שואל ומשיב/ב/ב/ו

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן ו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נשאלתי מהרבני המופלג מוה' חיים שאול משינווא נ"י בהא דפריך הש"ס בע"ז דף כ"ב אי הכי מאי איריא מפני שנקראת על שמו תיפוק לי' משום לפני עור ומאי קושיא הא נפקא מינה כגון דקאי במקום דאיכא עוד מרחץ לשכור מישראל אחר דאז לא שייך לפני עור. וכעין דאמרו בע"ז דף ה' דדוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא דאז שייך לפני עור. וכעין זה כתבו התוס' בחגיגה דף י"ג והנה בתוך כדי דיבור השבתי לו דלפמ"ש המלמ"ל פ"ד ממלוה ה"ב להשיג על שו"ת פ"מ דהיכא דהאחר יעשה גם כן איסור עובר על לפני עור א"כ גם כאן הא גם משכיר אחר יעבור על לפני עור. אך עדיין קשה לה דמשכחת לה שישכור אצל נכרי דאז לא יעבור על לפני עור דהנכרי אינו מצווה שלא להכשילו אם כן לא שייך לפני עור. אך באמת הדבר נכון דלפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"א דבישראל כולי עלמא מודו דמצוה להפרישו אף שיש לו במקום אחר דבית דין מצוין להפרישו ואם כן כאן דהכותי ישראל הוא אם כן מצוין להפרישו אף בכהאי גונא ואף דהש"ך כתב דבישראל מומר אין מצווים להפרישו באמת דבריו תמוהים ועיין בהגהת ש"ב בעל דגול מרבבה שכתב כל שעושה בשוגג או במומר מצווים להפרישו ואם כן כאן דהוא שוגג הכותי דלא משמע לי' איסור חוה"מ דהם אינם דורשים רק בפשוטו של מקרא ובכה"ג מצוים להפרישו ובלאו הכי יש לומר דאף דבמומר אין מצווים להפרישו אבל למספי ליה בידים בודאי אסור וכאן הוי כספי ליה בידים דבודאי יעבוד בשבת ועכצ"ל כן דהרי הש"ך כתב שם הטעם דלא גרע מישראל אוכל נבילות דבית דין מצווים להפרישו והרי אנן קי"ל דאין ב"ד מצווים להפרישו וע"כ דכוונתו דבזה הו"ל כספי בידים ומ"ש הש"ך דבמומר אין מצוין להפרישו היינו היכא שאין נותנין לו בידים רק שאינו מונעו מאיסור ובאמת לשון הש"ך אינו מורה ע"ז והראשון עיקר. ובזה יש ליישב קושית התוס' בע"ז שם דמה פריך א"ה ולא פריך על מימרא דר"ש בן אלעזר בעצמו ע"ש שנדחקו ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי דכל הקושיא היא משום שבישראל מצווים להפרישו והכותי לא מיקרי מומר ולפ"ז הא רשב"א לשיטתו בחולין דף ה' גבי חמרא דא"ל האי סבא ושמת סכין בלועיך ומשום דמות יונה שמצאו להם בהר גריזים ופירש"י שם דנעשו מומרים לע"ז ואם כן שוב לא מצווים להפרישו דבמומר א"צ להפריש כמ"ש הש"ך אבל הש"ס שפיר מקשה דכיון דאמר דהכותי לא מציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך והיינו ע"כ טרם שגזרו עליהם דאל"כ לאחר שנעשו מומרים וכעכו"ם גמורים איך יאמר דגמיר טפי מיני' והא עובד ע"ז והוא עכו"ם גמור בין להקל ובין להחמיר ועיין ש"ך יו"ד סי' קנ"ט ס"ק ה' ואם כן שפיר מקשה דשייך לפני עור ודו"ק:

והנה בגוף דברי הש"ס ק"ל דנדחקו שם לחלק בין כותי לנכרי ולמה לא חלקו בפשיטות דהרי דעת אא"ז הגאון בעל פני יהושע ביו"ד סי' ק"מ לחלק דבנכרי אין איסור לפני עור רק מדרבנן כיון דעמד והתירן אם כן כיון דאינו רק איסור דרבנן א"כ מותר דהא איסור מלאכה בחוה"מ אינו רק מדרבנן ועיין בתוס' שם ואם כן הוי תרי דרבנן ולא גזרו משא"כ בכותי דהוי דאוריית' וגם אטו ודאי שלא ישמע לנו וגם אינו ודאי שיעבוד בחוה"מ והוה ספיקא דרבנן משא"כ בכותי והיא קושיא גדולה לדעתי וצ"ע על אא"ז הפ"י. ובזה הנה מקום אתי ליישב קושית התוס' הנ"ל דעל רשב"א לא הוי מצי למיפרך די"ל דזה החילוק בין עכו"ם לכותי ומה דאמר מפני שנקראת על שמו היינו דעכ"פ שייך בזה לפני עור דאמרו שישראל הכשיל לכותי דהרי ידעו ששדה של ישראל היא משא"כ בנכרי לא שייך לפני עור ואם כן אין חשש וגוף האיסור דנקרא על שמו ויאמרו דישראל עובדו בשבת ליכא דבאמת ס"ל אריסא אריסותיה קעביד. אבל לבתר דמסיק דלית לי' לרשב"א אריסא אריסותי' קעביד אם כן איכ' חשש פשוט דהא נקרא על שמו ויאמרו דישראל עובד ושפיר הקשה ות"ל משום לפני עור דבכותי בודאי שייך לפני עור מן התור'. ובגוף דברי אא"ז שהוכיח דלפני עור בעכו"ם אינו רק איסור דרבנן מהא דאיבעיא להו בע"ז דף ה' אי משום הרווחה אי משום לפני עור והיאך אפשר דשייך לפני עור והא היה אסור מן התור' דלפני עור היא מן התור' והרי בדף י"ג משמע דהיא איסור דרבנן דהרי אביי אמר לא חשו חכמים ליום אידו ופירש"י דהיא איסור דרבנן וע"כ דלפני עור דעכו"ם אינו רק דרבנן לפע"ד אין ראיה דל"מ לפי פיר"ת בדף ה' בד"ה אסור דהך איסורא היא דוקא בתקרובת ע"ז וא"כ בזה יש לומר דבאמת איכ' איסור תורה דהרי מזבין לו בהמה לע"ז ובדף י"ב קאי בשאר ענינים דאינו אסור מן התור' אלא אף לפירש"י דבאמת בכה"ג ודאי לא הוי מן התור' כיון דהוא אינו מזבין לו בהמה כלל רק שעל ידי שמשתכר אזיל הנכרי וזבין בהמה ומקריבה לע"ז הוי כעין לפני דלפני ופשיטא דאין בזה רק איסור דרבנן אבל בעלמא היכא שנותן לו גוף האיסור אפשר דאסור מן התורה: וראיה ברורה דאיכא איסור תורה בעכו"ם דהרי ר"נ אמר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ ת"ל לפני עור ומדכללינהו בהדי הדדי והרי בכוס יין לנזיר דאי איכא איסור תורה הוא הדין בב"נ איכא איסור תורה. ובזה יש ליישב מה דדקדקו התב"ש בחידושיו לפסחים והכרו"פ בסי' כ"ז דלמה נקט תרווייהו. ולפמ"ש אתי שפיר זאת להורות דהיא איסור תורה וגם מהא דפריך בפסחים והרי אבהמ"ח וכו' הא לכלבים שרי משמע דלנכרי אסור מן התור' דאל"כ לא קשיא כלל כיון דאינו רק איסור דרבנן לכך נקט לעכו"ם להורות דאסור משום לפני עור אף דעמד והתירן ודו"ק. איברא דלכאור' יש להביא ראיה דאינו רק איסור דרבנן דהרי אמרו שם בדף ט"ז אימר לשחיטה זבני' ואם איכא איסור תורה היאך מקילין בספק וע"כ דדרבנן היא וספיקא להקל. אך לפענ"ד אין ראיה משם דבאמת צריך להבין איך שייך לפני עור בעכו"ם והא לא גרע מישראל לקטן דקי"ל דאם אוכל נבילות אין מצוין להפרישו מכ"ש עכו"ם גדול וצ"ל דזה הו"ל כספי בידים וזה אסור וזה מקרי לפני עור שמכשילו בידים ולפ"ז כל דאיכא ספק שמא לשם ע"ז זבני עכ"פ לא ספי ליה בידים שפיר מותר בעכו"ם דע"ז אין אנו מצווים. ובזה מיושב מה דהקשה בפ"י שם מהא דפסק הרא"ש בתרנגול לבן קטוע להחמיר והרי כאן מקילין מספק שמא לשחיטה זבנה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מספיקא החמירו דאיכ' איסור תורה ושם הספק היא שמא אין כאן ספי בידים ודו"ק. עכ"פ מוכח מזה דאדרבא יש כאן איסור תורה כמ"ש. ולפענ"ד נרא' עוד ראיה לזה דאיכא איסור תורה מהא דהקשו התוס' בחגיגה דף י"ג ד"ה אין דל"ל קרא דמגיד דבריו ליעקב ת"ל משום לפני עור ומאי קושיא והא לפני עור בנכרי אינו רק איסור דרבנן ומשום מגיד דבריו ליעקב עכ"פ הוה לאו דקבלה דהאיסור היא על המגיד. ובפרט לפמ"ש אא"ז שם דלפני עור היא איסור דרבנן ע"ש וע"כ דאיכא איסור תורה ודו"ק. וגם מהא דאמר בב"מ דף ה' דאלת"ה אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והא אית ביה משום לפני עור ומדקאמר סתמא משמע דבין רועה ישראל בין רועה עכו"ם דעכו"ם מצווה על הגזל וע"כ דיש בו משום לפני עור מדאוריית' דאל"כ אין קושיא כ"כ דאטו היא ודאי גזל הא יש ספק שמא לא ירעה בשדה אחר וספיקא דרבנן לקולא וע"כ דפסול מן התור'. ולכאורה היה נ"ל ראיה דאינו רק דרבנן דהא דאמרו בסוכה דף למ"ד כי זבניתו אסא מעכו"ם לא תגזזו אתון אלא לגזזו אינהו וכו' ופירש"י משום דסתם עכו"ם גזלי ארעתא ניהו והשתא אם יש חשש זה האיכא משום לפני עור והיא מצוה הבאה בעביר' וע"כ דאינו רק איסור דרבנן ולא חשו לזה בספק קדש. מיהו יש לדחות דבאמת אא"ז בשער אפרים סי' ב' הקשה דנימא דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה אך יש לומר דאם יגזזו הם יהי' מצוה הבאה בעביר' וכמ"ש רש"י ואם כן לא יצאו ידי המצוה ושוב לא יהי' ניחא להו לבעלים הראשונים וגם הא הבעלים הראשונים כבר נתייאשו ואינו שלהם שיהי' שייך ניחא להו ולפ"ז זה כשהישראל יגזוז אבל כשהבעלים עכו"ם יגזוז בודאי כשמתרצה בשביל המצוה ודאי מועיל והארכתי בזה במקום אחר בחידושי לאוונכרי עכ"פ אין ראיה משם. שוב מצאתי בריטב"א בע"ז דף ה' שכתב בהדיא שם דלפני עור בעכו"ם הוא דבר תורה ע"ש. וכן נרא' ראיה מהא דכתב הנימוק"י בפרק בן סורר דמשום לפני עור א"צ להרוג ויעבור ואל יהרג וכן קי"ל להלכה בש"ע סי' קנ"ז ולפ"ז אם נימא דלפני עור לעכו"ם אינו רק מדרבנן פשיטא דיעבור ואל יהרוג ולא גרע מערוה דרבנן דכתב הש"ך שם דיעבור ואל יהרג ע"ש ס"ק יו"ד וע"כ דלפני עור היא מן התור' ודו"ק. ועיין בר"ן פ"ק דע"ז דכתב דהא דאמרינן דהיכא דקאי בתרי עברי דנהרא ליכא משום לפני עור הני מילי מן התורה אבל מדרבנן אסור ע"ש הרי דלפני עור היא מן התורה גם בעכו"ם דשם קאי בעכו"ם ע"ש:

ומה דשאל עוד בהא דהקשו התוספות בכמה מקומות לריש לקיש דס"ל דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו למה תקנו שבועה לאלמנה לענין גביית כתובתה והא אין אדם פורע בתוך זמנו והקשה למה הקשו התוספות דוקא לריש לקיש והא אף לאביי ורבא כתבו התוס' בב"ב דף ה' ד"ה כי דבבכור חיישינן משום דשמא ימות בתוך זמנו ויפטר והוא הדין כאן יש לחוש שמא תמות הוא קודם ופטור ובפרט בנשים דשכיחא מיתה טפי כמ"ש בריש הכותב. הנה כמדומה שהרגישו האחרונים בזה. אבל באמת המעיין בתוס' ב"ב יראה דלא בשביל שמא ימות בלבד אמרינן דודאי לא יפרע רק דכיון דכל זמן שלא הגיע לשלשים יום אין עליו התחלת חיוב וכדדייקו בתוס' שם דאכתי לא אמרינן כלל עד לאחר שלשים ושמא ימות תוך שלשים והיינו דאיך שייך שלא לטרדן הא לא התחיל החיוב עדיין והוא יוכל לומר עוד לא התחיל החיוב כלל ולפ"ז כל שהתחיל החיוב אף שלא נגמר עדיין שפיר שייך שלא ליטרדן דמכל מקום תטרידהו דשמא ימות הוא קודם והרי כל החיוב היה ע"מ אם ימות הוא קודם ובפרט למה שנראה מרש"י בערכין דף כ"ב דחשש צררי הוא אינו בתורת פרעון רק למשכון שתהי' פטור וא"כ בזה שייך חשש לא ליטרדן ורק בבכור כתבו זאת דלא התחיל החיוב וכן בשוכר דלא התחיל לחיוב דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ושמא יפול ביתו ולא יצטרך לבנות אבל באלמנה שפיר חיישינן ולכך לא הקשו רק לר"ל:

והנה התוס' תירצו דכיון דמגיע לה בתנאי בית דין שאני והנה האחרונים הקשו על מ"ש בטוש"ע סי' צ"ו באהע"ז ס"ז דאף בגרושה משביעין אותה כגון בפוגמת כתובתה והקשו דהרי שיטת הרמב"ם פי"ד ממלוה ה"א דאם היה החוב בתוך זמנו אף בפוגם תפרע שלא בשבועה ואם כן בגרושה דמשמע דטוענת פוגמת בתוך הזמן שתיכף בשעת הגירושין טוענת שנפגמה כתובתה ואפ"ה צריכה שבועה והנני יוסיף להפליא מהא דאמרו בכתובות דף פ"ז דגם על פוגמת פטרה וקשה בגרושה למה פטרה משבועת פוגמת והא לא צריכה שבועה כלל. והנרא' בזה דהנה באמת דברי רבינו תמוהים דאמאי יפרע שלא בשבועה הא לא שייך חזקה אין אדם פורע תוך זמנו שהרי פרע והודה לו מקצתו וכבר תמה בזה ה"ה שם והניח בצ"ע ע"ש. ולכאורה רציתי לומר דסברת הרמב"ם היא דהנה התה"ד סי' ר"ז כתב בשם הש"ג דחזקה דאתיא מכח הסברא עדיף מחזקה הפוסקת דחזקת אשת איש וחזקת פנויה פוסקת ע"י מעשה אבל חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו וחזקה אין עדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול דזה הוה מכח סברא והוה כמו רוב ע"ש ולפ"ז נרא' לי סברא נכונה דע"כ לא אמרו דאיתרע חזקה רק בחזקה הפוסקת כגון בזרק לה קידושין ספק קרוב לו או קרוב לה דכתבו התוספות בכתובות דף כ"ג דאיתרע חזקת אשת איש שהרי כבר זרק לה קידושין וכדומה בכל החזקות הפוסקת אבל בחזקה דאתיא מכח סברא כמו בחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו דאמרינן דדרך בני אדם ומסתמא כך היא טבע ומנהג בני אדם שאין פורעין תוך זמנם ולואי שיפרע בזמנו וא"כ לא שייך כאן לומר דחזינן דאיתרע החזקה דפרע מקצת דאטו בשביל שזה פרע מקצת אתרע הסברא דאין אדם פורע תוך זמנו ואמרינן ע"כ מקרה היה דפרע תוך זמנו אבל הכי בשביל זה נשתנה המנהג דאין אדם פורע תוך זמנו וכעין זה כתב המלמ"ל דבספק דינא לא שייך לאוקמא אחזקה דהכי נשתנה הדין בשביל זה ובתשובה הארכתי בזה והוא הדין כאן הכי בשביל זה שפרע מקצת ישתנה החזקה שאינה פוסקת ולכך כתב רבינו שיפרע שלא בשבועה וזה ברור מאוד בסברא אמנם נרא' דעכ"ז דברי ה"ה יש להם פנים דהרי באמת הדבר תמוה דמה מועיל החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו להוציא ממון והא אין הולכין בממון הרוב ואם ניהו דזו החזקה הוה כמו רובא הא מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב וכתבו האחרונים דכיון דיש חזקת חיוב ג"כ ובכהאי גוונא לא שייך חזקת ממון ולפ"ז שפיר הקשה ה"ה דלענין חזקת חיוב דזו חזקה הפוסקת דלאחר הפרעון אזדא ליה חזקת חיוב אם כן בזה שוב שייך לומר דהא איתרע החזקה שחזינן שפרע ואתרע החזקת חיוב ושוב לא שייך חזקת א"א פורע בתוך זמנו וז"ב מאוד:

ובזה מיושב היטב קושית הרב משנה למלך על ה"ה שם וז"ל. אם פסקו של ה"ה לחייב הלוה שבועה ניחא אבל אם לפטור במלוה ע"פ משבועתו קשיא לי פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל הא אבטל חזקה דשטרא בידי מה בעי דחזינן דפרע ולא כתב שטר וכמו דבטל חזקת אין אדם פורע בתוך זמנו ע"ש שנדחק ולפמ"ש אתי שפיר דחזקת שטרך בידי מה בעי היא גם כן חזקה דתליא בסברא דמסתמא אין אדם מניח שטרו ביד המלוה לאחר שפרע וא"כ ניהו דחז"ל תקנו דלישבע אף שיש לו חזקה אבל עכ"פ החזקה היא מכח סברא ובזה לא שייך ריעותא דאף דחזינן דפרע מקצת ולא חש לכתוב שובר היינו משום דנטרף לו השעה גם שלא היה יכול לקחת השטר כולו ולא רצה בשובר אבל כל שפרע כולו מהראוי היה לקחת שטרו ולכך נשבע ונוטל עכ"פ אבל במלוה על פה באמת לא שייך החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דהחזקת חיוב איתרע עכ"פ וכמ"ש ה"ה. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הלח"מ הא דאמרו בשבועות דף מ"א וכי מה בין זה לפוגם את שטרו והקשה הא הנ"מ היא לענין תוך זמנו דבלא פוגם אין משביעין תוך זמנו ע"ש ובט"ז חו"מ סי' פ"ד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הכי קושית הש"ס דכיון דשייך חזקת שטרך בידי מאי בעי והיא חזקה מכח סברא אם כן כיון דבלא פוגם אין משביעין תוך זמנו ממילא גם בפוגם תוך זמנו אין מהראוי להשביעו דלא שייך לומר דאתרע החזקה דהא החזקת שטר לא איתרע כיון דהיא חזקה דאתיא מכח סברא ובזה לא שייך איתרע ועל זה משני דבאמת בפוגם אף בלא טעין אנן טענינן ליה ואם כן שוב חזינן דלענין השבועה לא אלמו חז"ל למלתייהו ואם כן ממילא גם בתוך זמנו אתרע החזקה בפוגם דאף דשטרך בידי מה בעי היא חזקה דאתיא מכח סברא הא אם טעין לישבע משביעין אף בלא פוגם חזינן דלענין שבועה לא אלים כח החזקת שטר כל כך שוב אף בתוך זמנו כל דפרע מקצת אתרע השטר וז"ב מאוד. ומעתה מיושב הקושיות הנ"ל דבכתובה כיון דבאמת כל שמגיע לה בתנאי בית דין חיישינן לצררי ואם כן אף דנימא דזה דוקא באלמנה ובגרושה לא שייך החשש צררי וכמ"ש האחרונים ועיין ב"ש סי' צ' וסי' צ"ו עכ"פ חזקה דאתיא מכח סברא ודאי לא שייך בכתובה דאדרבא יש מקום לומר דכל דמגיע בתנאי ב"ד הוא בעצמו פורע לה תוך זמנו ואתפסה צררי ואם כן שוב אף הרמב"ם מודה דכל דפגם אף שהיא תוך זמנו נשבעת וז"ב מאד ודוק היטב כי דבר נחמד הוא:

שוב ראיתי בתומים סי' פ"ד שגם הוא הרגיש בקושיא הנ"ל שהקשיתי למעלה מפטור דשבועת פוגמת וע"ש מ"ש בזה. ולפמ"ש הדברים נכונים ובזה יש ליישב קושית הח"מ סי' צ"ח על אא"ז הב"ח שכתב די"ל דלא פטרה רק מטענת שמא ולא מטענת ברי וכתב הח"מ דדבריו תמוהים דהרי פטרה משבועת פוגמת דהיא טוענת ברי. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בפוגמת בלא"ה אין מהראוי להשביע דהיא טענה גרוע דהיא תוך זמנו רק דבתנאי ב"ד חיישינן טפי אבל עכ"פ בדידיה תליא מלתא ויכול לפרע דאי בעי יקח שובר וכדומה וזה ברור ופשוט:

והנה התומים הקשה דאמאי שטרי חוב המאוחרין כשרין הא יש לחוש שנקצב זמן שם עד ג"ש מיום שנכתב השטר ואם כן אם יאחרו הוא יפרע בכלות הזמן דזמן דידיה באמת היה קודם ואחר כך כשיבא המלוה ויראה שטרו שהיא מאוחר אז יהיה תוך זמנו ולא יהיה נאמן הלוה ודבריו תמוהים דאם כן אף בלי פגם ניחוש שמא יפרע כולו וע"כ צ"ל דלזה לא חיישינן וכמ"ש במקום אחר באורך דבאמת בשטר מאוחר לא שייך כלל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכמ"ש במקום אחר דלפמ"ש הבה"ת והביאו הש"ך סי' מ"ג בחו"מ דעד דמטי זמנא לא טריף ואף שבנ"מ לא גבי ועיין בנודע ביהודה מהדו"ק שבנו הרב והוא ז"ל האריכו בזה ואם כן לא שייך חזקת חיוב כלל דהא לא נתחייב מקודם ואם כן ל"מ חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו בלי חזקת חיוב דלא עדיף מרוב וכמ"ש לעיל וכל שיטעון ששטר מאוחר הוא וישבע שוב אזדא ליה חזקת אין אדם פורע תוך זמנו והארכתי הרבה שם ליישב כל קושיות הנו"ב שם ואכ"מ ואם כן אין מקום לקושיא זו ודו"ק. וראיתי לבעל שערי משפט בסי' פ"ד שם שהקשה מתוס' ב"ב דף מ"ה שהקשו דאמאי בעבר זמנו אינו נשבע ונוטל דהא חזינן דעבר ושיהה ודוחק גדול לומר דבמה דחזינא דשיהה שיהה ובמה דלא חזינא דשיהה לא שיהה הרי דכל דאיתרע החזקה במקצת איתרע בכולו. ולפמ"ש אין ענינו לשם דשם כל החזקה היא בשביל שלא יעבור על הלאו וכל ששיהה הרי עבר ומה לי שעבר בדינר אחד או בשתים משא"כ כאן דהוי חזקה דאתיא מכח סברא והסברא לא ישתנה. מה שהקשה שם בהא דאמרו בב"ב דף קע"ג דחוב פרוע שטרות כולן פרועין ופירש רשב"ם דלפי המסקנא הטעם בזה משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ולכך כל שטרות שיש לו עליו פרועין הן דיד בעל השטר על התחתונה ומשמע דאף אם טוען אח"כ דכוונתו היה לשטר הקטן אפ"ה אינו נאמן וע"ז הקשה כיון דבשטר מוציאין ממון ול"מ פרוע נגד טענת שטרך בידי מה בעי והוא הדין כאן אמאי לא נימא דלא כיון רק לשטר אחד ומוקמינן כל השטרות בחזקתן וכמו באומר שדה שיש לי מכורה לך דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומוקמינן השטרות בחזקת מרא קמא וה"ה בזה נימא נוקי השטר בחזקתו ועוד כיון דבשטר אחד בידי פרוע אמרינן דהגדול פרוע והקטן בחזקתו אף שאמר ששטר אחד בידו פרוע והוא הדין כאן נימא דלא כיון רק לשטר אחד ע"ש שהרבה דכל דאיתרע החזקה במקצת איתרע לכולה ופוגם שטרו שאני דיש לו מיגו ע"ש שהאריך ולפענ"ד אין בכל אלה סתירה דכיון דאמר חוב לך בידי פרוע יש לפרש דכיון לכל השטרות אם כן עכ"פ כל שטר ושטר בפני עצמו איתרע דכשיבוא לגבות כל שטר ושטר לבדו יאמר לו הלוה דזה השטר איתרע דאולי כוונתו לזה השטר וגם יש להסתפק על כל שטרותיו שהם פרועים אם כן הו"ל שתי צדדים לפטרו מממון דאולי כל השטרות פרועין ואת"ל דלא כיון רק לשטר אחד אולי אותו השטר פרוע וא"כ הו"ל כס"ס דאף במקום חזקה מועיל לדעת הרבה פוסקים ומכ"ש בזה דעכ"פ לכל שטר בפ"ע אתרע החזקה דשטרך בידי מה בעי דהרי אחד ודאי פרוע ובכהאי גוונא ודאי לא שייך לומר דאלים כח חזקת שטר נגד שתי צדדי פטור וחזקת ממון דאלים ולכך אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ובשלמא כשאומר שטר לך בידי פרוע דעכ"פ אין כאן שתי צדדים רק דכל שטר בספק פרוע אם כן כל שהגדול פרוע א"א לפטרו גם הקטן דיטעון המלוה ממנ"פ אם הקטן פרוע תן לי הגדול דעכ"פ אינו פרוע רק אחד והשני נשאר בחזקתו משא"כ הכא דיש שתי צדדי הספק. ובלא"ה נרא' ברור דכאן לא שייך חזקה דשטרך בידי מה בעי דאנן אמרינן דאמת הוא שלא פרע לו רק דכיון שיש להסתפק דלמא כיון לכל השטרות הו"ל ספק הודאה דאין מוציאין מיד הלוה דדלמא הודה לו שפרועין כל השטרות אף שבאמת אינו פרוע ואף דיש כנגדו הודאת הלוה דאינו פרוע דאם לא כן שטרו בידו מה בעי הרי כבר כתב הרשב"א בגיטין דף מ"ה גבי נתתי לך שדה והוא אומר לא נתתי דבכל תרתי הודאות דסתרי אמרינן המע"ה והוא הדין כאן בספק הודאה אמרינן המע"ה ואינו סותר החזקה כלל וז"ב מאוד ול"ק כל קושיותיו דשאני באומר שטר אחד פרוע דעכ"פ לא הודה רק על אחד וכן בטוען א"י אם שטרו פרוע בלא הודה רק שטען א"י משא"כ כאן דהוה ספק הודאה וז"ב מאד מאד:

שוב ראיתי בסי' ס"ה סכ"ג בהג"ה דבמחול לך הקטן מחול ואף שהש"ך השיג עליו כבר כתבתי בתשובה אחרת דדברי הרמ"א נכונים אבל באמת כאן הוא אומר שהוא פרוע ולא מחול ואנן אומרים דאף דבאמת לא פרע הוא אינו חייב לפרוע מתורת מחילה ושפיר כולן פרועין ודו"ק: ומדי דברי זכור אזכור מה שאמרתי בהא דאיבעיא להו בכתובות דף פ"ג ע"ב דפוחתת כתובתה מהו מי אמרינן היינו פוגמת או דלמא פוגמת מודה במקצת והא לא קא מודה במקצת ועיין מהרש"א מה שנדחק בכוונת האיבעיא דמה"ת יהיה פוחתת כמו פוגמת והא שם מודה במקצת וכאן לא ומה צד ספק יש להיפך. ואמרתי בזה דהנה באמת כל הטעם דפוגמת צריך שבועה הוא לפי שלא שייך לסמוך על השטר וכמ"ש רש"י בשבועות דף מ"א ולפ"ז הפוגמת ופוחתת שוה דגם בפוחתת לא שייך לסמוך על השטר דהרי חזינן דהאמין לה ולא שייך שטרך בידי מה בעי דהא חזינן דהאמין לה או דלמא שאני פוגמת דמודה במקצת ונמחל שעבודו במקצת ואיתרע השטר ועיין סי' נ"ה דנמחל שיעבודו במקצת הוי ריעותא בגוף השטר דמשועבדים ודאי לא גבי ואף מבני חרי נחלקו האחרונים שם משא"כ פוחתת דניהו דהאמין לה אבל השטר בתוקפו דמעולם לא נמחל שיעבודו וז"ב ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ:

והנה נתנה ראש ונשובה בגוף קושיתו שהקשה למה לא הקשו התוס' גם לאביי ורבא נרא' דבר חדש ע"פ מה שמצאתי בקרבן עדה בירושלמי קידושין פרק שלישי ה"ב גבי סדר סמפון במ"ש אם חזר בי' יתן הביא דברי הב"ש סי' ל"ח ס"ק ס"ג שהביא בשם הר"ן דאם טען פרעתי וכנסתי תוך הזמן דנאמן ותמה הק"ע דהא הר"ן כתב דאינו נאמן דאין אדם פורע תוך זמנו. ובאמת שלא ראה סוף דברי הר"ן שכתב בסוף דבריו דנאמן דכל שכנסה הוה כהגיע זמנו כדאמרו כל שפא ושפא זמניה ע"ש אך הק"ע תמה שם דאיך שייך בזה החזקה דאין אדם פורע והא כיון שרצה לכנסה והיא לא נתרצית רק שיתן לה המעות מקודם היה מוכרח ליתן לה מידי דהוה אם לוה על המשכון דודאי נאמן אף בתוך זמנו לומר פרעתי דיכול לומר דהיה צריך למשכון בתוך זמנו וע"כ הוכרח לפרוע לו ע"ש שהדבר פשוט בעיניו דבכה"ג לא שייך חזקה דאין אדם פורע. ולפענ"ד מה דפשיטא ליה למר מספקא לי טובא דא"כ בהקונטריסים דחידש המרדכי מטעם דכל שפא ושפא זמניה כמבואר בסי' ע"ח ס"א בהג"ה ולדעת הרמ"א אינו נאמן רק על כל קונטרס לבד והש"ך שם חידש דנאמן על כל הקונטריסים מה שיכתוב ודינו צ"ע כמ"ש בתשובה באורך ועכ"פ למה ליה להמרדכי זאת ותיפוק ליה שיוכל לומר הייתי צריך להקונטרס שכבר כתב ונתתי לו המעות ולא שייך בזה אין אדם פורע בתוך זמנו גם מהר"ן שכתב כאן הטעם משום דכיון דרצה לכנסה הוה כהגיע הזמן והביא מהך דכל שפא ושפא זמניה ולא כתב כטעמו וע"כ דאין זה סברא דכיון שקבע זמן אין סברא לומר דפרע בתוך זמנו דמסתמא ידע היטב שצריך להמעות כל משך הזמן ולא יוכל לתת לה. וגם בגוף הדבר שכתב במשכון אינני אוכל לצייר דממנ"פ אם זה מודה לו שהיה לו משכון והחזיר בלא"ה נאמן דמסתמא אינו מחזיר משכונו אם לא יתן לו המעות ואם זה כופר שלא היה לו משכון כלל וכדומה למה יהי' נאמן ואני תמה מהך דהתוס' הקשו בכמה מקומות למה תצטרך אלמנה לישבע על הכתובה והא אין אדם פורע בתוך זמנו ולמה לא תירצו כיון דכל נכסים אחראין וערבאין לכתובתה אין לך משכון גדול מזה ואולי פרע לה בתוך זמנו וא"ל דכיון דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה הו"ל חזקה מעליותא דאכתי נכסי' ערבאין דז"א דא"כ איך חיישינן שמא התפיס לה צררי והא מסתמא לא פרע לה וגם כן דלא חיישינן שמא פרע רק שנתן לה למשכון כמו שנרא' מרש"י ערכין דף כ"ב ובכהאי גוונא ליכא חשש כל כך ועיין בכתובות דף פ"ב ע"ב גבי תקנת שמעון בן שטח ואם כן מה הקשו התוס' וע"כ דגם בזה לא חיישינן דכל שיש לו זמן רב למה יפרע בתוך זמנו וז"ב. אך נרא' דזה לר"ל דזה חזקה אלימתא מצד הסברא אבל לאביי ורבא דס"ל דאין זה חזקה דעביד איניש דפרע כי היכא דלא ליטרדן רק היכא דהפרעון אינו ברור ס"ל דמסתמא לא פרע אם כן בכה"ג דכל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה דמסתמא מתפיס צררי כדי שתרשהו למכור הנכסים בכהאי גוונא ודאי לא שייך החזקה דאין לך לא ליטרדן גדול מזה וז"ב לפענ"ד ועיין כתובות דף צ"ו גבי יתומים אמרו נתנו לה מזונות דנחלקו רש"י ותוס' אם גם על מזונות דלהבא נאמנים ופשיטא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי והרי אדרבא מש"ה ראוי שיהי' היורשים נאמנים דהא יש לה משכון כל הנכסים ועיין ב"ש סי' צ"ג ס"ק כ"ד ודו"ק:

והנה לכאורה לא הבינותי קושית התוס' דמה שייך בכתובה חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו הא כתבו הפוסקים דזה דוקא בקוצב לו זמן אבל בסתם הלואה לא שייך זאת ואם כן כאן אטו מה שלא נתנה כתובה לגבות מחיים היא בשביל קציבתו זמן שצריך המעות עד הזמן ההוא רק שכתובה עשו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולכך הגבילו הזמן עד יום מותו או גירושין ואם כן איך שייך בזה החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. ובלא"ה נרא' דבאמת האחרונים תמהו דאיך שייך חזקת אין אדם פורע תוך זמנו הא בממון אין הולכין אחר הרוב ומכל שכן בתר חזקה וכתבו דש"ה דיש לו חזקת חיוב ולפ"ז לפמ"ש בתשובה במק"א דביורשין לא שייך חזקת חיוב דכל שהספק שמא פרע האב הוי כא"י אם נתחייבתי דהיורשין אינן חייבין רק בשביל אביהם נשתעבדו הנכסים אבל חזקת חיוב ל"ש גבייהו וכן מצאתי בספר בית מאיר סי' קע"ח סברא זו ולפ"ז כאן שאלמנה באתה לגבות מהיתומים הוה כא"י אם נתחייבתי לגבי היורשים ומה מועיל החזקה דאין אדם פבת"ז להוציא הממון וצ"ל כיון דשטר לא מקרי מוציא ומכ"ש שטר כתובה דאלים טפי וכמ"ש הב"ח באהע"ז סי' ט' והב"ש תמה עליו וכבר כתבתי בגליון הב"ש דכדברי הב"ח מבואר במרדכי אם כן עכ"פ לא נקראת מוציא ושפיר הולכין אחר החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ולפ"ז נרא' דזה דוקא לר"ל דהוא מחשיבו לחזקה אלימתא ולחזקה דאתיא מכח סברא וחזקה דאתי' מכח סברא עדיף מרוב וכמ"ש בתה"ד סי' ר"ז ובמהרי"ק סי' ע"ב ושפיר מוציאין מידו ע"י חזקה זו ועיין בישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' י"ג ס"ק א'. ולפ"ז מיושב היטב הקושיא הנ"ל דלאביי ורבא דעכ"פ חזקה אתיא מכח סברא לא שייך לגבייהו דאדרב' יש סברא כי היכא דלא ליטרדן ורק דכל שאין החיוב ברור יש לומר דלא פרע אבל עכ"פ לאו חזקה דאתיא מכח סברא מקרי וא"כ לדידהו לא קשיא כלל דהיא א"י להוציאה מיד היורשים דהוי לגבייהו ספק בחיוב וכמ"ש ודו"ק היטב:

ויש להמתיק הדבר ע"פ מה דנראה מהתוס' והרא"ש ר"פ אע"פ דחיוב ושיעבוד הכתובה אינו מתחיל כלל רק בשעת שמת או נתגרשה וכ"כ בספר בית מאיר בריש סי' ס"ו והביא ראיה מכתובות דף נ"ג והנה אף שלפענ"ד השיעבוד מתחיל מעת הכתובה רק דזמן הפרעון היא בעת המיתה והגירושין. ותדע דאם לא כן היאך יכולה למחול הכתובה הא הו"ל דבר שלא בא לעולם וכבר הוכיח מזה בשו"ת מהרי"ק סי' כ"ט דיכול למחול החוב קודם שהגיע זמן הפרעון דאל"כ הו"ל דבר שלא בא לעולם וז"ב מ"מ לפי דברי הב"ח שם באורך דאין מתחיל החיוב מקודם אם כן שוב יש לומר דלא שייך חזקה דאאפב"ז דלא מתחיל החיוב כלל קודם שהגיע זמן הפרעון. וכעין זה כתבתי בחידושי לענין שטר מאוחר דשטת הבע"ת משמא דגמר' דע"ז דכל קודם הזמן לא מתחיל החיוב ושוב לא שייך החזקה דא"א פבת"ז והארכתי בזה בסוגי' ב"ב דף קע"א וא"כ ה"ה בזה אין מקום לקושית התוס' אך צ"ל דמ"מ כיון דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו היא מכח סברא אלים טפי ואף בלי חזקת חיוב עדיף מרוב וכעין מ"ש הפ"י בסוגי' דהיו בה מומין ובק"א שם דלפעמים חזקה עדיף מרוב וא"כ מכ"ש בחזקה שאינה פוסקת דאתיא מכח סברא ולפ"ז זה לר"ל דהוי חזקה דאתיא מכח סברא אבל לאביי דס"ל דעביד איניש דפרע בתוך זימניה רק במקום שיש לחוש שלא יבא לידי גיבוי י"ל דאין פורע עכ"פ לא אלים כ"כ הסברא ושוב לא שייך כלל החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו בכתובה דלא הגיע החיוב עדן וז"ב ולכך הקשו לר"ל דוקא ודו"ק היטב:

ובזה אני אומר ליישב קושית הר"ן בהא דאמרו פרק אלמנה ניזונית יתומים אמרו נתננו ופירש"י דמי מזונות משנה הבאה והקשה הר"ן דת"ל דאין אדם פורע בתוך זמנו. ואמרתי דלפמ"ש הראב"ד פח"י מאישות דהמזונות נתחייב דבר יום ביומו א"כ עד אותו הזמן לא התחיל החיוב ולא שייך החזקה דאין אדם פורע דאין הולכין בממון אחר הרוב וחזקת חיוב לא שייך בזה. ובאמת לשיטת הש"ך דכל שפא ושפא זמניה ע"כ פורע מקודם כי היכי דלא ליטרדן א"כ גם במזונות יש חיוב בכל יום ויוכל להיות דיפרע מקודם אך לא מסתבר כלל דדוקא שם דהענין מוכן ועומד והוא מוכרח לשלם דבר יום ביומו א"כ יש לומר דפרעו מקודם משא"כ באלמנה דיוכל להיות שתתבע הכתובה או שתמות וכדומה ולמה יפרע מקודם אבל מ"ש בראשונה נרא' ודו"ק:

שוב מצאתי סברא זו בישועות יעקב סי' קי"ב. ובזה יש ליישב מה דקשה טובא בלשון רש"י דכתב בהדיא בב"מ דף י"ז הטוען אחר מעשה ב"ד פרעתי אינו נאמן הוא גם במזון האשה והבנות ולפ"ז הרי התוס' והר"ן שם וכאן הקשו דמה קמבעיא לי' אי נכסי בחזקת אלמנה קיימי תיפוק ליה דהו"ל הטוען אחר מעב"ד וכתבו דקאי לענין מזונות עבדו דבזה לא שייך לומר דאינו נאמן דהא עשוי לפרוע ולפ"ז לרש"י דפירש דקאי על מזונות דלהבא קשה ולפמ"ש א"ש דלא שייך מעשה ב"ד דהא לא נתחייב רק דבר יום ביומו ועל להבא לא נעשה מעב"ד ול"ש כמאן דנקט שטרא דהא הוי כשטר מאוחר דעד דמטי זימניה לא טריף ודו"ק. ובלא"ה י"ל לפמ"ש הרמב"ן דבזמן דקבעי ב"ד פרעי' בתוך זמן והובא בש"ך ח"מ סי' ע"ח בסופו ואם כן מיושב היטב דברי רש"י דאדרב' כיון דהיא מעשה ב"ד א"כ יוכל לומר פרעתי תוך זמנו וא"כ לכך אמרו נתננו ול"ק קושית הר"ן דלשנה הבאה הו"ל תוך זמנו. ולפמ"ש אתי שפיר דאדרב' כיון שהיא מעשה ב"ד פרעיה אף תוך זמנו. אבל גוף דברי הר"ן צ"ע דהא במעשה ב"ד לא מהימן לומר פרעתי אפילו בזמנו ומכ"ש בתוך זמנו וצ"ע:

והנה בהא דמבואר באהע"ז סי' פ"ו ס"א דאם אמרה שלפלוני הם נאמנת גם ביאר שם הטעם משום דיכולה לקבל הפקדון ממנו וליתן לו אחר. אבל כששוכבת על ערש דוי כהך דאתתא דרבה בב"ח בסי' נ"ב שם לא מהימנא ע"ש ובח"מ ס"ק ב'. ובלמדי עם תלמידיי שנת תרט"ו אור ליום ג' ויגש אמרתי דהדבר צ"ב דאף אם לא יכלה לכתוב בעצמה מ"מ יכולה לשלוח לו שליח שיקבל ממנו הפקדון ומ"ש היא בעצמה או שלוחה ונתקשיתי בזה ולא מצאתי מי שיתעורר בזה. ואמרתי דלדעתי הו"ל תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דל"מ ע"י שליח כמבואר סי' ק"ה וה"ה כאן מה מועיל שלוחה הא הו"ל תופס לבע"ח דדלמא של בעל הוא:

והנה בהא דמבואר בטוש"ע סי' פ"ט דאם לא נשבעה על כתובתה דעת הרמב"ם דאין יורשין כתובתה חייבין בקבורתה והראב"ד השיג ע"ז דהא הם אומרים שכבר נפרע מכתובתה וצררי אתפסה וכל הפוסקים הסכימו להראב"ד ואמרתי דהאמת אין אדם פורע בתוך זמנו רק דלענין שתקבל מיתומים אמרו חז"ל דחיישינן מפני שהיא תנאי ב"ד וחיישינן שמא אתפסה צררי וצריכה שבועה אבל לחייב היורשים שלה שהרי קבלו כתובתה זה ודאי א"א דהא באמת חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ובוודאי לא קבלה כתובתה וביותר המתקתי הדבר דבאמת קבורתה תחת נדוניתה כמבואר בב"ש שם ס"ק א' ולפ"ז הרי בנ"מ ונצ"ב ליכא חשש שמא התפיסה צררי רק שמא תפסה בעצמה ועיין ב"ש סי' צ"ו ס"ק א' ולפ"ז הרי לא הוי בתורת כתובה רק בתורת גזלה וא"כ ל"מ למ"ד הגוזל ומאכיל את בניו א"צ לשלם א"כ פשיטא דהם לא קבלו הכתובה רק גזילה ואף אם נימא דצריכין להחזיר ובפרט כשעודו בעין אבל מ"מ הכתובה לא קבלו רק גזילת אמם וחז"ל לא תקנו קבורה רק בשביל כתובה ודו"ק היטב:

והנה הקצה"ח בסי' מ"א חידש דלדברי הרמב"ם שם דבנפל חיישינן שמא תפרע והראב"ד תמה דהא כשנפל חיישינן לפרעון אף בתוך זמנו וכדאמרו בב"מ דף ז' דלרבנן חיישינן לפרעון אף דכתובה היא תוך זמנו וע"ז כתב הקצה"ח דשאני כתובה דחיישינן להתפסת צררי ואף שהוא תוך זמנו וכמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ד משא"כ בחוב ל"ח בת"ז ואני תמה דהא בס"ד שם לא ס"ל דרבנן חיישי לצררי ור"פ היא דחידש זאת ואם כן אכתי קשה ואי ס"ד דרבנן דחיישי לפרעון כיון דנפל חיישינן אף דהוא ת"ז וגם לר"פ קשה למה לי' לומר דר"י אליבא דרבנן ולמה לא אמר דר"י דלא חייש לפרעון בחוב ורק בכתובה דחייש לפרעון משום דצררי אתפסה והא דאמר עודה תחת בעלה לא יחזיר היא משום דבעודה תחת בעלה למה יתפוס צררי דהא רש"י פירש ד"ה צררי אתפסה דהני דחייש לצררי כדי שלא יטריחוה יורשים אם תתאלמן אבל בעודו בחיים לא חייש לצררי משא"כ קודם מותו יש לחוש לצררי שלא יטריחוה יתומים ורבנן חיישי לפרעון אפילו בעודו בחיים משום דמגיע לה בתנאי ב"ד ועיין תוס' ב"ב דף קי"ח דלאיזה תירוצים יש חילוק בין בחיים בין לאחר מיתה דחיישינן לצררי קודם מיתה א"נ שמא לקחה בעצמה ועיין בית שמואל סי' צ' ס"ק כ"ד ובריש סי' צ"ו וע"כ דאין חילוק בין כתובה לחוב כל דנפל חיישינן שפרע והנה רש"י פירש בב"מ צררא בשעה שנשאה מסר לה ליחוד כתובתה כדי שלא להטריחה כשתתאלמן ובערכין פירש בדף כ"ב שנתן לה למשכון וכפי הנרא' חילק בין כתובה לחוב דבכתובה כיון שתיקן שמעון בן שטח שייחד לה בכתובתה חיישינן שמא ייחד לה לכתובה אבל בחוב לא שייך זאת ולכך כתב שחיישינן שמא נתן לה לשם משכון בשעת מיתה ולפענ"ד היה נרא' כיון דנכסי דיתמי לא משתעבדי רק מה שירשו מנכסיו אם כן האב לא רצה להיות לוה רשע ולא ישלם ואולי יתרשלו הבנים על כן נתן לו מטמון ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף