צל"ח/חולין/פט/ב

צל"ח חולין פט ב

פרק שביעי דף פ"ט ע"ב

בחולין ובמוקדשין. בגמ' מקשה מוקדשין פשיטא. והנה לדידי יפלא לאידך גיסא למה ינהוג במוקדשין וניתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת דגיד ועיין בסוגיא דזבחים (דף צז ע"ב) ובתוס' שם בד"ה ניתי עשה. ולא מבעי לרב אשי דמשני שם יקדש עשה וכו' וא"כ לדידיה עשה דוחה ל"ת אפילו במקדש אלא אפילו לרבא דמשני שם אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אעפ"כ קושייתי במקומה עומדת דאטו לא תעשה דגיד ל"ת שבמקדש הוא וקושיא זו היא למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט לית ביה עשה דאכילת קדשים כלל:

ואולם לפי מה שפלפלתי בחדושי במס' ביצה (דף יט ע"ב) שאין באכילת קדשים מ"ט כלל רק בפסח א"כ נוכל לומר דבחטאת ואשם ושלמי צבור ופסח באמת אין איסור גיד נוהג בהם דעשה דוחה ל"ת ומשנתינו דקתני שנוהג במוקדשין היינו בקדשים קלים. ובקדשים קלים שפיר הקשה פשיטא שהרי אין שם עשה כלל. ואולי בזה יש לתרץ לקמן (דף צ ע"ב) גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה דלכל הדוחקים שנדחקו רש"י ותוס' שם מה ענין שלמים הנאכלים בכל העיר לאמה שבעזרה ונדחקו בזה הרבה ואכתי קשה תנא גופיה למה נקט שלמים ולא נקט חטאת ואשם או הוה ליה למכלל כל הקדשים הנאכלים וכך הוה ליה למימר ג"ה של עולה חולצו לתפוח ושל שאר קדשים מכבדו לאמה. ולפי מ"ש ניחא דבחטאת ושאר קדשי קדשים עשה דוחה ל"ת ואוכל הכהן גם את ג"ה:

אלא דקשיא הרי בפסח ג"כ שנינו העצמות והגידין ישרפו בששה עשר ועיין לקמן (דף צ ע"ב) והרי בפסח ודאי אכילתו מ"ע וא"כ ניכלינהו ואי שניתותרו היינו נותר כדפריך לקמן ואי נימא דס"ל לתנא דהך משנה אין בגידין בנ"ט וליכא מ"ע באכילתו א"כ פשיטא קשה למה ישרופו לישדינהו ואפילו גידין דהתירא אם אין בהם טעם לישדינהו:

ונראה דאין עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דג"ה מטעם המבואר בירושלמי והובא במס' קדושין (דף לח ע"א) בתוס' ד"ה דאקריב עומר שאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת שלאחר הדבור ודבר זה הוא בירושלמי ריש פרק ב' דחלה וזה לשונו על דעתא דר' יוסי אין עשה דוחה ל"ת אלא א"כ כתובה בצדה ופירש הר"ש בריש פרק ב' דחלה דקרא אין כתוב בצדה דמצה נאמרה במצרים וחדש בביאתן לארץ ואולם מדברי התוס' שכתבו שאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת שלאחר הדבור נראה כוונת הירושלמי דכל שהפסיק מתן תורה ביניהם שזה נאמר קודם מתן תורה וזה לאחר שניתנה תורה מקרי אין כתוב בצדה ובודאי אין חילוק בין קדם העשה או קדמה ל"ת כל שא' מהם קודם סיני וא' מהם לאחר כן אין עשה דוחה ל"ת ומעתה אין עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דנ"ה דגיד הנשה נאמר ליעקב והוא ל"ת דקודם הדבור ועשה דאכילת קדשים נאמר בסיני ואינו בצדה וזהו לר' יהודה דאמר לקמן (דף ק ע"ב) דלבני יעקב נאסר ג"ה ותנא קמא דפליג התם במשנה ואמר בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו הנה התנא הזה הוא ר"ש כמבואר שם בסוגיא ור"ש ס"ל אין בגידין בנ"ט וממילא אין בו עשה דאכילת קדשים נמצא עכ"פ דלכ"ע בין לר"י ובין לר"ש אין עשה דקדשים דוחה ל"ת דג"ה:

וכל זה בשאר קדשים אבל בפסח נהפוך הוא דעשה דפסח הוא עשה דקודם הדבור שבמצרים נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה ומעתה תתהפך כחומר חותם דלר"י דלבני יעקב נאסר ג"ה נמצא העשה דפסח והל"ת דג"ה שניהם נאמרו לפני הדבור ומקרי כתוב בצדה ודוחה עשה דאכילת פסח ל"ת דג"ה אבל לרבנן דס"ל בסיני נאמר ג"ה א"כ ל"ת דג"ה הוא ל"ת דאחר הדבור ואין עשה דפסח דוחה ל"ת דג"ה אפילו אם היה בגידין נותן טעם ומעתה גם מתניתין דפסחים דתנן העצמות והגידין ישרפו בששה עשר אליבא דר' יהודה מוקי לה רב חסדא לקמן ולר"י שפיר שישרפו דלדידיה אף דסבר יש בנידון בנ"ט מ"מ אין עשה דפסח דוחה ל"ת דג"ה ולקמן בחידושינו יתבאר יותר:

שם ונוהג בבהמה ובחי' הרשב"א בתשובה סימן שס"ד פסק דג"ה נוהג באדם והביאו המשנה למלך בריש פ"ח ממ"א בסתם בלי שום חולק ולענ"ד אין דין זה מוסכם ותלוי באשלי רברבי שהרי קיי"ל אין ג"ה נוהג בטמאה ואין הטעם משום אין איסור חל על איסור דהרי קיי"ל אין בגידין בנ"ט וא"כ איסור טומאה ליכא ואמנם עיקר הטעם שאינו נוהג בטמאה הוא משום דאמר רחמנא על כן לא יאכלו בני ישראל את ג"ה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאה זו שגידה ובשרה אסור כמבואר לקמן (דף קא ע"א) וכן הוא בדברי הרמב"ם פ"ח ממ"א דין ה' ומעתה הרשב"א לשיטתו דאיהו סובר דבשר אדם מותר לגמרי מן התורה ואין בו שום איסור תורה כלל והובאו דבריו בדברי הרב המגיד פ"ב ממ"א דין ג' וא"כ לדידיה שפיר קרינן ביה לא יאכלו ג"ה שבשרו מותר וגידו אסור אבל הרמב"ם שפסק שם שבשר אדם אסור מן התורה בעשה רק שאין בו לאו ועכ"פ שוב אי אפשר לומר בו מי שבשרו מותר וא"כ אין ג"ה נוהג בו והפר"ח בסימן ע"ט סוף ס"ק ו' שכתב דג"ה של אדם לכ"ע אסור מן התורה לענ"ד לא דק דלהרמב"ם אין בו שום איסור דאיסור ג"ה אין בו כיון שבשרו אסור ואיסור עשה של אדם ג"כ אין בו שהרי אין בגידין בנ"ט ולשון הרמב"ם פ"ד ממ"א ה' י"ח האוכל מנבילה וטרפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות וגידין אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור וכו' לדעתי כוונתו שאסור מדברי סופרים אבל מן התורה לא שייך בו איסור שאין בעצמות וגידין בנותן טעם:

שם ונוהג בבהמה ובחי' וכו' ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף לעיל בריש פרק כ"ה תנן ונוהג בחי' ובעוף וכתבו התוס' שם דלמעוטי בהמה קאתי. הנה היה די להתנא באמרו שנוהג בחי' ועוף ממילא שלל בהמה ולא הוצרך לפרש שאינו נוהג בבהמה וא"כ גם במשנתינו באמרו ונוהג בבהמה וחיה ממילא שלל עוף ולמה הוצרך לפרש בהדיא ואינו נוהג בעוף ונלע"ד משום שרצה לפרש הטעם מפני שאין לו כף שנ"מ מזה לדינא או לחייב עוף כשנמצא לעוף זה הכף או לפטור בהמה כשיזדמן שלא יהיה לה כף עגול וכדמבעיא לר' ירמיה לקמן (דף צב ע"ב) אלא דלפי זה איפשט בעיא דר' ירמיה ועל כרחך בתר דידיה אזלינן דאי בתר מיניה א"כ כל עוף אין ג"ה נוהג בו וכל בהמה וחיה נוהג בו לא הוה ליה למתני במשנתינו כלל ואינו נוהג בעוף והיה די באמרו ונוהג בבהמה וחיה וממילא ממעט עוף. ולכן נלע"ד דקתני שאינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף להורות שנוהג באדם שהרי יש לו כף וכדברי הרשב"א בתשובה ואעפ"כ אין מזה קושיא למ"ש לעיל דלדעת הרמב"ם אין ג"ה נוהג באדם שהרי בשרו אסור דנוכל לומר דמשנתינו אתי כר' יהודה דסבר לבני יעקב נאסר ג"ה ועדיין לא נאסר בשר אדם אפילו בעשה אבל לפי מה דקיי"ל כר"ש שאינו נוהג בטמאה ובסיני נאמר אלא שנכתב במקומו א"כ גם באדם אינו נוהג ואל תתמה לאוקמי משנתינו כר' יהודה דלא כהלכתא שהרי רצה לאוקמי בגמרא דאיסור גיד חל על איסור ולדות קדשים שכן איסורו נוהג לבני נח והאי תנא סבר בהא כר' יהודה:

שם מוקדשין פשיטא יש לדקדק דלמא הא קמ"ל דאפילו קדשים שאינן נאכלים ג"ה נוהג בהם ושלא תאמר מי כתיב לא יאכל המזבח והרי אשכחן לקמן דפליגי בזה אם נוהג למזבח וממילא לא שייך למימר מוקדשין פשיטא ואם נימא דקושיית הגמרא היא לר' חייא ב"י לקמן (דף צ ע"א) דאמר ל"ש אלא קדשים הנאכלים וכו' ולדידיה מקשה פשיטא אכתי קשה כיון שדבר זה אם נוהג למזבח הוא פלוגתא דתנאי רבי ורבנן לקמן (דף צ ע"ב) וא"כ מה בכך דרחב"י סובר שאינו נוהג למזבח איהו סבר כרבי ומשנתינו מוקי כרבנן בשלמא לשטת רש"י בזבחים (דף פו ע"א) ד"ה מאן שמעת ליה דסתם משנה שם בזבחים כרבי אתיא א"כ ליכא לאוקמי משנתינו כרבנן דא"כ קשיא סתמא אסתמא אבל לשטת התוס' שם בזבחים דסתם משנה שם כרבנן אתיא א"כ קשה דלמא גם משנתינו כרבנן וגיד נוהג אף למזבח והא גופה קמ"ל שנוהג למזבח. ונראה שאם עיקר הרבותא שנוהג למזבח לא הוה ליה למימר במשנתינו רבותא שנוהג במוקדשין וכך הוה ליה למתני בין להדיוט בין למזבח והא דקאמרי לקמן (דף צ ע"א) אחד קדשים הנאכלים וכו' יבואר לקמן:

שם גמרא אלא הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר נוהג בשליל כו'. הנה אף דהוה אשמעינן דין זה דנוהג בשליל אכתי הוה אמינא דקדשים שהוא איסור חמור מבטל איסור גיד מלחול עמו אפילו בבת אחת ועיין בתוס' לקמן (דף צ) ד"ה במבכרת ושם באוקימתא דמבכרת היה די אי אשמעינן דנוהג בשליל וממילא נוהג במבכרת דודאי אין איסור אף שהוא חמור מבטל איסור הקדום אף שהוא קל וכמו שאמר בריש הסוגיא מוקדשין פשיטא משום דמוקדשים וכו' ולכן הוצרך רש"י שם לפרש דממ"נ חייל ואשמעינן דלכ"ע חייל אפילו למ"ד אינו נוהג בשליל אעפ"כ אין איסור מבכרת מבטל איסור גיד הבא עמו יחד. אבל אין לומר שעיקר החידוש שאין איסור קדשים קדום דהרי מבכרת מלתא דפשיטא הוא דברחם הוא דקדוש אבל באוקימתא שניה שם דולדות קדשים בהוייתן הן קדושים שפיר הוצרך התנא לומר בפירוש נוהג בקדשים אף אי הוה תני דנוהג בשליל אכתי הוה אמינא דגם ולדות קדשים במעי אמן קדשי ונמצא אכתי קדשים ובזה תבין דברי רש"י ששינה בפירושו בין אוקימתא דמבכרת ובין אוקימתא דולדות בהוייתן הם קדושים ודו"ק:

שם בגמרא מוקדשין פשיטא וכו'. הנה אם נימא דגם בקדשים שאין נאכלין נוהג ג"ה לגבוה א"כ דלמא מתני' הא קמ"ל דנוהג במוקדשין אפילו למזבח שלא תאמר מי כתיב לא יאכל המזבח. ואם נימא דסוגיא זו היא למ"ד שאינו נוהג בקדשים שאינן נאכלים ולדידי' מקשה מוקדשין פשיטא דלדידיה מתניתין להדיוט איירי אכתי קשה כיון שזהו ג"כ פלוגתא דתנאי וא"כ דלמא מתניתין כתנא דס"ל דנוהג לגבוה דהיינו רבנן דרבי ואם נימא דקושיית המקשה שהקשה פשיטא הוא לרב פפא בלישנא קמא ולרב חסדא דלדידהו ליכא בזה פלוגתא דתנאי כלל וכמו שכתב מהרש"א בסוף שמעתין. אמנם לדידי קשיא דאיך אפשר לומר דליכא שום תנא דס"ל דנוהג למזבח הא איתא לקמן בסוף שמעתין תניא כוותיה דרב הונא ג"ה של שלמים מכבדו לאמה ושל עולה חולצו לתפוח וא"כ על כרחך צריכין אנו לומר שרב פפא וכן רב חסדא לא ידעו מברייתא זו ואם כן מי הכריחו להמרש"א לומר דרב פפא ורב חסדא לא מפרשי פלוגתייהו דרבי ורבנן בהכי שזה דוחק שלכאורה אי לא בהכי פליגי במה פליגי ומה חסר לו להמרש"א לומר שגם מברייתא זו לא ידעו ובשלמא לשטת תוס' בזבחים (דף פו ע"א) בד"ה מאן שמעת וכו' דמתניתין דהתם כרבנן אתיא ולהכי תנן פירשו לא יעלו ולא תנן פירשו ירדו וא"כ מתניתין אי אפשר לומר שלא ידעו האמוראים וכיון שידעו דברי רבנן א"כ על כרחך לפי אוקימתא דרנב"י טעמייהו דרבנן דקרא מרבי פירשו דליכא למימר דמרבי מחוברין דאיסורא דבעינן ממשקה ישראל ולכך הוצרך מהרש"א לומר דרב פפא לא מפרש טעמייהו דרבנן בהכי ובזה ניחא לן דלכאורה אי לא בהכי מפרש פלוגתייהו א"כ במה מפרש לה ולדידי ניחא ע"פ מה שכתבו התוס' בד"ה פירשו ירדו וכו' שכתבו דאי לאו ברייתא קמייתא הוה אמינא דרבנן מרבו כל מה שנוכל לרבות וכו' ע"ש וכיון דרב פפא לא ידע הברייתות רק המשנה דזבחים א"כ שפיר הוה מצי רב פפא לפרש טעמייהו דרבנן כמו שכתבו התוס' כנ"ל. וגם חוץ לדרכינו אמרתי לפרש דברי מהרש"א דרב פפא ורב חסדא לא מפרשו פלוגתייהו בהכי היינו שהם מפרשים בהיפך דלרבי ס"ל הסברא החיצונה דבעינן ממשקה ישראל וצריך קרא לרבויי מחוברין דאיסורא ולכך לא מרבו פירשו כלל ורבנן סברי דמסברא החיצונה ג"כ אין צריך ריבוי מחוברין אפילו דאיסורא דמי כתיב לא יאכל המזבח ועל כרחך קרא לרבויי פירשו אתי והא דנקט רש"י הטעם דמי כתיב ולא יאכל המזבח ולא נקט הטעם מוהקטיר היינו משום דרש"י נקט הטעם שהוא לפי פירוש זה אליבא דרבנן. וכל זה לסוגיית התוס' בזבחים דסתם משנה דהתם כרבנן אבל לרש"י שם בזבחים שפירש דמתניתין דהתם כרבי אתי וא"כ שפיר נוכל לומר שרב פפא ורב חסדא לא ידעו הברייתות כלל ואף שידעו המשנה דזבחים אדרבא הוה ניחא יותר דמתניתין רבי היא ולרבי מחוברין דאיסורא יעלו. ואמנם בזה נבין כוונת המהרש"א שהעמיד עיקר דבריו על פרש"י שפירש הטעם משום מי כתיב לא יאכל המזבח ולא העמיד עיקר דבריו על רב פפא בעצמו שמדאמר רב פפא דלא פליגי למזבח כלל מכלל דלא מפרש פלוגתייהו בהכי דאל"כ מה חסר לו לרב פפא לומר דגם אמוראי פליגי בהכי ואם נימא דלרב פפא בעצמו שפיר נוכל לומר דפירש פלוגתייהו דתנאי בהכי אלא דלהכי לא מוקי פלוגתייהו דאמוראי בהכי דנראה לו דוחק לומר דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי דא"כ הוה ליה למר לומר הלכה כרבי ולמר לומר הלכה כרבנן. א"כ קשה גם עתה שפירש רב פפא דברי רחב"י לענין להעלותו א"כ הוה ליה למימר הלכה כרבי. ולפי מ"ש ניחא דעל רב פפא איכא דלא ידע מהברייתא כלל ומתניתין ידע ואדרבא משום הכי דידע המשנה ולהמשנה מותר להעלותו לכן לא מוקי פלוגתייהו למזבח כלל ולעולם שגם רב פפא פירש טעם המשנה משום דכתיב והקטיר אבל על רש"י שפירש טעם הדבר דמי כתיב ולא יאכל שפיר פירש מהרש"א כנ"ל. ובמה שהבאתי סוגיית התוספות בזבחים דמתניתין דהתם כרבנן ומודו רבנן דלא יעלו ולא פליגי על רבי אלא במה דאמר ירדו נראה לתרץ שיטת הרמב"ם בפ"ו ממע"ק שם הלכה ד' הקשה הלח"מ שכיון שפסק הרמב"ם שם הלכה ב' אם פירשו לא יעלו א"כ פסק כרבי וא"כ איך פסק בהלכה ד' ומסיר גיד הנשה בראשו של מזבח דהיינו כרבנן ולפי מה שכתבו התוס' אין כאן קושיא דפסק הכל כרבנן דגם רבנן מודו דלא יעלו אמנם צריך לומר דעיקר קושיית הלח"מ ממה דפסק הרמב"ם בפה"מ פרק ג' הלכה ט"ז העצמות והגידים והקרנים בזמן שאינן מחוברים אם עלו ירדו ואני אומר שגם מהך ג"כ לא קשה ועל כרחך הרמב"ם כרבנן פסק דאי כרבי הרי רבי אמר רבותא יותר פירשו אפילו בראשו של מזבח ירדו דהיינו שפירשו בהיותם כבר בראשו של מזבח שאז העלה אותו בהיתר גמור בהיותם מחוברים ואפ"ה ירדו ולמה זה אמר הרמב"ם בזמן שאינן מחוברים אם עלו ירדו דמשמע שכבר לא היו מחוברים קודם שעלו לכן נלע"ד דגם רבנן לא פליגי ארבי כי אם במה שסובר שגם בפירשו בראשו של מזבח ירדו ולדידהו ס"ל דוהקטיר הכל מרבה פירשו בראשו של מזבח אבל פירשו למטה קודם שעלו לא מרבי להו קרא והרמב"ם פסק לגמרי כרבנן:

ונחזור לדברי הגמרא שהקשה מוקדשין פשיטא והקשיתי דלמא משנתינו כרבנן דרבי וקמ"ל דנוהג למזבח בשלמא לשיטת רש"י בזבחים דסתם מתניתין דתנן שם פירשו לא יעלו כרבי אתיא א"כ לא הוה יכול לפרש משנתינו דמוקדשין היינו למזבח דא"כ הוה קשה סתמא דהכא אסתמא בזבחים אבל לשטת התוס' בזבחים דסתם משנה דהתם כרבנן הדרא קושיא לדוכתא:

ונראה דלא שייך לפרש מוקדשין היינו למזבח דא"כ הכי הוה ליה למימר נוהג להדיוט ולמזבח שהרי עיקר רבותא דקדשים היינו למזבח והא דאמר לקמן אחד קדשים הנאכלין וכו' ולא קאמר לשון להדיוט ולמזבח הנה כאשר נדקדק בדברי רב פפא דקאמר ולא פליגי כאן להלקותו כאן להעלותו ולפי פרש"י דברי רב פפא נאמרו מהופכים ואפכא הוה ליה למימר כאן להעלותו כאן להלקותו שהרי דברי רחב"י אמורים בגמרא קודם דברי ר' יוחנן וכדרך שאמרו באיכא דאמרי כאן לחלצו כאן להעלותו שהקדים לחלצו דהיינו דרחב"י דאמר קדשים שאין נאכלין אין איסור גיד נוהג בהם היינו לחלצו ור' יוחנן מיירי להעלותו. ונראה ע"פ מה שהקשה התוספות בד"ה קדשים דאיסור כרת וכו' והקשו התוס' דמשמע דשלמים לאחר זריקה אף שכבר מותרים אף לזרים אין איסור גיד נוהג מדלא אשכח אוקימתא רק במבכרת והקשו למה לא יחול אז איסור גיד ולי נראה דודאי אחר זריקה נוהג איסור גיד והא דלא מוקי בשלמים אחר זריקה היינו משום דמלתא דפשיטא דחל כיון דשוב ליכא איסור קדשים. אמנם כאשר זכינו לסברת התוס' שיש סברא לומר דגיד צריך שיחול מחיים א"כ שוב איכא לאוקמי משנתינו אחר זריקה וא"ת פשיטא יש לומר דקמ"ל לאפוקי מסברת התוס' וקמ"ל דאף דלא חל מחיים חל עתה ולענ"ד אלו הם דברי רחב"י בעצמו שאמר לא שנו אלא קדשים הנאכלים אז חייל איסור גיד בוולדות קדשים לאחר זריקה אבל קדשים שאין נאכלים לא וס"ל לרחב"י דממעי אמן הם קדושים ולכך לא חל איסור גיד על איסור קדשים וא"ת קדשים שאין נאכלים היינו עולה דליתא בנקבה איך משכחת לה ולדות קדשים עולה יש לומר דמיירי שהקדישו בעודו במעי אמו שאמר מה שבמעי פרה זו אם זכר יהיה עולה ור' יוחנן אמר אחד קדשים הנאכלים וכו' ועל זה באו דברי רב פפא על הסדר כאן להלקותו דהיינו רחב"י דאמר שאינו נוהג מיירי להלקותו אם אכלו ההדיוט אינו נוהג שאין איסור חל על איסור ור' יוחנן אמר שנוהג היינו להעלותו למזבח נוהג וא"ת כיון דנוהג להעלותו א"כ למה לא יהיה נוהג להלקותו והא הוה איסור מוסיף שאיתוסף איסור לגבוה וכמו שהקשו התוס' בסוף דבור המתחיל קדשים דאיסור כרת ע"ש יש לומר דהרי לר' יוחנן קיימינן ור' יוחנן לא ס"ל איסור מוסיף כדמוכח (בדף קג ע"א) בתוס' בדבור המתחיל מר סבר ר' יוחנן וכו' ואולי גם רחב"י יסבור בזה כר' יוחנן ועכ"פ מוכח מדברי רחב"י דס"ל במעי אמן הם קדושים דאל"כ גם עולה שהקדיש הולד בעודו במעי אמו לא היה אפשר לקדושה לחול עד שיצא מרחם ולפי זה מתורץ קושיית הכ"מ פ"ד מה' תמורה הלכה ג' שהקשה למה פסק הרמב"ם וולדות קדשים במעי אמן הם קדושים והרי רשב"ג פסק בהוויתן קדושים וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ולפי זה הפירוש שלי בגמ' אמר רב פפא להלקותו לכ"ע לא לקי והיינו משום אין איסור חל על איסור ומוכח דבמעי אמן קדושים וכל הני איכא דאמרי שאחר זה אמרי להעלותו פליגי אבל לא נחלק שוב שום אחד שיסבור להלקותו ומוכח כדברי הרמב"ם:

וע"פ פירוש הנ"ל נלע"ד דברי הרב המגיד נכונים שבפרק ח' ממ"א שפסק הרמב"ם שגיד הנשה נוהג בקדשים א' קדשים הנאכלים וא' קדשים שאין נאכלין כתב הרב המגיד שפסק כר' יוחנן והקשה הלח"מ בפ"ו ממעשה קרבנות שהרי במ"א לענין להדיוט מיירי הרמב"ם ובזה לא נחלקו רחב"י ור"י כלל וא"כ למה הוצרך הה"מ לומר שפסק כר' יוחנן ולפי פירוש שלי ניחא שהרמב"ם כללא כייל שנוהג בכל הקדשים ומשמע אפילו ולדות קדשים והרי הרמב"ם פסק דבמעי אמן הם קדושים וא"כ אין איסור חל על איסור אמנם כיון דפסק כר' יוחנן שנוהג למזבח א"כ ממילא הוה איסור מוסיף להדיוט כקושיית התוס' ואף שפירשתי דברי ר"פ להלקותו מודה ר' יוחנן דלא לקי היינו ר' יוחנן לשיטתו דלא ס"ל איסור מוסיף אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל איסור מוסיף:

אלא דלפי מ"ש דגם עולה משכחת במעי אמו א"כ קשה על הרמב"ם שכתב שאם אכל גיד הנשה של עולה חייב שתים למה נקט דוקא עולה והלא גם בכל הקדשים אם אכל לפני זריקה או בק"ק שאכלם זר שייך דין זה ובשלמא מה דנקט בגמרא (דף קא ע"א) מודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה ולא נקט שאר קדשים היינו משום דהני חכמים דפליגי אר"מ לית להו איסור כולל לחודא שהרי פטרי בג"ה של נבילה שאינו חייב משום נבילה אף שהוא כולל אלא צריכה לדידהו שיהי' כולל וחמיר כדאיתא שם בסוגיא ואומר אני דלא מקרי חמור אלא ביש באיסור זה חומר שאין בחבירו ובחבירו ליכא שום חומר שלא יהי' בזה דאל"כ שיש גם איזה חומר בחבירו שאין בזה לא מקרי חמור כדמוכח שם בסוגיא דטומאת הגוף לא מקרי איסור חמור נגד טומאת בשר אף שטומאת הגוף בכרת הואיל ויש גם חומר בבשר שאין לו טהרה במקוה ולפי זה כל הקדשים לא מקרי איסור חמור נגד גיד אף שיש בהם חומר שאיסור הנאה המה וכן יש בהם כרת מ"מ יש בהם צד קל שיש היתר לאיסורייהו בזריקת קדשים קלים לכל ישראל וקדשי קדשים לכהנים אבל גיד אין שום היתר לאיסורו ולכך לא מיקרי שום א' איסור חמור ולכך נקט דוקא עולה שאין לו שום היתר אבל הרמב"ם פסק איסור כולל אפילו באינו חמור שהרי מחייב בנבילה שתים א"כ למה נקט דוקא עולה:

ועל פי מ"ש נראה לתרץ דברי התוספות בד"ה איסור גיד איכא שהקשו וא"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה לא אתא איסור מוקדשים וחל משום דלית ליה איסור חל על איסור אף באיסור חמור ואיסור כולל. ולכאורה יש להקשות א"כ למה פליג ר"י בסיפא בטמאה ולמה לא פליג כאן בקדשים דהרי ר"י סבר דאיסור חמור חל על איסור אפילו אינו כולל ק"ו בקדשים דהוה כולל וחמיר. ועל פי פשוטן של דברים נלע"ד דאי הוה פליג ר"י בקדשים אכתי לא הוה שמעינן דפליג בטמאה דאף דסובר דקדשים חיילי על גיד היינו משום דהוה חמור וכולל אבל גיד שיחול על טמאה שאינו רק חמור ולא כולל לא הוה שמעינן אבל השתא דפליג בטמאה ממילא שמעינן דפליג בקדשים. אלא דאיפכא קשה דאי הוה מוקי טעמא דמתניתין משום אין איסור קדשים חל על גיד א"כ כבר מוכח דלית ליה להאי תנא איסור כולל וחמור וק"ו דלית ליה חמור לחודיה בלי כולל א"כ למה הוצרך התנא להשיב לר"י גבי טמאה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ותיפוק ליה אפילו נאמר לבני יעקב והרי לדידיה לא מהני חמור ואף שיש לומר דלדברי ר"י הוא דהשיב כן דלדידי לית לי חמור כלל אלא אפילו דאית לך מ"מ זה אינו חמור דבסיני נאמר מ"מ אכתי קשה על ר' יהודה דאיתא התם במשנה אמר ר"י והלא לבני יעקב נאסר ומלשון אמר משמע דלת"ק השיב כן והרי כבר שמע ר' יוחנן מדברי הת"ק גבי קדשים דלית ליה חמור כלל אפילו בכולל וק"ו דלית ליה חמור לחוד. ולפי מ"ש ניחא דגיד וקדשים לא מקרי זה נגד זה חמור גמור אפילו קדשים שהם בכרת מ"מ יש גם לגיד חומרא שאין היתר לאיסורו משא"כ גיד נגד טמאה אי נאמר לבני יעקב יש לגיד חומר שאין בטמאה אבל ליכא בטמאה חומר שלא יהיה בגיד:

ונחזור לראשונים דסוגיא זו אתיא אפילו למ"ד איסור גיד נוהג לגבוה מ"מ ליכא לאוקמי מוקדשין למזבח דא"כ לא הוה ליה למימר לשון חולין וקדשים אלא הוה ליה למימר לשון הדיוט ומזבח אלא דקשיא א"כ לאיכא דאמרי דרב פפא כאן להעלותו כאן לחלצו א"כ תרווייהו רחכ"י ור' יוחנן למזבח מיירי למה נקטו לשון קדשים נאכלין ואין נאכלין הוה לרחב"י למימר לא שנו אלא להדיוט אבל למזבח לא ור"י אמר אפילו למזבח נראה לע"ד דללישנא קמא דר"פ להעלותו לכ"ע אסור להלקותו להדיוט לכ"ע לא לקי והיינו צריכין לומר דגם רחב"י לית ליה מוסיף ועכשיו קאמר דלהעלותו לכ"ע אסור ולחלצו לכ"ע אינו צריך וא"כ שפיר קאי רחב"י לענין הדיוט דקדשים שאינן נאכלים אין איסור חל על איסור וזריקה לא התירה איסור קדשים בעולה ומוסיף ליכא דלחלצו לכ"ע אינו צריך וכיון שמחוברים יעלו לא מחשב מוסיף:

ובמה שכתבתי ניחא דברי התוספות בדבור המתחיל ואתי איסור מוקדשין וכו' איסור מוקדשים דחמיר וכו' ולכאורה למה להו הטעם משום חמור ותיפוק להו דקדשים הוה כולל. והוה ניחא לי דאם איתא דאית ליה להאי תנא כולל לשמעינן נבילה דאתי נבילה וחייל על איסור גיד אלא ודאי דלית ליה להאי תנא כולל אמנם לפי מה שעלה על דעתינו מתחלה דהאי סוגיא לא אזלא אלא למ"ד אינו נוהג למזבח א"כ אכתי קשה למה לא אמרו התוס' דקדשים חייל משום כולל והא דלא נקט נבילה משום דאדרבא נבילה פשיטא דחייל ע"פ מה שכתב התוס' לקמן (דף קא ע"א) בד"ה מאן האי תנא וכו' וא"ת איסור מוסיף הוא דמיגו דאיתוסף איסור לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי להדיוט וי"ל דסבר כמ"ד בריש פרקין דג"ה נמי אסור לגבוה ע"ש בתוס' ולפי זה סוגיא זו דהכא אי אתי למ"ד אינו נוהג לגבוה שפיר הוה נבילה מוסיף ונקט התנא קדשים שהוא רק כולל שהוא רבותא יותר ומי הכריחם להתוס' לומר משום חמור אבל לפי מ"ש דסוגיא זו כמ"ד נוהג לגבוה שפיר קשה לשמעינן נבילה דג"כ הוה כולל והוצרכו התוספות לומר דקדשים הוה חמור:

ובמה שכתבתי ניחא לי דברי רש"י שפירש בד"ה יש בגידין וכו' ושמעינן מינה תרתי וכו' ולאפוקי ממ"ד בהאי פרקא אין בגידין בנ"ט וכו' ולכאורה קשה למה לא אמר ג"כ ולאפוקי ממ"ד אין איסור חל על איסור ונראה דכוונת רש"י אף דאנן תרתי שמעינן מינה מ"מ התנא לא היה כוונתו אלא לאפוקי ממ"ד אין בגידין בנ"ט אבל דבר זה דאיסור חל על איסור היה כל כך פשוט בעיני התנא עד שלא נחשב שום חידוש בעיניו כלל דהרי מתניתין ר"מ היא מדמחייב בשליל ור"מ ס"ל אפילו נבילה חל על גיד אף שאין נבילה איסור חמור וא"כ אי ס"ד דכוונת התנא להשמיענו דבר זה לחידוש למה לא נקט נבילה אלא על כרחך שאין כוונתו כלל על זה שזה היה פשוט בעיניו ועיקר הכוונה לענין יש בגידין בנ"ט ולענין זה אין חידוש בנבילה יותר מקדשים:

ובמה שכתבתי ניחא מ"ש התוספות ואע"ג דתנן ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד חייל על איסור טמאה וקשיא ליה להמהרש"א למה לא כתבו התוס' שהטעם מי שבשרו מותר וכמו שכתבו בדבור שאחר זה ודברי מהרש"א דחוקים מאד ולמה שכתבתי דבלא"ה הוכרחו התוספות לחדש דקדשים חמור דאל"כ קשה למה לא נקט נבילה:

עוד נלע"ד לתרץ מה שלא דחו התוס' כאן דמתניתין דלקמן הטעם מי שבשרו מותר ונלע"ד דלא שייך לימוד זה מי שבשרו מותר אלא אי אמרינן אין בגידין בנ"ט דהא לכאורה קשה היכן נזכר דיוק זה בפסוק שדוקא מי שבשרו מותר ובשלמא באמ"ה (דף קב ע"א) דדרשי ג"כ רבנן כל שבשרו מותר היינו משום דשם נזכר בשר בקרא לא תאכל הנפש עם הבשר אבל כאן מי כתיב בשר בקרא. ונראה משום דאי אין בגידין בנ"ט אז לא שייך בו אכילה כלל והך לא יאכלו היינו הנאה כמו שכתב התוס' בפסחים (דף קב ע"א) ד"ה ור"ש וא"כ קשה כיון דלא שייך בו אכילה וא"כ גם על האכילה שאוכל לאו משום אוכל חייב אלא משום נהנה א"כ לכתוב רחמנא לא יהנה כדמקשה הגמרא גבי שור הנסקל במסכת ב"ק (דף מא ע"א) אלא ודאי דאתי לדיוקא גיד לא תאכל אבל בשר תאכל ולמידק מי שבשרו מותר ואי הוה כתיב לא יהנה לא הוה דייקינן כלל ואי הוה דייקינן היה הדיוק מי שבשרו מותר בהנאה והרי גם טמאה מותר בהנאה. וא"כ כל זה למ"ד אין בגידין בנ"ט אבל למ"ד יש בגידין בנ"ט ליכא למידק כלל מי שבשרו מותר. ועל כרחך הטעם משום אין איסור חל על איסור ולכך כאן דקיימינן דיש בגידין בנ"ט לא הוה אפשר להתוס' למימר שהטעם משום מי שבשרו וכו' אבל בדבור שאחריו דקיימינן דאין בגידין בנ"ט שפיר כתבו שהטעם כדאמר ר"ש. אלא דקשיא והרי בד"ה בוולדות קדשים וכו' ששם קיימינן דיש בגידין בנ"ט כדמוכח ממתניתין דירך שנתבשל בה גיד הנשה ואעפ"כ כתבו התוספות בסוף הדבור לפרש הטעם משום מי שבשרו מותר נראה לע"ל דשם מקשים התוספות אמאי פריך ממתניתין דנזיר ולא פריך ממתניתין דאינו נוהג בטמאה. והיינו אם יכול להקשות ממתני' דטמאה לחוד אבל אם לא היה יכול להקשות מהך לחוד כי אם בצירוף עוד משנה אחרת יותר ניחא לאקשויי ממתניתין דנזיר לחוד וזה כוונת התוספות דמתניתין דאינו נוהג בטמאה לחוד לא קשה שהיה אפשר לפרש כדר"ש ולמימר באמת דאין בגידין בנ"ט והיה צריך להקדים עוד משנה דירך ולכך מקשה מנזיר שממשנה זו לחודא עכ"פ קשה על דבריו דאמר דתרווייהו בהדי הדדי קאתי דהא על כרחך לאו בהדדי קאתי:

והנה עד עתה כתבתי לפרש דסוגיא זו יכולה להתפרש גם למ"ד נוהג לגבוה ועכשיו אני אומר דעל כרחך תנא דהאי פרקא דידן סובר דנוהג לגבוה דהרי כבר הוכחתי דלא מקרי חמור כי אם באין במה שכנגדו שום חומר אחר שאין בזה וא"כ אי ס"ד דגיד הנשה מותר למזבח א"כ יש חומר בטמאה מה שאין בגיד שהרי גיד מותר למזבח וטמאה אסור למזבח. ואפילו תימא דזה לאו משום חומר דטמאה היא שהרי מה שאינו שור ועז וכבש אף שהוא טהור הרי הוא אסור למזבח כגון חיה טהורה זה אינו שבזה אין בו רק עשה למזבח אבל בטמאה יש בו מלקות למזבח כמו שכתב הרמב"ם וא"כ מכלל שיש בטמאה איסור בפני עצמו מה שאין במין הטהור שאינו שור וכבש ועז וא"כ יש בטמאה חומר שאין בגיד אלא ודאי דגם גיד אסור למזבח. ולפי זה קשיא לי מה מקשה שלא יחול איסור גיד על איסור קדשים בוולדות קדשים והלא גיד איסור מוסיף הוא כקושיית התוס' דאיתוסף איסור למזבח ועל כרחך ס"ל כסברת מהרש"א כיון שאינו אסור רק מצד ממשקה ישראל א"כ כיון שלא חל איסור להדיוט ממילא לא חל למזבח ולפי זה הדרא הקושיא על הרמב"ם שפסק בפ"ח ממ"א שנוהג בקדשים ולא חילק בין וולדות קדשים והלא הוא פוסק שממעי אמן הם קדושים וא"כ מוקדשים קדים ואמאי חל איסור גיד ומה שתירצתי דרמב"ם לשיטתו דס"ל איסור מוסיף קשה הרי הוכחתי שלא שייך כאן מוסיף:

ולכן נלע"ד דבר חידוש א' דהנה הרמב"ם פסק האוכל ג"ה של נבילה ושל עולה לוקה שתים ופסק ג"כ שאין בגידין בנ"ט ולכך פסק האוכל ג"ה של טמא פטור מכלום משום גיד פטור משום דדייק מי שבשרו מותר ומשום טמאה פטור משום דאין בגידין בנ"ט ולפ"ז הוא סותר דברי עצמו שחייב בנבילה ובעולה שתים והרשב"א הקשה עליו מסוגיא דכאן דקאמר בתחלת הסוגיא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא הרי שלמ"ד אין בגידין בנ"ט ליכא איסור מוקדשים ואמאי פסק הרמב"ם שחייב שתים. ואני אומר שאין צורך להקשות עליו מדברי הגמרא רק מדברי עצמו שהרי פוטר בטמאה לגמרי ואפילו משום טמאה משום שאין בגידין בנ"ט וא"כ מ"ש טמאה מנבילה ועולה. ואומר אני שמדברי עצמו ליכא קושיא שאף שאין בגידין בנ"ט מ"מ ג"ה כיון שחייבה עליו התורה משום ג"ה התורה אחשביה אכילה וכיון שכבר אחשביה התורה אכילה שוב מקרי אכילה גם לכל איסורין ולכך חייב בג"ה של נבילה ושל עולה שתים אבל בטמאה שאין איסור גיד נוהג בו כלל. ממילא הוה בטמאה ג"ה כיתר הגידין ולכך פטור גם משום טמאה וזה חילוק נכון וברור ולבסוף נבאר סוגיית הגמרא בזה. ומעתה אני אומר המצאה אחת דאפילו אם וולדות קדשים במעי אמן הם קדושים מ"מ אף קודם שנתקשרו בגידין חל איסור קדשים מ"מ אחר כך כשנתקשרו הגידין פקע איסור קדשים מכל הגידין שהרי אין בגידין בנ"ט והרי הם כעץ בעלמא אלא שאח"כ כשיוצא לאויר העולם וחל איסור גיד ממילא חל ג"כ איסור קדשים דכי היכי דאחשביה רחמנא אוכל לענין ג"ה הכי נמי לענין קדשים ואפילו אם גיד הנשה נוהג בשליל גם במעי אמו שלא כדברי התוספות מ"מ לא שייך לומר אין איסור גיד חל על איסור קדשים שהרי אם לא יחול איסור גיד ממילא יפקע גם איסור קדשים ועל ידי זה שחל איסור ג"ה חל ג"כ איסור קדשים וזה נכון וברור ומתוק מדבש לחיך:

ומעתה כל הסוגיא דכאן דהוצרך לאוקמי דולדות קדשים בהוייתן קדושים הוא רק לתנא דידן דס"ל יש בגידין בנ"ט כדמוכח ממתניתין דירך שנתבשל בה ג"ה אבל להלכתא דמסקינן והלכתא אין בגידין בנ"ט וכן פסק הרמב"ם א"כ אף דולדות קדשים במעי אמן הם קדושים אפ"ה שפיר פסק הרמב"ם דג"ה נוהג בקדשים ולא חילק בין וולדות קדשים לשאר קדשים ואדרבא מוכח להדיא מדבריו שנוהג אפילו בולדות קדשים שהרי כללינהו בחד בבא שכתב ונוהג בשליל ובקדשים ומדלא כתב ונוהג בשליל ונוהג בקדשים מכלל דקדשים דנקט אשליל קאי שנוהג בשליל של קדשים ודוק היטב. ומעתה נלע"ד לתרץ גם קושיית הרשב"א ואדרבא הרמב"ם הוכיח סברתו הנ"ל דמתוך דחשיב אוכל לענין ג"ה חשיב ג"כ לענין קדשים הוכיח סברא זו מסוגיא זו דהוה קשה ליה לרמב"ם קושיית התוספות למה לא אמר להיפך דסבר יש בגידין בנ"ט אלא שאין איסור חל על איסור ואי משום דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא א"כ גם עתה דאמר אין בגידין בנ"ט קשה אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא וכמו שכתב התוספות אלא ודאי שאין הפירוש בגמרא ובמוקדשין איסור מוקדשים ליכא שאין מוקדשין נוהג בגיד דודאי נוהג אלא כך הוא הצעת הגמרא דמתחלת הסוגיא כשהקשה אטו משום דאקדשיה פקע איסור גיד ודאי סליק אדעתא דאיכא לאוקמי בולדות אלא דהוה סבר דבולדות ודאי אין איסור גיד חל על איסור קדשים דקדים וגם היה סבור דרישא ככ"ע אתי וא"כ למ"ד אינו נוהג בגיד ודאי מוקדשים קדים ואין גיד חל אלא ודאי דלא מיירי בולדות וא"כ קשה פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד וכו' ועל זה מתרץ אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא פירוש דאיסור מוקדשין בלי איסור גיד ליכא שהרי אין בו בנ"ט ואיסור גיד איכא ועל ידי שחל איסור גיד גם איסור מוקדשין חוזר וניעור אבל כל זמן שהיה שליל ולא היה בו איסור גיד גם איסור קדשים לא היה בו נמצא דאפילו למ"ד אינו נוהג בשליל מ"מ חל גיד על קדשים לפי דאיסור קדשים לחוד ליכא בלי איסור גיד נמצא דלא שייך להקשות אין מוקדשים נוהג בגיד מבעיא דבאמת קדשים נוהג בגיד ועל זה הקשה מירך שנתבשל דמוכח דיש בגידין בנ"ט וא"כ שוב קדשים קדים והוצרך לחדש דסבר נוהג בשליל ודבר זה מחלוקת ר"י ורבנן:

כל זה היה נכון מאד בדברי הגמרא אלא שדוחק אחד יש כאן כיון דגם בתירוץ הזה בולדות מוקי לה לא שייך למימר אח"כ אלא הכא בולדות קדשים עסקינן שהרי גם מתחלה מוקי כן ולא הוה רק למימר אלא סבר ולדות קדשים במעי אמן וכו' וקסבר נוהג בשליל:

ונראה לע"ד לתרץ דברי הרמב"ם ועיקר טעמיה דרמב"ם מדחייביה התורה על ג"ה שהוא עץ בעלמא מכלל דרחמנא חשביה אכילה וא"כ הוא הדין דחשיב לענין שאר איסורין אלא דקשיא מנ"ל דרחמנא חשביה אכילה דלמא לא חשביה אכילה כלל ומה דחייבה עליו התורה היינו משום הנאה דג"ה אסור מן התורה וכמו שכתבו התוס' בפסחים כנ"ל אלא דהרמב"ם לשיטתו דאף דסובר אין בגידין בנ"ט סבר שמותר בהנאה. וכבר פירשו טעמו הרמב"ן והכ"מ עיין עליהם וא"כ איכא למימר דתחלת הסוגיא דכאן דקאמר אלא קסבר אין בגידין בנ"ט היינו דמוקי כר"ש דאיהו ס"ל הכי ור"ש ס"ל דגיד הנשה אסור בהנאה כמו שמפורש בפסחים (דף קב ע"א) ולדידיה שפיר איסור גיד איכא איסור מוקדשים ליכא אבל הרמב"ם לשיטתו דמותר בהנאה וגם איסור מוקדשים איכא אלא דלפי זה דתירוץ זה הוא דוקא אם גיד אסור בהנאה א"כ למה הקשה מירך שנתבשל היה לו להקשות ממשנה הקודמת דשולח ירך דמוכח דמותר בהנאה:

ולכן נראה לע"ד דרמב"ם ס"ל דעל כרחך לא קאמרינן איסור קדשים ליכא אלא בתחלת הסוגיא שלא היה מרווח לן פירוש המשנה אבל לבסוף דרוויחא לן שמעתא למוקי מתניתין בגווני אחרינא הדר ביה מסברא זו וס"ל דכיון דחשיב אוכל לענין ג"ה ה"ה לענין קדשים אלא דקשה מנ"ל לרמב"ם לחדש סברא כיון דחזינן דבתחלת הסוגיא לא ניחא ליה בסברא זו מנ"ל דשוב הדר ביה נלע"ד דהוה קשה ליה לרמב"ם לפי מה דמשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן א"כ קשה נפלוג ר"י ברישא ונימא ר"י אומר אינו נוהג בקדשים אלא על כרחך אף דפליג ר"י בשליל מ"מ בהא הנוהג בקדשים אולי מודה אלא לא מטעמיה דת"ק דת"ק ס"ל יש בגידין בנ"ט צריך לומר הטעם משום דנוהג בשליל אבל ר"י אף דס"ל דאינו נוהג בשליל מ"מ אולי ם ס"ל אין בגידין בנ"ט וממילא איסור גיד נוהג בקדשים אלא דקשה איך אפשר דס"ל לר"י אין בגידין בנ"ט הא ס"ל לר"י לקמן (דף ק ע"ב) דאוכל ג"ה של בהמה טמאה חייב שתים אלא ודאי דאף דס"ל חייב שתים מ"מ יכול להיות דס"ל אין בגידין בנ"ט אלא כי היכי דחשיב אוכל לענין גיד הנשה הכי נמי לענין טומאה ולענין קדשים אלא דלדעת הרמב"ם קשה סוגיא דלקמן (דף ק ע"ב) שמקשה קסבר ר"י אין בגידין בנ"ט וכו' ומאי קושיא דלמא סבר אין בגידין בנ"ט ולכך חיילי תרווייהו בהדי הדדי שכל זמן שאין איסור גיד חל גם איסור טמאה אי אפשר לחול שהרי הוא עץ וע"י שחל איסור גיד מחשב אוכל גם לענין טמאה ולכן נלע"ד דזה לא מקרי בת אחת כיון שאי אפשר לאיסור טמאה לחול עד שיחול גיד שהרי אי לאו דחל גיד אין כאן איסור טמאה שהרי עץ בעלמא הוא שוב מקרי גיד קדים וע"ד שכתבו התוס' לקמן (דף קא ע"א) בד"ה ואיסור כולל לית וכו' דשבת דקביע מחשיב קדים ליוה"כ ואפי' למסקנא דגמרא שם דסוף סוף תרווייהו בהדדי אתיא היינו יוה"כ שכבר נתקדש החדש מר"ה ואין יוה"כ צריך לשבת כלל אבל כאן שאיסור טמאה צריך לאיסור גיד א"כ גיד קדים וטמאה נגד גיד אין כאן לא איסור מוסיף ולא איסור חמור וליכא למימר דהוה איסור כולל מתוך שחל טמאה אשאר אברים זה אינו דטמאה אשאר אברים כבר חל במעי אמן ועתה בלידתו שיחול גם על הגיד אין איסור טמאה חל על הגיד אבל בנבילה שבשעה שנתנבלה חל נבילה אשאר אברים ואגיד כאחד והוה כולל ומתוך שחשיב הגיד אוכל לענין ג"ה ה"נ לענין נבילה וכן טרפה ובקדשים בולדות קדשים דלא הוה כולל שכבר חל קדשים אשאר אברים קודם שנתקשרו הגידין מ"מ הוה איסור מוסיף שהרי ג"ה מותר בהנאה וקדשים אסירי בהנאה וק"ו בקדשים שהוקדשו אח"כ הוה שפיר כולל ושפיר כתב הרמב"ם שאוכל ג"ה של נבילה ושל עולה חייב שתים משום כולל. אלא דלפי זה ממילא סבר ר"י יש בגידין בנ"ט כמו שהוכיח הגמרא לקמן א"כ הדרא קושיא לדוכתא ונפלוג ר"י ברישא וגם קשה על הרמב"ם מנ"ל דהדר ביה הגמרא מסברא ראשונה דאמר אי אין בגידין בנ"ט מוקדשין ליכא. ונראה דרמב"ם הוכיח לעצמו דלמסקנא ודאי אמרינן דאף דאין בגידין בנ"ט מ"מ הואיל ורחמנא אחשביה לענין גיד הה"ד לשאר איסורים דאל"כ א"כ גם מתניתין דהכא לא מקיימא כי אם אי אמרינן יש בגידין בנ"ט דאל"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא ליה וא"כ קשיא למה נטר הגמרא לומר מתניתין דלא כהאי תנא לקמן (דף צט ע"ב) על משנה דירך שנתבשל הוה ליה למימר כן על משנה זו דריש פרקין אלא ודאי משנתינו קיימא שפיר גם אליבא דהלכתא דאין בגידין בנ"ט אפילו יש בו גם איסור מוקדשין כנ"ל:

ובזה נראה לע"ד לתרץ טעמו של הרמב"ם דפסק ג"ה מותר בהנאה ופסק אין בגידין בנ"ט והרי בפסחים (דף כב ע"א) אמרו דמאן דסבר אין בגידין בנ"ט סובר דגיד הנשה אסור בהנאה והרמב"ן הליץ בעד הרמב"ם דלרווחא דמלתא אמרו כן בפסחים אבל למסקנא ג"ה מותר בהנאה אף למ"ד אין בגידין בנ"ט ולאו הא בהא תליא עיין שם בכ"מ ובהרב המגיד פ"ח ממ"א הלכה י"ד. והנה אכתי אפי' יש מקום לסברא זו דלחומרא דמלתא אמרו כן אכתי קשה מנ"ל לרמב"ם הא דלמסקנא לאו הא בהא תליא ונראה דקשיא ליה לרמב"ם מדוע אחרו בגמרא לומר מתניתין דלא כהאי תנא על משנה דירך שנתבשל ולמה לא אמרו כן על משנה הקודמת דשולח אדם ירך לנכרי דגיד מותר בהנאה על זה יאמר מתניתין דלא כהאי תנא דסבר אין בגידין בנ"ט אלא ודאי דהך מתניתין דשולח ירך יכול להיות אפילו לתנא דסובר אין בגידין בנ"ט:

ומה שהקשיתי על מה דמשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן א"כ קשה ונפלוג ר"י ברישא ונימא ר"י אומר אינו נוהג במוקדשין ונראה משום דעד עתה לא זכינו לחילוק דמחלק אח"כ אימור דשמעת לר"י באיסור לאו באיסור כרת מי שמעת וכו' והוה ס"ד דאפילו נגד קדשים חל איסור גיד לר"י הואיל ואיסורו נוהג לבני נח וא"כ על גוף הדין דנוהג בקדשים לא פליג ר"י אלא שמחולק עם התנא על הטעם דלת"ק אין הטעם משום איסור שהרי איהו לית ליה לקמן גבי טמאה דגיד נאסר לבני נח. שהרי קאמר בסיני נאמר ועיקר טעמו שנוהג בקדשים משום שנוהג בשליל ועל זה קאמר דבר זה שנוהג בשליל מחלוקת ר' יוחנן ורבנן אבל בקדשים גם ר' יוחנן סבר דנוהג:

ובזה נלע"ד לתרץ דברי רש"י במסקנא דשמעתין כדמוקי במבכרת פירש רש"י הטעם משום ממ"נ אי נוהג בשליל איסור גיד קדים ואי אינו נוהג תרווייהו בהדדי קאתיא ולבסוף דמוקי לה בולדות קדשים גזר רש"י מאמר מוחלט דגיד קדים משום דנוהג בשליל ולא פירש ג"כ משום ממ"נ ונראה דבמבכרת הוצרך רש"י לומר דאף דאינו נוהג מ"מ הוה איסור בת אחת דאל"כ אלא הטעם רק משום דגיד קדים שנוהג בשליל א"כ דבר זה הוא מחלוקת ר"י ורבנן א"כ קשה ונפלוג ר"י ברישא ובזה ליכא למימר דר"י מודה משום דהוה גיד איסור חמור וכנ"ל דהרי כבר מסיק אימור דשמעת לר"י וכו' בקדשים דאיסור כרת מי שמעת ולכך הוכרח רש"י לפרש דאף ר"י מודה משום דעכ"פ הוה איסור בת אחת אבל כדמוקי בולדות לא הוכרח רש"י לזה ופירש הטעם משום דגיד קדים דנוהג בשליל וסובר רש"י כסברת הרשב"א דגם סוגיא דהכא היא אפילו לר' אושעיא דר"י פליג רק בנשחטה אמו אלא דאעפ"כ כיון שיש לו היתר בשחיטת אם לא מקרי גיד קדים שהרי אפשר לשחוט האם ופקע איסור גיד וא"כ שפיר אי אינו נוהג בשליל שנשחטה אמו איסור קדשים קדים ושפיר מקשה לעיל והא מדקתני סיפא. אבל כאן במסקנא דמוקי בולדות קדשים שפיר יש לומר אפילו אם איסור בת אחת לא מהני מ"מ גיד נוהג דאיהו קדים ואין להקשות ונפלוג ר"י ברישא יש לומר דמיירי בקדשים בזמן הזה שאין להם היתר בשחיטה וא"כ אף איסור גיד אין לו היתר אפילו לר' יוחנן וא"כ לא שמענו כלל מרישא שנוהג בשליל שנשחטה והוצרך למתני סיפא ונוהג בשליל וכל זה בקדשים אבל במבכרת הולד הוא בכור כשנולד אבל האם היא חולין גמורין וא"כ אפילו בזמן הזה דאינו נוהג בשליל שנשחטה האם לא מקרי גיד קדים שהרי אפשר לו אף בזמן הזה לשחוט האם ולהתיר העובר ולכך הוכרח רש"י לפרש שאפילו אינו נוהג בשליל אכתי איסור בת אחת הוא. ואין להקשות א"כ גם לעיל בריש שמעתין מאי מקשה ומי מצית מוקמית בשליל והא מדקתני סיפא וכו' ודלמא רישא איכא לאוקמי בקדשים בזמן הזה ולא מוכח מרישא כלל דנוהג בשליל והוכרח למתני סיפא. דא"כ יוקשה באמת למה סידר תנא דמתניתין מתחלה בבא דבפני הבית ואח"כ בבא דנוהג במוקדשין לתני מתחלה בחולין ובמוקדשין בפני הבית ושלא בפני הבית ואז קאי בפני הבית אמוקדשין וממילא יהיה מוכח דנוהג בשליל וסיפא למה לי ומשני ליה דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן וכו' אבל כאן שכבר תירץ לו לעיל דבר זה מחלוקת שוב ליכא קושיא לתני מתחלה בחולין ובקדשים ואח"כ בפני הבית דיש לומר דלא רצה לסתום ברישא דבר שהוא תלוי במחלוקת ולכך סידר קדשים בבבא אחרונה ומיירי בזמן הזה ואליבא דכ"ע ואח"כ תני בסיפא המחלוקת דר"י ורבנן ודוק. שם בגמרא אלא קסבר אין בגידין בנ"ט כו' הנה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מ"א הלכה ו' פסק דאם אכל גיד הנשה של נבילה או של עולה חייב שתים והקשה הרשב"א הביאו הכ"מ שם דהא הרמב"ם פוסק בסוף פרק ט"ו דאין בגידין בנ"ט ובגמרא דהכא מוכח דאם אמרינן אין בגידין בנ"ט אין איסור מוקדשין נוהג בו ועיין שם בכ"מ שהניח בצ"ע על הרמב"ם ויותר קשה לי על דברי הרמב"ם מגמרא דלקמן (דף קא ע"א) דקאמר טעמא דר"ש דפוטר בגיד הנשה של טמאה דפטור אף משום טמאה הואיל ואין בגידין בנותן טעם וכן פסק הרמב"ם עצמו בפרק זה הלכה ה' וז"ל האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה טמאים פטור לפי שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמה שכולה מותרת ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידים מכלל הבשר כמו שבארנו עכ"ל. הרי שהוא עצמו כתב שאין הגיד הוא מכלל גופה לענין אכילה וא"כ איך סותר דברי עצמו בשני הלכות הסמוכות זו לזו. ונראה לתרץ דהנה בספר שאגת אריה סימן צ"ו (דף פד ע"ב) מקשה על הגמרא דהכא איך מקשה הגמרא מוקדשין פשיטא איפכא ה"ל להקשות דלמה נוהג גיד הנשה במוקדשין אמאי לא אמרינן ליתי עשה דאכילת קדשים וידחה לא תעשה דגיד ע"ש. ובאמת לאו קושיא היא דאי אמרינן יש בגידין בנ"ט א"כ באמת יש לומר דעשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דגיד הנשה רק מה דתני במתניתין ונוהג במוקדשין מיירי בזר שאכל גיד הנשה של קדשים או כהן שאכל גיד של עולה או של פסולי המוקדשין שחייב שתים כמו שכתב רש"י בד"ה יש בגידין בנ"ט דבזה ליכא עשה דאכילת קדשים כלל ואי אמרינן אבגבנ"ט א"כ ממילא ליכא עשה כלל בגידין ועצמות הואיל ואינו ראוי לאכילה רק משום גיד חייב הואיל ועץ הוא והתורה חייבה עליו וא"כ אין מקום לקושית השאגת אריה. אמנם על רש"י ותוס' יש להקשות שפירשו על תירוצי דגמרא איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא והכי פירושו איסור גיד לבדו נוהג במוקדשין ולא איסור אחר עכ"ל ולכאורה לא צריכא לכך דפשוט יש לומר דתרוצי דהגמ' היא דמתניתין הא גופא אתי לאשמועינן דאין בגידין בנ"ט ולכך נוהג במוקדשין איסור גיד הואיל וליכא עשה באכילת קדשים בגיד דלית ביה טעם וא"כ היא גופא אתי מתניתין לאשמועינן דלא נימא אתי עשה דאכילת קדשים ודחי ל"ת דגיד הנשה:

ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוס' בסוף ד"ה איסור גיד כו' דמקשים דהוי מצי למפרך אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא ליה עכ"ל ולפי הנ"ל אתי שפיר דגם זה היא רבותא דהואיל ואין בגידין בנ"ט לכך נוהג איסור גיד במוקדשין אבל אי הוה אמרינן יש בגידין בנ"ט לא הוי איסור גיד נוהג במוקדשין משום דעשה דאכילת בשר קודש היה דוחה איסור גיד וא"כ כך קאמר במתניתין ונוהג במוקדשין הואיל וליכא עשה דאכילת קדשים בגיד:

ועתה אקדים עוד הקדמה ליישב שיטת הרמב"ם דהנה קשה איך פליגי תנאים אי יש בגידין בנ"ט או לא הא איכא למיקם אטעמא דאם נותן לקפילא ארמאי לטעמו והוא נאמן במל"ת אי יש בו טעם או לא כדאמרינן לקמן (דף צז ע"א) ולכך נראה לי דבזה כ"ע מודים שיש בו טעם כל דהו רק שאין בטעמו ממש כמו שיש בטעם בשר רק דבזה פליגי דמאן דסובר אבגבנ"ט איננו סובר דאין בו טעם כלל אלא שטעמו אין טעם ממש ולכך פוטר בהאוכל גיד של טמאה לקמן דף קא ע"א) הואיל ואינו חשיב אכילה כשאין בו טעם ממש והוי כמו שלא כדרך אכילתן דפטור בכל התורה וגם אין טעמו אוסר בנותן טעם הואיל ואין בו ממש כל כך ליתן טעם בתבשיל ומאן דסובר יש בגידין בנ"ט סובר הואיל ויש בו טעם כל דהו א"כ חשיב אכילה ולכך חייב באוכל גיד הנשה של נבילה או של טמאה וגם אוסר בנ"ט בתבשיל. ואין להקשות הא עולא אמר לקמן (דף צב ע"ב) עץ הוא והתורה חייבה הגהת נכד המחבר עיין תוס' פסחים (דף פג ע"ב) בד"ה א"א בשלמא בשר כו' שכתבו סברא כזאת בגידי צואר אף שיש בהם טעם אפ"ה אין טעמם כטעם בשר ע"ש:

עליו הרי משמע דאין בו טעם כלל ז"א דהא לעולא ע"כ יש מ"ד דסובר שאף בגיד עצמו יש טעם דהא פלוגתא דתנאי דפליגי אם יש בגידין בנ"ט פליגי בגיד עצמו הוא לעולא כמו שכתבו התוס' שם בד"ה עולא אמר ע"ש וא"כ עולא לא אמר מסברא דנפשי' דעץ הוא אלא עולא אמר כן לדחות דברי רב שאמר לא אסרה תורה אלא קנוקנות בלבד הואיל ורכין הן אבל לא הגיד עצמו הואיל והוא קשה ואין בו טעם כל כך כמו שיש בקנוקנות ע"ז קאמר ליה עולא דמנ"ל הא דאפילו עץ הוא התורה חייבה עליו ואפילו לא היה בו טעם כלל אבל באמת גם עולא מודה דיש בו טעם כל דהו אף למ"ד אין בגידין בנ"ט:

ולפ"ז שפיר פליגי הנך תנאי הגה"ה אי יש בגידין בנ"ט עיין בתדושי רשב"א מ"ש על או לא ולא שייך לומר דלטעמא הך פלוגתא דרב ועולא ע"ש קפילא ארמאי דהואיל ולכ"ע ודוק יש בו טעם כלשהו רק דפליג אם זה הטעם חשיב טעם אכילה לחייב לענין שאר איסורים או לא ומעתה אני אומר דהרמב"ם סובר דאף דאמרינן אין בגידין בנ"ט ולא חשיב אכילה ממש לענין שאר איסורין היינו דוקא באיסורין שלא נהג בהן איסור גיד הנשה כגון בגיד הנשה של בהמה טמאה בזה אמרינן דלא חייב משום איסור טומאה הואיל ולא חשיב דרך אכילתו דאין בו טעם ממש ולכך פטור אף משום איסור טומאה אבל אם אוכל גיד הנשה של נבילה או טרפה או של עולה דאיסור גיד נוהג בהן בזה חייב שתים דליכא למימר דפטור משום איסור נבילה וטרפה או מוקדשין הואיל ולית בו טעם ממש לא חשיב אכילה דכיון שחשיב אכילה לענין איסור גיד דהא גם בגיד הנשה כתיב בלשון אכילה ע"כ לא יאכלו בני ישראל וגו' הרי שחשיב אכילה וחייב משום גיד חייב נמי משום נבילה או מוקדשין דהא חד אכילה היא ואיך שייך לחלק באכילה אחת לומר דלענין זה חשיב האי אכילה ולענין שאר איסורין לא חשיב אכילה. והשתא לפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דאם אכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור אף משום טומאה כר"ש דהואיל ואין איסור גיד נוהג בטמאה כדאמרינן טעמא בגמרא דמי שגידו אסור ובשרו מותר יצאה זו שגם בשרה אסור וא"כ גם משום איסור טומאה פטור הואיל ואין בו טעם ממש לחשוב לאכילה דאין הגידין בכלל הבשר כמ"ש הרמב"ם בהלכה ה' אבל באוכל גיד הנשה של נבילה ושל טרפה ושל עולה כיון שאיסור גיד הנשה נוהג בהן אם כן על כרחך צריכין לחשוב האי לאכילה ממש הואיל וחייב משום איסור גיד א"כ גם לענין שאר איסורין שבו נמי חייב והשתא שפיר פוסק הרמב"ם גבי גיד הנשה של טמאה שפטור אף משום טומאה הואיל ואין בגידין בנ"ט ובגיד הנשה של נבילה וטרפה ושל עולה חייב שתים הואיל וחשיב אכילה לענין איסור גיד הנשה חשיב נמי אכילה לענין שאר איסורין כנ"ל. אמנם קושית הרשב"א עדיין קשה דהא מגמרא דהכא מוכח דאי אמרינן אין בגידין בנ"ט אינו חייב כלל משום מוקדשין ונ"ל דהרמב"ם באמת מפרש מה דקאמר הגמרא איסור גיד איכא מוקדשין ליכא היינו הואיל ואין איסור מוקדשין חל על איסור גיד והגמרא קאי אף אליבא דר"ש דלית ליה איסור כולל ומוסיף אבל לדידן דאית לן איסור חל על איסור באיסור כולל ומוסיף חייב אף משום מוקדשין ואף דאין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דחשיב אכילה לענין גיד חשיב נמי אכילה לענין קדשים. ואין להקשות דלפ"ז למה מתרץ הגמ' קסבר אין בגידין בנ"ט אמאי לא מתרץ דסבר יש בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא אבל מוקדשין ליכא הואיל ואין איסור חל על איסור ז"א דאי אמרינן יש בגידין בנ"ט א"כ אין גיד נוהג במוקדשין הואיל ועשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דגיד הנשה כמו שמקשה השאגת אריה ולכך קאמר דסבר אין בגידין בנ"ט וא"כ לא הוי הגיד מכלל הבשר וליכא מצות עשה דאכילת קדשים בגיד ולכך נשאר הלאו דגיד הנשה ולפ"ז מתורץ קושית התוס' בד"ה איסור גיד וא"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ"ט ואיסור מוקדשין לא חייל אאיסור גיד הואיל ולית ליה אחע"א אף באיסור חמור עכ"ל. ולפי הנ"ל אתי שפיר דאי הוי מתרץ דקסבר יש בגידין בנ"ט א"כ לא הוי איסור גיד כלל בקדשים הנאכלין דעשה דאכילת קודש הוי דוחה הל"ת של גיד הנשה והוי צריכין לאוקמי מתניתין בקדשים שאינן נאכלין או בזר שאכל קודש דליכא מצות עשה וזה הוא דוחק דחדא דמתניתין מיירי בכל הקדשים אף בנאכלין ועוד דה"ל למיתני אין מוקדשין נוהג בגיד כקושית התוספות ולכך מתרץ הגמרא דקסבר אין בגידין בנ"ט וא"כ הרבותא דאף בקדשים הנאכלין נוהג איסור גיד ולא אמרינן דעשה דאכילת קדש דוחה ל"ת דגיד דהואיל ואין בגידין בנ"ט וליכא עשה כלל וא"כ בקדשים הנאכלין המתניתין אתי לאשמועינן הרבותא דגיד נוהג בהן ובקדשים שאינן נאכלין הוא הרבותא דאיסור גיד לחוד נוהג ולא איסור אחר דהואיל ואאחע"א אף בכולל ומוסיף ומתניתין אתיא כר"ש כנ"ל וכל זה לר"ש אבל לדידן דא"ל אתע"א באיסור מוסיף א"כ חייב שתים בגיד הנשה של עולה ואף דאין בגידין בנ"ט דמיגו דהוי אכילה לענין גיד הוי נמי אכילה לענין איסור קודש כנ"ל וצדקו דברי הרמב"ם ודוק:

ואין להקשות לפ"ז איך מתרץ הגמרא הכא בולדות קדשים כו' הא לפי תירוץ זה קיימינן דיש בגידין בנ"ט כמו שהוכיח מירך שנתבשל בה גיד הנשה ואכתי קשה ליתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דגיד הנשה די"ל דהגמרא מתרץ בולדות קדשים היינו אחר שנולדה וצריך להן שבעת ימים להרצאה כדכתיב שבעת ימים תהיה תחת אמו ובתוך אלה ז' ימים אינו ראוי להקרבה ולא לאכילה ולית בהו מצות עשה דאכילת קדשים ואין להקשות אמאי לא מתרץ הגמ' סתם בקדשים שאינן נאכלין ז"א דסתם קדשים שאינן נאכלין הם עולה ועולה הוא זכר ולית ביה ולדות ולא שייך לומר במעי אמן הם קדושים ואיסור גיד קדים וה"ל למיתני אין מוקדשין נוהג בגיד ולכך מתרץ בולדות קדשים היינו בתוך ז' ימים ללידתו ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף