מחברת מנחם/ז/זר
מחברת מנחם 
ז זר
|
< הקודם · הבא > |
זר
מתחלק לתשע מחלקות:
האחד, ושממה כמהפכת זרים (ישעיה א ז), וזרים לא יעברו בה עוד (יואל ד יז), והזר הקרב (במדבר א נא), לשון נכרים הם.
השני, אין דן דינך למזור (ירמיה ל יג), מים זרים קרים נוזלים (שם יח יד), לא זרו ולא חבשו (ישעיה א ו). 'זרו וחבשו' ענין רפואה המה, וזה יורה עלזה. ואמרו אנשי פתרון, לא זרו על מכתם אבקת תחבשת מעשי הרופאים. ולא יתכן כה למשקולת הלשון, כי אלו אמר 'לא הזירו עליהם', היינו נוטים אחרי פתרונם, אף על פי שאין זוכר מה הזירו, ועתה הואיל ואמר 'לא זרו', הורנו כי המכות לא חבשו ולא רפאו ולא זרו, ובהרחיק הפותר זרו מחובשו והקריב אותו מגזרת [נ"ול לגזרת] מזרה, ואורם במזרה (ירמיה טו ז), ילמד על המכות שהוא יזרה אותם מעקרם, ולא יזורה עליהם, וכן לא יפתר.
מים זרים קרים נוזלים (ירמיה יח יד), מימי תרופה הם. ויש מהפותרים אשר ידמו וישוו מים זרים לזרם מים (חבקוק ג י), וזרמו מים עבות (תהלים עז יח), ולא נכון לפתור כן, כי אותיות 'זרם' שלשתם יסוד, ואלו בקש לדבר בלשון זרם, היה מכפיל את המ"ם, ואומר 'זרמים', והיה מניח vזרם, כי המלה כלה יסוד, והיה מוסיף יו"ד לרבות הזרם להיות זרמים, ובעשותך כה למים זרים קרים, נמצא זיין ורי"ש יסוד, והנותר כיתר כל הלשון, אבל זר תשעה פנים לו, ואין בהם קרוב לפתרונו ממנו. וכה פתרון הפסוק, היעזב מצור שדי שלג לבנון אם ינתשו מים זרים קרים וגו' (ירמיה יח יד), היעזב אדם מימי שלג לבנון הנגרים מצור שדי, ההולכים לאט על חול הארץ. כל המוצא מימי שלג לבנון, הטוב לעזוב אותם, הישר בעיני המוצא אותם לעזבם והמה לחיי עולם משיבים את הנפש ומחיים את הרוח ומרווחים את הגוף, אם ינתשו מים זרים קרים נוזלים, אם טוב לנתוש ולאבד מקור מים המועדים לתרופה, מים נאמנים נכונים לחיים והחיים תלוים בהם, הטוב להיותם לאבוד ולנחישה, כי שכחני עמי לשוא יקטרו (ירמיה יח טו), ואיך שכחוני עמי, ונתשו מעגלי חיים, והניחו מקור מים חיים, נואלו כי לא ידעו ולא הבינו. ואשר הוספנו מלה בתחלה הפסוק לאמר היעזב אדם מצור שדי שלג לבנון, חידוד הלשון הוא. ויש כמוהו בעניני תורה, כאלה: הירצון בסלע סוסים אם יחרוש בבקרים (עמוס ו יב), היה על המחוקק לחקות אם יחרוש החורש בבקרים. וכמהו, כאשר יבער הגלל עד תמו (מלכים א, יד י), היה לחקות כאשר יבער המבעיר. וכמהו, כאשר ירדף הקרא בהרים (שמואל א, כו כ), היה לחקות כאשר ירדף הציד. וכמהו, ויגרש אתם מאת פני פרעה (שמות י יא), ראו הביא לנו איש עברי (בראשית לט יד), וכמוהם הרבה. ויתכן להיות לאין דן דינך למזור, מראה אחר מבלעדי זה, להיות מזור זה מחלה, כמו ולא יגהה מכם מזור (הושע ה יג), וכה יקום פתרונו, דע כי תחלואי בני אדם ונגעי מדויהם רבו עליהם, ותרופתם ביד האלהים, אבל נתן שכל בלב כל חכם לב לרפאות חלי ולגהות מזור ברצותו לעזור, ואפס לא יועיל הרופא לחבוש על המזור כי אם לדעתו התחבושת הראויה לו, ובהעלם ממנו יסוד המחלה אין בתרופתו הועילות [נ"ול תועלת], על כן יאמר 'אין דן דינך למזור', כל רופאיך לא ירפאוך למזור, כי לא ישיגו עיקר המכה, כי אני אפליאנה עד אשר תעלם מלבב כל הרופאים.
השלישי, נזרו אחור (ישעיה א ד), וינזרו מקדש (ויקרא כב ב), לא זרו מתאותם (תהלים עח ל), מיין ושכר יזיר (במדבר ו ג), מנזריך כארבה (נחום ג יז), וינזרו לבשת (הושע ט י), והזרתם את בני ישראל (ויקרא טו לא), כלם לשון סור המה. ובלשון ארמית סורו נא, זורו כען (בראשית יט ב - תרגום אונקלוס).
הרביעי לחמך ישימו מזור תחתיך (עובדיה א ז), ולא יגהה מכם מזור (הושע ה יג), והיה לכם לזרא (במדבר יא כ), כלם לשון מחלה, וכן פתר אונקלוס 'ויהי לכון לתקלא' (שם), ופתרונו ראוי ונכון. וירא אפרים את חליו ויהודה את מזרו (הושע ה יג), חליו יורה על מזרו, ולרפא יורה על מזור.
החמישי, זר זהב סביב (שמות כה יא), מתחת לזרו (שם ל ד), ותזרני חיל (שמואל ב, כב מ), ארחי ורבעי זרית (תהלים קלט ג), זרזיר מתנים (משלי ל לא), כולם לשון הקפה וסיבוב. ופתרו אנשי פתרון בארחי ורבעי זרית, דרכי ורבצי מרדת, והעמידו זרית מגזרת זרת ארכו וזרת רחבו (שמות כח טז), ושמים בזרת תכן (ישעיה מ יב), ואין בזה תוכן הלשון ומשקולת המבטא, כי כל תיבה מלשון עברית אשר באחריתה תי"ו יסוד במלה, בהסב המדבר המלה לאיש אחר לאמר לו הִצְמַתָּ, כָּרַתָּ, לא יוכל להכפיל את התיו עקב דגשנותו כי לא יוכפל, כי בדגשנותו עומד במקום שנים, כה דת משפטם בכל הלשון, והמלים אשר באחרית אותיותם תיו יסוד אחוז בהם איננו נכפל, והיה ראוי להכפל אחד ליסוד ואחד למלאכה, לולי דגשנותו, אבל [נ"וו אכן] די באחד. ואלה התוי"ן אשר יורו על דגשגותו: ושתי את גבולך (שמות כג לא), שתי באדני אלהים מחסי (תהלים עג כה), שתה עונתינו לנגדך (שם צ ה), ושחת דבריך הנעימים (משלי כג ח), כי ארצך שחת (ישעיה יד כ), והמתה את העם הזה (במדבר יד טו), כרתי ברית לבחירי (תהלים פט ד), אתו תשחית וכרת (דברים כ כ), הצמתה כל זונה ממך (תהלים עג כז), והשבתי כל משושה (הושע ב יג), אשר הסתה אתו (מלכים א, כא כה), עולת שבת בשבתו (במדבר כח י), חרשה ושבתה (הושע ב יג), וכאלה הרבה. והיה מאמתת הלשון להכפיל את התוי"ן האלה על דבר אשר כולם מיוסדים במלים, והם מוסבין לשרת היה ראוי ושתי את גבולך לאמר ושתתי, וכרתי וכרתתי, הצמת הצמתת, והשבתי והשבתתי, ושחת ושחתת, אבל חידוד הלשון מבליע את התי"ו במלה ואינו נכפל, כי יש די בתי"ו אחד. והנה לך פתח אשר תתבונן ממנו, ותכיר הברת יתר התוי"ן אשר באחרית המלים הנשרשים והבאים לשרת, כי התי"ו האחד ממנו יסוד והשני ממנו למלאכה, דע כי כל תי"ו הנכתב באחרית המלה, ויו"ד יקדמנו, יען לא הובא היו"ד בתוך כי אם להפריד בין המלה ובין התי"ו, להורות על התי"ו וללמד עליו, כי איננו יסוד ואיננו אחוז במלה אחיזת עיקר.
ואלה התווי"ן הנכתבים באחרים המלים אשר בהפריד היודי"ן בין התווי"ן ובין המלים ישבתו התווי"ן מהיותם יסוד, ואלה קצותם: אביתי, בניתי, גליתי, דמיתי, הייתי, זריתי, חליתי, טעיתי, יריתי, כליתי, כסיתי, מריתי, נסיתי, עשיתי. וכאלה הרבה, הן נמצא היו"ד מפריד בין התי"ו ובין היסוד, בין האותיות המיוסדים לאות המועד למלאכה, והוא התיו, ויש ממשפט האותיות ומקושט המלים להיות זרית כאחד מהם, ובהיות ככה ישבות זרת מזרית, ולא יהיה מגזרתו ולא מיסודתו, כי היו"ד הבא בתוך המלה הפריד בין זר ובין התי"ו, ולא הפריד בין זרת ובין תי"ו, ואלו נגזר זרית מגזרת זרת, היה על המחוקק לחקות זְרַתָּה ומוציא היו"ד מתוכו כגבול המלים העליונים אשר קדמו הנה, אשר התווי"ן יסוד בהם, כמו כרת, שחת, הצמת. ואם יאמר כי יש מלים מעט מזער שאחריהם תי"ו מיוסד במלה ונכפל, ואין חדוד הלשון מעמיד המלה על התיו, כמו שתיתי מים (מלכים ב, יט כד), דע כי טענתו לא תועלנו ולא יוכל להעמיד זרית מזרת בכל פנים, כי יו"ד של שתיתי לא בא אל תוך המלה כי אם אחריה יסוד, ויסוד ההוא שי"ן תי"ו, רק לא נכפלו התווי"ן בשתיתי כי אם עקב מראות המלה למען לא תצא מחקת שתיה לחקות שמה שיתה, אבל היו"ד כמפעל הו"ו כי כמהו וכתותי מפניו צריו (תהלים פט כד), מן כתות לא יחמל (ישעיה ל יד), החתת כיום מדין (שם ט ג), הו"ו מפריד בין היסוד ובין התי"ו, כאשר יפעל יו"ד בשתיתי, על כן לא נכון להיות זרית מזרת כי אם מזֵר. וכה פתרונו, ארחי ורבעי זרית הקיפוח זר סביבותי וגררת נתיבותי, על כן אמר אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח (תהלים קלט ז).
וגם אלה קצות האותיות אשר יקרה להם כמקרה התי"ו, כאשר התי"ו עומד במקום שנים ככה הנון אחד במקום שנים, הם ראוים להכפיל ונאחדים [נ"ול ונאחזים] לבדם, כאלה: הליועץ למלך נתנוך (דברי הימים ב, כה טז), ונתנו את בנתינו לכם (בראשית לד טז), מצרים נתנו יד (איכה ה ו), כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים א, כט יד), ואת כל־הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו (דברי הימים ב, כט יט), ולנו בגבעה (שופטים יט יג), כי עליך נשענו (דברי הימים ב יד, י), כל הנוני"ן הם ראוים להכפל: נתננוך, ונתננו, ולננו, ונשעננו, והכננו, אבל יש די באת מהנה עקב דגשנותה המבלעת כפילתה, כמשפט התי"ו אשר הקדמנו.
נשוב לענין ראשון, וכמהו והזורה תבקע אפעה (ישעיה נט ה), הביצה הנדשת בהבקעה לא יצא ממנה כי אם אפעה, וככה ויזורר הנער עד שבע פעמים (מלכים ב, ד לה), ויזר את הגוה (שופטים ו לה), ענין דישה המה. ופתרון ויזורר הנער, דש הנער בעלותו עליו, ושומו פיו על פיו, ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו, נמצא הענין מורה על פתרון המלה, וככה ויזר את הגזה, שת ידיו עליה, ויעצרנה אחרי כן, מץ אותה עד צאת ממנה מלא הספל מים ותרגומו מוכיח 'ועצר'.
השביעי, אשר זרה ברחת ובמזרה (ישעיה ל כד), ואזרה במזרה (ירמיה טו ז), תזרה לרוח (יחזקאל ה ב), לוא לזרות ולוא להבר (ירמיה ד יא), הנה הוא זרה (רות ג ב), מזרה ישראל יקבצנו (ירמיה לא י), ויזר על פני המים (שמות לב כ), לשון אחד וענין אחד להם, ומגזרתם וממזרים קרה (איוב לז ט), וגם מגזרתם התוציא מזרות בעתו (שם לח לב), הם הרוחות והמזרים מפרקי הרים ומשברי סלעים, כי הקרח והצנה מתולדת הרוח המה, ובאמרו התוציא מזרות בעתו, הוא אשר דבר ירמיהו ויוצא רוח מאצרותיו (ירמיה י יג), לעשות לרוח משקל (איוב כח כה). ובעלי פתרון אמרו ממזרים קרה, כמו מזורמים קרה, העמידוהו מגזרת זרם (ישעיה לב ב), וכן לא יתכן. ופותרים גם בזה התוציא מזרות בעתו, החליפו רי"ש בלמד ושמוהו מזלות, והמלים מבלי חליפות עומדים על יסודתם כמשפט.
השמיני, לא יבא ממזר (דברים כג ג), יתכן להיות מלה זאת כמלים אשר ענינם יורה על פתרונם, ויהיו הממזרים ילדי פשע וזרע שקר, ואם תגזר המלה ממראה פתרונה [ראוי] להיות המלה מן מוזר הייתי לאחי (תהלים סט ט), והזר הקרב יומת (במדבר א נא), היא הזריעה אשר לא כדת ולא כמשפט, לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ זר מעשהו, ולעבֹד עברתו נכריה עבדתו (ישעיה כח כא).
התשיעי, נזר אלהיו על ראשו (במדבר ו ז), גזי נזרך (ירמיה ז כט), חללת לארץ נזרו (תהלים פט מ), ענין כליל וכתר. ויתכן להיות מגזרתו זר זהב (שמות כה יא).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |