שואל ומשיב/ה/פא

שואל ומשיב ‏ ה פא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן פא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לצורבא מרבנן חריף ושנון נ"י.

ע"ד מי שהבטיח לתת מתנה לאחד ובתוך כך נפטר המקבל אם מחוייב ליתן ליורשיו וכתבת שלא נזכר זה בהלכו' מתנ' והנה באמת לא נזכר זאת בפי' אף שאפשר להשמע מכללא ממה דמבואר סי' רמ"א בהאומר ע"מ שתתן לי דאמרינן שלא ליורשיו וע"כ דלא כוון רק לנפשיה ולא ליורשיו ועיין בסמ"ע שם וה"ה להיפך. אך יש לדחות דש"ה דאמר לי ואמרינן דלי דוקא אבל באמת יגעתי ומצאתי דהדבר מבואר בט"ז אהע"ז סי' קי"ד דאינו חייב ליתן ליורשיו והב"ש סק"ט נחלק עליו. ובאמת שלפענ"ד צע"ג מהא דאמרינן בגיטין דף י"ד מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו ואח"כ מת הנותן דאמרינן מלקדה"מ וכן קיי"ל בחוה"מ סי' קכ"ה ואמאי לא נימא דהא בעת שאמר לשליח הולך לא כוון רק שינתן לו דוקא ולא ליורשיו וא"כ שוב ל"ש מלקדה"מ דהא לא כוון כלל על היורשים כיון דמת המקבל ובאמת הנותן הי' יכול לחזור בו כמבואר שם בהדיא וצע"ג ומהא דמותר המת ליורשיו אין ראיה דכל שכבר זכה המת ממילא המותר ליורשיו אבל בלא זכה אין ראיה ואף דשם בסנהדרין דף מ"ח משמע דאף בלא זכה המת מחיים רק שגבו לצרכי המת וכן נראה מבואר מלשון הטוש"ע סי' שנ"ו ביו"ד ע"ש אכתי אין ראיה משם דש"ה שזכה מתורת צדקה והוה אמירה לגבוה אבל כאן אינו רק ת"כ שמתחייב ליתן לו והיורשים אינם מחוייבים לקיים א"כ ה"ה דאינו חייב ליתן להבנים אבל שם דהוה אמירה לגבוה אפשר דזכה המת. מיהו אכתי צ"ע דהא ל"ש זכייה למת כמ"ש הרא"ש במ"ק פ"א אות ע"ג וא"כ שוב לא יוכלו היורשי' לזכות. איברא דבגליון הש"ע יו"ד סי' שמ"ט כתבתי דצ"ע ממה דמבואר בש"ע חו"מ סי' ר"י ס"ג בהג"ה ומצאתי במ"א הלכות זכייה שבסי' ל"א העיר בזה ושמחתי מאד עכ"פ קשה לשיטת הרא"ש וא"ל דעכ"פ אותן הגבאים שגבו בעבורו זכו עבורו משא"כ כאן דלא זכה המקבל שוב ראיתי בבאר היטב ביו"ד סי' שנ"ו שהביא בשם הרדב"ז דאם גבו לצורך עני ולא הספיק הגבאי לתת לו לא זכו יורשיו והנה הרדב"ז אינו ת"י. ועכ"פ נראה דאף זכיית הגבאי ל"מ ומזה יש ראי' לדברי הט"ז. (אח"כ מצאתי בהרדב"ז והוא בהשלשה מאות תשובות סי' רי"ג מה שרמז הבה"ט משמו אבל מ"ש בשמו בסי' קכ"ג לא מצאתי) אבל עכ"פ מה שהקשיתי מגיטין צ"ע ועיין בבית מאיר ובק"א להפלאה סי' קי"ד שם מ"ש בדברי הט"ז ולא הזכירו כלל מזה וצ"ע. שוב מצאתי במ"א הלכות זכייה ומתנה סי' ס"ב שהביא בשם הריטב"א בגיטין דמי שמתחייב לחבירו לתת לו כ"כ בכל שנה לו ולא ליורשיו קאמר ולמדו מהך ירושלמי דמתה כבר מתה ע"ש במח"א שהאריך בזה. ולפמ"ש יש להאריך בדבריו וצ"ע בכ"ז. והנה במח"א הלכות זכייה ומתנה סי' ל"א הביא דברי הרשב"א סי' שע"ה שכתב במי שזיכה מעות למת ע"י חבירו לקנות לו מצבה על קברו ופסק הרשב"א דקנה המת והביא ראיה מהא דמותר המת ליורשיו והמח"א דחה דש"ה שנתבזה המת עי"ז משא"כ היכא דלא נתבזה. ובאמת לפמ"ש ראיית הרשב"א נכונה דע"כ משום דזכה המת דאל"כ במה זכו היורשים נימא דדעת המתנדבים לא הי' רק לו ולא ליורשים וע"כ דיש קנין למת וזכו היורשים בירושתו ועיין במרדכי פ' אעפ"י באחד שנדר להשיא ליתומה ונפטרה היתומה ותבעוהו היורשי' שהח"ר חיים כהן ז"ל פטרו והראבי' אמר דחייב משום דבע"כ נעשה הנדר וזכו בו היורשים כדתנן מותר המת ליורשיו וע' ביו"ד סי' רנ"ג ס"ז ובאמת לפמ"ש הט"ז לא נתחייב ליתן לבניו דלא עדיף מת"כ שאף שהבטיח בת"כ אפ"ה אמרינן דלא כוון רק לו ולא ליורשיו וה"ה בזה וצ"ל דמזה ראיה למ"ש דש"ה דהוה אמירה לגבוה וזכה בהם המת או הגבאים עבור המת וממילא זכו בהם היורשי' וזה שהביא ממותר המת ליורשיו ועיין במח"א הלכות צדקה סי' וא"ו ע"ש ועכ"פ מה שהקשיתי מהך דגיטין קשה דאיך שייך מלקדה"מ הא לא זכה בו המת הן אמת דמדברי הסמ"ע והש"ך סי' קכ"ה סעיף ח' נראה דזכה בו המקבל משום מלקדה"מ וע"כ זכו היורשין מחמתי'. וכפי הנראה מדברי רש"י והתוס' בגיטין דף י"ד שם משמע ג"כ דמשום מלקדה"מ אמרינן דזכה בו המקבל וכפי הנראה ס"ל דמלקד"ה עושה קנין וזכו בו יורשי המקבל תיכף. אבל באמת מדברי הר"ן פ"ק דגיטין בהא דאמרו בדף י"ג כאן בבריא כאן בשכ"מ משמע מדבריו דמלקד"ה אינו עושה קנין אלא שמחוייבים לקיים דבריו ובמחנה אפרים הלכות מתנה סי' כ"ט האריך בזה וא"כ שוב יקשה דאמאי זכו בהם היורשי' הא לא עדיף מהבטיח בת"כ ושבועה. ובזה מיושב מ"ש שם המח"א להקשות על דברי רבינו שמחה הובאו דבריו במרדכי פ' מי שמת דאע"ג דמלקד"ה מ"מ לא זכה בהן המקבל אלא שכופין לתת להמקבל אבל אם מת לא יתנו ליורשיו והקשה דאמאי לא יתנו ליורשי המקבל ולפמ"ש א"ש והוא הדבר אשר דברתי דכיון דמלקד"ה אינו עושה קנין שוב לא זכו בהם היורשי' של המקבל דאמרינן דהוא לא רצה לתת ליורשיו רק לו לבדו ע"ש ולפמ"ש המח"א שם לחלק בין שמצוה ליורשים שיתנו אם מלקד"ה אינו עושה קנין כיון דתלה ביורשי' משא"כ היכא שנתן לשליח להוליך א"כ ממילא אין סתירה לדברי רבינו שמחה מדברי הש"ס דבדף י"ד דמיירי בנתן לשליח א"כ מלקד"ה עושה קנין משא"כ רבינו שמחה מיירי במצוה ליורשיו וא"כ גם על הט"ז והב"ש ל"ק ודו"ק היטב:

והנה מעלתו כתב להקשות בהא דאמרו בגיטין דף י"ד הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזיר למשלח ותני חדא יחזיר למי שנשתלחו לו ליורשיו ומפלפל שם הש"ס בכמה אוקומתות והקשה מעלתו לפמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק כ"ה דבעניים נעשה נדר וא"י לחזור בו דהיינו דלענין זה הוה בעני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דא"י לחזור בו כל שנתנו ביד השליח דהו"ל כתרומה ביד הגזבר דא"י לשאול וא"כ נוקי הא דקתני יחזיר למשלח באם היה המקבל עשיר דאז כיון שלא זכה בו המקבל דהולך לאו כזכי א"כ יחזיר למשלח והא דקתני ליורשי מי שנשתלח לו משום דמיירי בעני דאז א"י לחזור בו ולכך יחזיר ליורשי מי שנשתלחו לו והאריך בזה. ולפמ"ש א"ש דכל דלא זכה בו המקבל אף דהוה כנדר מ"מ לא זכה בו המקבל א"כ שוב לא זכו בו יורשיו דאף דנדר לו אבל ליורשיו לא נדר וכמ"ש הט"ז. וראיתי בקצה"ח שם שרצה לומר דבנדר לעני הו"ל הולך כזכי כמו בשחרור דאי לאו דעביד נייח נפשי' לא הוה יהיב לי' וה"ה בנדר כל שנדר לו תן לו הו"ל כחוב והו"ל כזכי. ולפ"ז כל דזכה בו שוב בודאי זכו בו היורשי' שלו אבל באמת המח"א הלכות צדקה סי' ג' דחה הדבר זה ע"ש וכן נראה מפשטת לשון הב"י והש"ע שם דלא כתבו רק דנעשה נדר וא"י לחזור בו אבל לא דהוה כזכי:

והנה מדברי התו' בגיטין שם דף י"ד נראה דהולך גם בשכ"מ לא הוה כזכי ממש רק דדעתו הי' שיזכה המקבל אחר מיתתו או הוא או יורשיו ועיין במח"א סי' כ"ט בהלכות זכייה ומתנה שהאריך בזה ומשמע מזה דאף שצוה לתת לו גם יורשיו בכלל ודלא כט"ז ועיין קצה"ח שם ס"ק ג' בהדיא שאחרי כל אריכות מסיק דבהתנה ליתן לו אמרינן דאף ליורשיו כוון ליתן ובאמת שלא נראה כן מדברי הט"ז והב"ש. והנה לפמ"ש הפוסקים ובפרט הרדב"ז הובא בכנה"ג חו"מ סי' ט"ו דלהוציא לא מועיל אומדנא בממון ע"ש א"כ י"ל כיון דהט"ז לא אתי עלה רק מכח אומדנא דלא כיון רק לו ולא ליורשיו ומכ"ש אם נימא דאינו רק ספק השקול דשמא לא כוון ליורשיו א"כ במתנת שכ"מ דככתובים וכמסורים דמו י"ל דלא מקרי מוציא אבל ז"א דהרי מבואר במרדכי דלענין ספק במתנת שכ"מ מוקמינן אחזקת היורשים וע"כ וצ"ע בזה. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בשו"ת תורת השלמים סי' ז' הנספח לספר מנחת יעקב שכתב ג"כ שם מצד הסברא דלא אמרינן דכוון ליורשיו ע"ש שהאריך וקצת יש לדחות אך מ"ש ראיה מהך דגיטין דאמרינן דיחזרו ליורשי משלח במחכ"ת ז"א דכל דלא זכה המקבל א"כ במה יזכו היורשים והוא לא חייב עצמו רק במה שנתן לשליח להוליך וכל שלא מצאו פשיטא דיחזרו ליורשי משלח ואדרבא סניגור נהפך לקטיגור דמש"ס שם משמע דכל דהבטיח ומלקדה"מ אמרינן אף ליורשיו וכמ"ש אבל כל שחזר פשיטא דיכול לחזור ודו"ק ומצאתי בקצה"ח סי' ר"ז ס"ק ט' שנסתפק ג"כ מדעתא דנפשיה אם נדר ומת המקבל אם חייב ליורשיו ולא נזכר מדברי הט"ז והב"ש הנ"ל ולענין דינא העלה ג"כ דחייב ע"ש. ואחר כמה שנים מצאתי בכריתות דף כ"ד ע"ב דאמרו שם קסבר רשב"ג כי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלין לה מני' כי לא מקבלין לה מני' הדרא למרא ות"ק לא ס"ל כן ולפענ"ד נראה דזה תלוי במחלוקת הנ"ל דאם נימא דכל שנתחייב ליתן מתנה אף שמת המקבל מחוייב ליתן ליורשיו והיינו דהוא נתחייב עכ"פ ליתן א"כ כל שנתן הוא נסתלק ממנו וא"כ שוב מה לנו בזה אי המקבל בעצמו מקבלו או יורשיו ס"ס מקבל מתנה כבר נסתלק וה"ה שם אף דזה אמר אי אפשי כל המחזיק בה זכה אבל לרשב"ג דאמר דכל דלא רצה לקבל הדרא למרא ה"ה הנותן ג"כ יכול לחזור בו כל שמת המקבל דכשם דלא יהיב אם לא רצה לקבל כן לא רצה ליתן אם מת והנה זה עכ"פ ודאי ברור דלרבנן דאף אם לא רצה לקבל אפ"ה הוא הפקר וא"כ חזינן דאף שזה לא רצה ליתן רק ע"מ שיקבל ממנו אפ"ה לא מצי הדר בי' מכ"ש בכה"ג דמת דלא נודע כלל אם לא רצה לקבל דודאי שייך ליורשיו וז"ב. הן אמת דאני מסתפק שם לת"ק דס"ל דהמקבל כבר זכה והוה הפקר א"כ איך מצי לומר אי אפשי בה דשם לענין עבדים קאי והו"ל משחרר עבדו דעובר בעשה ובשלמא לרשב"ג דאמר דלא התחיל הזכיי' בהן א"כ שוב לא התחיל כלל לזכות בעבדים ואינו נופל עליו שם עבדים שיהי' מצוה לעולם בהם תעבודו אלא לרבנן הא כבר הוה עליו עשה דלעולם בהם תעבודו דעובר בעשה וגם שוב מהראוי לומר בכה"ג דהכוונה שאינו רוצה בהם מעיקרא דאל"כ יעבור בעשה ועיין בחולין דף ל"ט דמפרש טעמא דרשב"ג דאמרינן כי לא אתי לידו אמאי אצווח. ולפמ"ש בלא"ה י"ל דהוכיח סופו על תחלתו כי היכא דלא יעבור על עבירה דלעולם בהם תעבודו ועיין בב"ב דף קל"ח דפירש רשב"ם דלכך בצווח מעיקרא לא זכה המקבל משום דחוב הוא לו דכתיב שונא מתנות יחיה ועיין בחידושי רשב"א בפ"ק דקידושין דף כ"ג ע"ב גבי שחרור ע"י אחרים ובקצה"ח סי' קצ"ה ולפ"ז י"ל דכל דעושה לטובתו ולהנאתו שאינו רוצה במתנה שוב לא היה בכלל המשחרר עבדו וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בגיטין דלכך שחרר ר"א עבדו דהו"ל כמקבל כסף בעדו ע"ש אבל באמת מלבד דלא דמי דשם מקבל כסף עבור השחרור וכאן רוצה לזכות ומפקיר אח"כ. ומה גם דבאמת כל שמקבל מתנה אינו בכלל שונא מתנות דהא הוא מקבל ומ"ל בזה שמפקירו או עושה בו מה שרוצה וא"כ צ"ע ולכאורה הי' נראה עפמ"ש הרשב"א בקידושין שם דבמתנת ממון באמת חוב הוא לאדם מצד עצמו דכתיב ושונא מתנות יחי' ורק מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרי לה זכות ואעפ"י שמצד עצמו חוב זכין לאדם שלא בפניו ע"ש הנה האיר הרשב"א עינינו דלכך בשתק ולבסוף צווח דל"מ אף דחוב הוא בעצם משום דנפשו של אדם מחמדתן:

ולפ"ז הי' נראה לי דבר חדש דהנה בעבד יש שני קנינים קנין ממון מעשה ידיו וקנין איסור שאסור בבת ישראל ולפ"ז הקנין איסור שבו בודאי לא מצי לזכות לו שלא בפניו דכאן ל"ש לומר מצד שנפשו של אדם מחמדתן דהא לא נ"מ לי' בזה דיהי' אסור בבת ישראל או לא וא"כ עיקר הזכות היא מה שזוכה למעש' ידיו דבזה כבר זכה שלא בפניו ולפ"ז כל שפה אמר אי אפשי עכ"פ מהקנין איסור יכול להסתלק בודאי דזה לא זכה מקודם וכל שאינו זוכה בקנין איסור ממילא גם קנין הממון בטל ושוב אינו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו דכל שאין שם עבד עליו לענין קנין איסור גם לענין קנין ממון בטל דאין קנין לחצאין וכמ"ש הריטב"א דלכך שעבודא לאו דאורייתא דאין קנין לחצאין ובכמה מקומות מצינו כן ומכ"ש בזה דהוא בענין אחד ויש בו שני קנינים ובשלמא כל מפקיר עבדו הרי מסלק עצמו מהקנין שבו וא"כ הרי מסלק עצמו מהיות לו עבד ועובר בעשה אבל כאן הקנין איסור עדן לא זכה כל שלא הגיע לידו וא"כ פשיטא דמזה יכול לסלק עצמו וא"כ שוב ממילא מסתלק מעליו שם עבדות גם לענין קנין ממון ובכה"ג ל"ש לעולם בהם תעבודו ודו"ק היטב. ובזה נראה לפענ"ד להבין סברת הרשב"א שכתב בחידושיו בשבת דף ד' דכל דהוא חציו ב"ח וח"ע ל"ש העשה דלעולם בהם תעבודו ולא נודע טעמו. ולפמ"ש י"ל דבאמת כל שהי' יכול להפקיע הקנין איסור ולא הקנין ממון לא היה שייך לעולם בהם תעבודו ועכ"פ מעשה ידיו הם שלו ומ"ל אם מותר בבת ישראל או לא רק דכל שתלוי זה בזה ואין תאר עבד עליו רק בהיותו נקנה שני קנינים לרבו ולכך עובר בעשה ולפ"ז בח"ע לא מבעיא לשיטת הירושלמי דלאיסור נתחלק דאם קידש ביום של עצמו חוששין לקידושיו א"כ חזינן דעכ"פ הקנין איסור שבו כבר אתרע דבשלמא הקנין ממון לא אתרע וכפי מה שהי' לו הקודם חצי מעשה ידיו וכן הוא לו כעת א"כ עובר בעשה אבל האיסור כבר נתקטן ונקלש א"כ ממילא הוא יכול להסתלק לגמרי מהקנין איסור וממילא נמשך אחריו הקנין ממון אלא אף לתלמודא דידן דאמרו דבאיסורא לא קא מיירי והיינו משום דאין האיסור יכול להתחלק לגמרי מהקנין איסור וממילא נמשך אחריו הקנין ממון ולא מצינו נשתחרר וחוזר ומשתעבד והו"ל כחצר שאין בו דין חלוקה ועיין קצה"ח סי' קע"א וסי' רמ"ט א"כ עכ"פ נקלש האיסור והוה כמו דאמרו לענין הפרת נדרים בארוס ואב דקלשא נדרי' דיש לו שותפות וה"ה בזה עכ"פ נקלש האיסור ולכך ל"ש בו העשה דלעולם בהם תעבודו וז"ב לפענ"ד ודו"ק היטב וצ"ע בנימוק"י פרק נגמר הדין שכתב דלכך מותר המת ליורשיו ולא אמרינן אדעתא דיורשיו לא נתן כמו דאמרו אדעתא דארי' לא אפקרי' משום דבמתנה שמוציא מרשותו לרשות המקבל לא אמרינן כן וקשה א"כ בשכ"מ דהולך כזכי א"כ זכה השליח להמקבל אמאי לא יזכו יורשי המקבל אף דמת נימא דגם ליורשים נתן וכמו מותר המת וצע"ג:

והנה מצאתי דבר פלא בשטמ"ק בב"ב דף קכ"ו גבי בכור שמיחה מיחה שכתב דמהא דאמרו בכור מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידי' אף חלק בכורה עד דמטיא לידי' וכתב הוא דהכוונה דבמתנה כ"ז שאינו מקבל יכול לחזור ולא ירצה לקבל ויחזור מתנתו מהא שמעינן דאם אחד שלח מתנה לחבירו וקודם שהגיע ליד המקבל נשבח המתנ' בשבח דממילא כגון חפיר' והוה שובלי שליפפי והוה תמרי דבכור לא שקיל וא"כ גם המקבל לא זכה בזה השבח והוה של המקנה דהיינו הנותן ע"ש שכתב כן בשם הר"ן. ולפענ"ד הוא דבר תימה דמלבד די"ל דנותן בעין יפה נותן ומסתמא הקנהו המתנה עם השבח שעליו ואף דהו"ל דבר שלבל"ע הו"ל כדקל לפירותיו דהא בגוף המתנה נשבח ממילא וגם מיד הנותן כבר יצא והרי הוא נתייאש ממנו ואיך יזכה בדבר שא"ב ובמה יזכה ושאני בכור דבאמת הירושה מגיע ממילא לכל הבנים והאב רוצה להוריש לכל הבנים ורק שהתור' זכתה חלק בכורה להבכור וכל דלא מטא לידי' יכול להסתלק דהו"ל בכלל ירושה ומגיע לכל הבנים בשוה ועיין רשב"ם דפירש דלכך לא זכה עד דמטי לידי' דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע ובאמת כבר כתבתי במק"א בשם דו"ז הגאון בעל ים התלמוד שהקש' כשנעשה אבד"ק ראהטין ובאתי מברזאן לקבל פניו ועודני ילד קטן הקשה דא"כ מ"פ אח"כ לרבי דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע כדאמרו ביבמות דף כ"א א"כ לא אצטריך קרא להקיש חלק בכורה לחלק פשוט דהא בלא"ה קני ומצאתי אח"כ בשעה"מ כמדומה פכ"ב ממכירה שהקש' כן וכעת ראיתי בשטמ"ק בב"ב דף קכ"ד שהרגיש בזה וכתב דגם לר"מ יכול לחזור עד שלא בא לעולם ועכ"פ להרשב"ם אין ראי' לדברי הר"ן והר"ן שם לא נהירא לי' פשט הרשב"ם ולא זכיתי להבין למה ועכ"פ הדין שחידש לפענ"ד צ"ע:

והנה מעשה שאחד נתן לחבירו במתנה שטרות הנקרא לאזין בל"א שיש להם שער ולפעמים כשיצאו אותן הנומרין מרוויחין הרבה בזה ושלח אותו ע"י שליח ובטרם הגיע לידי המקבל יצא הנומרין ורצה זה לחזור ולומר שלא זכה רק בגוף הלאז כשוי' ולא מה שהוא אחר שיצא הנומר וזה הוה כשבח דממילא והנה לפמ"ש זכה המקבל ובפרע בלאזין שגם בשעת המתנה היה יודע שיש מקום שיבאו הנומרין ואמרינן דבעין יפה נותן אף כשיצא הנומרין וזכה הלה במתנתו ובשבחו. אחר זמן רב מצאתי בתומים סי' קט"ו ס"ק ח"י שפירש כן לפי תומו דברי הש"ס ב"ב דאף לרבי דס"ל דאדם מקנה דבר שלבל"ע מ"מ יכול לחזור קודם שבא לעולם וכמ"ש בשיטה הנ"ל וראיתי בשעה"מ פכ"ב ממכירה הלכה יו"ד שם הקשה קושיא זו וכתב ליישב דגם לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע ה"מ כשלא מת המזכה עד שבא לעולם אבל אם מת המזכה קודם שבא לעולם לכ"ע לא קנה א"כ ר"א דאמר התם מתנה קרייה רחמנא היינו לענין זה דכל שמת המזכה קודם שהגיע לידו לא קנה ולפענ"ד במחכת"ה הדין שחידש אינו דכל שיכול להקנות דבר שלבל"ע אף שמת קודם שבא לעולם הא כל זמן שלא חזר בו מועיל הקנאתו שהקנה מקודם וראיה ברורה מהא דפריך הש"ס בב"ב דף קכ"ז דשט"ח המאוחרין אמאי כשרין דהא דאקני הם ומשני דהא מני ר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלבל"ע ואכתי ניחוש דלמא ימות קודם ואף דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן וע"כ דכל שהקנהו מועיל לר"מ מה בכך שמת ומה שהביא ראיה מהא דאמרו בב"ב דף קכ"ז ל"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אין ראיה לפענ"ד דשאני גוסס דלאו בר הקנאה הוא וכמ"ש רשב"ם והיינו דנכסים שהוא בעצמו לא זכה כ"א בשעה שהוא גוסס א"י להקנות אף לר"מ אבל כל שהוא יש לו זכות בהם רק דמקנה לאחרים אף שמת המזכה יכול זה לזכות וז"ב ופשוט לפענ"ד אחר שנים רבות נתעוררתי שנית לעיין על דברת הט"ז הנ"ל ולפענ"ד נראה דדבריו נכונים דודאי מי שהבטיח ליתן מתנה לחבירו ולא נתן עדיין א"צ ליתן כשמת המקבל דאמרינן דלא רצה ליתן רק לו ולא ליורשיו ואולי הוא עביד נייח נפשיה ולא יורשיו אבל כל שא"ל הולך לפלוני אם נימא דכבר זכה בו הוא שוב ממילא הי' של היורשים ולפ"ז כל דמסרו ואמרינן מלקד"ה א"כ שוב זכה בו המקבל וממילא זכו בו היורשים שלו וא"כ אין סתירה לדברי הט"ז דכל שעדיין בידו א"צ ליתן לו אבל כל שמסרו ליד השליח להולך לו אם אמרינן הולך כזכי או מלקד"ה א"כ שוב כבר זכה בו הלה ושוב זכו היורשים של המקבל ממילא וז"ב לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הקצה"ח סי' קכ"ה סק"ג לפמ"ש הרשב"א דאף דאמרינן הולך כזכי מ"מ לא זכה המקבל עד שיגיע לידו דהו"ל כהתנה שלא יזכה רק כשיגיע לידו של המקבל א"כ אמאי יתנו ליורשי המשתלח הא ניהו דס"ל הולך כזכי מ"מ לא זכה עד שיגיע לידו. ולפמ"ש א"ש דע"כ לא אמרינן דהו"ל כתנאי רק אם לא מת הנותן דאז לא זכה השליח בשביל המקבל עד שיגיע ליד המקבל אבל כאן דמת הנותן א"כ כיון דעכ"פ הבטיח ליתן לפלוני דהרי עשה שליח להוליך לפלוני א"כ כל שמת הנותן לא שייך לומר דלא נפיק מרשותי' וא"כ כל שלא יוכל השליח להשיב למי שנתנה לו שוב זכו בו יותר יורשי המשתלח. עוד יש לי לומר דבאמת אטו זה דבר ברור דבודאי לא רצה לזכות ליורשי מקבל רק דהט"ז ס"ל דכל שמת מספק א"י להוציא מידו וגם כיון דלא קנה המקבל רק שזה הבטיח לו א"כ י"ל דלא רצה לתת ליורשיו רק אליו בלבד ולפ"ז כל שנתן ליד השליח א"כ עכ"פ אם היה המקבל חי כבר הי' יוצא מרשות הנותן למקבל וא"כ אף שמת עכ"פ אתרע חזקת ממונו של הנותן דהא היה יכול להיות שיצא מרשותו לגמרי וכעין שכתבו התוס' בכתובות דף כ"ג לענין ספק קרוב לה דכל שהי' אפשר שתפול קרוב לה שוב אתרע חזקת פנויה ולפ"ז כל שכבר נמסר להשליח שוב זכו מספק יורשי המשתלח לו יותר מיורשי המשלח. ויתכן יותר עפמ"ש בסי' קכ"ה דלכך במתנה הולך לאו כזכי משא"כ בחוב דחוב כבר נתחייב לו יותר קל להיות של המלוה ממקבל מתנה דלא הי' לו זכייה ולכך בהבטיח לתת לו מתנה עכ"פ לא עדיף מאילו אמר הולך דלא זכה עד שהגיע לידו ולפ"ז אם נימא דבמתנה הולך כזכי שוב זכה המקבל ממילא גם יורשיו זכו. ומעתה גבי יורשי המשלח ויורשי הנשתלח דניהו דלא רצה לזכות רק בתנאי אם יגיע ליד המקבל אבל מ"מ יותר הם בחזקת יורשי הנשתלח מחזקת יורשי המשלח כיון דהי' יכול לזכות שתצא מרשות המשלח לגמרי. איברא דלפ"ז צ"ב הא דאמרו וחכמים אומרים יחלוקו. ומפרש שם דמספקא להו אי הולך כזכי וקשה א"כ אמאי יחלוקו הא כל דהוה ספיקא אם הולך כזכי שוב לא יצא מחזקת המשלח דמספיקא אין מוציאין מחזקת המשלח וא"כ כיון שבאמת מת המקבל ושוב יש ס"ס אם רצה לזכות ליורשי הנשלח לו ולדעת הפוסקים דבס"ס אין מוציאין ממון. אמנם נראה דבלא"ה צ"ב דהרי רש"י כתב דהוה ס"ס אם הולך כזכי אם מצוה לקיים דברי המת והרי בס"ס אין מוציאין ממון וכבר נתעורר בזה המלמ"ל והארכתי בזה בתשוב'. וכעת נראה דניהו דאין מוציאין ממון מ"מ כאן דאינו לא בחזקת יורשי משלח ולא בחזקת יורשי המשתלח והוה כמו נפקד דהוה בחזקת שניהם ולפ"ז שוב הוה יותר בחזקת יורשי הנשלח לו דעכ"פ הוא הבטיח לתת דהרי באמת שלח לו וא"כ ניהו דבניו אינם מחוייבים לקיים היינו בעוד שלא הוציא מידו אבל כאן כבר הוציא וכשם שהס"ס נגד היורשים של הנשלח כן יש ס"ס ליורשי המשלח וא"כ שוב הם מוחזקין טפי. ומעתה נרא' לי דמיושב גם קושיא דידי דמה בכך ביש עוד ספק מ"מ היורשים של המקבל מקרי מוחזקין טפי:

ובזה מיושב מה שהקש' הקצה"ח שם דלאיז' צורך פירש רש"י דמספקא לי' אם מלקדה"מ הא י"ל דאין מלקדה"מ והספק אינו רק אם הולך כזכי ולפמ"ש א"ש דא"כ שוב יורשי המשלח מוחזקים טפי דספק ממון מהראוי לאוקמא בחזקתו של המשלח אבל בס"ס דהוה כמו רוב רק דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ כל שעכ"פ היורשים אינם מוחזקים שוב הוה ס"ס גמור ושוב יורש' הנשלח מוחזקים טפי ודו"ק היטב ועיין מלמ"ל פט"ו מטוען ה"ט ודו"ק:

ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו הא בשכ"מ וכתבו התוס' דאף דהולך לאו כזכי מ"מ כיון דדברי שכ"מ ככתובון וכמסורין דמי אמרינן דדעת השכ"מ הי' שכל שהי' המקבל חי בעת שנתן ביד השליח אף במת אח"כ יזכו יורשי המקבל ע"ש והר"ן תמה בזה דהא מתנת שכ"מ אינו חל עד לאחר מיתה ואז כבר מת המקבל ע"ש ולפמ"ש א"ש דכיון דהוא עכ"פ הבטיחו לתת מתנה לזה ורק שספק שמא לא רצה ליתן לו אם ימות וא"כ בשכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין עכ"פ כל שנתן ביד השליח ואינו ברשותו לא יוכל לחזור מספק ולא מקרי בחזקת השכ"מ כל שמתחיל מתנתו למפרע ועיין ש"ך סי' ר"כ ס"ק א' בחו"מ ודו"ק:

והנה רש"י פירש דבשכ"מ דאלים דיבורו הולך כזכי וזכה בו המקבל בחיים וראיתי בקצה"ח שם שהקש' דא"כ בהא דמוקי דליתא למקבל בשעת מתן מעות פירש"י דהוה זכייה בטעות וקשה ת"ל דלא זכה מקבל דאין קנין למת ולפמ"ש יש לומר דניהו דהמת לא זכה הא עכ"פ הבטיח לתת לו בעת שצוה לתת לו ונתן ביד השליח וניהו דהוה ספק הא כל שמסר ליד השליח ל"ש ספק ולכך הוצרך רש"י לומר דלא הוה זכייה כלל דהוה זכייה בטעות. ויש ליישב בזה הרבה קושיות של התומים והקצה"ח שם ולא נפניתי כעת ודו"ק היטב. אחר כמה שנים ראיתי בקצה"ח סי' ר"ז שהאריך בנשבע ומת המקבל אם חייב לתת לבניו ע"ש שהביא דברי המרדכי וכבר כתבתי לעיל בזה ומהתימ' שלא זכר כלל דברי הב"ש הנ"ל. והנה אחד מהתלמידים שאל על דברת הקצה"ח הנ"ל א"כ מה פריך בשבועות דף כ"ה אילימא מתנה לעני מושבע ועומד הוא והא נ"מ לענין אם מת המקבל שחייב ליתן להבן בשביל שנשבע. והשבתי דז"א דכיון דעיקר החיוב נצמח בשביל שנשבע לתת למקבל והבן עומד במקומו וכל שלא חל השבוע' לגבי האב מכ"ש שא"צ ליתן לבן מכח שבועתו. ובלא"ה הוא טעות לפי דעתי דע"כ לא נסתפק הקצה"ח רק במי שנשבע לתת מתנה לעשיר דהבן במקום האב קאי אבל בנשבע לתת לעני דמתורת צדקה היא א"כ אין הבן במקומו והרי אם הי' הבן עשיר פשיטא דלא נתחייב לתת לו צדקה והוא לא רצה לתת לאב רק בתורת צדקה וגם כשהוא עני יכול לומר לאביך הייתי רוצה ליתן צדקה ולא לך וז"ב כשמש וזהו לפענ"ד כוונת הש"ג שהביא הקצה"ח שם דלגבי עני לא נתחייב רק לאותו עני ולא ליורשיו והקצה"ח במחכת"ה לא ירד לכוונתו ודו"ק היטב:

ודרך אגב ארשום מה שהראני הרב החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י ג' אדר שני תרט"ז דברי הקצה"ח סי' קפ"ח שהאריך באחד שעשה שליח ונשתט' או מת בנתיים טרם שעשה השליח שליחותו אי בטל עשיה שהאריך בזה. וע"ז אמר דלכאור' היא ש"ס מפורש בהא דאמרו בב"ק דף ק"ד דא"ל אי כתב לך נמי התקבלתי לאו כלום הוא דדלמא אדאתית שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא ופירש"י דזקן הוא וכבר בטל שליחותו קודם שתקבלם ואי הוה אנסי לך באורחא תבעי לך יתמי ומבואר בהדיא דבטל שליחות כל שמת. ולכאורה היא ראיה גדול' וע"ז אמר דיש לדחות דשם השליחות של ר"ס לר' אבא לא מתחיל רק לאחר שקבלם וכל שמת לא התחיל השליחות. והנה נעמו דבריו וחפשתי בשו"ת הגאון ש"ב מהר"ז ז"ל בב"א על אהע"ז סי' קי"א שם האריך בדברי הקצה"ח ובכל הפלפול ואינו מביא דברי הש"ס הלז וגם בטיב גיטין בדף כ"ט בגיטין מביא דברי הקצה"ח ולא הרגיש בזה. אמנם אם דבר חכמה דיבר אבל אינו נכון דלדבריו היו לו לרש"י לכתוב וכבר נתבטל שליחותו ולא וכבר בטל שמשמע שהוא ביטל שליחות. אבל לפענ"ד הדבר ברור שרש"י כוון שיש לחוש שהיתומים יטענו דאולי יבטל ר' אבא בעצמו השליחות קודם שתקבלם וא"כ נתבטל השליחות ועיין סי' קכ"ב ובסמ"ע ס"ק ג' ומדברי רש"י ראי' ברורה להטור וש"פ שם ודו"ק ועיין בב"י סי' קכ"ב מ"ש על דברי רש"י ועיין בבעה"ת שער נון ח"א אות וא"ו ובגד"ת שם ועכ"פ מכל הפוסקים נראה שאם הי' מת ר' אבא הי' בטל שליחתו וא"כ ראי' מבוררת משם דבמת נתבטל השליחות מיהו אינו ראיה די"ל כמ"ש למעלה בשם הרב הנ"ל דהשליחות לא נעשה רק לאחר שקבל ודו"ק ודרך אגב אזכיר במה דשאלני עלם משכיל מפה בדברי הש"ך חו"מ סי' פ"ג ס"ק ב' במה שמחלק דבסי' קכ"ה מיירי שאומר שבתחל' קבלם ע"מ לתנם לאחר ואח"כ רוצה לחזור דא"י לחזור דהולך כזכי והיא תמוה דא"כ למה לי עדים והא לא יכול לחזור בו ול"ש מיגו דאנן מהמנינן לי' רק שלא יכול לחזור והשבתי בתכ"ד דבאמת צ"ב היאך שייך הולך כזכי והא כיון שרוצה להחזיק לעצמו שוב לא הי' זכות למלוה בזה וכל שנמשך חוב מתוך הזכות לא מקרי זכות ועיין ר"ן מ"ש לענין פרוזבול ובנקה"כ סי' קס"ב מ"ש בזה. אך ז"א כיון דיש עדים ול"מ להחזיק לעצמו שוב הוה הולך כזכי ולפ"ז לכך בעי עדים דאל"כ הי' יכול לחזור בו ולא הוה הולך כזכי כיון דהי' חוב למלוה כנלפענ"ד בראשית ההשקפ' בלי עיון בספר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף