אבני נזר/יורה דעה/קפ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה קפ

סימן קפ

א

א) מחבר (סעיף ג) אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בתשעים [ועדיין הם שוים מאה] אם פרע לו בסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית כו' ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו מאה בדין ואפי' אבק רבית אין כאן עיי"ש. יש בכאן מקום עיון דהנה בגמ' (ס"ב:) תני ברבית דבי ר' חייא יש דברים שהן מותרין ואסורין מפני הערמת רבית כו' ואביי מפרש כל מתני' דאיזהו חרבית. והוסיף דאי שקיל פירי לא מחזי כרבית וזה לפי פירושו במשנה. והנה דעת המתירין ליקח לכתחילה הוא מדתני דבי ר"ח יש דברים שהם מותרין מכלל שאינו כשאר אבק רבית. ורמב"ן החולק טעמא דידי' כמבואר ברא"ש ובשטמ"ק משום דאביי מפרש כן המשנה דאיזהו תרבית הרי דאבק רבית הוא. והרשב"א בשטמ"ק כתב דנהי דהכי איתא לאביי דמפרש כן המשנה אבל כיון דאדחי פרוקא דאביי הדרינן לפשטא דרבית דבי ר"ח דאינו אבק רבית. ובענין היתר פירות דשמעינן מפרוקא דאביי כתב ג"כ הרמב"ן הובא בשטמ"ק דאף דאדחי פירוקא דאביי מ"מ לא נדחה הדין וכ"כ הב"י בשם תלמידי הרשב"א. ומשמע דרמב"ן לטעמי' במה שכתב דנקטינן דאבק רבית הוא מדפירש כן אביי המשנה. הרי דנקטינן כאביי אף דנדחה הפירוש:

ב

ב) והנה הרמב"ם כתב דאם עבר ועשה מוציא ממנו כל הק' בדין. ולא הביא ההיתר ליקח פירות שיהי' מותר לפסוק כך לכתחילה משמע דס"ל דלא קי"ל כלל כאביי. וע"כ אינו אבק רבית ואין היתר ליקח פירות והרא"ש והטור פסקו כרמב"ן דא"ר הוא ומותר ליקח פירות. והנה המחבר כתב היתר פירות כאביי וכתב דמוציא כל הק' בדין. וזה דלא כאביי דלדידי' א"ר הוא. והוא מזכה שטרא לבי תרי. וצ"ל שדעת המחבר דנהי דבהא דס"ל לאביי דאבק רבית לא נקטינן כוותי' משום דברייתא לא משמע כן דתני שהם מותרין כהוכחת המתירין אבל בהיתר פירות שאין לנו הוכחה להיפוך נקטינן כוותי'. מ"מ לשון המחבר מגומגם שכתב אסור לפרוע במעות מבואר דאיסור בשעת פרעון ואח"כ כתב מוציא ממנו כל הק' בדין וא"כ אין איסור בשעת פרעון רק בשעת פסיקה ולשון הלבוש מתוקן יותר שכתב דאסור לפסוק לפרוע במעות:

ג

ג) ואפשר לומר לדעת המחבר כיון דיש היתר ליקח פירות אסור לכתחילה ליקח מעות כיון דאפשר בהיתר. רק לדעת הרמב"ן והרא"ש דאבק רבית הוא. ע"כ ביד הלוה לפרוע מעות כמו שפסק כדי שיאסר ליקח רק צ'. אבל לפסק המחבר אף אם יתן מעות יוציא כל הק'. ע"כ אסור לפרוע במעות לגרום איסור שיקח כל הק'. דבדיעבד לא נפסיד ממונו של מלוה בשביל הערמת רבית. מ"מ לכתחילה למה נגרום איסור כיון דאם יפרע פירות אין שום איסור דאפי' לכתחילה הי' רשאי לפסוק כך:

ד

ד) ובריב"ש (סי' של"ה) בשם הרשב"א במלוה שכתב בתוך השטר אם לא תפרע לזמן פלוני תתן לי כך וכך אין כאן רבית. דאינו אלא קנס. מ"מ אסור משום הערמת רבית כהא דרבית דבי ר"ת. ולא אמרו במשנתינו במי שפרע מקצת חובו אלא שאם לא יפרע השאר בזמנו הרי הפרעון הראשון מתנה למפרע. וכשהוא חוזר וגובה עכשיו בשטרו אינו ניטל רבית כלל. אבל מה שכבר נטל אינו מחויב להחזיר דאינו רבית גמורה ולא אפי' אבק רבית אלא שאסור לעשות כן לכתחילה מפני הערמת רבית. ואפי' מ"ד בעלמא אכל שיעור זוזי מסלקינן לי' הכא מודה. וכ"ש לרב אשי דאמר סלוקי בלא זוזי לאפוקי' מיני' הוא. עד כאן דברי הריב"ש בשם הרשב"א והובא במל"מ בקצרה. והשערי משפט העתיקו להלכה אף להפוסקים דאבק רבית הוא. מ"מ לא אמרינן בי' דין מסלקינן לי' אף לרבינו אפרים דבחוב דעלמא לא אמרינן דין סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא. ותמהני דהרשב"א לטעמי' דלא ס"ל בהערמת רבית דבי ר"ח דאבק רבית הוא וכמ"ש הה"מ שדעת הרשב"א כהרמב"ם וכ"כ הבדה"ב דכיון דהרמב"ם והרשב"א מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. אבל להפוסקים דא"ר הוא ומוכיחים מדנכלל בכלל איזהו תרבית דמתני'. א"כ דינו ככל אבק רבית הוא. ולמה דקי"ל כרבינו אפרים דבחוב דעלמא מסלקינן לי' ה"נ דכוותה:

ה

ה) הן אמת דצריך להבין למה הוצרך הרשב"א לומר בהא דמי שפרע מקצת חובו משום דפרעון ראשון מתנה. הא לרשב"א אפי' לכתחילה גובה כל הק' ועוד דמשמעות דבריו במי שהתחייב בקנס אם לא אפרע לזמן פלוני אתן כך וכך אינו גובה לכתחילה ולמה:

ו

ו) ונראה דהיינו טעמא דברבית דבי ר"ח כשמכר לו החטין במנה לא הי' שום רבית שכן השער נמצא נתחייב לו כל הק' בלי שום איסור. רק ע"י שחזר ולקחם מאתו בזול נעשה הערמת רבית. נמצא דהאיסור מה שלקח מאתו בחזרה החטים בזול זהו הרבית וכבר גבה הרבית ואח"כ חובו שנתחייב בהיתר הוא נוטל. אלא שאם הי' דינו כאבק רבית גמור הי' מנכין מחובו כפסק רבינו אפרים ורשב"א דבחוב דלאו משכנתא מנכין מחוב האבק רבית שנטל. אבל בזה שקיל יותר לא מנכין מחוב כדברי הרשב"א שהביא הריב"ש אבל בנתחייב בקנס שעדיין לא לקח ההערמת רבית ודאי אסור ליקח דאין סברא כלל דאין איסור רק הפסיקה. דאדרבא איסור אבק רבית אינו בשעת פסיקה רק בשעת נתינה כמ"ש המל"מ בשם מהרח"ש. ע"כ הוצרך לומר בהא דמי שפרע מקצת חובו משום דפרעון ראשון מתנה ואח"כ חובו הוא נוטל דהשתא דמי ממש לרבית דבי ר' חייא:

ז

ז) וכן משמע בתשו' הרשב"א שהביא הב"י (סוף סי' קס"ד) בחכירי נרשאי שחזר המלוה והשכירה ללוה ואפי' אפסקי' אחר שהמלוה השכירה לאחר והאחר ללוה אין מוציאין מלוה השכירות. ואף דהרשב"א סובר דחכירי נרשאי אינו רק הערמת רבית כמ"ש הה"מ (פ"ד מהלכות מלוה הט"ו) שהודו לו הרמב"ן והרשב"א שאינו אלא הערמת רבית אעפי"כ אין גובין לכתחילה מלוה. ע"כ רק ברבית דבי ר"ח גובין משום דהחוב בתחילה בהיתר נעשה כנ"ל. וכל זה הרשב"א לשיטתו אבל להפוסקים דאבק רבית הוא דינו ממש ככל אבק רבית:

ח

ח) עוד כתב בשערי משפט מדכתב הרשב"א דהוא כרבית מאוחרת וגרוע ממנה. דאפי' לצאת ידי שמים אינו חייב להשיב. ותמהני על השערי משפט שלא הרגיש שכ"ז הרשב"א לשיטתו דפוסק כהרמב"ם דגובה כל הק' ולא ס"ל דאבק רבית הוא. משא"כ להפוסקים דא"ר הוא. וראייתם משום דכן הדין לאביי דמפרש המשנה דאיזהו תרבית. א"כ דינו כאבק רבית גמור. מיהו הרמב"ן שסובר שאסור לגבות כל הק'. הגם דס"ל גם בחוב אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא דהכא לא מחזי כרבית אלא משום דשקיל זוזי מיני' אח"כ כמבואר בגמ' א"כ בלקיחה זו עושה איסור ורשב"א סובר דמ"מ הי' הרבית מה שלקח החטים בגזל וגוף החוב בהיתר נעשה תחילה ודו"ק:

ט

ט) ט"ז (סק"ו) ונראה טעמם אע"ג דמותר למכור ביוקר משוייו כו' ותמהני דבב"י בשם תלמידי הרשב"א מפרש שכן הי' השער דינר זהב ונתנם לו בל' למכור ביותר מהשער אין שום היתר כמפורש (בסי' קע"ד). וזה בין להתוס' בין להרמב"ן עיי"ש:

י

י) שם (סק"ז) דהאיסור שבסעיף זה הוא שבשעה אחת נעשה כן. אבל אם לאחר שעה שלקח החטין במאה חזר ומכרן לו בתשעים היתר גמור הוא ותמהני דבב"י בשם תלמידי הרשב"א מבואר דאין היתר אלא כשהוזלו קודם שחזר ולקחן. הובא בש"ך סק"ז והראי' (מסי' קע"ד) תמוה כמו שהשיגו בנקה"כ] וכן משמע (בסי' קס"ד) בחכירי נרשאי דמדמה הרמב"ם והרשב"א לרבית דבי ר' חייא דהוי הערמת רבית. ומפורש בגמ' דאפי' שהי' כמה עדנין אסור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף