אבן האזל/תמידין ומוספין/ו

אבן האזל ‏ תמידין ומוספין ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

כשהיו נותנין היין למנסך היו שני כהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי החצוצרות בידן והסגן עומד על קרן המזבח והסודרין בידו ותקעו והריעו ותקעו, ובאו ועמדו אצל זה הממונה על הצלצל אחד מימינו ואחד משמאלו.

ושתי החצוצרות בידם כבר הקשו בזה מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' כלי המקדש הל' ה' שכתב בימי המועדות כולם, ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן, והלוים אומרים שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וקשה דכאן כתב דבכל יום היו תוקעים, וראיתי שעמד על זה החנוך במצוה שפ"ד שכתב וז"ל מצוה שפ"ד לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בבקר בהקריב כל קרבן, והביא קרא דוביום שמחתכם וכתב ואע"פ שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד ור"ח לאו דוקא דבכל יום תוקעים במקדש בחצוצרות על הקרבן, והאריך בזה ובסוף דבריו כתב אבל לרמב"ם ז"ל שכתב בימי המועד כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות והלוים אומרים שירה נראה מדבריו שדעתו דבשאר הימים אף הלוים תוקעים בחצוצרות עכ"ד, וזה קשה דהא גם כאן כתב הרמב"ם שהכהנים תוקעים, והמנ"ח כתב שם בדעת הרמב"ם דמה שתוקעים לבד המועדים ור"ח הוא מדרבנן כמו דתוקעים בע"ש להבטיל ממלאכה ולפתיחת שערים.

והנה לכאורה דבריו נסתרים מגמ' מפורשת בסוכה דבדף נ"ד מביא הגמ' ברייתא דאייתי ר' אחא ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות שאין ת"ל יתקעו שכבר נאמר ותקעתם בחצוצרות ומה ת"ל יתקעו הכל לפי המוספים תוקעים, ופריך הגמ' בדף נ"ה מברייתא דתני רבא בר שמואל יכול כשם שתוקעים על שבת בפני עצמו ועל ר"ח בפ"ע כך יהו תוקעים על כל מוסף ת"ל ובראשי חדשיכם דהוקשו כל החדשים כולם זה לזה, והיינו דבר"ח שחל להיות בשבת אין מוסיפים יותר תקיעות, ומכיון שהרמב"ם לא כתב בפ"ג שתוקעים מקרא דוביום שמחתכם אלא במועדים ובר"ח ולא כתב שבתות, א"כ גם בשבתות מדרבנן וכאן מפורש דגם שבת מדאורייתא, אכן על המנ"ח אין להקשות מזה שאח"כ הביא מדברי הספרי על הך קרא דביום שמחתכם אלו השבתות, ונשאר בצ"ע על הרמב"ם שלא הביא אלא מועדים ור"ח, אבל עכ"פ בדעת הרמב"ם שלא הביא שבתות א"כ א"א לומר כדבריו דהימים שאינם בכלל מועדים ור"ח הוא מדרבנן.

ואפשר לומר בדעת הרמב"ם שהוא מחלק בין בשעת הקרבן ובין בשעת נסכים דבפ"ג מהל' כלי המקדש כתב בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן. וכן כתיב בקרא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, וכאן בהלכה שהוא ממתני' דתמיד כתב כשהיו נותנים היין למנסך, והכי תנן במתני' ונמצא דזהו בשעת ניסוך ונסכים באים בשמחה לכן צריך תקיעות ושיר בכל יום אלא שאנו צריכים לבאר מנ"ל חילוק זה, ועוד יותר קשה דבהל' ח' כתב אין אומרים שירה אלא על עולות הצבור וזבחי שלמיהם האמורים בתורה אבל עולות נדבה שמקריבים ממותר תרומת הלשכה אע"פ שהם של צבור אין אומרים שירה עליהם והוא מהגמ' דערכין דף י"א דבעי אם עולת נדבת צבור טעון שירה, ומסיק מקרא דעל עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדשי קדשים אף שלמים קדשי קדשים, ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור והך קרא דעל עולותיכם זהו בהך קרא דוביום שמחתכם דכתיב במועדיכם ובראשי חדשיכם, א"כ מנ"ל לומר דתקיעות ושיר שעל נסכים הוא בכל יום ותקיעות שעל הקרבן הוא דוקא במועדים ובר"ח.

והנראה בזה דבאמת יש שני גדרי חיוב תקיעות אחד בשעת הקרבן דזהו דוקא במועדים ור"ח, ב' בשעת נסכים וזה בכל יום אבל החילוק בין שני דיני התקיעות הוא משום דעיקר דין התקיעות בחצוצרות הוא משום דין שירה שעל הקרבן שזהו הדין על הלוים ולא על הכהנים, ובזה ילפינן בערכין דף י"א מהרבה דרשות ודרשא קמייתא הוא דאמר רב יהודה אמר שמואל מנין שעיקר שירה מן התורה שנאמר ושרת בשם ד' איזה שירות שבשם הוי אומר זו שירה, ודרשה זו כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' כלי המקדש הל' ב' אלא דשירה אין אומרים אלא על היין והיינו נסכים וכדאמר שם רב שמואל בר נחמני, ושם איתא רב אשי אמר מהכא ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול, וכתבו התוס' ובקרא כתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם אלמא עיקר שירה מן התורה, והתוס' כיונו ליישב מה דקשה דכל הני דאמרי מקודם הביאו פסוקים מן התורה, והתחלת הסוגיא הוא מנין לעיקר שירה מן התורה, ומה הביא רב אשי קרא מד"ה, לזה כתבו דדריש מקרא דד"ה שכן היה וע"כ דהוא מן התורה מקרא דותקעתם, ובאופן אחר יש לומר דרב אשי בא לבאר דרשת ר' יונתן מקרא דמשה ידבר והאלקים יעננו בקול, דמסיים הדרשא על עסקי קול ועל זה אמר רב אשי מקרא דד"ה דכתיב להשמיע קול וזהו רק פירוש דקול היינו שירה.

אלא דעכ"פ יועילו לנו ד' התוס' וסברתם דתקיעה בחצוצרות היינו מגדר שירה, אלא דהתקיעות תוקעים הכהנים ובשירה המשוררים הם הלוים וכיון דבקרא דושרת דדרשינן מיניה שירה כתיב סתם ולא רק במועדים, ודרשינן מיניה דיש דין שירה בכל קרבן לכן אמרינן דגם התקיעות הוא בכל קרבן אלא שהוא בזמן שירה דזהו על נסכי הקרבן דאז הוי כמו זמן שמחה משום דנסכים באים בשמחה אבל ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם אמרה תורה שיתקעו על עולותיכם והיינו על הקרבן ומ"מ גם במועדים השירה אומרים בשעת הנסכים משום שאין אומרים שירה אלא על היין.

עוד נראה דקרא דמייתי ר' אחא מדרומא דכתיב ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות דדריש שאין ת"ל יתקעו שכבר נאמר ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, ומה ת"ל יתקעו הכל לפי המוספים תוקעים והך דרשא נדחה מדרשא דברייתא דרבא בר שמואל דתניא יכול כשם שתוקעים על שבת בפ"ע ועל ר"ח בפ"ע כך יהו תוקעים על כל מוסף ומוסף ת"ל ובראשי חדשיכם הוקשו כל החדשים כולם זה לזה, עכ"פ תניא בשתי הברייתות שתוקעים גם במוסף של שבת, ובאמת הך קרא דובני אהרן הכהנים יתקעו מיותר אם אין תוקעים אלא במועדים ור"ח וע"כ דקרא דיתקעו זהו על כל קרבן ולכן דריש ר' אחא שתוקעים על כל מוסף ומוסף, אבל עכ"פ מוכח שיש תקיעה גם לבד מועדים ור"ח וע"כ דהחלוק דמה דאמר קרא ובמועדיכם דזהו על הקרבן אלא דקרא דבראשי חדשיכם דהוקשו כל החדשים דלא נימא שיש שתי תקיעות במוסף של שבת ור"ח, וממילא ידעינן דאף דבמועדיכם תוקעים על הקרבן מ"מ אין תוקעים לבד זה בזמן נסכים דזה גילה לן קרא דליכא שתי תקיעות.

ועכשיו מיושב מה דילפינן דאין טעון שירה אלא עולות שהם חובה מקרא דעל עולותיכם, אף דהך קרא במועדים ור"ח נאמר בדין תקיעות, מ"מ ילפינן מהך קרא גם לענין שירה כיון דקרא דובראשי חדשיכם מגלה שא"צ שתי תקיעות על שבת ור"ח והתקיעות דשבת הא הם בודאי משום קרא דשירה, ומוכח דהם שייכים זה לזה ולכן אמרינן דגם הך קרא דובני אהרן יתקעו דזהו בדין על קרבן של כל יום בשעת נסכים שטעון שירה ג"כ ילפינן מקרא דותקעתם בחצוצרות לענין על איזה קרבן צריך לתקוע ולשיר בכל יום דבזה שוים דין הקרבן של כל יום לדין הקרבן של מועדים.

אכן אינו מבואר למה השמיט הרמב"ם הדרשא דספרי דוביום שמחתכם אלו השבתות שעמד ע"ז המנ"ח, וגם צריך לבאר איך מפרש פשטיה דקרא דוביום שמחתכם, כיון שלא הזכיר אלא מועדים וראשי חדשים ובזה יש לומר דמפרש על הרגלים דכתיב בהו ושמחתם ובמועדיכם הוא על שאר המועדים ר"ה ויוהכ"פ דכתיבי בפ' מועדות בפ' פנחס, והרמב"ם לא פרט רגלים לבד משום שכללם בכלל המועדים אכן צריך באור למה השמיט דרשא דספרי.

ונראה דסובר דכיון דתניא שם ר' נתן אומר אלו התמידים מוכח דבעיקר דין תקיעות על קרבן מיירי הספרי ות"ק מרבה רק שבתות בקרבן מוסף ור' נתן מרבה כל התמידים וכיון דבמתני' דתמיד תנן דבכל תמיד היו תוקעים א"כ מתני' כר' נתן אלא דבמתני' מפורש דבתקיעות דתמיד היו תוקעים בזמן נסכים, וכן ראיתי בילקוט בספרי זוטא דדריש ביום זה יום טוב ויום זה שבת וביום זה יוהכ"פ, שמחתכם אלו הרגלים ובמועדיכם אלו התמידים ומוכח דבא לדרוש ולרבות על כל קרבנות חובה שקבוע להם זמן דאיכא דין תקיעות וזה כבר מבואר במתני' דתמיד ושהתקיעות הם בזמן נסכים וכנ"ל.

יא

בשבת מקטירין את שני בזיכי לבונה עם המוספין קודם ניסוך היין של מוספין, וכסדר שעושין בכל יום בבקר כך עושין בין הערבים חוץ מהרמת הדשן ממזבח החיצון וסדור המערכות והפייסות שאין עושין דברים אלו אלא בכל יום בשחר בלבד כמו שבארנו.

קודם ניסוך היין של מוספים הכ"מ כתב ומ"מ צריך למוד מנין לו שהיו קודם לניסוך היין, וכתב הלח"מ ואפשר ליתן טעם דכיון דאיכא פלוגתא אי מוספים קודמים או לא לא מפשינן במחלוקת ומסתייה דמאחרים לבזיכים אחר מוספים גופייהו, אבל קודם ניסוך דידהו יש לנו להקדימם עכ"ד, וכתב ע"ז המל"מ ואין דבריו נראים דמדברי רבינו נראה דבזיכים אינם קודמים כי אם לניסוך היין, אבל לא למנחת הסולת ולפי דברי הרב גם למנחת הסולת היה להם לקדם, ועיין בירושלמי פ"ב דיומא סוף הל' ג' ועיי"ש היטב עכ"ד, והנה שם איתא חביתין קודמים ליין שזה לאשים ולא לספלים בזיכים ויין מי קודם, ולא מתניתא היא לבונה ליין כאן לקרבן יחיד כאן לקרבן גבור, ומפרש הק"ע דמה דפריך ולא מתניתא היא היינו מתני' דתנן בשבת בי"א, שנים בידם שני בזיכי לבונה וקא חשיב ליין בסוף כולם, ומשני כאן לקרבן יחיד כאן לקרבן צבור היינו דהאבעיא היא על יחיד שמביא לבונה לנדבה ויין לנסכים איזה מהם קודם ומתני' דתני בזיכים קודם ליין היינו בקרבן צבור.

והנה פירושו תמוה דמה שכתב דלאו מתניתא היא היינו מתני' דתנן בשבת בי"א וכתב וקא חשיב ליין בסוף והוא תימה דהא יין חשיב בתחלה כדתנן בעצמו בט' ובכלל זה סולת ויין, וגם מה שמפרש דמה דאמר כאן לקרבן יחיד היינו דהאבעיא היא על יחיד שמביא לבונה לנדבה, היכי אשכחן שיחיד שמביא לבונה לנדבה שמניחים הלבונה בהבזיכים הא בהבזיכים מונחים תמיד הלבונה של לחם הפנים לכן מוכרח פירושו של הפ"מ שפירש דלאו מתניתא היא זהו ברייתא דלבונה קודם ליין, ומשני דהברייתא היא בקרבן יחיד דתרווייהו לא הוי תדיר והבעיא היא בקרבן צבור דהיין תדיר והבזיכים מקודש, ולפי פירושו סליק בבעיא מי קודם ותליא בבעיא דתדיר ומקודש, וא"כ יקשה לן פסקו של הרמב"ם דבזיכים קודם ליין של מוספים דהא בתדיר ומקודש פסק בפ"ט הל' ב' דיקדים איזה שירצה.

והנה בגליון הש"ס שם כתב דבעיית הירוש' הוא ביין של תמיד והוא כמתני' שם דבזיכים קודמים למוספים, ועיי' בתו"י ביומא דף כ"ו ע"ב במתני' שם ולכן היין תדיר בכל יום והבזיכים רק בשבת והוי תדיר ומקודש, אבל הרמב"ם דפסק דמוספים קודמים לבזיכים ואיירי ביין של מוספים ובזה לא הוי היין תדיר כיון שגם היין של מוסף הוא רק בשבת כמו הבזיכים, והנה הפ"מ מפרש דהבעיא בירושל' היא ג"כ להלכה דמוספים קודמים לבזיכים והבעיא הוא ביין של מוספים ומ"מ סובר דיין הוי תדיר והיינו כיון דעיקר דין יין לקרבן צבור הוא תדיר אין נ"מ בין תמידים למוספים כיון שעכ"פ נסוך היין על קרבן הוא בכל יום ולפי סברתו יקשה לן שיטת הרמב"ם דפסק דבזיכים קודמים ליין.

ונראה ע"פ מה דאיתא במנחות מ"ד ע"ב דפליגי רבי ורבנן אם מנחה ואח"כ נסכים או נסכים קודמים, ומסיק דבבאים עם הזבח לכו"ע מנחה ואח"כ נסכים ולכן בפני עצמם נמי מנחה ואח"כ נסכים, ורבי התם הוא דאיידי דאתחיל באכילה גמר לה לכולה מילתא דאכילה, אבל בפני עצמם נסכים עדיפי הואיל דמתאמרי שירה עלייהו וברמב"ם אינו מפורש הך דינא, ובעין משפט אות ה' ציין לפ"ו מהל' תמידים הל' ח' וכתב וע"ש מוכח דהלכה כחכמים, וכונתו משמע דשם פסק דנסכים הבאים בפ"ע אין אומרים עליהם שירה, ולפלא שכבר הקשו זה בתוס' שם וכתבו כיון שהיו ראויים לשירה ואולי רוצה ליישב בזה ההשמטה וסובר דהרמב"ם לא יסבור כתוס' עכ"פ פשוט הוא דהלכה כחכמים דמקודם מנחה ואח"כ נסכים, ומ"מ יש ללמוד מהא דאמר בגמ' אליבא דרבי דמש"ה בבאים עם הזבח מנחה ואח"כ נסכים דאיידי דאתחיל באכילה גמר לה לכולה מילתא דאכילה וא"כ ה"נ כיון דעומד בקרבן מוסף שהוא אכילת מזבח צריך לגמור החביתין שהוא ג"כ אכילת מזבח ואח"כ הנסכים, ואף דיש לחלק דשם מיירי במנחה שאחר הזבח דהמנחה ונסכים שייכים לזבח אבל הכא הבזיכים אינם שייכים להקרבן מוסף, מ"מ יש לומר כן כיון דעכ"פ עכשיו בא אחר הקרבן מוסף להקריב הבזיכים ולנסך היין אמרינן נמי כיון דאתחיל באכילה שהוא אחר קרבן של אכילת מזבח מקריב גם הבזיכים ולא יפסיק בניסוך היין.

עוד יש להוסיף דבזבחים דף צ"ב אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האשים ופריך מדתניא יין לספלים או אינו אלא לאשים אמרת לא יכבה, ומשני הא ר' יהודה הא ר"ש והיינו אם דבר שאינו מתכוין אסור או מותר, וא"כ לשמואל כדמשני דהברייתא בקרבן יחיד הוא דלא כשמואל דכיון דסבר דמזלפו ע"ג האשים, א"כ אין חילוק בין יין לבזיכים דשניהם לאשים וע"כ דלשמואל הוא בקרבן צבור שמנסכו לשיתין, ואף דגם לשמואל יש לומר דברייתא כר' יהודה וכדמוקי הברייתא בזבחים מ"מ לא דמי דשם קתני בהדיא לא יכבה ומוכח דאתיא כר' יהודה דדשא"מ אסור, אבל הכא דקתני סתמא לבונה קודם ליין הו"ל לברייתא לפרש ביין של נדבת יחיד ושגם הוא מתנסך ולכן לשמואל ניחא יותר לומר דגם הברייתא בקרבן צבור לשיטתו, ומוכח לדידיה דגם בקרבן צבור בזיכים קודמים ליין המוספים ואף שהרמב"ם בפט"ז מהל' מעה"ק הל' י"ד פסק דלא כשמואל אף דפסק כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר, ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ב ממעה"ק הל' א' מ"מ כיון דלשמואל שפיר טפי לאוקמי הברייתא דלבונה ליין בקרבן צבור ומוכח לדידיה דגם בקרבן צבור קודמים ליין, לכן פסק כן גם לדידן דאפשר לאוקמי הברייתא בקרבן יחיד ובטעמא נאמר כמש"כ מהגמ' דמנחות כיון דאתחיל באכילה.

עוד יש לומר דמה דסבר הירושל' לחלק בין קרבן יחיד לקרבן צבור דצריך באור בטעמא דמילתא, ויש לומר בשני אופנים או דנימא כיון דנסכים שיייכי לקרבן מוסף שהקריבו אין סברא להפסיק בהקרבת הבזיכים, ועוד טעם יש לומר דנסכים דצבור חשיבי הואיל ואומרים עליהם שירה כדאמר במנחות דף מ"ד שהבאנו למעלה, ומטעם א' יש לומר דתליא בפלוגתא דר"מ וחכמים בזבחים דף מ"ד דר"מ סבר דנסכים חייבים עליהם משום פיגול בבאים עם הזבח וחכמים אומרים כיון דאדם מביא זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים אין הזבח מפגלו, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מעה"ק הל' י"ב דמביא אדם זבחו היום ונסכיו אחר עשרה ימים אחד יחיד ואחד צבור, וא"כ אין טעם שלא יפסיקו בהקרבת הבזיכים בין קרבן מוסף ובין הנסכים, ובטעם ב' זה תליא בפלוגתא דרבי ורבנן במנחות דף מ"ד הנ"ל, ואפשר דהירושל' אינו מפרש פלוגתא דרבי ורבנן כמו דמפרש הבבלי אלא בעיקר דינא דמנחה ונסכים אבל להבבלי דאמר הך טעמא לרבי ורבנן פליגי עליה א"כ לא חשיבי נסכים לאקדומי משום דמתאמרי שירה עלייהו.

איברא דשם בפלוגתא דרבי ורבנן הא מוקי הגמ' באין באים עם הזבח, וכבר הקשו שם התוס' דאיך אמר הואיל ומתאמרי שירה עלייהו וכתבו משום שהיו ראויים לומר שירה, א"כ אין ראיה דפליגי רבנן על רבי היכי שיאמרו באמת שירה על הנסכים, ומ"מ כיון דבבבלי לא מצינו דרבנן נמי מודו דהא דמתאמרי שירה עלייהו הוי מעלה לאקדומי, משמע דלא ס"ל כלל כן דאי הוי מודו הוי להגמ' לאסוקי טעמא לרבנן משום דבפועל לא יאמרו שירה על נסכים אלו ומוכח דרבנן לא סברי דהוי בזה טעמא להקדימם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.