תרועת מלך/א
|
|
אעריכה
[א] בדין חרמי כהנים דרש"י פירש גבי בל תאחר דחרמים דנקט הוא חרמי גבוה מבואר מדברי רש"י דחרמי כהנים אין עוברים על בל תאחר, ועיין בטורי אבן שפירש בזה דרש"י אזיל לטעמיה שפירש (בדף ה') דמרבינן דמים ערכין וחרמים מלד' אלקיך ופירש"י שהן קדשי בדק הבית וכולן לד' ואין לכהנים נלום, ואם כן חרמי כהנים לא אתרבו לבל תאחר, אבל תוס' כתבו דחרמי כהנים נמי נתרבו מלד' בבכורות (ל"ב) ואם כן עוברים על בל תאחר, וע"ז כתב טורי אבן דאף דנתרבה חרמי כהנים מלד', זה דוקא למ"ד סתם חרמים לכהנים כמפורש ערכין (כ"ח) דריב"ב אומר סתם חרמים לבה"ב שנאמר כל חרם לד' וחכ"א לכהנים, אם כן למה נאמר לד' שחל על קדק"ד ועל קדשים קלים וקיי"ל כריב"ב, אם כן צדקו דברי רש"י, אעפי"כ ישב דברי תוס' עפ"י שהוכיח מתמורה (לב) דכל חרם למעילה ופירשו דפשטא דקרא איירי בחרמי כהנים, אם כן עוברים על בל תאחר, אלא חידש דלא תליא ברגלים רק לאלתר עוברים כיון דקיימי כהנים והא דלא תני בברייתא שניה חרמי כהנים משום דאמר עולא דמתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברים מדרבנן, ומשום דלא חל על בהמה רק חוב על אדם, ורק מתפיס עולה אבל אמר הרי עלי על חרמי כהנים לא חל, דאין אמירה להדיוט כלום ורק חל על חפץ ואין זה חפץ, אם כן אמר ולא אפריש לא משכח"ל משו"ה לא תני בברייתא דחרמים חרמי כהנים עכ"ד הטורי אבן.
והנה לפי"ד קדשו דברי רש"י צריכים באור למה לא יחויב באמת משום בל תאחר גבי חרמי כהנים, מי גרע מלקט שכחה ופיאה שאין בהם שום קדושה אעפי"כ דין הוא שיש בל תאחר, ועל חרמי כהנים למה לא יהיה מטעם זה בל תאחר.
גם מה שפירש דחרמי כהנים לא חל רק על חפץ דלא ריבתה תורה לחוב רק אם יש חפץ להחרים, לא ידענא לכאורה למה לא יהיה גם בזה דין אמירה לגבוה כיון שחל קדושה עד שיתן לכהן שהרי עד אותה השעה שיתן לכהן יש מעילה.
גם מה שאמר דלא שייך אמירה בהך דחרמי כהנים מפני שהוא להדיוט, קשה לכאורה הא ילפינן מבפיך זה צדקה לעיקר היסוד דאמירה עושה קנין, והרי צדקה לכו"ע אינו הקדש רק מצוה אם בן למה לא יחול גם חרמי כהנים מטעם זה באומר הרי עלי ליתן לחרם כהנים כמו בהרי עלי ליתן לצדקה.
בעריכה
[ב] ונלע"ד בזה ומקודם נקדים שמה שדן הגאון טורי אבן להלכה דאם התפיס קדשים בחרמי כהנים שאינו אלא חוב בעלמא ולא שהדבר הוא חרם כהנים וכשיטת תוס' תמורה (ל"ב) שבאמת כתבו כן, הנה שיטת הרמב"ם לענ"ד אינו כן שכתב פ"ו מערכין דחרם וקדושת מזבח לא חל על בה"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ומבואר דעל קדשי מזבח חל חרם מפני שהוא שלו ולא כמו שפירש שהוא חוב אלא דהוי סבר בגמרא דהחרם חל על גוף הקרבן ונעשה שייך לכהנים וכן נעשה שייך לבה"ב מכל חרם לד', וע"ז הקשה דחזינן דלא שנעשה שנוי דגוף הדבר נעשה שייך לבה"ב רק זכות ההקרבה נעשה שייך לבה"ב כדאמר דאין בה רק הך דעיכוב גזברים שעומדים על קרבנם, וה"נ גוף הקרבן שייך לכהנים שיעמדו על קרבנם, וע"ז תירץ דרבנן עשו שיהיה שייך זכות הפדיה לבה"ב וכן זכות הפדיה לכהנים וזה מדרבנן, אבל ענין חרם בקרבן מזבח שייך כאן שיש גם להבעלים זכות הקרבה וזה יכול להחרים ולהקדיש ולכך עיכוב גזברים הוא מה"ת, אבל עכ"פ להרמב"ם מבואר דחרם אף בקדשי מזבח הוא התפסה בגוף הקרבן ולא כשיטת תוס', גם רש"י פירש דכל חרם לד' עיקר קרא למעילה אתי, אם כן לד' מרבה על מה שיש מעילה ולמה לא יהיה לשיטת רש"י בל תאחר משום הך דיש בה קדושה שיש מעילה.
והנה מה שדן דאם אמר הרי עלי להחרים לא חל משום דהוי אמירה להדיוט, כן כתבו תוס' בתמורה ל"ב מפורש, אבל גם דבריהם צריך גדר וסברא בזה, והנלע"ד בזה על פי מה שמבואר בנדרים (דף י"ח) דנדר בחרמי כהנים הדין הוא דלא חל הנדר וגם כאן קשה טובא למה לא חל הנדר הרי אף חרם חל על ידי פיו ולמה לא יהיה דבר הנדור וגם הרי קודם שנתנם לכהן מועלין בו, ובאמת מצאנו להרא"ש בנדרים (דף י"ח) וכן להמאירי שם שכתבו מפורש דאם אמר חרם כיון שכונתו לחרמי כהנים לאחרי שבא ליד כהן משום הכי לא הוי דבר הנדור ואין משום התפסה, אבל לוא היה כונתו לחרם קודם שבא ליד כהן ודאי הוי דבר הנדור והיה מועיל בה התפסה, אבל לפי שיטת תוס' דתמורה (ל"ב) דלא שייך בחרמי כהנים הך דאמירה לגבוה נמסירה להדיוט מוכרח דס"ל דלא כהרא"ש ומאירי אלא דלא שייך בה כלל התפסה להקדש ומשום דלא מחמת פיו יש בה מעילה ולא כשיטת הרא"ש והמאירי, וצריך להבין גדרו גם ממה שסבר רש"י שאין בחרמי כהנים משום בל תאחר מוכרח דס"ל דלא כהרא"ש ומאירי דאי כשיטתם אם כן הוא נדרים ונדר הא ישנו בבל תאחר, ולפי"ז גם מה שדן בפשוט הגאון טורי אבן כסברת תוס' דאם אמר הרי עלי להחרים לא חל כיון שזה הוי אמירה להדיוט, לאו דכו"ע הוא ולהרא"ש ומאירי שקודם מסירה לכהן הרי הוא דבר הנדור אם כן האומר הרי עלי להחרים הרי הוא ממש כמו אומר הרי עלי לנדור שכתבו הראשונים דחל נדרו כמש"כ הרמב"ם פ"ו מערכין, וכמו שמבואר גם כן אצלי בחידושי לנדרים (דף ג') שיטת ראשונים דיש חידוש התורה נדר לנדור שאם נדר שינדור חל, יעוין שם שביארנו על פי זה עומק הסוגיא שם אם כן תוס' שכתבו דאם אמר עלי להחרים לא חל פליגי אהרא"ש ומאירי, וכן הוא גם כן שיטת רש"י ומשו"ה לא חל בל תאחר בחרמי כהנים אבל צריך מובן וגדר בזה לפי שיטת התוס' ורש"י למה באמת הוא כן.
געריכה
[ג] והנלע"ד בזה עפימש"כ הראב"ד פ"א מה' נדרים הי"א הטעם דתרומה ל"ה דבר הנדור מפני שהוא נכסי כהן וכחולין לגבי ישראל הן ועפי"ז תירץ את החילוק בין בכור דהוי דבר הנדור לתרומה דבכור אינו אלא לזכרים שכל דברים אלו ענינם כאומר הרי הן כקרבן הקרב בירושלם עכ"ד, וכונת הראב"ד דלדברי הראשונים שפירשו (נדרים י"ג) הטעם דתרומה לא הוי דבר הנדור מפני זה שאף מקודם היה איסור טבל ודאי קשה הא בכור אף שמצוה להקדישו, מ"מ גם קודם היה איסור אף קודם שהקדישו ולמה בבכור נחלקו שם אם הוי דבר הנדור ובתרומה לכו"ע לא הוי דבר הנדור, ולכן פירש הטעם משום דתרומה נכסי כהן ודברי הראב"ד צריך באור מה ענין נכסי כהן לאינו דבר הנדור ואטו למ"ד דשלמים קדשים קלים הוי ממון בעלים לא יהיה דבר הנדור, גם קונמות לכו"ע הוי ממון בעלים אעפי"כ הוי דבר הנדור, באופן שצריך באור עומק סברת הראב"ד.
ונלע"ד בזה דהנה בארנו בחידושי נדרים דגדר מתפיס בדבר הנדור שחל הוא משום השפעת קדושה, והענין שלנדר הוא חלות קדושה ומתפיס בנדר הרי הוא השפעת קדושה ובארנו שיש ב' ענינים קדושה, א' יש קדושה שהוא השפעה בחפץ והתפסה וזהו מנין איסור חפצא וזה נדר וכן הקדש, ויש מנין קדושה אשר הוא עצמית קדושה והוא ענין ב' של קדושה, וזה קדושה עצמית שלא שייך התפסה שהדבר השני אי אפשר לה להיות עצמית קדושה, ולכך נודר בתורה לא הוי התפסה אף שתורה יש לה עצמית קדושה כיון שהוא עצמית לא שייך בה איסור חפצא, רק עצמית ולא שייך התפסה דלאו דבר הנדור הוא, והוא יסוד וגדר גדול בכל נדרים.
ולפי זה מבואר עומק סברת הראב"ד דכיון דתרומה נשאר נכסי כהן כמקדם אם כן הוא ראיה שאין שום התפסה בחפץ של קדושה רק זה שבעצמיות נעשה דבר הראוי רק לכהן, אם כן לא שייך בה התפסה שאין בה שום קדושת התפסה, רק בעצמיות הוא דין שהוא רק לכהן, ולא דמי לבכור שם אף שמאליו קדוש אבל לא קדושה עצמית היא רק קדושת התפסה, שהרי הוא קרבן ויש דין שזריקה מתיר דין קרבן לאכילה, אם כן הקדושה בחפץ היא, וזה שאמר גם כן הראב"ד דהבכור אינו אלא לזכרים חזינן דקדושת קרבן בה, ולא עצמית קדושה אם כן שפיר הוי קדושת התפסה דקרבן והוי איסור חפצא ויכול להתפיס בו וז"ב בכונת הראב"ד וגם הוא חידוש גדול לדינא דבתשלומי תרומה שהוא מחולין גמורים וכן בבכורים דדין הוא שאף קודם שניטל בכורים אינו טובל, לשיטת הר"ן הוי דבר הנדור שהרי קודם לא היה דבר אסור, אבל לשיטת הראב"ד כיון שהוא נכסי כהן הרי היא עצמית קדושה לא קדושת חפץ, ושפיר הוי עצמית ולא דבר הנדור ולא חל בה דין התפסת קדושה והבן.
דעריכה
[ד] ומעתה נלך בזה בדרכינו ונאמר פשוט דכיון דחזינן דחרמי כהנים פקע מהן קדושה על ידי מה שבא ליד כהן, חזינן דאינו כקדשי קדשים שזריקה מתיר ויש בה קדושה להקרבה, אם כן א"א לומר דקדושת המעילה היא על ידי קדושת פיו דאם כן היה קונם וקדושה שבהן להיכן הלכה, ואם בא ליד כהן הרי עדיין צריך פדיון לקדושת קונם, ע"כ צריך לומר בזה דאינו כלל קדושת חפץ והתפסה, רק הוא גדר חדש ועצמית איסור מעילה עד השעה שיבוא לכהן ולא קדושת התפסה דקדושת התפסה היא, או משום קנין הקדש כמו בשארי עניני קדושה, או משום קונם ואיסור הקדש דקונם פרטי לא שייך כלל הקנין להקדש והמעילה משום איסור הקדש והארכנו בזה בחידושי נדרים בענין אחר, עכ"פ כיון שאינו משום קדושת פה של איסור ולא של קנין שוב היא רק עצמית קדו' מעילה ול"ש להקדש בהתפסה לכך לא הוי שוב דבר הנדור שיהיה יכול להתפיס דכל שאינו עצמית קדושה אין יכולים להתפיס, וזה ממש שיטת הראשונים דנדר בחרמי כהנים אף קודם שבא ליד כהן לא הוי התפסה, משום דנודר צריך להתפיס בקדושת התפסה, וזה לאו קדושת התפסה היא, ולפי"ז נוכל לבאר בזה שיטת רש"י דחרמי כהנים לא שייך בהן בל תאחר אף שיש מעילה קודם שניתן ליד כהן, דפשוט הוא דכיון דמעילה זו לא משום קדושת התפיסה, רק עצמית לא מצינו בל תאחר, דלא מצינו בל תאחר רק בקרבנות שיש בהן בעצם קדושת התפסה, כדדרשינן מכי דרוש ידרשנו מעמך, ר"ל ממה שהתפסת. לא כן בזה שלא משום אמירה והתפסה הוא קדוש רק מדין עצמית קדושה.
ובזה מובן גם כן דברי תוס' בתמורה (ל"ב) דלא שייך בהך דחרמי כהנים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, לפי"ז פשוט הוא דכונת תוס' הוא לזה דכיון דמה שיש מעילה בחרמי כהנים הוא לא משום פיו, רק משום גזירה"כ ועצמית קדושה, אס כן זה לא משוס פיו הוא רק מגזירה"כ ומה נעשה משום פיו רק הך דחיוב לכהנים, זה לא שייך אמירה כמסירה, ולכך לא שייך אמירה כמסירה בחרמי כהנים, וכשיטת הראשונים שהבאנו בבאור הגדר.
ומעתה נבוא לבאר למה לא שייך בפיך על אמירה לכהנים וכמו שדן באמת הטורי אבן דדומה ממש לצדקה דקיימי עניים ועובר על בל תאחר, ונראה לי בזה פשוט דכיון דדן הרמב"ן בספר המצות (מ"ע צד) דדין בל תאחר לא נאמר בשארי מצות, רק במצות צדקה דגלי תורה מבפיך, וגם לקט שכחה ופיאה כיון שנעשה צדקה ומצוה ליתן לענים נעשה בל תאחר, אבל כאן שאינו לענים ולא על ידי פיו, שוב הוא מצוה משארי מצות התורה, ולא שייך בל תאחר.
אבל עדיין צריך באור למה לא ניליף מתרומה דיהי' שייך בל תאחר, ונלע"ד פשוט דבשלימא בהך דמתנות כהונה יש מצות נתינה שייך בל תאחר, אבל כאן לא נאמר כלל מצות נתינה, רק כתוב ששייך לכהנים והקנין לכהנים לא מצות הנתינה, לכך לא שייך בל תאחר והבן.
ולפי"ז יובן פשוט גם כן דברי תוס' בתמורה (ל"ב) דלא שייך אמירה בחרם שהוא אמירה להדיוט ומ"ש מצדקה דיש באמירה דין בפיך לפי"ז פשוט דבצדקה שלאחר אמירה נעשה עליו מצות נתינה, שפיר שייך דין אמירה מבפיך זה צדקה, אבל בהך דחרמי כהנים הרי שם רק חוב להך דכהנים ולא חיוב נתינה כלל, שפיר פסקו תוס' דלא שייך כלל הך דאמירה, דאמירה לחוב להדיוט לא שייך שיפעול כיון שאין מצות נתינה, ורק קנין להדיוט הוא דיש והבן.
העריכה
[ה] מיהו לפי שיטת הרא"ש והמאירי דשייך בחרמי כהנים דין נדר קודם שניתן לכהנים, אם כן לכאורה שייך בה גם כן אמירה לגבוה דעושה חוב וגם נודר לנדור, ולמה לא חשיב בברייתא חרמי כהנים כקושית הטורי אבן דאי אפשר לומר בזה כדברי הטורי אבן משום דאם אמר ולא אפריש לא חל לא קתני לה, דהא לשיטת הרא"ש והמאירי שייך בה דין אמירה משום נדר או משום לגבוה.
ונלע"ד בזה דסוברים הרא"ש והמאירי דאמירה לגבוה הרי חזינן דהוא משום קנין וכמסירה להדיוט הוא ולפי"ז אימת שייך קנין רק בדבר שאם הוא של הקדש הקנין להקדש, אבל כאן אף אם יש מעילה מ"מ הקנין לאו של הקדש הוא, דהא משבא לכהן פקע הקדושה, אם כן לא שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט משום דקנין הקדש לא שייך בה, אלא דיש באמירה לגבוה משום ב' דינים א' משום קנין, ב' משום נדר, וכדיליף דאף נדיב לב עולות אף אם בלבו חשיב דלא שייך כלל קנין להקדש, רק חיוב על גברא, אבל פשוט הוא דלא שייך נדיב לב, רק אם שייך עצם החפץ להקדש, אבל כאן הא צריך ליתן לכהנים, ואין שייך להקדש ורק המעילה עד שיבוא ליד הקדש הוא דיש, א"כ לא שייך בה כלל שום דין של חוב אם קבל עליו ולא אפריש והבן.
אלא דיש עליו חיוב דנודר לנדור, לפי השיטות שיש דין של נודר לנדור לפי שיטת הרא"ש ומאירי דבחרמי כהנים הוי דבר נדור, אבל פשוט דאז הבל תאחר משום נדרים לא משום חרמים, וברייתא לא תני רק בל תאחר של חרמים, וחרמי כהנים לא משכח"ל באמר ולא אפריש שיהיה בל תאחר דחרמים דאין חל חרמים כה"ג והבן.
שוב מצאתי להגאון בעל צפנת פענח שליט"א פ"ב מנדרים הי"א שם שהביא הך דנדרים י"ח דאם חרמי כהנים קודם שבא ליד כהן אם שייך התפסה נחלקו הרא"ש נדרים שם עם תוס' תמורה (ל"ב) וציין רש"י ביצה (ל"ו) גבי חרם לבה"ב דלכהנים ס"ל רש"י דלא הוי גדר מצוה, ורש"י קדושין ס"ד נאמן לחרמים חרמי בה"ב משום דאין נאמן רק היכא שעל ידו נגמר הדבר ודי בשנים, ויש דין של מופלא סמוך לאיש אבל חרמי כהנים לא שייך מופלא סמוך לאיש, כיון שאינו בכלל הקדש ולא שייך אמירתו לגבוה, ועיין מש"כ רבינו (פ"ו מערכין הי"ז) דבחרמי כהנים לא שייך פשטה קדושה בכולה, אך בספרי פ' קורח (פסקא קי"ז) משמע דבן נח עושה חרמי כהנים, וע"כ דהוי גדר נדר עכ"ד הגאון שליט"א, והנה מכל מה שהביא אנו רואים דמחלוקת גדולה היא בין הראשונים אם חרמי כהנים שייך בה גדר נדר, אבל הרי הספרי אומר מפורש דאף חרמי כהנים שבן נח מחרים חל, ואי נימא כשיטת הראשונים שאינו גדר נדר וכמו שכתבו תוס' תמורה (לב) אם כן תיקשה מהספרי דאיך יכול בן נח להחרים חרמי כהנים, ונלע"ד לישב הספרי לפי"ד הטורי אבן שכתב דעצם הך אם חרמים יש בבל תאחר תליא אם סתם חרם לבה"ב או לכהנים דלמ"ד לכהנים אם כן קאי עלה לד' והוי דבר שלד' ושייך בל תאחר, והיינו דלפי"ז בע"כ הך מעילה הוא משום קדושת פיו אם כן שייך בל תאחר דיש דין נתינה לכהן, דאי לאו הכי מה בל תאחר שייך וקרא מרבה מד' אלקיך חרמים שיש בל תאחר, אם כן לדידיה ודאי הוא נדר ככל מתנות כהונה ושייך התפסה ולכך שייך חרמי בני נח בהו גם כן, אבל לדידן דקיי"ל כריב"ב שפיר אמרו הראשונים דלא שייך גדר נדר, ולדידהו לא יחול חרמי כהנים בבני נח.
ועריכה
[ו] עוד יש לדון בעיקר חרמי כהנים לבן נח לפי"מ דקיי"ל דקדשי עכו"ם אין מועלין בהן עיין זבחים (מ"ה), אם כן הרי עיקר מה שדנו הראשונים דחרם כהנים הוי נדר הוא משום המעילה שיש בחרמי כהנים, אבל הרי קדשי עכו"ם אין מעילה והוא הדין חרמי עכו"ם אם כן למה יהיה בה משום נדר, ובשלימא שארי קדשי עכו"ם יש בהם משום נדר אף שאין מעילה משום הך דהקנין שייך להקדש, אבל בחרמי כהנים הרי אף הקנין שייך לכהנים ואיך יהיה שייך בה דין נדר, ואף לפי שיטת הרא"ש והמאירי דבחרמי כהנים קודם נתינה לכהן שייך דין נדר ודין של התפסה הוא רק משום דיש מעילה אבל כאן הא אין מעילה ואם כן הרי אף לפי שיטת הרא"ש ומאירי צריך באור הך דספרי שאומר דבחרמי כהנים אף בני נח שייכי ואף אם הם החרימו לכהנים גם כן שייכי דין חרמי כהנים.
אשר מכ"ז ההכרח יאלצנו אף לשיטתם דלבד מה שיש דין נדר משום מעילה למ"ד דדרש מלד' אלקיך לבל תאחר יש משום נתינה לכהן ויש מצוה ומשום הכי הוי נדר, לזה המ"ד ולכך שפיר שייך חרם לבן נח אף דלא שייך דין מעילה, ולדידן כתבו דלא הוי נדר רק משום מעילה ולכך אף תוס"י ורא"ש ומאירי מודי דלא שייכי בני נח בחרמי כהנים באופן שהספרי יחידאי הוא אף להרא"ש ומאירי.
ואולי יש לישב דהספרי קאי לר' יוסי דס"ל בזבחים (מ"ה) דקדשי בדק הבית אף של עכו"ם מועלין, אם כן חרמי כהנים כ"ז שהוא בבית בעלים המעילה לבדק הבית שפיר שייכי אף בקדשי עכו"ם, לכך שפיר אמר בספרי דעכו"ם שייכי בחרמי כהנים משום זו המעילה.
ודברי רש"י דביצה (לו) שגבי אלו משום מצוה נקט חרם בה"ב מבואר דחרמי כהנים אין בהם משום מצוה, משום דרש"י לטעמיה שסובר שאין בל תאחר בחרמי כהנים כמו שבארנו לשיטתו שאין דין נתינה בחרמי כהנים, לזה שפיר אמרו שאין בחרמי כהנים משום מצוה.
ובערכין (כח) מבואר דחרמי כהנים אין להם פדיון אלא נתנים לכהן כתרומה והביאה הר"מ פ"ו מערכין ה"ד ועיין ברדב"ז שעמד על הלשון כתרומה דמשמע מזה שהוא כתרומה ואסור לזרים וז"א דהא נתנו לכהן הרי הוא כחולין לכל דבר כמבואר בערכין כ"ח שם וברמב"ם פ"ו מערכין ה"ה שם, אבל לפי"ז יש לבאר פשוט דהרי הן כתרומה שאין בהן קדושת התפסת חפצא רק קדושת תרומה שהיא קדושה עצמית, ולכך אף קודם שבא ליד כהן אינו דבר הנדור, ואינו יכול להתפיס בו והבן.
זעריכה
[ז] ובהך דבני זה י"ג שנה ויום אחד דנאמן לחרמים דקדושין ס"ד שפירש רש"י חרמי בה"ב, הכונה פשוט דלכאורה כיון שאין נאמן לעונשין רק נאמן לנדרים והקדשות אם כן למה זה נקט בן י"ג ויום אחד ובת י"ב ויום אחד הוי ליה למינקט בן י"ב ויום אחד ובת י"א ויום אחד, דהא מופלא הסמוך לאיש הקדשו הקדש ועיין בזה ברש"י דאין נאמן למכות ולעונשים לענין אם הביא ב' שערות, אבל נראה בזה פשוט דכיון דמה שנאמן האב על בן הוא מדין יכיר, ועיין ביבמות (מ"ז) שם שהוא דין עדות ועיין בנ"י (ב"ב פ"ח) דעל בן גרושה וחלוצה הקשה שלדבריו הוא רשע ומוקי לה באופן שאינו רשע יעוין שם, אם כן הא קיי"ל בעדות דבר ולא חצי דבר ודין יכיר לא שייך כי אם על דבר שהוא בתולדה דכיון שנולד זמן קודם בהכרח שיהיה בזה הזמן י"ג שנה ועל זה אב נאמן, לפי"ז פשוט דלהקדשות דנאמן הוא עפ"י שיטת בה"ג והיא גם כן שיטת הרמב"ם פי"ב מנדרים דמופלא הסמוך לאיש של י"ג שנה ויום אחד אף שלא הביא ב' שערות נדרו נדר, אם כן אם העיד על איש שהוא י"ג שנה ויום אחד הוא דבר שלם שאין צריך עוד לשום דבר והוא דבר הוא נאמן, אבל אבן י"ב שנה ויום א' או בת י"א שנה וים אחד אף שהם מופלאים סמוכים לאיש, אבל בהם הרי צריכים עוד תנאי שיהיה יודע להפלות, אם כן צריך עוד ידיעה ואינו דבר שלם אינו נאמן ואף דעדים נאמנים ע"ז הוא משום דעדים יכולים לבודקו אם יודע הוא להפלות ולהעיד גם ע"ז והוא דבר שלם, אבל אב לא מהימן על יודע להפלות כיון שאין מונח בתולדה אינו נכנס בכלל יכיר ואינו נאמן, ועל שנים לחוד הוא חצי דבר ורק י"ג ויום אחד שלנדרים אין צריך עוד שערות שוב הוא דבר שלם ונאמן בתורת עדות מדין יכיר.
ולפי"ז רש"י לטעמיה הלא נקט וחרמים לבדק הבית דאז הוא הקדש מדין נדר ומדין אמירתו לגבוה ובו דין מופלא בשנים של י"ג ויום אחד שאף אינו יודע להפלות חל שפיר נאמן, אבל בחרמי כהנים כיון דלא שייך אמירה לגבוה ולא מצות נתינה ולא שייך בל תאחר מהאי טעמא לרש"י, אם כן אין דין של מופלא סמוך לאיש וצריך בזה גדול בשנים ובשערות שוב אין אב נאמן על שנים לחוד כיון דהוא חצי דבר והבן.
איברא דעצם דברי הנ"י דב"ב הנ"ל צ"ע וכבר עמד הגאון רעק"א בגליון משניות פ"ב דיבמות (אות כ"ו), וז"ל וכמו כן ק"ל בנ"י (ב"ב פ"ח דף רי"ב) שכתב דבההוא דנאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו באומר שבא עליה בשוגג אבל במזיד לאו כל כמיניה לשויה נפשיה רשע וע"כ צ"ל הא דלא נקט הטעם בממנפ"ש דאם כדבריו הוא רשע ואינו נאמן להעיד שבנו הוא פסול היינו דגם אביו רשע נאמן להעיד על בנו [ובפרט הזה אני מסופק אם נאמנותו דאב רק כב' עדים בכה"ת ואם הוא רשע אין נאמן, או דבכל ענין הימנא רחמנא לאב וכן לענין נאמנות האב שקידש בתו אם הוא רשע] וא"כ מה בכך דאין אדם משים עצמו רשע הא מ"מ לא מסלקינן דבוריה, ודמי ממש להרגתיו למ"ד דגזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה, דאף אם לא פלגינן דבוריה נאמן וצ"ע עכ"ד, ובאמת בעיקר ספיקו אם הוא רשע אם הוא נאמן, פשוט דלאו מתורת עפ"י שנים עדים הוא רק מתורת יכיר יכירנו לאחרים, ואין צריך הגדה בב"ד ועיין גיטין (ע"א) דסגי הרכנה, אם כן אף רשע נאמן דמדין בעלות הוא שהתורה אמרה דמידי דתלוי בלידה הוא נאמן, אלא כל שצריך צירופים לבד לידה אין נאמן, משום דאז הוא חצי דבר ולא שייך על דבריו לבדו שום ענין שיהיה נאמן, אלא דמה שהקשה למה לא נאמין כיון דאף רשע נאמן אם כן נאמין בזה שב"ג ובן חלוצה, כמו שמאמינים גזלן בעדות אשה בגזלן דאורייתא אז הרגתיו נאמן אף שמשים עצמו רשע, פשוט דחילוק גדול יש דמי שפוסל גזלן דאורייתא בעדות אשה דפוסל הרגתיו, היא רק משום לדבריו רשע הוא ואין עדות לרשע, אבל אם גזלן דאורייתא כשר, אף לדבריו אינו פסול, ושוב מאמינים לו שנהרג פלוני, שאף לדבריו הוא נאמן, ומשום דאין ענין המיתה מקושר עם מה שהרגו, ולהתיר האשה צריכים רק לידע שנהרג. אבל ודאי לענין זה שהוא הרג אין אנו מקבלים דבריו ואיינו נפסל על פיו לשאר עדות אשר בתורה על ידי אמירתו הרגתיו, דאין אדם משים עצמו רשע הוא כלל גדול בתורה, אלא נקטינן שנהרג. ואך לפי"ד שהוא הרגו אין סתירה להנאמנות, דגזלן דאורייתא כשר בעדות אשה, ומ"ד שאין נאמן הוא משום לדבריו הוא רשע ואם כן איך נקבל עדות זו במה שאומר על עצמו שאינו עד, והרי אף עד שיודע בחבירו שהוא רשע אסור להעיד עמו אף שהמפשה אמת כשבועות (כ"ט) כש"כ אם יודע בעצמו שהוא רשע, ולכן ס"ל דאינו נאמן אם גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה. אבל אם כשר נאמן שלדברי עצמו שהוא רשע גם כן יכול להעיד, אבל כאן בבן גרושה ובן חלוצה, הרי אי אפשר להיות בן גרושה כי אם שבא אביו על גרושה, אם כן העדות שעשה מעשה רשע, ע"ז כלל גדול בתורה אין אדם משים עצמו רשע ואין נאמנות ע"ז, אף על עצמו שהוא בעלים על עצמו, לכך כתב דרק אם אמר שבא עליה בשוגג, ואף דלכאורה איך הקשה נאמר גם כן דנקטינן זה מעצמנו שבא שוגג, אבל פשוט דזה בסתם לא נקטינן שבא שוגג ושוגג לא שכיח אם כן בסתמא בא הוא מזיד, דכו"ע ידעי שכהן אסור בגרושה דאי לאו הכי אף גבי הרגתיו נאמר שהיה שוגג על רציחה, ולמה למ"ד גזלן דאורייתא פסול הוא פסול, ע"כ דכל מעשה רשע כ"ז שלא ידעינן שהוא שוגג בדין, אמרינן שהוא מזיד בדין וידע שההריגה אסור וזה ר"ב, אם כן צדקו דברי נ"י שמוכרחים לומר שאמר שבא שוגג, דאי לאו הכי אי אפשר לקבל הדבר שבא על הגרושה ועבר על זה הלאו דגרושה לא יקחו, או שבא על חלוצה ועבר על חלוצת חבירו או לכהן, וזה מוכרח גם בנ"י עצמו, דהא הנ"י גם על חלוצה אמר וחלוצה לכהן רק דרבנן הוא אם כן זה הרי אף בעדות כשר, דאיסור דרבנן צריך הכרזה לעדות, ואם כן אף אי נימא דאב שנאמן הוא בתורת עדות ורשע אינו נאמן, תינח בגרושה שעבר בלאו ונפסל לעדות, אבל חלוצה הא לא עבר על לאו ולמה צריך הנמוקי יוסף לומר גם בחלוצה שבא בשוגג, בע"כ משום דכאן צריכים לנקוט את זו המעשה רשע לעדות, וע"ז לכו"ע אינו נאמן והוצרך לומר אף בחלוצה שבא עליה בשוגג, אם כן אין שום קושיא על הנמוקי יוסף.
חעריכה
[ ח] ובזה מיושב גם כן מה שעמד רעק"א שם בכתובות (דף י"ז) כת"י הוא אבל אנוסים היינו אין נאמנים באנוסים מחמת ממון דאין אדם משים עצמו רשע באין כת"י יוצא ממקו"א ובכת"י יוצא ממקו"א אמר סתם אין נאמנים ופירש הגאון פשוט כיון דכת"י יוצא ממקום אחר א"צ לאין אדם משים עצמו רשע אלא פשוט לדבריו רשע הוא ואין עדות לרשע, כמו בהרגתיו דאם גזלן הוא פסול לעדות אשה הרגתיו לא מהימן, דלדבריו רשע הוא ואין עדות לרשע אבל בסיפא דכת"י אין יוצא ממקום אחר נאמן במגו, לא שייך אין עדות לרשע דיש לו נאמנות מגו, משום הכי הוצרך לאין אדם משים עצמו רשע, אבל ע"ז הקשה הגאון דהא חזינן דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה אף דלדבריו גזלן הוא ומשים עצמו רשע מ"מ נאמן בהרגתיו אם כן גם במגו כיון דיש לו נאמנות למה אין נאמן אף שמשים עצמו רשע ונשאר בצ"ע, אמנם לפימש"כ יובן בפשוט ההבדל בין עדות אשה לכאן דבעדות אשה הרי אין צריכים לקבל מה שהוא הרגו כדי לפסוק הדין שהאשה מותרת להינשא, ורק צריכים לתפוס שנהרג רק שעל ידי העד צריכים לתפוס שהרגו ולדבריו הוא גזלן, ע"ז אנחנו אומרים שאף לדבריו הוא נאמן דגזלן דאורייתא נאמן בעדות אשה, אבל כאן הא כבר העיד שהוא כת"י אם כן אם צריכים לפסול השטר צריכים אנו לקבל העדות שהוא אנוס מחמת ממון, ועל ידי זה נפסל השטר הרי שפיר אנו אומרים שא"א לתפוס עדות זו שאין אדם משים עצמו רשע, ואין לו דין נאמנות ע"ז שב"ד יקבל עדות שהוא רשע וז"ב ופשוט לענ"ד.
במה שהבאנו שרעק"א חקר אם נאמנות אב הוא על בנו בתורת עדות, או גזי"ה ועיין ברשב"ם ב"ב (קכ"ז) ד"ה וחזר חידוש גדול, שאף תוך כדי דיבור גם כן אין יכול לחזור, אף שגבי עדות מבואר כתובות (לג) דאף תוך כדי דיבור יכול לחזור, ולא שייך כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל כאן כתב רשב"ם סברא דאין חוזר ומגיד בתקפה, ואין יכול לחזור אף תוכ"ד ונלע"ד בגדר דברי רשב"ם, דסובר דגבי עדות כיון שאמרה תורה דצריך דו"ח אם כן עדיין לא נתקיימה העדות, ותוך כדי דיבור יכול לחזור, אבל גבי יכיר דאב כל שדיבר נתקיימה הגדתו, וגדר כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד הוא דכל שפסקנו על פי זה, שוב אין שייך שאחר כך יחזור ב"ד פסקו עפ"י מה שאמרו, וקם דינא, ונשאר הפסק בתקפו, ובאמת גם הך דיכיר חזינן דאף חוץ לב"ד גם כן נאמן, דלא גדר עדות הוא שרק עם קבלתו בב"ד יחול, דאף אם אמר על בית המכס נאמן כמבואר ב"ב (קכ"ז) והבן.
ועיין בריטב"א שכתב גם כן מדמרבינן לד' אלקיך לחרמים ש"מ דס"ל דדינא כמ"ד סתם חרמים לבה"ב, ודחה די"ל דמיירי שאמר בפירוש לבדק הבית, מבואר דנקט ריטב"א בפשטות דאין עוברים בכל תאחר על חרמי כהנים, ועוד יותר מזה מבואר דאף למ"ד דסחם חרמים לנהגים מ"מ לא עברי על בל תאחר, וכאן מיירי שאמר בפירוש שיהיה לבדק הבית, ונראה דסברתו הוא כיון דלא נאמר מצות נתינה לא שייך בל תאחר אף למ"ד דסתם חרמים לכהנים וקאי לד' עלייהו, ולא כדברי הטורי אבן שתפס דלמ"ד סתם חרמים לכהנים ודאי עברי על בל תאחר והבן.