אבני נזר/יורה דעה/רעא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה רעא

סימן רעא

ב"ה אור ליום ועש"ק ר"ח שמרבין בשמחה תרנ"ג לפ"ק.

שוכ"ט לכבוד אהובי הרב החריף ובקי מו"ה יעקב אהרן נ"י [כעת הגאבד"ק קאנסטאנטין].

א

א) יקרתו הגיעני וז"ל במכתבו במקומינו מעין הים עמוק וטרחה גדולה למצוא מים. וחשבתי עצה ע"ז ליקח קנה חלול של נחושת חדש לנעוץ אותו עמוק בקרקע עד שיגיע למים. והמים יעלה ע"י קנה החלל ההוא [לערך ג' אמות.] עד באר המקוה אם להכשיר המקוה ולדמות לתשו' הרא"ש ז"ל כלל ל"א ס"ז. הביאו המחבר סי' ר"א סעי' מ"ח הסילון של מתכת מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה דבטל לגבי קרקע עכ"ל:

ב

ב) תשובה הנה יש בזה מקום עיון. דקשה טובא על ש"ס ב"ב (ס"ו.) דצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה מתשו' הרא"ש הנ"ל שהוכיח ממשנה פי"א דכלים דכלים שעשוין לצורך מחובר אינם מקבלין טומאה. וכ"ש כשעשהו כלי במחובר לקרקע שאינו מקבל טומאה. ושם במשנה דכלים הנ"ל חשיב צינור ג"כ. והדבר יפלא. אך הנה צינור משמש שני ענינים הא' לשמור הבית שלא יתקלקל במי גשמים כמו צינורות שלנו שעל הגגין. והב' שיקלחו המים להבורות כמו צינורות שבא"י. וע' בשטמ"ק כתובות גבי צינור שעלו בו קשקשים שכתב שני עניני פסידא בסתימת הצינור קילקול הבית. ומניעת המים. והנה הא דצינור שחקקו ולבסוף קבעו מקבל טומאה. ע"כ שחקק בו מקום לקבל צרורות. דאל"כ אינו מקבל כלל. ואינו מקבל טומאה וכמ"ש התוס' והפוסקים. וכתב הראב"ד בשער המים הביאו הב"י דקבלת הצרורות הוא שלא יתערבו הצרורות במים ויצאו המים נקיים. וא"כ ע"כ הצינור עשוי לצורך המים אבל צינור דפי"א דכלים דמפורש במשנה שנעשו לקרקע הוא לצורך שלא יקלקל ביתו. וע"כ הבדל רב ביניהם. דצינור העשוי לצורך המים אינו לצורך הקרקע ואינו בטל לקרקע. ואף את"ל שמשמש ג"כ לצורך הבית כיון שיש לו צורך בעצמו לבד הבית. אינו בטל להבית. ויש לדמותו להמוציא אוכלין בכלי בשבת דפטור על הכלי מפני שהכלי טפילה לו. ואם הי' צריך לכלי חייב אף על הכלי. הנה דאף שצריך לכלי לצורך הוצאת האוכלין. כיון שצריך לכלי עצמו ג"כ. אינו נחשב טפל. ה"נ אף שיש בו צורך ביתו. כיון שצריך אל הצינור עצמו ג"כ להביא בו מים אינו בטל לבית ומקבל טומאה. אבל פי"א דכלים בנעשו רק לקרקע כנ"ל ע"כ אינו מקבל טומאה:

ג

ג) והנה לפי"ז יש עיון עמוק בתשו' הרא"ש הנ"ל כלל ל"א ס"ז. במקוה שהמים באים אלי' דרך סילונות של מתכת כשרה. משום שהסילונות נעשו לצורך מחובר. והא הסילונות נעשו להביא המים למקוה ודומה לצינור הנ"ל. דאפי' חקקו לאחר שקבעו מקבל טומאה מה לי לצורך מים לשתי' ומה לי לצורך לטבילה. ואין לומר כלל דשאני הכא כיון דמים לטבילה אינם מקבלים טומאה. ע"כ אף הצינור שנעשה בשבילם אינו מקבל טומאה. דאי אפשר לומר כן. דהרי העושה כלי למוד בו עפר מקבל טומאה. כהא דחולין (י"ב:) האלון והרמון והאגוז שחקקו למוד בהן עפר טמא. אף דעפר אינו מקבל טומאה. וא"ל ג"כ דשאני מים לטבילה דהא דלא מקבלי טומאה משום דחשיבי מחוברים. משא"כ עפר דהא דלא מקבל טומאה משום שאינו אוכל ולא כלי אבל תלוש הוא. דליתא דהא כלי שנעשה לצורך פשוטי כלי עץ ג"כ אינו מקבל טומאה כמו שמביא בתשו' הרא"ש שם ממתני' פי"ב דכלים אוקלי של נקליטין של מנורת העץ טהורה. וא"כ את"ל דנעשה להשתמש בו מחובר חשיב כמחובר. ה"נ נאמר בעשו לשמש בו מה שאינו אוכל ולא כלי דינו כמשמש מה שאינו כלי. כגון פשוטי כלי עץ דטהור. אלא ודאי אינו דומה כלל. דמשמש את דבר שאינו מקבל טומאה בטל אלי'. אבל לשמש בו. אל מה יתבטל. ואין נ"מ מה ישמש בו. וא"כ סילון שמשמש בו להביא על ידו מים למקוה למה יוכשר:

ד

ד) ובאמת זה נ"ל טעם הגדולים שהביא השואל בתשו' הרא"ש שהחמירו לפסול מקוה שהמים באים לתוכה ע"י סילונות של מתכת. והרא"ש כתב שאפשר שהסילונות שמונחים ואינם מחוברות אינם מתבטלים [ואותם סילונות] אפשר כן הי'. ולדידי א"צ לזה אלא דעשוי לצורך מים למקוה לא חשיב לצורך מחובר:

ה

ה) וליישב שיטת הרא"ש נראה. דטהרת מי מקוה אינו המים לבד. רק הקרקע שמתקבצים שם המים. ותרגום מקוה מים. בית כנישת מיא. וע"כ אין מטבילין באויר ופרש"י בחגיגה (י"ט) שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה. ומים למקוה כמו דפנות ואויר לקרקע הבית שעיקר הוא הקרקע. וע"כ סילון העשוי להביא מים למקוה חשיב משמש את קרקע המקוה. וז"ש הרא"ש והרוצה לצאת מידי ספיקא. שלא יהי' נדנוד איסור. יעשה שישאר פי הסילון חוץ למקוה. ולכאורה מה נדנוד איסור שייך בדבר שמפורש במשנה דמשמש המחובר טהור. אלא משום דהא מילתא להביא מים למקוה חשיב לצורך מחובר הוא מילתא דתליא בסברא ואינו פשוט כ"כ]:

ו

ו) והנה הרמב"ם כתב בטעם שאין מטבילין באויר ק"ו מזוחלין. משמע דבמעין שמטהר בזוחלין אף באויר מטבילין. וכ"כ הב"י לדעתו. ומה שאין מטבילין בגל של ים אף שהים מטהר בזוחלין. דאל"כ אף בכיפין לא הי' מטבילין וכמ"ש מהרי"ק בתשו' סי' קט"ו. כתב הב"י שהוא משום גזירה דילמא אתי להטביל בזוחלין דמקוה עי"ש. ולענ"ד גם רש"י סובר כן דבמעין מדאורייתא מטבילין באויר. מדפרש"י שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה. מקוה דייקא. ובאמת שהב"י פי' בדברי רש"י דצריך שיהי' בדמיון מעין ומקוה שאין דרכם להיות באויר ואיני יודע מה ראה על ככה לעשות מחלוקת בין רש"י לרמב"ם. מה גם שפשט דברי רש"י מורה כרמב"ם. ובט"ז כתב דברי ב"י אלו בשם רש"י בעצמו. וקצת שגגה פלטה הקולמוס שהוא רק פי' ב"י ברש"י וברש"י גופי' משמע לי להיפך:

ז

ז) מעתה במעין. הטהרה הוא עצם המים ולא קרקע המעין שאפי' באויר מטבילין מה"ת אלא שגזרו חכמים. ומ"מ כשטובל שלא באויר דליכא גזירה שוב הטהרה עצם המים לבד ואין הסילון משמש את הקרקע ושוב מקבל טומאה שאין דומה לדין הרא"ש כלל:

ח

ח) ולכאורה י"ל בנידון דידן דחשיב משמש מחובר דהמים עצמם כ"ז שלא נפסק מהמעין מחובר הוא. ולולא הקנה החלול ההוא שע"י נתחבר מים שבבאר המקוה למעין. לא חשיב מעין. כדתנן במקואות פ"ה מ"א העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה] ולא הי' מטהר בזוחלין. ועכשיו ע"י הקנה חלול מטהר אפי' בזוחלין. ויוכל לעשות באופן שיהי' זוחלין ויהי' צורך בקנה חלול אל המים. ובטל אל המים ההם ודו"ק. אך ז"א דכיון שאין הקנה חלול מחובר אל המים. אינו בטל אליו. וכמבואר בתשו' הרא"ש הנ"ל במ"ש דאפשר אם הסילונות אינם מחוברות אינם בטלות ע"ג קרקע:

ט

ט) ונ"ל ראי' לזה מהא דשבת (נב:) טבעת של בהמה טמאה הואיל ואדם מושך בה. וכן זוג של בהמה טמאה דבעי לה לקלא. שאם נאבד הבהמה ע"י הקול יודע היכן היא. וקשה יבטלו הטבעת והזוג אל הבהמה שהרי משמשים הבהמה. וצ"ל משום שאינם יכולים להתחבר אל הבהמה שזה בעל חי וזה מתכות. וה"נ הרי הקנה אין מחובר אל המעין:

י

י) ראיתי בנוב"י מהד"ת סי' ק"ט בהא שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה. אפי' חקקו ע"מ לקובעו אינו מקבל טומאה. אך מ"מ פוסל המקוה כמו כלי גללים יע"ש. ולדידי הני מילי ליתנהו. דכלי גללים אם היה כיוצא בו מין אחר הי' מקבל טומאה. וגזה"כ במינים אלו דלא מקבל טומאה. ומ"מ לגבי שאר דברים חשיב כלי כמו אם הי' ממין אחר. אבל בעשאו ע"מ לחברו. את"ל דאינו מקבל טומאה ע"כ בטעמא תלי' מילתא שדינו כמחובר ולמה יפסול המקוה:

יא

יא) וראי' דלא כפירושו בהא דחקקו ולבסוף קבעו מדברי הר"ש פ"ב מ"ג דא"א לומר דכולו שאוב מדרבנן מהא דזבחים דהוייתו ע"י טהרה בעינן. ואפשר דשאיבה שבכלי גללים דרבנן. והא דפריך פרק המוכר את הבית מכלל דשאיבה דאורייתא בתמי' מכלל דליכא שום שאיבה דאורייתא. מדלא מוקי לה בכולו שאוב דהוא דאורייתא משום דסתמא קתני צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה דמשמע כדק"ל אפי' בג' לוגין עכ"ל. ולפי דברי הנוב"י מה ק"ל לר"ש הא חקקו ולבסוף קבעו. משמע אפי' חקקו ע"מ לקובעו. ובכה"ג לא מקבל טומאה לפי דברי הנוב"י הנ"ל. והוא דומיא דכלי גללים. דאפשר לא פסלי מדאורייתא לר"ש. והר"ן כתב בשמו בסתם דכלי גללים לא פסלי מדאורייתא] ואיך כתב הר"ש בקושייתו דמשם מוכח דליכא "שום" שאיבה דאורייתא. הא בכלים המקבלים טומאה לא מוכח מידי שיהי' דרבנן. כיון דצינור שחקקו ולבסוף קבעו דמשמע אפי' חקקו ע"מ לקובעו לא מקבל טומאה. אלא ודאי הני מילי ליתנייהו וחקקו ולבסוף קבעו דפוסל מקוה ה"ה דמקבל טומאה אפי' חקקו על מנת לקובעו ומשום דנעשה לצורך המים. ובזה אינו משמש את הקרקע ואף אינו משמש עם הקרקע] ואדרבא הקרקע משמש את הצינור:

יב

יב) אך מסתמא מחובר למעין ע"י הקנה המים שבתוך באר המקוה. ודיעה ראשונה שבש"ע סעי' מ"ח בממשיך ממעין או ממקוה ע"י דבר מקבל טומאה כשר. ויש מי שאינו מחלק. הוא דעת הרשב"א. והנה לכאורה היתר מקוה זו תלוי באשלי רברבי. ובחי' כתבתי שלדעת רוב הפוסקים דמעין כ"ש אף שפסול לאדם מ"מ יכול ליתן בו שאובין הרבה. ואינו נפסל אפי' לאדם. שהמעין מטהר אותו בהשקה אפי' לאדם. וא"כ דאורייתא שרביעית מים הוא מקוה להטביל בו מחטין וצנוריות והרי הוא שוה למעין לשיטה זו. שגם מעין כל שהוא אינו כשר לאדם עד שיהי' בו מ' סאה שוב אינו נפסל בשאובין. ממילא אם היה רביעית במקוה ושפך עליהם שאובין עד מ' סאה יוכשר לאדם מדאורייתא. וכמ"ש הר"ש פ"ה מ"ב וז"ל ודבר תימא הוא לומר שמקוה שיהי' בו מ' סאה יהי' כשר לכלים ולא לאדם וא"כ קשה הא דתוספתא שהביא הר"ש פ"ב מ"ג צינור שהי' מקלח מים למקוה. והמכתשת נתונה בצידו. ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת פסול. ואם הי' רובו מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה עד כאן. ולמה לי רובו מקוה אפי' רביעית מקוה שוב הוי ספיקא דרבנן. דמן התורה נטהרו השאובין בהשקה ברביעית דמקוה. וע"כ לומר דמשום שהמכתשת מקבל טומאה ופסול זה אינו נטהר בהשקה לדעת הרשב"א הנ"ל והטעם בזה דהשקה לא מהני רק לפסול שאובין דהפסול משום תלוש מהני השקה לשוי כמחובר. אבל פסול עושה מקוה בדבר המקבל טומאה לאו משום תלוש הוא. וכן כתב בתה"ד דמה"ט לא מהני השקה למי גשמים להשיקם למעין שיטהרו בזוחלין:

יג

יג) אך גם לדיעה ראשונה שבש"ע דבמחובר למעין ומקוה כשר. היינו דוקא שהי' במעין ובמקוה קודם שהמשיך מ' סאה. כיון דמטעם השקה אתינן עלה וכמבואר ברא"ש שהובא בב"י שם. וא"כ צריך שיהי' בו תחילה מ' סאה דאנן מחמרי' בסעיף מ' כדעת האומרים שצריך מ' סאה. ורחוק בעיני שיהי' למטה בעומק במקום שתחוב שם הקנה מ' סאה. ובפ"ה מ"ה גבי נוטפין שעשאן זוחלין דפי' הרמב"ם שנטף טיפין טיפין מן ההר. אף שירד טיף אחר טיף לא חשיב מעין זולת אם העמיד דבר שאינו מקבל טומאה שיהי' הטיפין נופלין עליו אז חשיב מעין. הנה שגם במעין פוסל בדבר המקבל טומאה. והיינו משום שלא הי' תחילה קודם שירד על הכלי המקבל טומאה שם מעין:

יד

יד) אך אולי יש למטה שיעור מ' סאה. נ"ל דיש להכשיר אפי' לדעת יש מי שאומר הוא הרשב"א דפסול הוי' בדבר המקבל טומאה אינו נטהר בהשקה. ומשום דלא מקרי הוי' בדבר המקבל טומאה רק ממשיך המעין ממקום למקום. והרשב"א לא אסר רק בממשיך ממקוה כמבואר בתשו' לרמב"ן סי' רכ"ז. ומשום דמקוה הטהרה הוא המקום שבו נותן המים. דמה"ט אין מטבילין באויר (כנ"ל אות ה'). וע"כ במקום זה נעשה טהרה ע"י דבר המקבל טומאה. אבל מעין שאין הטהרה מפאת המקום רק משום המעין עצמו (כנ"ל אות ואו ז'). והרי המעין הי' תחילה במקום אחר והי' בו מ' סאה. מה נ"מ אם הוא כאן או כאן.

טו

טו) ואף שבש"ע משמע שרשב"א גם במעין אוסר אפשר לשיטתו בב"י לרש"י גם במעין סובר שאין טובלין באויר מן התורה. ואם נתפוס שיטה זו. הנה הוא כשר משום שהוא לצורך מחובר. דכל טעם האיסור כתבנו משום דבמעין טובלין באויר מן התורה לא חשיב לצורך מחובר. ואם נתפוס שטובלין באויר שוב לא חשיב הוי' בדבר המקבל טומאה כנ"ל וממנ"פ כשר כנ"ל:

טז

טז) אך מסתמא אין מ' סאה למטה. וא"כ אף אם יש כ"ש. עכ"פ באנו ברברוותא. דיש פוסקים דלא מהני השקה למעין פחות ממ' סאה. ועוד דעת הרשב"א דלפסול מקבל טומאה לא מהני השקה. ועוד מוכח כן מתוספתא דלא מכשרא ספק שאובין. כי אם באיכא רוב מקוה כשרה. ואת"ל דלמעין מהני השקה בציר ממ' סאה ה"ה ברביעית מה"ת. ע"כ הא דפסול כשהי' מיעוט מקוה תחילה. אף שעכ"פ הי' רביעית משום דחשש מכלים מקבל טומאה ולפסול זה לא מהני השקה:

יז

יז) אך יש ליתן עצה שראש הקנה יהי' של עץ. באופן שאם ינטל ראש הקנה עם הקרקע שסביביו לא יעלו המים למקוה. דהשתא לית בי' משום מהוה בדבר המקבל טומאה ומבואר סעיף מ"ח שאם מחובר לפי הצינור צינור קטן של עץ כשר. דאין לחלק ולומר דמעין שאני דקודם שבא למקוה מטהר. ונעשה הטהרה טרם יבאו לצינור של עץ. ליתא דא"כ הרי גם קודם שבאו המים לתוך הקנה של מתכת הי' מטהר בכל מקום שהוא. מה אמרת ששם לא הי' מ' סאה א"כ הא לא נעשה מ' סאה רק בבוא המים למעלה במקום שעושין המקוה. והרי עבר דרך צינור של עץ:

יח

יח) אך עדיין יש חשש לדעת הר"ש המובא בש"ע סעיף נ' בדיעה ראשונה. שאם סותם הסדק שלא יהי' זוחלין לא יסתום בדבר המקבל טומאה. דכיון שאם ינטל הסותם תהי' המקוה פסולה חשיב מהוה בדבר המקבל טומאה. ה"נ אם ינטל הקנה של נחושת לא יעלו עוד מי המעיין למעלה. ומים שבמקוה יצאו למטה דרך הנקב ותהיה המקוה זוחל ותפסול. ואף אם לאחר שיתמלא הקנה מים ישאר במקוה מ' סאה יחשב זוחלין. לא מבעיא לדעת המחמירין שהביא רמ"א אם נשאר מ' סאה עד הסדק. אך אפילו לדעת המקילין. היינו משום שהסדק למעלה ועיקר המקוה אינו זוחל. משא"כ זה שהנקבים למטה במקום שטובל. וגם י"ל שכל המקוה אף המים שלמעלה יחשב זוחלין שכולו מתנועע ממקומו:

יט

יט) אך בעיקר מחלוקת הר"ש עם הרא"ש. וראיית הרא"ש ממשנה דגודר בכלים עצומה מאוד. ועוד נ"ל ראי' שהרי עיקר היסוד דהוי' ע"י טהרה ממשנה דנתן ידו כדי שיעברו מים לחביות פסול. ושם החביות עצמו כשירה אפילו של מתכת כדאיתא פ"ה דפרה מ"ב. ואף שטהרתו ע"י כלי המקבל טומאה. ואין קפידא שלא יבא אל המקוה ע"י כלי המקבל טומאה. ואף שבש"ע כתב דעת הר"ש בדיעה ראשונה. הלבוש כתב יש אוסרין ויש מתירין. ובנ"ד שיש סניפין להתיר. דעת הב"י בשיטת רש"י שגם במעין אין טובלין באויר. וגם במהרח"ש כתב בהאי דקנה שחקקו ולבסוף קבעו דפסול אפילו נעשה לקרקע. משום דבית קיבול גרע. ולפי שיטתי' אין ראי' כלל בנ"ד לאסור. ע"כ נ"ל שיש להתיר לכתחילה. ובלבד שידע עפ"י בקיאים שאם ינטל הקנה של עץ עם הקרקע שסביביו לא יעלה המים. אבל אם יעלה המים בלא קנה של עץ אינו דומה לדין הש"ע במחובר לפי הצינור צינור קטן. דהתם הצינור לרוחב. ואם ינטל צינור זה לא יפלג המים להדיא למקוה. משא"כ בנ"ד שהצינור מלמטה למעלה ודו"ק:

ידידו הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף