קרן אורה/נזיר/סו/א

קרן אורה נזיר סו א

דף ס"ו ע"א

גמ' אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא וודאי חזא ס' מחמת ש"ז ס' מחמת ראיה כו' פירש"י ז"ל דספק אי חזא אי לא לא מוקמינן ליה בחזקת טומאה לא לקרבן ולא לסתירה והיינו משום דאע"ג דבחזקת טומאה הוא מ"מ בספק אי חזא השלישית אי לא לא מחייבינן ליה לקרבן דעדיין לא הוחזק לראיית זוב וכן לסתור בתוך ימי ספירה אע"ג דהוחזק בג' ראיות מ"מ לא אזלינן בספיקא לחומרא בספק אי לא חזי כלל ומ"מ טעמא בעי אמאי לא נחמיר בספיקא לענין סתירה דהא חזקת טהרה ג"כ לית ליה וצ"ל כיון דלא מצא כלום אמרינן דוודאי לא חזי:

ואלא ודאי דחזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראיה ופירשו התוס' ז"ל שמצא זוב וש"ז ולא נודע אם הזיבה באה לבדה או פתיכא בש"ז דלא סתר אלא יום א' והיינו לענין סתירה ובראיה שלישית לענין קרבן לא נתברר אי אזלינן ג"כ לחומרא לחייבו קרבן או לא מחייבינן ליה קרבן על הספק ודילמא ש"ז הוא אע"ג דפתיך בזוב ודאי לא מצטרף לראיה שלישית והרמב"ם ז"ל השמיט דין ספיקו וכמו שיתבאר לקמן ועיין תוי"ט ז"ל:

ואפילו ר"י לא אמר אלא משום צחצוחי זיבה אבל בעינא לא וממתניתין משמע ליה דאפילו בעינא וקשה קצת דאיפכא מסתברא דאי נימא דאפילו בעינא מטמא במשא ועל כרחך גזירת הכתוב הוא כדיליף מקרא לקמן אם כן מאי קאמר שרגלים לדבר הא לאו משום רגלים לדבר הוא אלא גזירת הכתוב אבל אי משום צחצוחי זיבה אתי שפיר דהוי רגלים לדבר דפתיכא ביה זיבה משנזקק לטומאה ולקמן יתבאר יותר:

אלא אמר ראב"א לומר שאין תולין בה ופירש"י ז"ל הא דתנן דזיבה אינו מטמא תוך מעת לעת של קרי היינו דוקא עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה אין תולין בקרי והיינו משום דהא דקרי פוטר דתלינן מחמת חולשא הוא דחזי והוי מחמת אונסו ומשנזקק לטומאה אפילו מחמת אונסו טמא ולפי זה קשה מאי קמ"ל הא כבר תני לה דאונסו נמי מטמא:

ורש"י ז"ל פירש דהא דאמר רב פפא איידי חולשא הוא דחזי. טעמא הוא על הא דאין תולין בקרי משנזקק לטומאה משום דתלינן יותר דחזי מחמת חולשת הזיבה ראשונה ולא מחמת קרי ולפי זה גם כן קשה למה ליה האי טעמא דאפילו חזא מחמת הקרי משנזקק לטומאה מכל מקום יטמא כמו מחמת אונסו וצריך לומר לשיטתו דזיבה הבאה מחמת קרי קילא יותר משאר השבעה דברים ואילו בא הזיבה מפני זה אפילו משנזקק לטומאה היה טהור להכי קאמר רב פפא דתלינן מחמת חולשת הזיבה היא באה ומשום הכי משנזקק לטומאה אין תולין בה וכן צ"ל לשיטת התוספות ז"ל דאף על גב דכבר אשמעינן דמחמת אונסו גם כן טמא משנזקק לטומאה מכל מקום איצטריך לאשמעינן תו דאפילו אחר הקרי גם כן מטמא וכן משמע לישנא דאין תולין בה דמשמע דאי הוי תלינן בה לא היה מטמא ולפי משמעות דברי התוס' ז"ל דאי תלינן בה קרינן ביה מבשרו ולא מחמת אונסו אם כן משנזקק לטומאה אפילו אי תלינן בה גם כן טמא כמו מחמת אונסו דאפילו ודאי בא מחמת אונסו טמא אלא ודאי זיבה הבאה אחר הקרי יצא מכלל כל השבעה דברים ואי הוי תלינן בה גם אחר שנזקק לטומאה היה טהור אלא שאין תולין בה אבל לשון התוספות לא אתי שפיר לפי זה וגם שיטת רש"י ז"ל אינו מיושב דמנ"ל לחלק בהכי כיון דנתרבה אחר שנזקק לטומאה אפילו באונס יהיה איזה אונס שיהיה הכל טמא כמו באשה דמטמאה בכל אונס שיהיה:

שם גמ' א"ל רבא והתנן גר שנתגייר מטמא בזיבה מיד ואין לך חולי גדול מזה כן הוא גירסת התוס' ז"ל לשיטתם ופריך ליה רבא היכי מצית למימר דטעמא דזיבה אחר הקרי טהור הוא משום דתלינן בה והוי מחמת אונסו אם כן בגר שנתגייר נמי לא ליטמא מיד דמה לי שראה כשהוא עובד כוכבים או כשהוא ישראל מכל מקום אונס הוא אלא שמע מינה דלאו משום אונס הוא דפוטר קרי את הזיבה אלא גזירת הכתוב הוא ואפילו אחר שנזקק לטומאה פוטר ונדחו דברי ראב"א:

והרבה יש לדקדק בשיטה זו מדאיצטריך לשבש הספרים ורבא הוא דקאמר אין לך חולי כו' ועוד הא בתוספתא זבים משמע להדיא דטעם פטור זיבה הוא משום דתלינן בקרי דאמר התם ר"ש כשם שתולין בקרי מעת לעת כן למראה ולהרהור מעת לעת ואי גזירת הכתוב הוא דתוך מעת לעת של קרי אין זיבה מטמא היכי יליף מינה למראה והרהור ועוד קשיא לי מהא דפריך פ' המפלת למאן דאמר דקרי סותר משום צחצוחי זיבה אלא מעתה יסתור כל שבעה ולשיטת התוספות ז"ל מאי קושיא כיון דאפילו זיבה שאחריו אין לה דין זיבה כל שכן זו שבאה עמה אלא ודאי פטור דזיבה הוא משום דתלינן בקרי ודוקא עד שלא נזקק לטומאה וכראב"א והשתא פריך שפיר אלא מעתה יסתור כל שבעה היינו משנזקק לטומאה דאפילו אחריה סותרת:

ואשובה לשיטת רש"י ז"ל דרבא פריך לרב פפא דאמר דמשום הכי אין תולין בה משנזקק לטומאה דתלינן מחמת חולשת הזיבה הוא דחזי והא גר שנתגייר מטמא בזיבה מיד ואמאי והא הכא ליכא חולשא ואמאי לא תלינן בקרי וגם שיטה זו צ"ע דאם כן מאי פריך רבא לרב פפא בפשיטות טפי הוי ליה לאקשויי אהדדי מאי שנא דבישראל תולין בה מעת לעת ובגר מטמא בזיבה מיד וצ"ל לשיטת רש"י דרבא בא להוכיח דטעמא דקרי פוטר הזיבה לאו משום דתלינן בה אלא מגזירת הכתוב ודוקא בישראל פוטר אבל לא בגר דאי כסברת רב פפא משום דתולין בה והכא דחזי איידי חולשת הזיבה משום הכי מטמא א"כ בגר שנתגייר מאי איכא למימר ואמאי מטמא התם מיד ומשני רב פפא דהתם נמי אין לך חולי גדול מזה ותלינן נמי דמחמת חולשא בעלמא בא ולא מחמת הקרי ואיתוקם שינויא דרב אדא בר אהבה ולשיטתו גם כן יקשה מהא דהמפלת דפריך אלא מעתה יסתור כל שבעה כיון דהא דאינו פוטר משנזקק לטומאה הוא משום דלא תלינן בקרי אלא בחולשת הזיבה והיינו זיבה שראה אחריה אבל זיבה שבאה עם הקרי אמאי לא נתלה בה ומשום הכי אינה סותרת אלא יום אחד ולמה ליה למימר התם דגזירת הכתוב היא דלא סתר אלא יום אחד:

וראיתי להר"ש ז"ל בפ"ב דזבים שכתב ג"כ לקיים שיטת רש"י ז"ל אבל בדרך אחר דפירש שם בטעמא דמתניתין דקרי פוטר את הזיבה תרי לישני לחד לישנא הוא משום דתלינן דקרי הוא שנשתייר ונעשה כמו זיבה ולאידך לישנא משום דתלינן בחולשת הקרי והוי כמו מחמת אונסו ורב פפא סבירא ליה כלישנא קמא והיינו דקאמר סבר רב פפא למימר איידי חולשא הוא דחזי וקא משמע לן מתניתין דבש"ז ג"כ אין תולין אף על גב דאי הוי תלינן אפילו משנזקק לטומאה היה טהור דלאו זיבה הוא כלל קא משמע לן דלא תלינן ואגב חולשא הוא דחזי זיבה ופריך ליה רבא ממתניתין דגר שנתגייר דמטמא בזיבה מיד ולדידך אמאי לא תלינן דקרי הוא ומשני ליה דאין לך חולי גדול מזה ומשום הכי תלינן בזיבה והא דמטמא מיד היינו ראיה ראשונה דמטמאה באונס אפילו חזי מחמת חולי ורבא סבירא ליה דטעמא כאידך לישנא דטעמא דתלינן מחמת חולשת הקרי חזי והוי מחמת אונסו וא"א לפרש מתניתין בהכי דכבר אשמעינן דאונסו טמא להכי מסיק אלא תנאי היא כו' ומתניתין דגר דמטמא בזיבה מיד היינו בראיה ראשונה ולפי שיטה זו בין לרב אדא בר אהבה בין לרבא משנזקק לטומאה מטמא הזיבה שאחר הקרי למר משום דתלינן בחולשת הזיבה ולמר משום דהוי בכלל שאר השבעה דרכים ואתיא שפיר לפ"ז הא דהמפלת דזיבה שעם הקרי לא אמרינן דקרי הוא ודוקא ע"י שיור הוא דמשתנה ונהפך כמו זיבה וגם לשיטה זו יש לדקדק דהא משמע משנזקק לטומאה היינו כל ימי ספירה:

והיכי שייך למיתלי בחולשת זיבה כל שבעת הימים ועוד דאם כן למה לי קרא לרבות מחמת אונסו משנזקק לטומאה בלאו הכי לא נתלה באונס אלא בחולשת הזיבה כי היכי דאהני שלא לתלות בקרי הכי נמי לא ליתלי באונס אחר ועוד דעל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא דילמא קרי הוא שנשתייר והיכי מחזקינן ליה בטמא ודאי מחמת סברא זו דתלינן בחולשת הזיבה וגם להאי טעמא ליכא למילף מראה והרהור לענין מעת לעת מקרי כיון דלאו חד טעמא הוא. ונ"מ טובא דלהאי טעמא ראיה שאחר הקרי אינו מטמא במשא וגם אינה מצטרפת כלל לראיה שניה כיון דקרי הוא ולישנא דהש"ס סבר רב פפא למימר כו' משמע גם כן דלא סלקא מסקנא הכי גם מה שפירש דאלא תנאי היא חוזר לדברי רבא לא אשכחן דכוותה בש"ס:

ועל שיטת התוס' ז"ל קשיא לי עוד מה שפירש בד"ה אמר רבא ספק מחמת ש"ז כו' שמצא ש"ז וזיבה על הבגד ולא נודע אם באה הזיבה לבדה או פתיכא בש"ז כו' ולפי שיטתם דרבא סבירא ליה דאפילו משנזקק לטומאה קרי פוטר הזיבה בלאו הכי איכא לספוקי דילמא הזיבה באה אחר הקרי ואינו מטמא והר"ש ז"ל באמת פירש כן לפי שיטה זו דאפילו משנזקק לטומאה הקרי פוטר הזיבה אלא דבתוי"ט במתניתין ראיתי שכתב דהר"ש נתכוין לפי האי טעמא דקרי פוטר משום דאמרינן דנשתייר ונהפך לזיבה ולענ"ד לא כן הוא דלפי האי טעמא גם כן משנזקק לטומאה אין תולין בה משום דאיידי חולשת הזיבה הוא דחזי אלא כוונתו לשיטת התוס' ז"ל שכתב שם הר"ש ז"ל:

גם מה שנראה מדבריו דקושיית הר"ש ז"ל ליתני שמנה הוא לפי שיטת התוספות ז"ל בדברי רב פפא אינו כן אלא לשיטת התוס' לפי המסקנא דמחמת גזירת הכתוב הוא ואפילו משנזקק לטומאה קשיא ליה ליתני שמנה אבל לפי מסקנת דבריו בין לרב פפא בין לרבא לא תיקשי ליתני שמנה דבכלל שבעה דברים הוא ובאמת תמיה לי על שיטת התוספות ז"ל דרבא הכריח מהא דגר מטמא בזיבה מיד דפטור דקרי לאו משום חולשא הוא אלא מגזירת הכתוב ודוקא ראה כשהוא ישראל אטו קרי לא הוי בכלל ראיה או הרהור לחוד דמיחשב אונס ואכתי תיקשי גר אמאי מטמא בזיבה מיד כיון דלא ניחא להו לפרש דמיירי בראיה ראשונה:

והיה נראה לי לפרש סוגיא דשמעתין בדרך אחר דרב אדא בר אהבה מוקי למתניתין לומר דאין תולין בה משנזקק לטומאה סבר רב פפא למימר איידי חולשא הוא דחזי פי' דפריך לראב"א אמאי אין תולין בה וסלקא דעתיה דטעמא דקרי פוטר זיבה משום דאמרינן איידי חולשא היינו שאינו בריא להכי חזי אח"כ והכל שיורי קרי וכדאמרינן במקוואות פרק ח' בחולה ובזקן טמא ואם כן אפילו משנזקק לטומאה יפטר אמר ליה רבא והתנן גר שנתגייר מטמא בזיבה מיד ואין לך חולי גדול מזה ואמאי לא אמרינן דשיורי קרי הוא אלא תנאי היא דתנן קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומר יומו ופליגי בהך סברא לת"ק פוטר כל מעל"ע משום דהוי כמו שאר דרכים מראה והרהור דתלינן מחמתייהו כל מעת לעת ור' יוסי אומר יומו משום דסבירא ליה דטעמא הוא דתלינן בשיורי קרי ולא שייך למיתלי בזה אלא יומו ואזדו לטעמייהו דבמקוואות גם כן פליגי בזה דת"ק לא חייש לשיורין וכל אדם טהור אם הטיל מים אחר כך ור' יוסי סבירא ליה בחולה טמא משום דחייש לשיורין וסלקא שמעתא כשינויא דראב"א ואליבא דת"ק והא דגר שנתגייר מטמא בזיבה הוא בראיה ראשונה או כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דגר שנתגייר כקטן שנולד ובריה אחרת הוא ועיין בלח"מ פ"ב מהלכות מח"כ כן היה נראה לי לפרש אך מסתפינא להגיה בפלוגתא דתנא קמא ור' יוסי ולקמן יתבאר מה שיש לדקדק לפי נוסחא דילן:

גמ' אלא תנאי היא ש"ז של זב מטמא במשא כו' ופירש רש"י ותוספות ז"ל דקאי אמתניתין והני תנאי סבירא להו דבלא צחצוחי זיבה טמא גם כן כל מעת לעת לת"ק או יומו לר' יוסי ואתיא מתניתין כוותייהו ולפ"ז איכא תלתא תנאי בש"ז של זב לר' יהושע מטמא במשא משום צחצוחי זיבה ומשמע דמטמא כל שבעת ימי הספירה ולת"ק ור"י אינו מטמא אלא במעל"ע או ביומו ולאו משום צחצוחי זיבה ומתניתין דכלים סבירא לה דכל שבעה מטמא במשא גם כן לאו משום צחצוחי זיבה אלא יליף בק"ו מרוקו כדאיתא בב"ק פרק כיצד הרגל וכתבו התוספות ז"ל הא דלא מוקי מתניתין כסתמא דכלים משום דלישנא דמתניתין שרגלים לדבר משמע סמוך לזיבה דוקא ולפ"ז הוי מצי למימר דלא אתי כר' יהושע גם מהאי טעמא דהא לר' יהושע גם כן מטמא כל שבעה ולפ"ז איכא לספוקי כמאן הילכתא אי כהך סתמא דמכילתין דאינו מטמא אלא מעת לעת או כסתמא דכלים דמטמא כל שבעה ולא משום טעם צחצוחי זיבה כר' יהושע דתרתי סתמא דלא כוותיה אבל הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מטמאי מו"מ פסק כר' יהושע דמטמא משום צחצוחי זיבה ונהי דלהך סתמא דמכילתין לא חייש משום דלרב פפא מיירי מתניתין במילתא אחריתא וכפי שיטת הראשונים ז"ל אבל אמאי לא פסק כסתמא דכלים דסבירא ליה דמטמא בלא צחצוחי זיבה ובק"ו מרוקו כדאיתא בב"ק שם. ונראה משום דרב הונא סבירא ליה הכי בפרק המפלת דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ומהאי טעמא סותר יום אחד אע"ג דנוגע הוי והא דלא סתר שבעה גזירת הכתוב הוא משמע דרב הונא סבירא ליה כר' יהושע ומה שכתב התם דמימי רגליו גם כן טמאים מטעם צחצוחי זיבה עיין מה שכתב ז"ל שם ומכל מקום קשה אמאי מימי רגליו לא יסתור דהא משמע התם דעיקר קרא דש"ז איצטריך שלא יסתור כל שבעה אבל מסברא הראשונה דכל שבעה סותר ואם כן מימי רגליו נמי נימא הכי וי"ל כיון דגלי רחמנא דזיבה דפתיכא בה ש"ז לא סתר שבעה הא דאמר רחמנא דסותר יום אחד היינו קרי דוקא כיון דבטהור טמא גם כן אבל לא מימי רגליו וכן משמע מדברי התוספות ז"ל שם בנדה בד"ה לפי שא"א כו' דלסתירת יום אחד גם כן איצטריך קרא שדקדקו על ר' יהושע דמטמא במשא אמאי לא מצריך קרא כמו לסתירה ותירצו דר' יהושע מיירי שראה זיבה בו ביום ובכהאי גונא מסברא מטמא במשא:

ודבריהם ז"ל צ"ע דבב"ק משמע דר' יהושע מטמא במשא כל שבעה וכמו שכתבו התוספות ז"ל שם דמשום הכי לא מייתי התם פלוגתא דת"ק ור"י משום דלא מטמא אלא ביום שאחר הזיבה:

עוד כתבו התוספות ז"ל התם דר' אליעזר נמי מודה דא"א בלא צחצוחי זיבה ואפילו הכי סבירא ליה דלא מטמא במשא כי היכי דלסתירה איצטריך קרא וגם בזה יש לדקדק דא"כ מנ"ל דת"ק ור"י מטמאי משום דבעינא דילמא טעמייהו נמי משום צחצוחי זיבה ואפילו הכי איצטריך קרא דמטמא במשא כי היכי דאיצטריך קרא לסתירה ואכתי לא אתיא מתניתין כוותייהו כיון דלסברתם כולהו מודו בהאי סברא דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה א"כ ליכא בין הני תנאי ובין ר"י אלא דר"י קים ליה מסברא דמטמא במשא והני תנאי ילפי מקרא אבל בעינא מנ"ל דמטמא ולא ידענא מי הכריחם לזה ואמאי לא נימא דר' אליעזר לא סבירא ליה הך סברא דאי אפשר כו' אבל למאן דסבירא ליה הך סברא מטמא במשא כל שבעה והא דאיצטריך קרא לסתירה היינו משום דסלקא דעתך אמינא דקרי מטהר הזיבה שעמה אע"ג דאינה מטהרת הזיבה שאחריה משנזקק לטומאה אבל לענין נושא כל שיש משהו זיבה מטמא במשא ועיין מל"מ ז"ל שם בהלכות מטמאי מו"מ וי"ל דלא ניחא להו לאוקמי דברי רב הונא כתנאי אלא כ"ע מודו בהך סברא:

ועוד מוכרח לומר כן לפי שיטתם שכתבו לעיל דספיקו היינו אי באה הזיבה לבדה או פתיכא בש"ז דאינו סותר והרי לפי שיטתם מתניתין אתיא כתנאי דאפילו בעינא מטמא ואי נימא דלדידהו לא ס"ל הך סברא דא"א בלא צחצוחי זיבה. א"כ איצטריך קרא לקרי לחוד דסותר יום אחד אבל היכא דפתיכא בזיבה לסתור כל שבעת ימים וליכא ספיקא כלל אלא ע"כ כולהו מודו בהך סברא דאי אפשר כו' ושפיר שמעינן מינה דזיבה דפתיכא בש"ז לא סתר אלא יום אחד והא דדייקינן מינייהו דס"ל להני תנאי דאפילו בעינא מטמא היינו משום דאל"ה מתניתין אמאן תרמייה וכבר כתבתי לעיל מה שיש לדקדק לשיטה זו ועוד קשה אי טעמייהו דהני תנאי משום דש"ז בעינא מטמא א"כ מאי אריא בתוך מעל"ע כיון דלאו משום סרך זיבה הוא דמטמא ועוד יקשה על הרמב"ם ז"ל אמאי לא פסק כהני תנאי בתראי דס"ל דאינו מטמא במשא אלא מעל"ע או יומו. ומסתמא דכלים דתנן התם דמטמא כל שבעה אין ראי' דההיא מתניתין ע"כ אתיא כר"ט דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו וילפינן מק"ו מרוק אבל לת"ק איכא למימר דיו אבל לפמש"כ לא הוזכר כלל הך פלוגתא דמעל"ע ויומו לענין ש"ז של זב וכולה חד דרשא הוא הא דאמרינן בשמעתין והא דדרשינן בספרי לענין קרי דפוטר הזיבה. וליכא אלא דברי ר' יהושע דהילכתא כוותיה לגבי ר' אליעזר ועיין בתוספתא פ"א דכלים דאיתא התם ר' יוסי אומר רוקו וש"ז ומימי רגליו של זב הרי הן כמרכב ומטמאין במשא משמע דסבירא ליה לר"י כסתמא דמתני' דמטמא במשא כל שבעה כרוקו ומימי רגליו ואולי הכא ס"ל דאינו מטמא אלא יומו וכבר כתבתי דמסתפינא לשלוח יד בהגהות כי מי הוא אשר יערב לבו לזה ה' יראנו נפלאות:

ועיין בא"מ ז"ל שהשיג ג"כ על התוי"ט ז"ל במכילתין כנ"ל בכוונת הר"ש ז"ל וראיתי עוד שם בא"מ שרצה לקיים הנוסחא בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מח"כ נתגייר וראה קרי משום דלענין ראיה ראשונה אפילו ראה אחר שנתגייר אין תולין דבאונס נמי מטמא ובגר הוי ראיה ראשונה אמת דהר"ש ז"ל כתב ג"כ לפרש כן דהא דגר מיירי בראיה ראשונה אבל קשה דא"כ מאי מסיים התם בד"א שנתגייר כשהוא מהול אבל מל תולין לו כל ז' שמצטער ובראיה ראשונה אפילו מל עתה מטמא ועיין רש"י ז"ל שכתב ליישב זאת אבל דחוק הוא אבל נראין הדברים דמטמא בזיבה מיד לגמרי אפילו ראיה שניה וכמ"ש הר"מ ז"ל בפירוש המשניות דכקטן שנולד דמי ואין משגיחין על מה שקדם:

ובדברי הרע"ב ז"ל בפי' ספיקו וש"ז יפה כתב בא"מ ז"ל שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דכולא חדא היא הא דאמר רבא ספק מחמת ש"ז כו' והא דאמר ראב"א שאין תולין בה אבל בירושלמי משמע דלאו חד מילתא היא וספיקו היינו ספק זיבה ספק קרי וש"ז לומר שאין תולין בה מעל"ע ועיין פ"מ שם ובתלמודין משמע דבספק גמור לא מחמרינן וכדאמרינן לעיל לא תימא ספק חזא ועיין בזבחים דף כ"ט דקרי לזב וזבה בימי ספירה בחזקת טהרה ועיין תוס' שם:

ועיין בנדה דף ס"ח דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע בזב וזבה שבדקו יום ראשון ושביעי ומצאו טהור וימים שבנתיים לא בדקו דרבי אליעזר אומר כולן בחזקת טהרה ור"י אומר אין להם אלא ראשון ושביעי ואמר לו רבי אליעזר לר"י לדבריך אתה מונה בסירוגין אמר ליה ר"י אי אתה מודה בזב שראה קרי ונזיר שהלך בסככות ופרעות דמונה לסירוגין והשיב לו ר"א זב שראה קרי התורה אמרה דאינו סותר אלא יום אחד ואי משום איחלופי זב בבעל קרי לא מיחלף ויש לומר דאזלי לטעמייהו לר"י דסבירא ליה דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה שפיר איכא למיחש לאיחלופי אבל לר"א משום קרי לחוד הוא דסותר וליכא למיחש לאיחלופי:

אבל מה שאמר התם ר"א לענין סככות ופרעות דמדאורייתא בעינן אהל מעליא ורבנן הוא דגזרו ביה ורבנן בדאורייתא לא מיחלף קשה קצת הא איכא טומאת אהל וכלים הנוגעים במת דטומאתן מדאורייתא ואפילו הכי אין סותרין ומונה לסירוגין ואמאי לא חיישינן לאיחלופי וכן רביעית דם ורובע עצמות. ויש לומר דטומאת מת עצמו לא מיחלף ג"כ בטומאת כלים הנוגעים במת ומרביעית דם ורובע עצמות לא פריך דאפשר סבירא ליה לרבי אליעזר כזקנים שאמרו דרביעית ורובע לכל ומיסתר נמי סתר וכבר הארכתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' דגם רביעית ורובע טומאתן מדבריהם הוא:

ונסיים בדבר טוב בברייתא הובא בעירובין פרק מי שהוציאוהו הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר בשבתות וי"ט ואסור בימות החול ובעי למיפשט מינה דיש תחומין למעלה מעשרה. ומשום הכי אינו בא בשבת וי"ט ומשני דלאו מהאי טעמא אלא משום דכתיב בקרא דאליהו יבא יום אחד קודם ביאתו לבשר ומובטח להם לישראל שאין אליהו בא בערב שבת ועיו"ט וממילא בן דוד אינו בא בשבת ופריך ליפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין למעלה מעשרה בחד בשבת לישתרי משום דאליהו לא יבא בשבת ומשני האי תנא ספוקי מספקא ליה בתחומין ולחומרא דאזלינן לחומרא לענין נזירות דילמא אין תחומין ויבא אליהו בשבת לב"ד הגדול ולהכי אסור בחד בשבת ופריך דקאי אימת דקנדר אי בימות החול בשבת אמאי שרי כיון דחל עליו נזירות במאי ליפקע אלא דנדר בשבת וי"ט וההוא יומא לישתרי מכאן ואילך אסור לעולם ופירש רש"י ז"ל יום שב"ד בא היינו ביאתו ממש וכל הימים הוא בספק נזירות שמא בא היום אבל וודאי נזירות אין עליו:

אבל התוספות ז"ל פירשו יום שראוי לבא ולפ"ז אם נדר ביום שראוי לבא חל עליו נזירות מיד נזירות וודאי ואפילו שבתות וי"ט דאין ראוי לבא בהם מכל מקום כיון שחל עליו הנזירות הרי הוא נזיר לעולם דע"כ נזירות עולם קיבל עליו כל הימים שראוי לבא ולפירוש רש"י לא קיבל עליו אלא סתם נזירות ל' יום לחול עליו ביום שבא בן דוד והוי ספק לעולם שמא היום בא וחל עליו הנזירות ולתרווייהו שיטתי הא דמותר בשבת וי"ט ראשון שנדר בו משום דאינו בא בו דאליהו אינו בא בערב שבת ומשום הכי מיקרי אינו ראוי לבא בשבת אבל באחד בשבת אסור דילמא אין תחומין ויבא אליהו בשבת ובן דוד באחד בשבת:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות נזירות דהא דמותר בשבת ראשון שנדר בו הוא משום דספק הוא אם יבא משיח בשבת וי"ט וספק נזירות להקל אבל שבתות אחרות אף על גב דספק הם אינה מפקעת נזירות שחלה עליו וכבר הקשו עליו הכ"מ והלחם משנה ז"ל דבגמרא משמע דבן דוד וודאי לא יבא בשבת וי"ט והוא ז"ל כתב דספק הוא ועוד דבגמרא אמרינן דלחומרא אזלינן בנזירות ומשום הכי אסור באחד בשבת והוא ז"ל כתב דספק נזירות להקל אם כן באחד בשבת לישתרי וכתבו ז"ל דשמעתא דעירובין אזלא כמאן דאמר ספק נזירות להחמיר אבל לדידן דקיימא לן ספק נזירות להקל בלאו הכי מותר בשבת וי"ט דילמא יש תחומין ולא יבא בן דוד בשבת אבל מאחד בשבת תיקשי לישתרי. דילמא יש תחומין ואליהו לא יבא בשבת ונראה דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דלבתר דמשני ספוקי מספקא ליה הדר ביה מכל השקלא וטריא דלעיל וכל יום שהוא יכול לבא הוי בכלל יום שבן דוד בא דע"כ הוא ז"ל מפרש גם כן כפירוש התוספות יום שראוי לבא דאי יום שבא ממש מספק לא מיתסר שמא בא. כיון דסבירא ליה ספק נזירות להקל אלא וודאי יום שראוי לבא קאמר, ואם לא בא אליהו מאתמול בשביל זה לא מיקרי אינו ראוי לבא ומוכרח לומר כן ע"פ דבריו ז"ל בהלכות מלכים בביאת אליהו ז"ל דמפשט הכתובים נראה דביאתו יהיה לפני בוא גוג וזה אחר ביאת בן דוד. ויש מן החכמים שאמרו דעתיד לבא קודם ביאת בן דוד ואלו הדברים אי אפשר לידע איך שיהיה כו' הרי דלא פסקא ליה מילתא מתי יהיה ביאת אליהו ז"ל. ובכלל דברי אגדה הסתומות גם זה בכלל א"כ לענין דין אין לתלות הדבר ושלא יהיה איזה יום ראוי לביאת בן דוד מפני שאליהו לא בא יום שלפניו כיון דהדברים חתומים בזה אלא ע"כ היתר שבתות וי"ט משום דבו עצמו ספק אם יבא בשבת וי"ט ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דמה שכתב דספק הוא לישראל אם יבא בשבת וי"ט לא נתכוין להך ספיקא אי יש תחומין למעלה מעשרה דהיה לו לבאר הך ספיקא ועוד דלפי מה שכתב הרב המגיד בפרק כ"ז מהלכות שבת דעת הרמב"ם ז"ל בתשובה דאזלינן בספיקא להקל בזה דהוי מילתא דרבנן אם כן אין לספק מחמת זה ביאת בן דוד ומי יודע אם כל גזירות חכמים וסייגים יעמדו אז ובפרט בדבר אשר כל ישראל נהגו בו היתר עד בואו ואף על גב דלדעתו ז"ל י"ב מיל ד"ת היא ובספק ד"ת אזלינן לחומרא לפי שיטתו שם דע"כ לא אמרו י"ב מיל ד"ת אלא ברה"ר דהוצאה בהם ד"ת נאסר הליכה י"ב מיל ג"כ ד"ת אבל למעלה מעשרה דליכא איסור הוצאה. ג"כ י"ב מיל אינו ד"ת כמו שכ' שם בימים ונהרות דאין י"ב מיל שם ד"ת ולא הבנתי משמעות דברי הה"מ ז"ל שם שכתב שם דבי"ב מיל אזלינן לחומרא בהך ספיקא דלמעלה מעשרה ובמאי עדיפא למעלה מעשרה באויר מימים ונהרות הא למעלה מעשרה גם כן ליכא איסור הוצאה ודברי תשובת הרמב"ם ז"ל איננו תחת ידי לעיין בו:

ועוד דלפי דבריו בהלכות מלכים דבן דוד מחייא הוא ויקום מזרע דוד וילמד לעם תורה ומצות כמבואר שם באורך. אם כן מאי ענין תחומין למעלה מעשרה לזה אלא נראה דהספק הוא אם יבא בשבת וי"ט מפני הטורח וגם אולי יהיה חוץ לתחום מבית דין הגדול אשר עליהם יבא ושקלא וטריא דשמעתין דעירובין אזלא אליבא מאן דפליג אשמואל וסבירא ליה דביאתו תהיה הכל על דרך נס אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דדעתו כשמואל דאין בין העוה"ז כו' ביאתו תהיה על הדרך שכתב הרמב"ם ז"ל וכמו שהביא ראיה מבן כוזיבא וכמ"ש הכ"מ ז"ל שם לענין מורח ודאין וליכא למיפשט הך ספיקא דתחומין למעלה מעשרה מהך ברייתא כלל אלא הספק הוא מצד עצמו ויש לפרש גם כן הא דאמר למסקלא דספוקי מספקא ליה אי יש תחומין אי אין היינו אם יהיה איסור תחומין בביאתו דאולי יגלה בתוך תחומו ואם הראשונים ז"ל לא כתבו כן אבל לפי דרכו של הרמב"ם ז"ל וודאי נראה כמ"ש יזכנו ה' לראות ביאתו ויגלה לנו נפלאות ועי' כרו"פ בבית הספק מש"כ בזה:

משנה נזיר היה שמואל כו'. עיין תוס' י"ט במתניתין ומה שכתוב בזה בריש מכילתין ועיין בא"מ ז"ל:

ובענין מחלוקתם דמר דריש מורה על נזירות ומר דריש על מורא בשר ודם נראה דלדבר גדול נתכוונו וביארו בזה בסוף מכילתין מעלת הנזירות על צד השלימות כי עיקר כוונתה ללחום מלחמת מצוה מלחמת היצר ולקדש עצמו גם במותר לו וכהך עובדא דשמעון הצדיק באדם אחד יפה עינים כו' ופחז יצרי עלי כו' וזש"א העבודה שאגלחך לשמים כי נתלבש בכח וגבורה למשול ביצרו עליו ועל מחנהו הם כחות מבקשי המותרות אשר השערות רומזות עליהם. ונדר שיגלחם לשמים שישעבד את כולם לרצון שמים וליחדם לעבודתו ולזה נאמר בנזיר כי נזר אלהיו על ראשו כי מעוטר הוא בכתר שמים ונותנין לו כח ועוז לשלול שלל ולבוז בז ולהוציא ממסגר אסיר המה כחותיו האסורים ויושבים בחשך לא ראו אור ועל זה אמרו חז"ל על כלל עם הישראלי כל ישראל בני מלכים הם כי כתרם גדול כו' ובידם לנצח המלחמה הגדולה מלחמת היצר כמאמר החסיד ע"ז בחובת הלבבות וע"ז התכלית נצטוינו להעמיד מלך בישראל לא לבקש גדולה וכבוד המדומה כי אדרבה הוזהר ע"ז להתרחק מן המותרות כאמור שלש פעמים לא ירבה כו' כנגד ג' כחות הראשיות אשר לא טובים המה הקנאה והתאוה והכבוד לא ירבה לו נשים אזהרה על התאוה הרעה לא ירבה לו סוסים אזהרה על הקנאה אשר היא מביאה לידי מחלוקת להסיג גבול אחרים ולצאת מגבולו ולא ירבה לו כסף כנגד כבוד המדומה אשר ישימו זהב כסלם להתכבד במה שאינו שלהם כטבע מושלי הכסילים אשר ירדפו אחרי ההבל להרבות קנאתם ותאותם וכבודם. לא כן הוא מלך בישראל אשר המלוכה שלו היא חלק אלוה ממעל ותכלית ממשלתו היא למשול בכח הרע וכל מחנהו לשלול שלל ולבוז בז לקרב הכל לחפץ בוראם והיתה לה' המלוכה ולזאת אמרו במדרש כי עד שלא נולד שמואל היתה ב"ק מכרזת כי עתיד להוולד נביא אחד ושמו שמואל והוא יושיע את ישראל ולא מצינו כזאת טרם יולדו שארי הנביאים הקדושים והוא לכוונה הנ"ל כי באמת תשוקת כל ברואי שמים וארץ בהגלות כבוד מלכותו יתברך לבער את הרע אשר הוא למסך מבדיל לקבלת טוב העליון לכל ברואיו וכמו שנא' ישמחו השמים כו' ויאמרו כו' כי יהי' רוב השמחה והגילה לשמים וארץ כאשר יאמרו ה' מלך כי יקבלו כולם טובו וחסדו בלי שום מסך מבדיל ויתענגו כולם מזיו כבודו יתברך ומי אשר הוכשר לזה הוא הנביא שמואל אשר הוכן למשוח המלכים עד שבאה המלוכה לדוד מלכנו והוא וזרעו מוכנים המה לקיים חפץ בוראם לשעבד כולם לעבודתו. ולזה נאמרו דברים אלו בשירת חנה כל השעבודים והגאולות כמבואר בתרגום יונתן ובהשקפה ראשונה אינו מובן מה ענינם לשירת חנה אבל הדברים מבוארים כנ"ל כי נבאה על גאולת מלכות שמים על ידי בנה והיא אשר עמדה לנו בכל גאולות שעברו וגם בגאולה אחרונה במהרה בימינו ולזאת טרם יוולד הנביא הנאמן ההוא יצא הב"ק לבשר לברואי עולם כי עתיד לבוא מושיע ויתגלגל ויסתם הדבר עד גמר הישועה לעולם וע"ז המכוון הוא דעת ר' נהוראי נזיר היה שמואל כו' דמשום מה הוכשר להגדולה הזאת שע"י יבנה בית מלכות שמים לעולם מפני שהוא היה נזיר ונבדל וזכה לנזר אלהיו על ראשו ומשל ממשל רב על כל הכחות המתנגדות ואין כמוהו אשר התרחק מהמותרות כמו שאמרו חז"ל הרוצה שלא ליהנות כו' ע"כ הוכשר הוא להגלות על ידו המלוכה הגדולה ללחום מלחמת ה' הגדולה עד שיבוא שלום בעולם באין שטן כו' ודעת ר' יוסי הוא אשר גם מורא בשר ודם לא עלה על ראשו להורות ע"ש סוף המלוכה אשר כולם ישלימו ולא יעלה שום מורא על הראש ואמר לו רבי נהוראי והלא כבר עלה כו' כי הבחינה הזאת עדיין לא נגלית בעולם. עד עת קץ שיבוא השלום לעולם:

ועל זה הכוונה אמר ליה רב לחייא בריה חטוף ואכול חטוף ובריך כי ענין האכילה ג"כ מלחמה גדולה היא בהתגברות כח התאוה ואם יאכל בכח הזה ימשול עליו המאכל להגביר בתוכו כח התאוה ולא די לו שלא תהיה לו האכילה הזאת לעזר אלא עוד יזיק לו לשלול כחות נפשו אל מסגר התאוות ע"כ תיקנו ז"ל לברך קודם אכילתו לקרב את האכילה ההיא לכבוד בוראו והוא ישלול שלל ניצוצי קודש אשר בכח האכילה ההיא ולזה נדמה שולחנו של אדם למזבח כמה שנאמר במזבח בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. כי זה הוא סגולת הקרבנות לשלול שלל להוציא מפי הרע את בלעו כנודע. והאכילה גם כן היא על הכוונה הזאת ויש לפרש בזה מה שנאמר כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך תיבת ללחום מתפרש גם כן לשון מלחמה כי עיקר המלחמה הוא בעת עסקי האדם בעניני הרשות כמו האכילה והדומה לה אשר יתגבר עליו כח המושל מלך הזקן כו' בין תבין את אשר לפניך ושמת שכין כו'. אם בעל נפש אתה אם תשמור את נפשך ראה והתגבר וחגור כלי מלחמה נגדו כי אכול ושתה יאמר לך יפתה אותך אל האכילה ולבו בל עמך כי לא לטובתך יעשה זאת כי אם לרעתך לצוד את נפשך ע"כ אמר חטוף ובריך התגבר אתה בברכתך ותשלול שלל ממנו ויובן בזה הדוגמא מגוליירין והגבורים כי כמו כן הוא המברך הוא המתגרה עם מושל הרע לשלול שלל ממנו והעונה אמן מקיים הברכה וגומר הנצחון ע"כ אמרו גדול העונה אמן כו' ואידך תנא סבירא ליה כי הראשון אשר התחיל במלאכת המלחמה ההיא ממהרין ליתן לו שכרו וסיים בתכלית דבר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם כי סוף דבר עיקר כלי קרב למלחמה ההיא הוא עסק התורה והמה מרבים שלום בעולם ובראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין להכניעו ולהשפילו לבל ירים ראש הרחמן הוא יתן חלקנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו וידבר שלום אל עמו ואל חסידיו עד עולם:

סליק מסכת נזיר בסייעתא דשמיא

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף