לחם משנה/שגגות/יא

לחם משנה ‏ שגגות יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מאחר שנאמר ונעלם ממנו וכו'. דברי רבינו ז"ל מתמיהין אצלי דבפ"ק דשבועות אמרו בברייתא דרשא זו בשם רבי ואמרו על זה שם ונעלם מכלל דידע מאי משמע וכו' ואמרו במסקנא קסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה והקשו והא תנן אין בה ידיעה וכו' מי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו ותירצו אין משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העכו"ם ע"כ. א"כ מוכרח שם דמאן דדריש הך דרשא דמכלל שידע אית ליה ידיעת בית רבו שמה ידיעה ולא בעי ידיעה גמורה כר"ע משום דאית ליה דונעלם יתירא אתי לחייב על העלם מקדש וכן ההיא בעיא דפ"ב דשבועות דבן בבל שעלה לא"י ונעלם ממנו מקום מקדש אוקמיה שם אליבא דרבי דאית ליה ידיעת בית רבו שמה ידיעה ורבינו ז"ל כתבה לקמן בפרק זה מכל הני משמע דאית ליה לרבינו ז"ל דידיעת בית רבו שמה ידיעה כיון דפסק כרבי בההיא בעיא דלקמן וכיון שכן קשה דמדכתב כיצד נטמא וידע שנטמא וכו' משמע איפכא דבעינן ידיעה בטומאה ממש דכן דקדקו התוס' בדברי רש"י ז"ל שכתב שם וידע שנטמא דמפרש מתניתין דלא כרבי דבעינן ידיעה גמורה ואפילו נאמר דידיעה שנטמא ל"ד אלא ר"ל ידיעת בית רבו מ"מ לקמן דכתב ספק ידיעה כידיעה משמע דהוי דלא כרבי וכדכתבו התוס' ז"ל בסוף פ"ב דלרבי אפילו ספק ידיעה לא בעי דסגי ליה בידיעת בית רבו. זאת ועוד דהיה לו לומר הכא דלית ליה ידיעה בתחלה דהיינו כגון תינוק שנשבה לבין העכו"ם ולמה סתם דבריו כל כך ובאמת דבריו מתמיהין וצריכין לי עיון:

כיצד נטמא וידע שנטמא וידע שזה מקדש ושזה קדש או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קדש והוא יודע שהוא טמא ונכנס או אכל או שגג ושכח שנטמא ושגג ושכח שזה בשר קודש ושזה מקדש ונכנס או אכל ואח"כ נודע לו דברים שנתעלמו ממנו הרי מביא קרבן עולה ויורד בכל צד וצד משש מחלוקת אלו. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ז"ל ויש נוסחאות שחסר חלוקה אחת שהיא העלם זה וזה ואינה עיקר אותה הגירסא דבמשנה כתיבי הני תלתא העלם טומאה והעלם מקדש והעלם זה וזה ועל זה שייך לשון רבינו ז"ל משש מחלוקות כלומר ג' בקדש וג' במקדש:

ב

או אכל קדש ונודע לו וכו'. משמע מדברי רבינו ז"ל דאע"ג דידיעה בתחלה לא בעינן באיזה אב נטמא מ"מ בידיעה בסוף בעינן שידע באיזה אב נטמא וכי אמרינן בגמרא (דף י"ח) דאיפליגו ר"ע ור"א במתני' היינו בידיעה קמייתא אבל בידיעה בתרייתא מודה ר"ע דבעינן שידע באיזה אב נטמא ולזה מטים דברי רש"י ז"ל שם דאוקמה בכריתות מה נפשך חלב אכל חייב נותר אכל חייב וכו' והתם הוי ידיעה בסוף לאחר שחטא ונודע לו החטא וא"כ קשה לר' עקיבא מה נפשך אי מדמה הך דהכא לההיא דהתם א"כ אפילו בתחילה אין זו ידיעה דהא אמרינן התם דמדקאמר קרא בה משמע ידיעה פרטית באותו החטא ואי לא מדמינן לה לההיא דהתם משום דשאני התם דגלי קרא בה אבל הכא דליכא קרא דבה לא א"כ אפילו ידיעה בתרייתא נמי אמאי בעינן שידע באי זה אב נטמא הא התם אפילו בידיעה בתרייתא לא הוה מצרכינן ידיעה גמורה אלא מקרא דבה אבל הכא דליכא קרא דבה א"כ אפילו ידיעה בתרייתא לא ליבעי באיזה אב נטמא ועוד דבפ' המפלת גבי הא דאמר ר"נ טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחת דאין חייבין על ביאת מקדש הביאו שם ברייתא ואמרו לימא מסייע ליה וכו' ודחו לה דלא הוי סייעתא דברייתא אתיא כר"א דבעינן ידיעה בתחלה באיזה אב נטמא ולכך קאמרה דהיכא דראו לובן ואודם כאחת דאין חייבין על ביאת מקדש משום דלא ידעי באיזה אב נטמאו אבל לר"ע דלא בעי שידע באיזה אב נטמא לעולם דחייבין על ביאת מקדש והשתא כיון דר"ע בידיעה בסוף בעי שידע באיזה אב נטמא א"כ אמאי חייבין על ביאת מקדש הא בידיעה בתרייתא לא ידעי אי נטמאו באודם או בלובן וצ"ע:

ד

הדבר ספק אם אויר עזרה כעזרה או לא וכו'. נראה דרבינו ז"ל גריס בגמרא בפרק ידיעות הטומאה (דף י"ג.) תלה עצמו באויר עזרה מהו אויר עזרה כעזרה או לא והתוס' ז"ל כתבו שם דאין לגרוס כן דבפרק [כיצד צולין] אמרינן טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה ובפרק כל הפסולין נמי אמרינן אי אמרינן ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה לבהונות משמע דאויר נמי נתקדש ועוד אי לאו כעזרה דמיא א"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא ולכך כתבו דגרסינן כגירסא דידן כי גמיר שהייה שהייה דבת השתחויה גמירי דלאו בת השתחואה לא גמירי או דילמא בפנים שהייה גמירי לא שנא דבת השתחואה לא שנא דלאו בת השתחואה ע"כ. ונראה לתרץ כל אלו הקושיות שהקשו בתוס' לגירסת רבינו ז"ל דגם לגירסתו הפירוש הוא כמו לגירסתנו וה"ק להאי מילתא דהשתחואה אמרינן דאויר עזרה כעזרה או דילמא להאי מילתא דהשתחואה לא אמרינן אויר עזרה כעזרה משום דהוי שהייה דלאו בת השתחואה ולפ"ז גירסת רבינו ז"ל וגירסתנו הכל בענין אחד ואין בהם אלא חילוף הלשונות:

ח

היה טמא ואמרו לו שנים נכנסת וכו'. הרב בעל כ"מ ז"ל תמה שבתחלה כתב לשון רבנן באמרו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ואח"כ כתב לשון ר"מ דאמר ק"ו אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה אינו דין שיביאו אותו לידי קרבן הקל. וגם יש להקשות על רבינו ז"ל דבגמרא פסקינן כר' יהודה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ותירץ הרב בעל כ"מ ז"ל דרבינו ז"ל פסק כאוקימתא דרבינא וכדיניה שכתב רבינו ז"ל אמרו שנים טמא היית כשנכנסת במקדש וכו' היינו אוקימתא דרבינא דכיון שהעדים אמרו לו טמא היית ונכנסת למקדש היה לו לומר לא נכנסתי דמשמע לא נכנסתי בטומאה אלא טבלתי ומדהשיב להם לא נטמאתי הוי כאילו אמר להם לא נטמאתי מעולם, ולתרץ קושיא דרבינו ז"ל דפסק כר' יהודה תירץ שרבינו מפרש שרב יוסף מפרש דברי ר"נ דלא פסק כר' יהודה לענין קרבן אלא לענין טהרות ולעצמו וכו'. ולי נראה לתרץ באופן אחר דבסוגיא איכא תלתא פירושי. רש"י פירש בפ' אמרו לו (דף י"ב) גבי בעיא דרבנן דפליגי עליה דר"מ אי טעמייהו משום מיגו או משום דאדם נאמן על עצמו ופשט התם מברייתא דמודים חכמים לר"י תרי פירושי, פירוש קמא הוא דפשיט דטעמא דרבנן משום מיגו דכיון דבחלבין ובביאת מקדש מודו רבנן לר' יהודה אבל לא בטומאה משמע דמשום דבטומאה ליכא מיגו לא מודו ליה רבנן לרבי יהודה דטעמייהו משום מיגו ואיפשיטא בעיין לפי המסקנא דטעמייהו דרבנן משום מיגו ובתר הכי שקיל וטרי בגמרא היכי אמרינן דליכא מיגו הא בטומאה ישנה איכא מיגו ותירץ רבינא דליכא מיגו וכגון וכו' ולפ"ז נשארה הבעיא פשוטה דטעמייהו דרבנן הוי משום מיגו. ופירוש אחר פירש רש"י ז"ל הפך זה דהפשיטות הוי דטעמייהו דרבנן לא הוי משום מיגו אלא משום דאדם נאמן על עצמו ומאי דאמרינן בגמרא במאי עסקינן וכו' הם דברי הפשטן ולא כדהוה אמרינן בגמרא בפירוש קמא דהם דברי הגמרא והכי קאמר ע"כ ברייתא איירי בכל טומאה אפילו בישנה ובישנה הא איכא מיגו וא"כ אמאי לא מודו רבנן לרבי יהודה אלא ודאי דטעמייהו משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ולא משום מיגו מש"ה גבי חלבים וביאת מקדש דאיכא קרבן אית להו דאדם נאמן משום דהוי מילתא דאיכא קרבן וניחא ליה בכפרה אבל בטומאה גרידתא דליכא קרבן ס"ל דאין אדם נאמן על עצמו ור' יהודה אית ליה דבכל גוונא אמרינן אדם נאמן על עצמו, ודחי רבינא פשיטותא דלעולם טעמא משום מיגו ובטומאה ישנה איירי ברייתא וכ"ת א"כ כיון דבטומאה ישנה איכא מיגו וטעמייהו דרבנן משום מיגו אמאי לא מודו לר' יהודה לזה אמר רבינא דמשכחת לה דבטומאה ישנה ליכא מיגו כגון דאמר וכו' ולהכי פליגי רבנן דליכא מיגו ור' יהודה אית ליה דאע"ג דליכא מיגו אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ולפום חד מהני פירושי כי פסיק ר"נ הלכה כר' יהודה הוי דנאמן על עצמו יותר ממאה עדים ואפילו מכחיש את העדים דטעמא דר' יהודה אית ליה ספיקא דהוי משום דאדם נאמן על עצמו ואמר רב יוסף דאע"ג דר' יהודה אמר דלענין קרבן נאמן דפשטא דברייתא בקרבן איירי מ"מ לענין טהרות לא אמר דנאמן אלא לענין לאכול טהרות בינו לבין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל אלו הן פירושי רש"י ז"ל. והר"א ז"ל בהשגות סובר כחד מהני פירושי ולפיכך השיג על רבינו ז"ל דהיה לו לפסוק כר' יהודה וגם שיכתוב דלענין טהרות אינו נאמן לגמרי כמו שאמרו בגמרא זו היא כוונת הראב"ד ז"ל ונסתלקו ממנו תלונות הרב בעל כ"מ ז"ל שתמה עליו. אבל לרבינו ז"ל נ"ל דמפרש כפי' התוספות ז"ל דפשיטותא דגמרא הוי דרבנן טעמייהו הוי משום מיגו משום דע"כ רבנן לא איירי אלא בטומאה חדשה ומשום הכי לא מודו לר' יהודה בהא משום דטעמייהו משום מיגו ובטומאה חדשה ליכא מיגו ור' יהודה סבור דמשום דאדם נאמן על עצמו הוא ואפילו בטומאה חדשה דליכא מיגו נאמן וא"כ איפשיטא בעיין דלרבנן טעמא משום מיגו ואי אמרת דרבנן דר"מ הוי ר' יהודה ג"כ ופשט מכאן דטעמיה משום דאדם נאמן על עצמו ודחי רבינא פשיטותא ואמר דנהי דלרבנן טעמא משום מיגו אבל לרבי יהודה אכתי בעיין במקומה דדילמא טעמיה משום מיגו או דילמא משום דאדם נאמן על עצמו ואי רבנן דר"מ הוי ר' יהודה מ"מ הבעיא במקומה עומדת וכ"ת אי טעמא דר' יהודה הוי משום מיגו הא בטומאה חדשה ליכא מיגו לזה אמר רבינא דאיירי בטומאה ישנה וכ"ת אי בטומאה ישנה מ"ט דרבנן דפליגי הא איכא מיגו לזה אמר דטעמייהו דרבנן דלא חשיבי להא מיגו כיון דהם אמרו אכלת בטומאת הגוף והוא אמר לא נטמאתי לא מצי מתרץ דיבוריה ור' יהודה אית ליה דמצי מתרץ דיבוריה ונאמן משום מיגו ומינה דלרבי יהודה ליכא חלוקה שלא יהא נאמן אלא כשיאמר בהדיא לא נטמאתי מעולם דאז ודאי אפילו ר' יהודה מודה דמכחיש לעדים ואתא ר"נ ופסק כר' יהודה ואמר דנאמן משום מיגו ובכל גוונא יכול לתרץ דיבוריה וכאוקימתא דרבינו אלא כשיאמר בהדיא לא נטמאתי מעולם אז אינו נאמן ולכך כתב רבינו ז"ל דהיכא דאמר לא נטמאתי מעולם בהדיא אינו נאמן וזהו שאמר הואיל והכחיש את העדים ואמר לא נטמאתי מעולם וכו' כלומר דאמר הכי בהדיא. אבל הרב בעל כ"מ רצה לומר דמכלל דבריו משמע כן ולי בהדיא אמרו דבכי האי גוונא דוקא קאמר ר' יהודה דאינו נאמן אבל בשום גוונא אחרינא נאמן משום מיגו וא"ת כיון דבעיין לא איפשיטא אמאי פסק רבינו ז"ל דטעמא משום מיגו ואם הכחיש את העדים דחייב קרבן היה לו לפוטרו מקרבן מספק דלא ליתו חולין בעזרה כמו בשאר הבעיות שנשארו בתיקו גבי בן בבל שלא הכיר מקום מקדש וכן טימא עצמו במזיד שפסק רבינו ז"ל דאינו מביא קרבן. וי"ל דכיון דרבנן טעמייהו ודאי משום מיגו לפי פירוש זה ולר' יהודה מספקא לן אי טעמיה משום מיגו או לא אין ספק דר' יהודה מוציא מידי ודאי דרבנן ואית לן לומר דר' יהודה אית ליה טעמא כאוקימתא דרבינא ולא נפיש במחלוקת ור"נ דפסק הלכה כר' יהודה לא פסק אלא היכא דאיכא מיגו דס"ל דטעמיה דר' יהודה משום מיגו:

ט

אם היה המזיד מן הכהנים וכו'. תימה דמשמע דעל השוגג דכהנים שעיר הנעשה בפנים מכפר ובגמרא בסוף פ"ק דשבועות לא משמע הכי אלא דבין על השוגג בין על המזיד מכפר על הכהנים הפר ולא השעיר דאשר לעם כתיב ולא לכהנים וצ"ע:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף