורך מצוה מ"מ דוחה כדברי תוס' פסחים הנ"ל:

יח

יח) ואף דלא הוי בעידנא. הא כ' תוס' פסחים דעשה חמור דוחה עשה הקל אף דלא הוי בעידנא. כ"ש דאו' שדוחה דבר שעיקרו דרבנן דשבות אסמכו רבנן על עשה דתשבות וביו"ט על עשה דשבתון כמ"ש רמב"ם ריש פכ"א מה' שבת ורש"י יומא (ע"ד.) וא"כ שבות הוי רק עשה דרבנן. רק דיש לו עיקר בעשה ול"ת במלאכות דאורייתא. אבל בתרי דרבנן דחשיב כאין לו עיקר. הוי רק עשה דרבנן. ואתי עשה דאו' ודחי לי' אף דלא הוי בעידנא אבל בחמץ שפיר הוכיח הרמב"ן מדהתירו לבטל בשבת שאינו מטעם הפקר היינו דבזה אין לדחות דמשום מצוה דאורייתא דתשביתו התירו. משום דהא דמבטלו בשבת מוקי לה התם בי"ד שחל להיות בשבת קודם זמן איסורו שעדיין לא חל חיוב תשביתו:

יט

יט) ובהכי ניחא מה שהוכיח רמב"ן רק משבת ולא מיו"ט ג"כ דהא ברייתא תני אחד שבת ואחד יו"ט. אלא דביו"ט שפיר י"ל שהתירו משום מצות תשביתו. הואיל והוי תרי דרבנן. מלאכה דרבנן ואצל"ג, שאצל"ג של חמץ. רק שיהי' רשותו מנוקה מחמץ. אך משבת הוכיח שפיר דהא מוקמינן לי' בי"ד שחל בשבת קודם זמן איסורו [וזה אף למסקנא כפרש"י שם ועדיין לא חל חיוב תשביתו. ואינו בדין שידחה ולא דמי להא דירושלמי פ"ק דר"ה מחללין שבת בלילה לצורך מצות היום. דשאני התם כיון דסופה של מלאכה זו לדחות ביום מותר לעשותה גם בלילה. וכה"ג לשון הרמב"ן פ"ג דבכורות גבי מריטת נוצות דמה עבד הלא סופו של מלאכה זו לדחות לאחר שחיטה מותר לעשותה גם קודם שחיטה. ה"נ בזה כיון שסופו לעשותה ביום מותר לעשותה גם בלילה. אבל ביטול זה לאחר זמן איסורו אי אפשר:

ידידו הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף