שואל ומשיב/ה/פח

שואל ומשיב ‏ ה פח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן פח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לשנון וחריף בביאור דברי הרי"ף בשובר דל"צ מטי לידי'

מה שהארכת ליישב קושית הש"ך סי' ל"ט ס"ק ל"ט שהקשה על הרי"ף דסובר דבשובר לא בעינן מטי לידיה דהלה זכה במה שבידו וע"ז הקשה הש"ך דא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא בב"מ דף י"ג דאמאי בשוברין לא יחזיר דכי נמלך מה הוה והא עבחז"ל אף דלא מטי לידי'. הנה אא"ז המג"ש בחו"מ סי' ז' האריך ג"כ בישוב קושיא זו ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה בטעמו של הרי"ף נראה דהנה כל מה דבעינן מטי לידי' אף דעבחז"ל נראה לפמ"ש הר"ן בפ' המגרש לחלוק על הרמב"ן בענין מה שהאריך ליישב דאנן קיי"ל כשמואל דס"ל שודא ומוקמינן בכתובות כר"א דס"ל ע"מ כרתי המעיין בעומק הדברים ימצא דאף למ"ד עבחז"ל לא קני עד דמסר אחר כך וכל אותו היום יוכל לחזור בו וקנה מסוף היום למ"ד דבעינן מטי לידי' זהו העולה מכל הדברים ואף הרמב"ן מודה בזה יעו"ש היטב ולפ"ז עכ"פ אותו היום בודאי יכול לחזור בו וא"כ שפיר חיישינן כל שנפל דלמא חזר בו באותו היום ומועיל החזרה כיון דלא מטי לידיה ועבחז"ל לא מצי זכי תיכף דאין כותבין שעות רק מסוף היום וא"כ יוכל לחזור בו עדיין כל אותו היום וממילא אין מחזירין ולפ"ז זהו דוקא בדבר שאינו ת"י אבל בשובר דמחל לו החוב א"כ משעה שחתמו לו זכו דבמחל לו זכה תיכף וא"כ כל שהיו עבחז"ל שוב ל"מ מה שחזר בו וקני באותה רגע שכתב לו ול"מ חזר בו וז"ב בטעמו. איברא דבסי' רמ"א בח"מ מבואר שני הדיעות אם בתפס שטר מועיל מחילה ולפ"ז בשובר על השטר ל"מ מחילה א"כ שוב נוכל לחוש דשמא נמלך. אך נראה דלפמ"ש העיטור והובא בש"ך סי' ס"ו ס"ק ע"ז במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דמחול דשם מועיל אף דלא הדר השטר והלוקח תפס השטר דכיון שאין ביד המוכר שטר שוב מועיל מחילה ולפ"ז בשובר בכה"ג שמכר השטר שפיר מחזירין דל"ש בי' נמלך. ולפ"ז י"ל דהרי"ף מיירי בשובר בכה"ג שפיר מחזירין אבל בסתם שובר דל"מ מחילה שפיר אין מחזירין והא דאמר בדף כ' אביי לטעמי' דאמר עבחז"ל היינו משום דבאותו יום ל"ח שמא מכרה שטר כתובה כמ"ש התוס' שם א"כ שפיר שייך עבחז"ל בשובר ודו"ק ובלא"ה י"ל במה שהקשית דהא ל"מ מחילה היכא דתפיס שטרא דכיון שכתב שובר ע"כ דטען דאבד השטר דאל"כ בודאי אין כותבין שובר אליבא דכ"ע ועיין סי' נ"ד וא"כ הו"ל כמוכר שט"ח דכל דאין לו השטר שוב מועיל המחילה וגם בזה יש ליישב דברי הרי"ף דבש"ס מיירי שכתב שובר וזה נתרצה וכדומה באופן דל"מ מחילה ודו"ק שוב ראיתי דהרי"ף קאי בהא דאמרו שובר בזמנו טריף ואביי לטעמי' דס"ל עבחז"ל ושם קאי באשה שיש לחוש שמכרה כתובתה ואין לה כתובה בידה ושפיר מועיל מחילתה אף שלא מטי לידיה וכמ"ש למעלה בשם בעל העיטור דכל דליכא כתובה בידה שפיר מועיל מחילה ואיצטמיד פירושי ודו"ק ואף דחיישינן לשתי כתובות מ"מ אפשר דבכה"ג מהני מחיל' ודו"ק ולפמ"ש במק"א יש לקיים גם מ"ש פה. עוד י"ל בכונת הרי"ף דבאמת הא דבעינן מטי לידי' בסוף הוא משום דאי לא מטי לידי' במה יזכה ואף דעבחז"ל עכצ"ל דהעדים יזכו לו ויהיו נעשין שלוחין דהמלוה א"י לזכות לו בדבר שבידו כ"א ע"י אחר כמבואר בחו"מ סי' ר"ב וא"כ גם העדים לא יוכלו לזכות לו שהם נעשו שלוחי הלוה לזכות לו ואם יהיו נעשין שלוחי המלוה ג"כ הא לא חזרה שליחות אצל הנותן וכבר נסתפק בזה הש"ך בחו"מ סי' קפ"ה ס"ק א' אם יכולין להיות שלוחי הנותן והמקבל ביחד דהא לא חזרה שליחות אצל הנותן ע"ש ולכך בעינן דמטי לידי' ואז זוכה המלוה בעצמו ולא צריך שיהיה העדים שלוחין והם נעשו שלוחי הלוה וז"ב מאד. ולפ"ז שפיר כתב הש"ך דאם יש ת"י כגון בשובר שפיר זכה אף דלא מטי לידיה דל"ש לומר דהיאך יזכה בדבר שלא בא לידו דז"א דגוף המלוה ת"י ושפיר זכה בו משעה שעבחז"ל וכל שהמלוה זיכה לו ונסתלק מחובו זכה הלוה בחובו לא ע"י עדים. אך נראה דזה דוקא לענין שאם מכר לאחרים כבר זכה הלוה אבל אם רצה לחזור בו שפיר מצי חזר דבאמת כל דלא מטי לידי' עוד ברשותו לחזור ורק למכור לאחרים א"י למכור כל דאינה רוצית לחזור משוברה שנתנה להבעל דכבר זכה בו אבל אם באמת רוצית לחזור שפיר חוזרת בה וא"ל דהמכירה בעצמה הוה חזרה דז"א דכ"ז שלא חזרה בפירוש אין במכירתה כלום כנ"ל. ויש להמתיק הדבר דבאמת הש"ך נסתפק בדבר אם בעינן חזרה שליחות אצל הנותן וכתב דהוה אבעיא דלא אפשיטא ולפ"ז כיון דהוה ספיקא דדינא כל שנסתפק לכך בשובר זוכה אף שלא הגיע לידו וזוכה במה שבידו משא"כ במתנה וכדומה וא"כ זה טעמו של הרי"ף דבשובר לא בעינן שיגיע לידו. איברא דכיון דזה כבר נתחייב ויש ספק אם זכה במה שבידו הו"ל ספק בפרעון אך ז"א דהרי"ף קאי בשובר דכתובה ובכתובה לא ניתן לגבות מחיים קודם הגירושין או המיתה ושפיר זכה הבעל ע"ש ולפ"ז בשאר שוברין שפיר חיישינן שמא נמלך שלא ליתן ושפיר אמרינן דלא יחזיר ודו"ק כי הוא חריף ונכון וצ"ע על הרמב"ן שבפ"ק דב"מ גבי שובר בזמנו טריף מפרש דבעינן מטי לידי' בסוף עכ"פ וגם הש"ך הביאו והרי בגיטין שם כתב דלמאן דס"ל עבחז"ל לא בעינן מטי לידו כלל וכפי הנראה מרמב"ן שם עכ"פ רק שמואל ס"ל כן ועכ"פ דלשמואל קשה קושית הש"ס משוברין וכמו שהקשה הש"ס וצע"ג על הרמב"ן וגם על הש"ך שלא נזכר כלל מדברי הרמב"ן אלו:

וראיתי לאא"ז המג"ש בשו"ת פנ"י חלק חו"מ ס"ז שהביא קושית הש"ך שהקשה לו חכם אחד וכפי הנראה רמז להש"ך ז"ל והוא תמה עליו שהדבר מבואר ברמב"ן פ"ק דב"מ דלא זכה עד דמטי לידיה בסוף ע"ש ובמחכ"ת הש"ך יפה הקשה על הרא"ש שהבין דברי הרי"ף שלא בעינן מטי' לידי' בסוף ע"ש ובאמת הש"ך כתב שהראו לו דברי הרמב"ן וכפי הראות כוון להמג"ש ז"ל והביא ראיה שהבין דברי הרי"ף דבעינן מטי לידיה בסוף ע"ש ויפה כוון אבל באמת תמהני על שניהם שלא זכרו דברי הרמב"ן שבספר הזכות והר"ן מביאו בגיטין שם שפירש דלשמואל לא בעינן מטי לידי' כלל דאל"כ זה שמסר לו תחלה קני ושייך שודא וצ"ע ויש ליישב ודו"ק היטב ברמב"ן שם:

והנה במ"ש למעלה בשם בעל העיטור דלכך מועיל מחילה בשטר משום דליתא שטרא בידי' שאלני המופלג החריף מוה' מאיר בראם ני' דא"כ בהא דאמרו חיישינן לתרי כתובות דא"כ מה מועיל גם אי ס"ל לדשמואל דמ"מ כיון שהכתובה יוצא מת"י אם איתא דמחלה הוה מחזיר' לי' השטר וכמ"ש הבעל העיטור ולא שייך לומר דליתא לשטרי' בידי' דהא מיירי כשהכתובה יוצא מתחת ידה וא"כ למה לא החזיר' הכתובה. והנה לפמ"ש למעלה כל דנתן שובר הוה כהחזיר השטר וא"כ שם דמיירי בשובר מועיל מחילה. אך בלא"ה נראה דבכתובה ל"ש דהוה מחזיר הכתובה דהשתא דאסור לכתוב הכתובה בשם הלוקח דהוה כמי שאין לה כתובה וכמ"ש התוס' בסוגיא דתקנת אושא והוה קלה בעיני' להוציאה אף שבאמת מגיע להלוקח הכתובה מכ"ש אם תחזיר הכתובה לגמרי דהוה קלה בעיניו להוציאה. וגם בלא"ה י"ל דכל דמכרה הכתובה לאחר אף שנשאר הכתובה ת"י מ"מ ל"ש לומר דהו"ל לתת הכתובה לבעלה דהא השטר כתובה שייך להלוקח וא"כ היאך תחזיר לבעלה דאף דיכולה למחול אבל גוף הנייר א"צ להחזירו כמבואר סי' ס"ו סעי' כ"ג שני דיעות ועיין ש"ך שם ס"ק ס"א מ"ש לחלק בין פרוע למחילה או בין מכר השטר ללא מכר ועכ"פ במכר פשיטא דאין לו להחזיר גוף השטר המשועבד להלוקח וא"כ ל"מ תפס שטרא וז"ב:

ובזה מיושב מה שהקשה אותי הנ"ל דא"כ בנתן השטר אג"ק דדעת הרמב"ם פ"ו ממכירה דיכול למחול והא שם הוא תפס השטר דהרי מיירי שלא נתן לו השטר רק שהקנה לו אג"ק. ולפמ"ש א"ש דכל דהקנה לאחר שוב מועיל המחילה אף שתפס השטר דהוה כאילו אינו בידו דהרי הוא של הלוקח והו"ל כאלו הפקיד בידו השטר:

ובגוף קושית הבעל העיטור דאיך יכול למחול והא בתפס שטרא ל"מ מחילה נראה לפענ"ד דבאמת לפמ"ש ר"ת דלכך יכול למחול לפי שיש ב' שעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים ולא מכר רק השיעבוד נכסים אבל שיעבוד הגוף א"י למכור כלל ע"ש ולפ"ז הא שעבוד הגוף א"צ כלל לשטר דכל שהלוה לו משועבד הגוף לפרוע לו ועיקר השטר הוא על שעבוד הנכסים ולפ"ז שוב ל"מ תפש שטרא דהשטר הוא על שעבוד נכסי וזה כבר מכר ועיקר מה שמוחל הוא השעבוד הגוף וזה נשתעבד אף במלוה ע"פ וא"כ לענין זה ל"מ תפס שטרא וז"ב מאד. ואולי יש להעמיס בזה כוונת הבעל העיטור דליתא לשטרא בידי' דהיינו דזה אינו בידו דהשיעבוד נכסים שנתחייב ע"י השטר זה כבר מכר וליתא בידו ודו"ק היטב.

ובזה יש ליישב קושית הגאון מוהרח"י בקונטרס שיקול הדעת על מה שהקשו התוס' משורף שטר דהוה מזיק ממש ולא הקשו ממוחל דע"י דיבורו הוה מזיק וכבר הארכתי בתשוב' בכמה אנפין ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת תפס שטרא לא מהני מחילה ורק שהוא אינו מוחל מה שנתחייב ע"י שטר רק השיעבוד הגוף ועי"ז ממילא נתבטל השעבוד נכסים וזה אינו מזיק ממש רק גורם. שוב נזכרתי שכ"כ התומים בסי' כ"ה ס"ק ד' אבל באמת עדיין יש לומר דסוף סוף הזיק להשטר וקלקל בזה שעבוד נכסים ולא גרע משטר שנמחל שעבודו דאינו גובה אף מבנ"ח דעכ"פ נמחל במקצת אבל לפמ"ש לא קלקל השטר דהרי הוא תפס שטרא וא"כ בכה"ג פשיטא דלא נקרא רק גורם וז"ב ודו"ק. ובלא"ה נראה לפענ"ד דע"כ לא כתב המרדכי דמחילה בתפש שטרא ל"מ רק לענין שיכול לחזור בו אם לא הי' קנין כ"ז שתפש שטרא אבל בלא תפש שטרא א"י לחזור אבל בלא חזר פשיט' דמועיל מחילה אף כשתפש שטרא והא דמקשה הבעל העיטור מהך דמוחל שט"ח היינו לפי מה דס"ד דאף שהמלוה אינו תופש השטר רק הלוקח אפ"ה מקרי תפש שטרא דעכ"פ לא החזיר ללוה שפיר פריך היאך מועיל מחילה הא הלוקח תופש השטר והוא ודאי חוזר וממילא ל"מ מחילת המלוה ומכ"ש כשגם המלוה חוזר כעת וע"ז אמר כיון דהוא לא תפש השטר היה מועיל המחילה מעיקרא אף שרוצה אח"כ לחזור המלוה דהוא כבר מחל ולא תפס השטר ולפ"ז מיושב כל קושי' דאם אינו רוצה לחזור פשיטא דמועיל מחילה אף שתפש השטר. ובזה יש ליישב קושית הגאון מוהרח"י הנ"ל די"ל דהתוס' לא ס"ל כחילוק הבעל העיטור משום דהוא לא תפס השטר ועיין ח"מ וב"ש סי' ק"ה דהקשו ג"כ קושית הבעל עיטור ולא נחתו לסברא זו. ולפ"ז באמת כיון דתפס השטר ובידו לחזור רק שאינו רוצה לחזור בזה עכ"פ לא מקרי מזיק ממש כיון דיכול עדן לחזור ואינו רק גורם לבד וז"ב מאד:

שוב ראיתי שהביא הטור בסי' י"ב בשם הר"ר ישעי' מה שצריכין קנין דוקא במידי דמצי הדר בי' כגון אתן לך או מחול לך אי תפש שטרא הרי בהדיא לענין חזרה אתמר הך דינא ובזה יש ליישב דברי הסמ"ע סי' י"ב מקושית הש"ך סי' י"ז שם ע"ש ודו"ק:

נחזור לענינינו במה שהבאתי בשם הרמב"ן דלמ"ד עבחז"ל לא בעי מטי לידי' כלל לכאורה קשה בהא דאמרו בגיטין דף מ"ב הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זא"ז וקשה ניהו דמסר לשניהם כאחת הא עכ"פ עדים בחתומיו זכין לאחד בתחלה אף דלא מטי לידי' ודוחק לומר דמיירי שלא הי' בע"ח כלל ואף במצוה לתת לידו דעת הש"ך בחו"מ סי' מ"ג דמועיל דלא כב"ח וצ"ל דעכ"פ ביום ההוא ל"מ רק לבסוף היום וכמ"ש הר"ן בפ' המגרש באורך ועיין תוס' ב"מ דף כ' וא"כ זכו שניהם בב"א כיון דאין כותבין שעות זכו שניהם כאחד בסוף היום. ובזה יש ליישב הא דמחלק בין אמר כלו ובין אמר חצי חצי ונדחקו רש"י ותוס' למה בחצי חצי עכ"פ שניהם ביחד מהראוי לזכות ולפמש"ל י"ל דבאמת כיון דעבחז"ל א"כ ממנ"פ אם נימא דיזכה כל אחד בעת כתיבת השטר וחתימתו וא"כ הרי שייר בקנינו דלא הקנה לו רק החצי מאי אית לך למימר ששניהם לא זכו רק בסוף היום עכ"פ בעת החתימה של הראשון הי' שיור עד דמטי לידייהו וגם בעת חתימת השני לא הי' רק בחצי והרי אף דזכו למפרע מ"מ לא זכו בעת החתימה רק כל אחד בחצי ואף למ"ד ע"מ כרתי מ"מ בעי ע"ח מדרבנן עכ"פ ובע"ח לא זכו בכלו וכעין זה כתב הר"ן שם ודו"ק ועפ"י שם:

והנה לכאורה היה נ"ל דבר חדש בטעמו של הרי"ף דס"ל דבשובר לא בעי מטי לידיה עפמ"ש המסגרת השלחן בשם המהרש"ל דאם אומר שבלבו הי' למחלו ועכשיו רוצה להתנקם ממנו לאיזה סבה ותובעו לא מהני תביעתו דמחילה בלב הוה מחילה וכן הוכיח הסמ"ג דמחילה בלב מועיל דאל"כ מה מוכח מדלא תבעה כתובתה שנים רבות מחלה והא הוה מחילה בלב וע"כ דמועיל מחילה אף בלב אף דנקט שטרא ע"ש ולפ"ז לכך לא בעי בשובר מטי לידיה דאף בלא מטי לידי' כיון דעכ"פ העדים כתבו לו שובר עפ"י צוויו א"כ היה עכ"פ בלבו למחול לו וא"כ ל"מ חזרה. איברא דהקצה"ח סימן י"ב הביא דברים אלו בשם המהרש"ל (בביאורו לסמ"ג עשין מח) ותמה ע"ז דבלב ל"מ דל"מ בשום מקום מחשבה בלב אף בהפקר והקדש וא"ל דמדין סילוק מועיל דז"א דהא סילוק ל"מ רק בדבר שלא בא לידו כמו דאמרו בכותב לה ועודה ארוסה אבל בחוב ל"מ. והנה דבר גדול דיבר בזה אבל אכתי קשה על הסמ"ג דמביא ראיה מדמועיל מחילה בכתובה שלא תבעתה כ"ה שנים הרי דמועיל מחילה בלב. אך נראה דהדבר נכון דבשטר כתובה ודאי מועיל דל"מ לשיטת מהראנ"ח הובא במלמ"ל פכ"ג מאישות דבדרבנן מועיל סילוק ולפ"ז כתובה דרבנן ודאי מועיל סילוק אלא אף לפי שאר חילוקים שם נראה כיון דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים א"כ פשיטא דמועיל סילוק כל שמוחלת מחיים וא"כ אף שם דהיא אלמנה מ"מ כיון דכל התובעת כתובתה אין לה מזונות א"כ כ"ז שהיתה רוצית לזון לא יכלה לתבוע הכתובה והוה כלא הגיע הזמן של הכתובה דכ"ז שיש לה מזונות א"י לתבוע הכתובה ושפיר מועיל המחילה על הכתובה כל שלא תבעתה כ"ה שנים:

ובזה נראה לפענ"ד ראיה לשיטת רש"י בכתובות דף ק"ד דפירש דהיורשים זנו אותה כשהיא בבית אביה והמרדכי פירש דעיקר החילוק שבין בית אביה לבית בעלה הוא משום דבבית בעלה נותן לה מזונות היורש משא"כ כשהיא בבית אביה. ולפמ"ש לא הי' ראוי להיות מועיל מחילה וכמ"ש ודו"ק. ובזה נלפענ"ד לפרש דברי הירושלמי וכן קי"ל בש"ע אהע"ז סי' צ"ג ס"ה דהתובעת כתובתה דהדין שאין לה מזונות זה דוקא כשתבעה מעצמה אבל כשרמוה או שתבעה מדוחק יש לה מזונות והיא תמוה דטעמא מאי. ולפמ"ש י"ל דהירושלמי מפרש דהא דתובעת כתובתה אין לה מזונות הוא משום דמחלה על מזונותיה ואף שמחילה בלב הוה מחילה ולפ"ז כל שהי' בטעות שרמוה או שתבעה מדוחק ל"ש מחילה ויש לה מזונות. ומזה ראיה לשיטת הר"ן והמ"מ דס"ל דמזונות מדרבנן ולכך יש לה יכולת למחול אף דכבר מגיע לה מזונות דאף לשיטת הראב"ד פח"י מאישות דמזונות אין מגיע לה מעת שנשאה רק לאחר מיתה מתחיל החיוב של המזונות שלאחר מיתת הבעל ולכך כל הנשים שוות מ"מ עכ"פ כבר הגיע החוב מקודם ואפ"ה יכול למחול וע"כ דמזונות אינו רק דרבנן. איברא דלפמ"ש בהגהת אשר"י בב"מ דף ס"ב גבי התם הלוואה הכא זבינא דמחילה בטעות הוה מחילה משום דהלה זכה במה שבידו וקנאו ביאוש והפקר ע"ש א"כ ניהו דהוה מחילה בטעות מ"מ הוה מחילה ואין היורשים חייבים לתת לה מזונות. אמנם נראה דהדבר נכון דהרי לענין מזונות נכסי בחזקת אלמנה קיימו וכדאמרו בכתובות דף צ"ו וכמ"ש התוס' וכיון דנכסים בחזקתה שוב לא מועיל מחילה בטעות כמ"ש בהגהת אשר"י שם דדוקא כשנותנין לאחר מועיל מחילה בטעות אבל קנין בטעות חוזר כי עדיין בידו ע"ש וה"ה כאן וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה שהקשו האחרונים בהא דאמרו בגיטין דף ל"ד דא"ל דכתובה לית לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא מזוני נמי לית לך דכל התובעת כתובתה אין לה מזונות והרי שם היה מחילה בטעות כי סברה דיש לה כתובה ולכך מחלה על מזונות. ולפמ"ש א"ש דהנה שיטת הרמב"ם דאשה שאין שטר כתובה בידה אין לה מזונות שמא מחלה והרמב"ן חולק בזה והביא ראיה מהש"ס הלז דאף שבועה א"צ למזונות דאל"כ אמאי לא אמר דגם מזונות לית לה מטעם שא"י לישבע כמו שאינה גובית כתובתה דרב לא מגבי כתובה לארמלתא והטעם של הרמב"ן משום דנכסים בחזקתה לענין מזונות ועיין ב"ש סי' צ"ג ס"ק כ"ט שהאריך בזה. ומעתה אין קושיא דלכך שם כיון דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ול"ש לומר שתשבע בסוף ושוב אין הנכסים בחזקתה שוב שפיר מועיל מחילה אף דהוה מחילה בטעות דכל שא"י לישבע לא הוו הנכסים בחזקתה וגם עכ"פ מחוסרת שבועה והא דלא קאמר דמזוני לית לה משום דצריכה לשבע הוא משום דבאמת ע"כ לא כתב הרמב"ם דחיישינן שמא מחלה רק בשאין הכתובה יוצא מתחת ידה אבל כאן דיש לה כתובה או במקום שאין כותבין כתובה רק דהיא תובעת כתובתה א"כ עכ"פ ל"ח בסתם שמא מחלה או שמא תפסה צררי וכדומה ולכך אמר דכיון דעכ"פ תבעה כתובה הוה מחילה ועכ"פ הנכסים אינם בחזקתה כיון דצריכה לשבע וא"י לשבע שוב מועיל המחילה:

ובזה מיושב קושית הט"ז דגם לשיטת הרמב"ן יקשה דכל הטעם דא"צ לשבע על המזונות הוא משום דתשבע לבסוף וכאן א"י לשבע בסוף דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ולפמ"ש א"ש דפשיטא דלא תפסיד בשביל זה מזונות במה שא"י לשבע בסוף ולא גרעה מחשודה גמורה דאינה מפסדת בשביל זה כיון דיש לה ממעשה ב"ד ורק דהנכסים בחזקתה עכ"פ לא מקרי וא"כ שפיר מועיל המחילה והרמב"ן שפיר הקשה על הרמב"ם דלהרמב"ם דס"ל דצריכה לשבע על המזונות ולא ס"ל דהנכסים בחזקתה וא"כ שפיר לא תגבה כל דחשודה אבל לשיטת הרמב"ן באמת הנכסים בחזקתה בסתם אלמנה ורק כאן דחשודה אבל עכ"פ לא תפסיד בשביל זה דאטו ברור הוא שהיא חשודה אנן חשדינן אותה ופשיטא דלא תפסיד בשביל זה וז"ב. ומן האמור קשה לי על המהרש"ך דדעתו דטעם דתובעת כתובה אין לה מזונות הוא משום דהוה כגבוי כבר כל שתובעת בב"ד. ולפמ"ש הדבר תמוה דא"כ שם דלא תוכל לגבות הכתובה כלל דרב לא מגבי כתובה אמאי תפסיד המזונות עי"ז וגם קשה לי בהא דאמרו בכתובות דף ק"ד ע"ב גבי חמתי' דר"ח דאמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה דלמה לא יהיה לה מזוני ובש"ע בסי' ק"א לא מבואר רק דכתובה אין לה אבל מזוני למה לא יהי' לה וע"כ משום דתובעת כתובה והרי לא נתן לה הכתובה. ומיהו בלא"ה דהא כל שלא תבעה בב"ד לא הפסידה המזונות כמבואר סי' צ"ג ואולי כשם שבכ"ה שנים מחלה הכתובה מחלה ג"כ המזונות דהוה מתנאי כתובה ועכ"פ מבואר דהוא מתורת מחילה אף דהוה מחילה בטעות דסברה דיתנו לה כתובה ולפמ"ש עכ"פ הנכסים לא הוה בחזקתה וצ"ע בכ"ז. נחזור לענינינו דעכ"פ בכתובה שפיר י"ל דמטעם מחילה נגעו ביה ולפ"ז ממילא י"ל דבשובר לכך ל"צ מטי לידי' דמועיל מחילה. ובזה מיושבין היטב דברי הרי"ף שכתב גבי שובר בזמנו טריף דאף בלא הגיע שובר לידו מועיל ותמה הש"ך דא"כ עדיין קשה מהא דאמר גבי שוברין ודייתיקי דחיישינן דלמא נמלך ואף לאביי בעינן מטי לידי' והרי בשוברין ל"מ מחילה ולפמ"ש א"ש דדוקא גבי שובר דכתובה כתב הרי"ף דמועיל דהרי מ"מ מחל בלב ומתורת סילוק נגעו בו דמועיל בכתוב' אבל בשובר דחוב ל"מ סילוק:

שוב ראיתי שגם הקצה"ח הרגיש בהא דאמרו שמא נמלך עליהם שלא לתנם והלא במחילה לא יכול לחזור ולפמ"ש א"ש דבחוב ל"מ זאת ודברי הרש"ל באמת תמוהין אבל דברי הסמ"ג נכונים ודברי הרי"ף א"ש ודו"ק. ובזה מיושב מה ששמעתי מקשים בשם מים עמוקים בהא דאמרו משום דקשיא לי' לאביי וכו' ופירש המהרש"א דעיקר הקושיא משוברין דאיך שייך נמלך והרי בש"ס אמרו בדף כ' דאם איתא לדשמואל אין קושיא כלל ורק אביי אמר אפילו תימא ליתא לדשמואל וא"כ לשמואל לא מוכח כלל ולפמ"ש א"ש דאביי באמת לא אמר דינו רק בשובר דכתובה ובזה שייך לדשמואל אבל בשובר דחוב ל"מ גם דשמואל דבאמת יש לחוש שמא הי' במעמד שלשתן כקושית התוס' שם ורק בכתובה לא שייך מעמד שלשתן אבל בשאר שטר ל"ש זאת וא"כ ל"מ גם לשמואל וע"כ חיישינן שמא נמלך ודו"ק וצ"ע בזה.

ודרך אגב אומר במ"ש התוס' דל"ש מעמד שלשתן בכתובה דלא הגיע החיוב דלא נתנה כתובה לגבות מחיים נראה לפענ"ד דהסברא היא דע"כ ל"ש מעמד שלשתן רק במקום דיש להם שייכות כמו כל מעמד שלשתן שזה אומר לחבירו שיש לו בידו פקדון או חוב תנהו לזה דנמצא זה נותן וזה השליש וזה המקבל אבל אם יאמר בפני איש אחר פשיטא דל"ש מעמד שלשתן דזה לא נתחייב עדיין והוה עדיין כאיש זר. ובזה נראה דמה שנסתפק הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק א' אם בהלואה שלא הגיע זמ"פ דמי לכתובה דל"מ מעמד שלשתן. ולפמ"ש אינו דומה דשם לא התחיל החיוב כלל והוה כאיש זר משא"כ כאן דזה יש לו חוב ויש לו התיחסות עם זה הלוה ומקרי מעמד שלשתן. ובזה הוטב בעיני מה שהגיד לי החריף השנון מו"ה מאיר בראם נ"י בהא דכתב הר"ן דבגיטי נשים ושחרורי עבדים ל"ש מעמד שלשתן ואמר הוא עפ"י דברי הרשב"א גבי נתינה בע"כ דבגט ל"ש נתינה בע"כ משום דאינו רק כמסלק שעבודו וקנינו שיש לו על האשה ע"ש וא"כ לכך ל"ש מ"ש בגט שהיא או העבד אינם המקבלים רק שזה מסלק שעבודו ול"ש מ"ש בכה"ג. ואני רציתי לתלות הדבר דתלי' אם שייך מע"ש כשהמקבל הוא כותי דהרי גם בכותי ל"ש זכייה והנה בשחרורי עבדים הי' מקום לומר עד"ז בע"א דהנה בעבד צ"ל גיטו וידו באין כאחד כ"ז שלא בא הגט לידו ל"ש מעמד שלשתן דעדיין אין לו יד לקבל כ"ז שלא הגיע הגט לידו ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף