אבני נזר/יורה דעה/רמ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה רמ

סימן רמ

א

א) במס' נדה (מ"ב:) ע"כ לא קאמר ר"ש די' כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא בכ"ש רואה הוי. והקשו בתוס' דהא ר"ש סבר כר' נתן דזב צריך כחתימת פי האמה ואיתקש בע"ק לזב. ותי' הר"ן דבדידה דלא שייך שיעור כחתימת פי האמה מטמא בכ"ש. א"נ דכ"ש דקאמר לאו דוקא. אלא לאפוקי מכעדשה. מיהו בעינן שיעורא דידי' כחתימת פי אמה עכ"ל. אך עוד קשה מהא דאמר בשמעתין דלר"ש סותרת, ולעיל (כ"ב.) אמרינן דלמ"ד דבעי כחתימת פי האמה נוגע הוי ואינו סותר אלא משום דאי אפשר דלית בי' צחצוחי זיבה ובאשה דליכא צחצוחי זיבה איך תסתור ובחי' הר"ן כתב וז"ל ולית לי' הא דפשיט ר' הונא פרק המפלת (כ"ב) דמדבעי בבע"ק שיעורא דחתימת פי האמה דנוגע הוי ולא סתר אלא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה דאי בבע"ק גופי' נוגע הוי כ"ש דאית לן למימר בפולטת דלא מגופה חזיא דנוגעת היא ולא סתרה דאין בפליטת אשה צחצוחי דם כלל אלא ס"ל כו' דרואה הוי ושיעורא בעלמא דמצרכא רחמנא וגבי אשה דליכא למימר כחתימת פי האמה טמאה בכ"ש. א"נ דבמשהו דאמרינן לאו דוקא אלא לאפוקי מכעדשה כו' יע"ש:

ב

ב) ותמיהני מ"ש דר"ה אמר לעיל דמדבעי כחתימת פי אמה נוגע הוי. דר"ה לא אמר אלא כיון דבעי כחתימת פי אמה רואה בקיסם טהור. ופירש"י דבצר לי' שיעורא. והגמ' מקשה עליו למימרא דנוגע הוי אלא מעתה לא תסתור. וא"כ מוכח דזה סברא פשוטה דאם צריך שיעור נוגע הוי. דאל"כ לא הוה מקשה אדר"ה. ואיך אמר כאן להיפוך ואולי י"ל דס"ל נר"ן כתוס' דפירשו שם דבקיסם טהור משום דאינו נוגע בחתימת פי האמה. כלומר שאינו נוגע מבחוץ ועיין רמב"ן שם ודו"ק. אך לפירש"י הדר קושיא לדוכתא.

ג

ג) ונראה לפענ"ד דלק"מ הסוגיות אהדדי דהנה שם (כ"ב) הקשה הר"ן מה מקשה הש"ס למימרא דנוגע הוי אלא מעתה לא יסתור בזיבה הא זב נמי סותר אף דבעינן בי' כחתימת פי האמה י"ל זה ודאי אף דנוגע הוי לענין שיעורי'. מ"מ לענין טומאה דידי' רואה הוי. דהא נוגע בזובו אינו טמא אלא טומאת ערב ואילו רואה טמא שבעה. אלא [דאיקל] רחמנא עלי' שלא יהא טמא טומאת שבעה עד שיראה זב ויגע בו מגע חוץ. דהו"ל רואה ונוגע. ומש"ה מקשינן אא"ב בע"ק מטמא בפנים הרי דומה לזב מצד אחד שאף הוא יש לו טומאה בראי' שאינו מדין מגע. אלא אי אמרת שאין טומאתו אלא טומאת מגע לבד כשם שהנוגע בקרי אינו סותר בזיבה אף הרואה לא יסתור. ותוכן דבריו דכיון דבע"ק אינו טמא רק טומאת ערב כמו הנוגע. א"כ אם אין הרואה טמא אלא א"כ יש בו נמי נגיעה. והרי הנגיעה טמא בלא ראי'. ואין הראי' מוסיף בו טומאה כלום על מה שנטמא בנגיעתו. ובראי' לבד אינו טמא. נמצא כל הטומאה מחמת המגע והראי' כמסייע שאין בו ממש.

ד

ד) ולפי זה י"ל סוגיא דיוצא דופן נמי כר"ה דפרק המפלת. דכיון דצריך כחתימת פי אמה הו"ל רואה ונוגע וה"ה בע"ק הו"ל רואה ונוגע כמו זב. ומהאי טעמא בע"ק משתלח חוץ לשתי מחנות והנוגע חוץ למחנה אחת. וע"כ דרואה הו"ל רואה ונוגע אלא כיון דלטהרות אין נ"מ בין רואה לנוגע לא יסתור לטהרות. ועוד נדבר מזה בעז"ה] וא"כ למ"ד נוגע לבד הוי כיון דמשרץ יליף לה אינו מטמא רק כעדשה. ואילו רואה הוי הא מטמא כחתימת פי אמה כמו זב. א"כ תיכף שיצא ממנו כחתימת פי אמה הא נטמא מדין רואה ג"כ. דאלו משום נוגע לבד הא אינו מטמא רק בכעדשה ושפיר סותר. וע"כ סוגיא דהמפלת כמ"ד בפרק יוצא דופן הנוגע מטמא בשיעור שנטמא הרואה. אי דנוגע מרואה ילפינן לה. אי משום דאפילו משרץ ילפינן לה. דון מינה ואוקי באתרה. והכי קי"ל דון מינה ואוקי באתרה ואתי שפיר סוגיא דהמפלת. אבל סוגיא דיוצא דופן דאמר דלטמא בכ"ש רואה הוי. ולר"ש דאפי' רואה בעי כחתימת פי האמה ע"כ הנ"מ בין רואה לנוגע בשיעור היינו דנוגע בעי כעדשה כמ"ש הר"ן בתירוץ הב' וכיון דע"כ ס"ל נוגע בכעדשה ורואה דהוי לי' רואה ונוגע בכחתימת פי האמה. הרי בשעה שיצאה ממנו כחתימת פי האמה נטמאה מדין רואה ג"כ ושפיר סותר. ולתי' הא' של הר"ן דאשה דלא שייך בה חתימת פי אמה נטמאה בכ"ש ממש. ואילו נוגעת לבד הוא בעיא שתגע בשיעור כחתימת פי האמה. דלענין נגיעה אין לחלק מי הנוגע איש או אשה או בגד. נמצא שטמאה מחמת הראי' ג"כ. ואפי' אם יצא ממנו כחתימת פי אמה בבת אחת. מ"מ כיון שמחמת כ"ש לבד טמאה גם מדין רואה שפיר תסתור:

ה

ה) ובמה שכתבתי נראה ליישב נמי הא דבפרק בנות כותים בעי רבב"ח פולטת ש"ז מהו שתסתור בזיבה ולא איפשטא ואלו בפרק יוצא דופן מסיק דאפי' לר"ש רואה הוא. ולפמ"ש א"ש ונאמר דודאי רב"ח מבעי' לי' אליבא דר"ש דאמר אינה מטמא עד שתצא טומאתה לחוץ דאלו לרבנן דאמרו מטמא מבפנים כבחוץ הא פשיטא דרואה הוא וכ"כ בתי' הר"ן. וא"כ י"ל דרב"ח ס"ל כהלכתא דנוגע טמא בשיעור שנטמא הרואה אך כיון דבעייתו אליבא דר"ש כנ"ל ור"ש הא ס"ל דרואה בעי כחתימת פי האמה והו"ל רואה ונוגע. אך כיון דשיעור אחד לרואה ונוגע. ואין הראי' מוסיף בו טומאה אין ראייתה סותרת וכהא דפרק המפלת דלמאן דבעי כחתימת פי האמה אין הרואה קרי סותר רק משום צחצוחי זיבה דלא שייך בש"ז שקבלה מן האיש אך דמבעי' לי' שמא בדידה דלא שייך חתימת פי האמה מטמאה בראי' כ"ש כתירוץ הא' של הר"ן פרק יוצא דופן ושפיר מותרת:

ו

ו) קיצור דבריי דלמאן דבעי בזב ובע"ק כחתימת פי האמה אם שיעור נוגע בכעדשה סותר בין הרואה קרי בין הפולטת. ואם שיעור הנוגע כשיעור הרואה קרי אינו סותר אלא משום צחצוחי זיבה. והפולטת תלוי בשני תי' הר"ן. דלתירוץ ראשון שהפולטת טמאה בכ"ש ממש הפולטת סותר. ואי אינה טמאה רק בחתימת פי האמה גם הפולטת אינה סותרת:

ז

ז) ונראה דהר"ן שהוצרך לעשות מחלוקת בין הסוגיות ולא ניחא לי' במה שפרשתי. משום דס"ל באשה את"ל שהפולטת רואה ונוגעת אינה סותרת. כיון דעיקר טומאת זיבה דידה רואה לבד שמטמאה בפנים כבחוץ. ובמה שפולטת אינה טמאה רק בצירוף הנגיעה. והנגיעה אינה יכולה לסתור הספירה שהוא לטהר מטומאת ראי' ודוקא בזב שראה קרי הוקשה לר"ן שיסתור כיון דעיקר טומאת זב ג"כ מדין רואה ונוגע והנקיים מרואה ונוגע. הוצרך לתרץ משום שאין הראי' מוסיף טומאה. אבל בזבה אף שהראי' מוסיף טומאה אי אפשר שיסתור לר"ה דס"ל בע"ק רואה ונוגע. וכ"ש פולטת דאינו רואה לבד ואינו יכול לסתור הנקיים מטומאת זיבה שהיא רואה לבד:

ח

ח) ויש להסביר הדברים עוד כיון דשמעתא לר"ש, ור"ש ס"ל בשבת (צ"ב: צ"ג.) זה אינו יכול וזא"י פטור. וה"נ כיון דהראי' לבד אינה יכולה לטמא בלא הנגיעה. אף שהנגיעה פחות מכעדשה אינה יכולה לטמאו בלא הראי'. הרי שניהם גורמים טומאה לא חשיב שהראי' טמאתו. מיהו בתוספתא פ"ו דשבת זה לשונו ר"ש אומר אעפ"י שאין אחד יכול להוציאו והוציאו שניהם פטורים שאין שנים חייבין על מלאכה אחת. וטעם זה לא שייך כאן בנ"ד. וחזר הדין כמו לת"ק דזא"י וזא"י חייב האחד עושה כל המלאכה. ה"נ חשיב הראי' מטמאה וסותר הגה"ה [אך רש"י צ"ג. ד"ה ור"ש מטהר ס"ל דגם לענין טומאה ר"ש לטעמי' דפוטר וזא"י וזא"י ולתוס' אינו נראה ע"ש. המגיה]:

ט

ט) עוד יש לתרץ סתירת הסוגיא דהמפלת ודיוצא דופן דהנה בפרק אלו דברים זב וכל זב לרבות בע"ק דמשתלח חוץ למחנה לוי' משום דטומאה יוצאה מגופו כמו זב. וא"כ כיון דלענין להשתלח חוץ למחנה לוי' אינו מטמא מדין נוגע לבד רק בצירוף הראי'. וא"כ קשה מאי פריך אלא מעתה אל יסתור בזיבה שאין הראי' מוסיף בה טומאה. הא מוסיף טומאה לענין שילוח מתנות. וצ"ל דמכל מקום כיון דלענין תרומה וקדשים אינו מוסיף טומאה שפיר יחשב נקיים לגבייהו. כעין שכתב הראב"ד שאין הפולטת סותרת לבעלה וא"כ יש לפרש הא דיוצא דופן דסותרת לגבי שילוח מחנות כיון דע"כ לאו מילתא פסיקתא אמר דסותרת לכל שהרי לבעלה [לראב"ד] אינה סותרת. וה"נ י"ל דסותרת רק לשילוח מתנות:

י

י) מיהו לבי מהסס בזה לומר דטהורה לתרומה וקדשים וטמאה לשילוח מחנות שהרי הטמא להשתלח חוץ למחנה לוי' הוא טומאה חמורה מהטומאה לתרומה וקדשים. ואיך אפשר שיהי' טמא טומאה תמורה לשילוח מחנות ולא יהי' טמא טומאה קלה לתרומה וקדשים ויש לדון בה דין קו"ח מה טמא מת שמותר במחנה לוי' טמא לתרומה וקדשים. זו שאסורה במחנה לוי' אינו דין שאסורה בתרומה וקדשים. ואף דיש לומר קו"ח להיפוך מה טמא מת שאסור בתרומה וקדשים מותר במחנה לוי' זו שמותר בתרומה וקדשים כ"ש שמותר במחנה לוי' כל היכי דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן:

יא

יא) מיהו י"ל כיון דמקו"ת דאיסור מחנה לוי' ילפינן דינו כאיסור מחנה לוי' דאינו רק בלאו. ע"כ אף אם תאכל קדשים או תכנס למקדש לא תתחייב כרת. והכי מקשה אל תסתור בזיבה דקי"ל שסותרת לגמרי. ואם אכלה קדשים חייבת. ומקשה דאל תסתור לענין זה. ולפי זה הא דיוצא דופן כפשטו דסותרת גם לתרומה וקדשים. אך שאם אכלה קדשים אינה בכרת:

יב

יב) ונראה לי להוכיח מסוגיא זו דפרק המפלת כשיטת הראב"ד ז"ל דאין הפולטת סותרת אלא לטהרות ולא לבעלה. כיון דלבעלה אין הפולטת גורם טומאה. ולא אמרינן אין ספירה לחצאין. שהרי הנוגע בקרי אינו טמא לענין שילוח מחנות וטמא רק בצירוף הראי' וסותר לענין שילוח מחנות. ואם אין כפירה לחצאין בטל הספירה לגמרי. ומה מקשה אלא מעתה אל תסתור בזיבה. ואם תאמר כיון דהוי ספירת נקיים לגבי טהרות. כ"ש שאינו משתלח חוץ למחנה לוי' והוי ספירה לכל. אדרבא נאמר להיפוך כיון דמשתלח חוץ למחנה לוי' כ"ש דטמא לטהרות. ולחומרא ילפינן. ועוד דבתוך ימי הספירה בחזקת טומאה. וגדולה מזה במשנה דנזיר (ס"ג.) ירד לטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא. הנה דאף בשביעי קודם טבילה הוא בחזקת טומאה:

יג

יג) ואם תאמר דקושיית הש"ס (כ"ב.) שלא תסתור אם ראה בשביעי אחר טבילה דאז הוא בחזקת טהרה כדאיתא בגמ' (שם ס"ד:) וכן בזבחים (כ"ט) ע"ש. ובזה יתיישב הא דיוצא דופן דפולטת סותרת בזיבה. דהתם מסתמא בתחילת ימי הספירה דלבסוף אי אפשר אלא אם כן שמשה באיסור. וגם בשומרת יום אי אפשר לאחר תקנת רבי בשדות. וכ"ש לאחר ר' זירא וע"כ בתחילת ימי הספירה. וכיון דאיכא למילף הכי והכי לא תוציאנו מחזקתה. נשארת בטומאתה אבל הגמ' (כ"ב) מקשה שלא יסתור בזיבה בשביעי אחר טבילה:

יד

יד) אם תאמר כן כ"ש דיש ראי' לפי' הראב"ד. שהרי הראב"ד הוכיח מדמותרת לשמש מדאורייתא בשביעי מבע"י ואם סותרת לבעלה אי אפשר אלא א"כ לא תזוע ממקומה ולא תתהפך עד הלילה שלא תסתור למפרע. ואיך יהי' מותר להכניס עצמו לספק זה. והרא"ש בשם ר' יונה דוחה דהסותרת רק יום אחד אינה סותרת רק בתוך ימי הספירה לא ביום אחרון של ספירה. וא"ת דקושיית הש"ס לא תסתור בזיבה על יום אחרון. הא למדת שלפי האמת סותר גם יום אחרון. ונסתר דיחוי הרא"ש וחזר ראיית הראב"ד למקומה. ע"כ נראה דסוגיא זו לפי פי' הראשונים דלר"ה הו"ל זב רואה ונוגע מוכח כשיטת הראב"ד ז"ל:

טו

טו) ובעיקר סברת הרא"ש דש"ז שאינו סותר רק יום אחד אינו סותר ביום אחרון. הר"ן חולק בדבר שהוא כתב (בדף ל"ז.) שדם טוהר אינו סותר [ביולדת בזוב] רק יום אחד כמו ש"ז. ובגמ' (כ"ט:) מבואר דיולדת בזוב שטבלה בשביעי אסורה לשמש ביום שמא תבוא לידי ספק שתראה ותסתור. הנה שאף דם טוהר שהוא כש"ז סותר גם ביום אחרון. וכן מפורש ברש"י (כ"ב.) בד"ה אלא מה שאמר בענין ז"ל ואם ראה בו' א"צ לספור עוד רק יום אחד:

טז

טז) שיטת התוס' (דף כ"ב.) ד"ה למימרא דר"ה דאמר בע"ק נוגע הוי אפשר גם לרבנן דס"ל פולטת מטמאה בפנים כבחוץ ורואה הוי. מ"מ בדידי' דלא אשכחן בי' טומאה בפנים נוגע הוי. וק"ל דא"כ הא דברכות (כ"א:) ר"י אומר מנין לבע"ק שאסור בד"ת דכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך לי' יום אשר עמדת לפני ד' אלקיך בחורב. מה להלן בע"ק אסורין אף כאן בע"ק אסורין. מנין דלהלן בע"ק הי' אסורין כיון דלא גלי קרא רק בפולטת שרואה הוא מנין ללמוד מזה לבע"ק שנוגע הוא שיהי' אסור. והא בפרק יוצא דופן ילפינן דרואה הויא מסיני ואידך אמר שאני סיני דחידוש הוא דהא זבים ומצורעים דתמירי וכו' מ"מ. הרי בהדיא דיותר יש לאסור בסיני רואה מנוגע. וא"כ איך נלמוד בע"ק דנוגע מפולטת רואה:

יז

יז) ונראה דכיון דלא הקפיד הכתוב על זבים ומצורעים רק על בע"ק משום דמחמת קלות ראש בא וע"כ מחמת קלות ראש דידי' דאין קישוי אלא לדעת ותאוה. וזה קלות ראש. ואף דהפליטה לא אתי מקלות ראש. הלא מקלות ראש בא התשמיש ומתשמיש בא הפליטה. אבל אין לפרש מחמת קלות ראש דידה. דהא אפי' היא ישינה ולא הי' לה שום הרגש תאוה יכולה להיות נבעלת ופולטת. רק משום קלות ראש דידי' ואי אמרת דהוא שיצא ממנו הזרע לא הקפיד עליו הכתוב כיון דנוגע הוא. אף דהקלות ראש הי' בדידי'. אי אפשר שיקפיד הכתוב עליו. דאיך יהי' הטפל חמור מן העיקר:

יח

יח) אך יש לעיין לפמ"ש התוס' (מ"א:) בתירוץ הא' דמשכחת לה שהזרע נכנס תחילה בבית הפנימי ולא הי' הזרע בבית החיצון כלל. וא"כ המשמש שטמא אי אפשר משום נוגע בש"ז שהרי טומאה בלועה אינה מטמאה. ונהי דבית החיצון בה"ס הוי (וטומאה וטהרה שהיו ביחד בבית הסתרים נטמא הטהור כמ"ש רש"י חולין ע"א] בית הפנימי ודאי בלוע הוא ואיך נטמא. ע"כ ר"ה מודה דמשמש רואה הוי הואיל והרגיל וכן לענין טבילה חמור המשמש מהרואה. וא"כ אף שהיא התורה הקפיד עלי' מחמת קלות ראש המשמש. הלא המשמש ג"כ רואה והקפידה תורה עליו. אבל בע"ק לאונסו דנוגע הוי אין ראי' שיקפידה תורה עליו והדר קושיא לדוכתא:

יט

יט) וצ"ל דשמעתין לפי תירוץ הב' שם דאינה טמאה משום פולטת אלא אם הי' תחילה בבית הפנימי. אבל מה שבא תחילה לבית החיצון לא נטמאת משום פולטת. ולעולם אין הזרע נפלט תחילה בבית הפנימי רק בבית החיצון. ושפיר נטמא המשמש משום נוגע כדברי רש"י חולין (ע"א:) בסוף העמוד הנ"ל. וע"כ כתבו התוס' בלשון אפשר כי לפי תי' הראשון מוכיח שאם פולטת רואה גם בע"ק רואה:

כ

כ) אך גם לפי תירוץ הב' יש לעיין לפי הידוע בספרי הטבע דפי מקור יש דלת לפניו ובעת תשמיש נפתח הדלת ואז יוכל הזרע ליכנס למקור בית הפנימי. וזה מחמת הרגשתה ותאותה. וא"כ שפיר יש לפרש שטומאת פולטת בא מחמת קלות ראש שבה. שאלמלא תאותה וקלות ראש שלה לא הי' נפתח פי המקור שתכנס הזרע לבית הפנימי. ולא הי' פולטת מבית הפנימי:

כא

כא) אולם התוס' לא השגיחו על ספרי הטבע כמבואר בדבריהם בפרק קמא גבי גג פרוזדור קרקע פרוזדור. וכן כתב בחת"ס שם שפי' הרמב"ם הוא האמת שהוא עפ"י הנסיון בספרי הטבע. וע"כ נראה שעפ"י ספרי הטבע פי' תוס' הנ"ל מוקשה. ולר"ה גם פולטת נוגעת. אך שניהם יש בין בבע"ק בין בפולטת רואה ונוגע כפי' הר"ן. וכבר כתבנו מה שנראה לנו בישוב הסוגיות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף