קרן אורה/סוטה/מז/א

קרן אורה סוטה מז א

דף מ"ז ע"א

משנה נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר כו' עי' בכריתות דף כ"ה דהוכיח רבא מינה דאינה נאסרת מחיים דאי מחיים נאסרה אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא מחיים והרמב"ם ז"ל פסק דמחיים נאסרה וכר' ינאי בכמה דוכתי דירידתה לנחל איתן אוסרתה ואפ"ה פסק דאם נמצא ההורג עד שלא נערפה דתצא ותרעה בעדר ועי' בכ"מ ז"ל שם וכבר הקשו זאת להרשב"א ז"ל וכ' הכ"מ ז"ל לתרץ ע"פ דברי התוס' ז"ל שם בכריתות דלמה לא תרעה בעדר אפילו נאסרה מחיים כמו אשם ודאי ותי' דהכא הוי דומיא דאשם תלוי דמספק גמר ומקדיש וה"נ בעגלה ערופה כן והרמב"ם ז"ל ס"ל כקושיתם ואפי' אם נאסרה מחיים מ"מ כשנמצא ההורג ולא נערפה תרעה בעדר וכדעתו של הרמב"ם ז"ל מבואר בירושלמי במכילתין ואדרבה דייק איפכא דתנן תצא ותרעה בעדר מאי תצא. תצא מקדושתה וזה דלא כשיטת ר"ת בעלמא דשור הנסקל אינו אסור בהנאה מחיים ובמתניתין דכריתות שם תנן נמי עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר משמע דיצא מאיסורו אלא דבתלמודין ע"כ לא ס"ל להאי דיוקא וכדדייק מינה דלא מיתסרא מחיים:

ויש לדקדק בעיקר סברא זו הן לדעת הרמב"ם ז"ל וכמו שכ' הכ"מ דאדעתא דהרי לא אקדשה דשכיח הוא שימצא ההורג הן לסברת התוס' ז"ל דמספק גמר ומקדיש היכי מצינו קדושת פה בעגלה ערופה ולא מצינו בזה אלא איסור בעלמא כמו בשור הנסקל דאיסור הוא דרביע עלה וילפינן להאי איסורא בריש כריתות מוערפו שם את העגלה וכיון דאין כאן קדושה מדעת אדם אלא איסור בעלמא מגזה"כ היכי שייך למימר בנמצא ההורג דאדעתא דהכי לא אקדשה. ומאן אקדשה ואיסורא דרבע עלה בשעת ירידתה לנחל איתן להיכן הלך ונהי דאשכחן דכוותה גם בשור הנסקל אם הוזמו עדיו או שבא הרוג ברגליו דיצא וירעה בעדר ופקע איסורו התם שאני דאיגלאי מילתא למפרע דגמר דינו בטעות היה ולאו שור הנסקל הוא כלל אבל עגלה דבשעת ירידתה ראויה היתה לזה לכפר ספיקה ואם אח"כ נמצא ההורג מנ"ל דליבטיל איסורא שחל עליה כבר ומידי דהוי אם שחט את העגלה ונפסלה זו וצריך לכפר באחרת ואפ"ה הראשונה באיסורה קיימא כיון דכבר נאסרה וכדמוכח בחולין דף פ"ב ובכריתות דף כ"ה ה"נ דכוותה בנמצא ההורג אח"כ וכן אם נמצאת העגלה טריפה אחר ירידתה לנחל מ"מ היא באיסורה קיימא אע"ג דאינה ראויה עוד לכפרה זו כיון דבשעת ירידתה ראויה היתה וכדמוכח בקידושין דף נ"ז לענין ציפורי מצורע וצ"ל לדברי הרמב"ם ז"ל דנמצא ההורג הוי כמו בא הרוג ברגליו דשור הנסקל דה"נ איגלאי מילתא למפרע דלא צריכי כפרה כלל כיון שנמצא ההורג אבל התוס' ז"ל בכריתות ובחולין שם לא הוי צריכי לדמויי לאשם תלוי דמספק גמרי ואקדשה כיון דליכא גבי עגלה שום קדושת פה אלא מסברא בעלמא נראה לשיטת תלמודין בכריתות דאיסורה דעלה לא אזיל אם נמצא ההורג כיון דירידתה היתה כדין ושפיר חל עלה איסורא ותו לא פקע וכן משמע לעיל בריש מכילתין דאומרת טמאה אני לך לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דבטעות קידשה כיון דכדין הוקדשה ואומרת טמאה או באו עדים שהיא טמאה למ"ד דהמים בודקין הוי כמו נמצא ההורג ולא אמרינן דתצא לחולין אלא דאשכחן דכוותה בנזיר גבי אשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמה והפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר אע"ג דליכא למימר הכא איגלאי מילתא למפרע דהפרה מיגז גייז ואפ"ה תצא לחולין. ועי' מש"כ שם בנזיר בחי' ובד' התוס' ז"ל לעיל שם בריש מכילתין. וכן מצינו בס"פ הגוזל קמא דגבי חטאת שמתו בעליה הוי אמרינן דתיפוק לחולין משום דאדעתא דהכי לא קידשה אי לאו משום דהילכתא גמירי לה אבל כ"ז בקדושת פה דבזה אפשר למימר אדעתא דהכי לא אקדשה אבל באיסור מאליו נראה כיון דחל כדין תו לא פקע אפי' אם נמצא ההורג אח"כ וכשיטת הש"ס דילן והתוס' ז"ל דמדמי לה להקדש י"ל משום דאזלי לשיטתם בקדושין דאיסור עגלה ערופה מחיים נפקא לן מהא דכפרה כתיב בה כקדשים ועי' תוס' ישנים ביומא דף ס' שהאריכו בזה ג"כ:

ויש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם ז"ל לפי מאי דמסקינן בחולין דף פ"ב דר' יוחנן אמר עגלה ערופה אינה משנה וס"ל דאינה נאסרת מחיים א"כ כיון דפסק בע"ע דנאסרת מחיים וכר' ינאי אמאי לא פסק נמי כר"ל לענין ציפורי מצורע דאסורין משעת לקיחה. ואי משום דר' יוחנן ס"ל משעת שחיטה הא ר"י לטעמיה דע"ע נמי אינה נאסרת מחיים אבל לדידן דקיי"ל דע"ע מחיים נאסרה ציפורי מצורע נמי נילף מינה וכר"ל דיליף מכשיר ממכפר כתנא דבי ר' ישמעאל וי"ל דהוא ז"ל סמך אשמעתא דקדושין דאמרינן דע"ע נאסרת משום דכפרה כתיב בה כקדשים ולא משום דילפינן מכשיר ממכפר ומכפר ממכשיר כמו שכ' התוס' ז"ל ודוקא ע"ע הוא דנאסרת מחיים ולא ציפורי מצורע ועי' מהרש"א ז"ל שם בקדושין דלא מסתבר ליה שיפלוג ר' יוחנן אר' ינאי רביה בהא דנאסרת מחיים והוא תמוה דבהדיא אמרינן הכי בחולין שם דר' יוחנן פליג ומש"ה אמר דע"ע אינה משנה ובסנהדרין פ' נגמר הדין משמע דרבא גופא ס"ל דע"ע מחיים נאסרה גבי הא דפריך התם לרבא אמאי לא יליף דהזמנה מילתא היא מע"ע ועי' תוס' שם שפי' דהש"ס פריך אמאי לא יליף רבא לטעמיה מע"ע והוא דחוק דהא הש"ס מפרש לטעם פלוגתייהו ואמאי לא קאמר הש"ס דאזלי לטעמייהו דאביי סבר דע"ע מחיים נאסרה ויליף מינה דהזמנה מילתא היא ורבא לטעמיה דע"ע ג"כ לא נאסרה מחיים גם מש"כ שם להוכיח דרבא ס"ל דע"ע אינה נאסרת מחיים משום דהלכה כר"י לגבי ר"ל אין זה מוכרח דר' ינאי נמי ס"ל כר"ל ורביה דר' יוחנן הוא ועוד דתנאי נמי פליגי בזה ולא הוי צריכי לזה דהא רבא ס"ל בהדיא בכריתות דאינה נאסרת מחיים ואולי הוי גרסי רבה שם בכריתות ומ"מ פשטיה דשמעתא משמע התם דרבא נמי ס"ל דנאסרת מחיים ויש להאריך עוד בזה בשמעתא דקדושין. בהא דתנן בציפורי מצורע שחטה ונמצאת טריפה או שחטה שלא באזוב דפליגי ר' יעקב ור"ש ובדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' טומאת צרעת ובד' המשל"מ ז"ל ואין כאן מקומו:

ויש לי עוד מקום עיון בד' הרמב"ם ז"ל שם הלכה ז' שכ' נמצאו העדים זוממים כגון שאמר אחד ראיתי את ההורג וב' אומרים לא ראית והוזמו השנים אחר הורדה לנחל ה"ז מותרת בהנאה. וכ' הכ"מ ז"ל דלמד כן מהא דאמר רב יהודה דמודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דיצא וירעה בעדר וה"נ דכוותה ואין זה מובן דהא לא קיי"ל כוותיה דרב יהודה בזה אלא כר' יוחנן כיון דלכפרה אתיא אפי' נמצאו עדים זוממים ירעה עד שיסתאב וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' פסהמ"ק אבל לדידי קשה דבעיקר דין זה אין כאן רבותא הכא דע"כ לא איצטריך רב יהודה לאשמעינן דבנמצאו עדים זוממין יצא וירעה בעדר אלא באשם תלוי דבנתוודע לו שלא חטא אפ"ה ירעה עד שיסתאב להכי אשמעינן דבנמצאו עדים זוממין יצא וירעה בעדר אבל הכא לשיטתו של הרמב"ם ז"ל. דבנמצא ההורג נמי תצא ותרעה בעדר ולא דמיא לאשם תלוי א"כ פשיטא דבנמצאו עדים זוממים תצא ותרעה בעדר ומאי קמ"ל בזה ולשיטת תלמודין דבנמצא ההורג באיסורה קיימא ומדמינן לה לאשם תלוי נראה דאפי' נמצאו זוממים באיסורה קיימי דע"כ לא קאמר רב יהודה התם גבי א"ת דיצא וירעה בעדר משום דהוא יודע בעצמו דעדותן כשר וכמו שכ' רש"י ז"ל שם אבל הכא הב"ד אין יודעים בשקרם. אלא די"ל דמ"מ הא עדיפא מנמצא ההורג דבנמצאו זוממים איגלאי מילתא למפרע דבטעות חל עליה איסור דהא כבר העיד אחד שראה את ההורג אלא דשני עדי שקר באו והכחישום וכי הוזמו אח"כ איגלאי מילתא למפרע דלא חל איסורא כלל והוי כמו שור הנסקל שהוזמו עדיו דיצא וירעה בעדר אע"ג דאין הבעלים יודעים שקרם כמו נרבע שורך ועוד היה נראה דבנמצאו עדים זוממין אפילו משנערפה העגלה אמאי לא תהיה מותרת בהנאה דהא לא שייך כאן כיפרה ספיקה והלכה לה כיון דאיגלאי מילתא למפרע דעדי שקר הם וכמו במנחת סוטה אם נמצאו זוממים תצא לחולין ועי' תוס' ז"ל שם ודומיא דשור הנסקל דגם משנסקל מותר בהנאה. ובאשם ג"כ היה מותר אפי' לאחר שחיטה ומדרבנן אסור משום דמתחזי כזבח פסול כדאיתא בכריתות שם ובעגלה ערופה ליכא למימר הכי וכ"ת דשייך שפיר למימר כיפרה ספיקה דלב"ד ולזקני העיר ספק היה ומה לי אם נמצאו העדים זוממים אח"כ השתא מ"מ לא נודע מי הכהו וצריכין לכפרה דא"כ אפי' נמצאו זוממים עד שלא נערפה אמאי תצא ותרעה בעדר כיון דלא אמרינן הכא איגלאי מילתא למפרע דבטעות היתה וצ"ע ולקמן משמע דאם נודע לאחד בסוף העולם אין צריכין לכפרה עוד וא"כ בנמצא ההורג ג"כ איגלאי מילתא למפרע דאיסורא בטעות היה והוי דומיא דבאו לה עדים שהיא טמאה דהוי הקדש טעות למ"ד דאין המים בודקין אם יש עדים אפי' בסוף העולם:

משנה עד אומר ראיתי את ההורג כו' בירושלמי ריש פירקין יליף מכי ימצא חלל אין מציאה אלא בעדים ומחלק שם בין הרוג להורג דבהרוג בעינן עדות גמורה שימצאו אותו כדינו לא תלוי ולא צף. אבל ע"י עד אחד אין צריכין הסנהדרין לצאת ובהורג סגי בע"א אפילו עבד ושפחה כל שנודע מי הכהו וקשה קצת למה לא ביאר הרמב"ם ז"ל להאי דינא דבהרוג בעינן עדות גמורה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף