טורי אבן/חגיגה/כב/א

דף כ"ב ע"א

אבא שאול אמר לתרומה וכו'. כתבו התוספות (ד"ה אבא שאול) צריך טעם אמאי לא שרינן בעבר והטבילן קאמר בעבר. ואיני יודע מאי קשיא להו כיון דטעמא דקדש לא, אי משום חציצה ואי משום גזירה דרבא ודלמא חזי ליה עם־הארץ ואזיל ומטביל בגוונא דאיכא חציצה או בכלי שפיו קצר, אמאי נשרי בעבר והטביל דהא אפשר לבא לידי תקלה דאי טבל ליה עם־הארץ בגוונא דאמרן אפילו בדיעבד לא עלתה לו טבילה מן התורה.

מכל מקום קשיא־לי כיון דכלי בתוך כלי דיעבד נמי לא. אם כן הא דאמר רבי אושעיא בפרק שני דפסחים (דף לד:) מי חג שנטמאו, השיקן ואחר כך הקדישן טהורין, הקדישן ואחר כך השיקן טמאים. והשתא בהשיקן ואחר כך הקדישן אמאי טהורין הא השקת מים לטהרן דמי למטביל כלי בתוך כלי, דהא אי אפשר להשיקן אלא במונחין בתוך כלי אחרת, ואיכא למגזר בהא לשמא ישיקן בכלי שאין בפיו כשפופרת־הנוד דודאי לא מהני, כיון דכהאי־גוונא אין מים שבכלי מחוברין למי מקוה וליכא כאן השקה אלא למעט מים שבכלי, ואנן השקה למקוה בעינן^[1]. והא כיון דאין מטבילין כלי בתוך כלי לקדש, ואף־על־גב דאין הכלי עצמו קדש או בסופו להיות קדש אלא שישתמש בה קדשים אחר־כך אפילו הכי לא מהני טבילה זו, דאם אחר־כך הניח בהם קדש פסלן, כל שכן דלא מהני השקה למי החג שבתוך כלי אפילו בהשיקן ואחר־כך מקדישן, מהאי טעמא דרבא גופא. ואמאי השיקן ואחר־כך הקדישן טהורין. בשלמא להאי טעמא דרבי אושעיא דכלי בתוך כלי דלקדשים דלא, הוא משום חציצה, בהשקת מים לא שייך האי טעמא אבל לרבא קשיא^[2].

ודוחק לומר דרבא לא סבירא ליה הא דרבי אושעיא, דמשמע התם דרבא סבירא ליה כוותיה, דקאמר רבא אף אנן נמי תנינא ונתנו עליו מים חיים וכו'. ולפירוש התוס' דהתם מייתי ראיה להא דרבי אושעיא דאין זריעה להקדש ובהקדישן ואחר כך השיקן טמאים. ואין נראה לומר דבהא אית ליה דרבי אושעיא אבל לא ברישא דהטביל ואחר כך הקדישן דטהורין, אלא לרבא בין כך ובין כך טמאים. ועוד כיון דרבא איירי בהא מימרא דרבי אושעיא ומייתי ראיה אסוף מימרא דרבי אושעיא, אם איתא דרבא לית ליה הא דרישא, הוה־ליה למפלג עלה בהדיא.

ויש לומר כיון דטעמא דאין מטבילין כלי בתוך כלי לקדש, משום דחזי ליה עם־הארץ ואזיל ומטביל ואנן מקבלין קדש מעם־הארץ משום איבה, השתא ניחא דהא לאוכלים ומשקים כולן לא מהני השקה אלא למים בלבד, והא מים מקודשים לא משכחת להו אלא במי חג בלבד שהן של ציבור וממלאין אותן מן השילוח והשיקן ואחר־כך הקדישן היינו בשבת שבתוך החג שהיו ממלאין אותן בתוך חבית של זהב שאינה מקודשת וכדתנן בפרק חמישי דסוכה (מח:) וכדפירש רש"י התם. השתא ליכא משום דלמא חזי ליה עם־הארץ ואזיל ומשיקן בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד ואין ענין ועסק מי החג לכל אדם אלא לכהנים ושלוחי בית־דין בלבד דזריזין וחברים הן:

א"ה תרומה נמי. ק"ל אמאי פריך אהא מעלה דמטבילין יותר מכל הני מעלו' דרבנן דמשנתינו דבקדש עבדו רבנן מעלה ולא בתרומה ובע"כ ה"ט משו' דקדש חמור מתרומה מש"ה החמירו יותר מתרומה וה"ט א"ל נמי בהאי מעלה. מיהו י"ל כל הני מעלות דמתני' ל"ג משום לתא דטומאת של תורה אלא חומרא בעלמא שהחמירו משום מעלה בעלמא לפיכך קודש דחמיר עבדו מעלה אבל לא בתרומה דקיל אבל הא דכבת"כ דמשום לתא דטומאת של תורה גזרו אי כדרבא אי כדר"א פריך שפי' תרומה נמי ניחש לתקלה זו עצמן דהא תרומה טמאה נמי אסורה באכילה כקדש:

לא מקבלינן מנייהו. כתבו התו' רש"י פי' דבשעת הגיתות נאמנין לפי שחבירים מטהרין כליהם עברו הגיתות והבדים אמ' דלא מהימן ול"נ דפותח בחביתו לא התיר אם לא סופו משו' תחילתו כדאמ' בפ"ק דביצה (דף יא) ואם הי' טהורין בדין בלא"ה נמי מישתרי וא"י מה ענין שעת גיתות והבדים לפותח חביתו ע"ג הרגל דהתם חיישינן שמא נטמא ביד ע"ה אלא שברגל הקילו מפני שמחת הרגל כדמפ' בירושלמי או מפני שיה' מזון מצוי לעולי רגלים כדפי' רש"י לקמן אבל שעת הגיתות והבדים ה"ט כדפי' רש"י וכמש"כ שם:

ומאן תנא דחייש לאיבה ר"י היא. משמע דרבנן פליגי עלי' ולא חייש לאיבה מדאמ' ר"פ כמאן מקבלין האידנא סהדתא מע"ה כמאן כר"י משום דחייש לאיבה מכלל דרבנן לא מקבלין משו' דל"ח לאיבה וכדאמ' בספ"ג דפסחים (דף מח). וק"ל אטו רבנן ל"ל הא דתנן לקמן (דף כד) חומר בתרומה שביהודא נאמנין על טהרות יין ושמן כל ימות השנה ובשעת הגיתות והבדים אף על תרומה ועוד דאם איתא דל"ל לרבנן הא דלקמן א"כ ל"ל נמי הא מעלה דחומר בקדש מבתרומ' שמטבילים כבת"כ (בקדש אבל לא בתרומה) [בתרומה אבל לא בקודש] וטעמא דבקדש לא משום דחזי לי' ע"ה ואזיל ומטביל וש"מ דמקבלין מיני' כדמסיק בסמוך אלמא חיישינן לאיבה. מיהו זה אינו קושי' אלא לפי' רש"י שמפ' הא דקאמ' כמאן מקבלין האידנא סהדותא מע"ה כר"י דאלו לרבנן ל"מ כדאמ' בפ"ג דפסחים. אבל למאי שאפרש בסמוך בשם הרי"ף לק"מ:

ושורף פרה אדומה לעצמו. אין ענין שריפת פרה אדומה לעצמו לנאמנות טהרות יין ושמן לע"ה. אלא משום דתנן בפ"ה דפרה שהכל נאמנין על החטאת קאמ' לה דה"ט דע"ה נאמן לחטאת שלא יהא כל אחד הולך ושורף פרה אדומה לעצמו ותרתי קאמ' דעל טהרת יין ושמן נאמן שלא יהי' בונה במה לעצמו ועל חטאת נאמן שלא ישרף פ"א לעצמו ואיידי דמפ' טעמ' דנאמן על טהרת יין ושמן דקדש שלא יהי' בונה במה לעצמו נקט נמי שורף פ"א לעצמו לומר דמה"ט נמי הכל נאמנין על החטאת אע"ג דל"מ מנאמנות חטאת במכילתן:

כמאן מקבלין וכו' כר"י. הקשה הרי"ף בספ"ג דפסחים מהא דאמ' התם ו' דברים נאמרו בע"ה אין מוסרים לו עדות וא"מ ממנו עדות. ותי' דההוא ע"ה דהכא לאו כע"ה דהתם דהכא ליתא במקרא ובמשנה אבל בד"א ובמצות איתא דלא חשיד אשבוע' וגזילה ולא ד"א מאנפי פסלנותא. אבל ע"ה דהתם חשיד אכל הני דאמ' הוא דהא חשיד אגניבה לפיכך אין ממנין אותו אפטרופס וחשיד נמי על שפיכות דמים לפיכך אין מתלוין עמו בדרך. ופי' הר"ן דבריו דלפי"ז הא דאמ' התם א"מ ממנו עדות ל"ד דאפי' בהעיד אין עדותו עדות כדאמ' בספ"ק דקדושין שכל שאינו במקרא ובמשנה ובד"א פסול עדות ודאמר הכא כמאן כר"י לאו למימרא דרבנן פליגי עלי' דלא אשכחן בהא פלוגתא כלל ואשכחן כהאי לישנא במידי דל"ל פלוגתא כדאמר כמאן תלינן קיבורא בדיקלא כמאן כהאי תנא:

אין מציל אלא על האוכלים. י"מ דמ"כח דע"ה מיירי דא"מ אלא על כל הני דקחשב ולא על כלי שטף וכן פי' הר"ש וי"מ אפי' על כ"ת דחבר נמי גזרו שלא תציל על כלי שטף משום לתא דשל ע"ה. וכן פי' הרמב"ם בפי' משנה זו וטעמא כדמפרש שטהרתי לך ולא תשאיל ממנו ותשמש בו לפיכ' גזרו נמי על של חבר דאלו גזרו על של ע"ה לחו' לא ישמע ע"ה לפיכ' השוו מדותיהן שא"מ על כלי שט' כלל אפי' של חבר כן פי' הרמב"ם שם. ולפי' הר"ש דעל של ע"ה לחוד גזרו ק"ל דהא כיון דשאלינן מנייהו מדאמ' טיהרתי לך ולו כדמסיק בסמוך והא מנא לז' יומי לא משאלי אינשי אכתי טהרתי לך ולו. דהא ל"ל אפי' אם נאמר לע"ה שכ"ח שלו א"מ על כלים ציית לדברי חכמים ומחזיקו בחזקת טומאה אף ע"פ שרואה כ"ח של חבר דמציל על הכל אפי' על כ"ש. דליתא דא"כ חבר יטביל נמי כבת"כ ולע"ה נאמר שלא יטביל אלא ע"כ אי אמרינן דחבר יטביל חזי לי' ע"ה ואזיל ומטביל ולא יציית לחלק בינו לבין חבר ה"נ אי אמרינן דכלי ארש של חבר יציל ושל ע"ה לא לא ציית וכי שאלינן מנייהו משתמשין בכלי שנטמא במת. ועק"ל אי אוכלים ומשקים וכ"ח בשל ע"ה מיירי וטהורים דקאמר היינו לע"ה מה תמה ר"י אפשר אשה לשה בעריבה לגין מלא משקים אם נאמר הא דגז' ב"ש אינו אלא של ע"ה מה זה תמה הא כבר שאלו ב"ה לב"ש שאל' זו עצמ' והלא טהרתם אוכלי' ומשקי' שבתוכו והשיבו כשטהרנו לעצמו טהרנו נטה' את הכלי שטהרתי לך ולו ומאי ק"ל לר"י הא מתשוב' ב"ש לב"ה על אותן שהי' באוהל עם המת ש"מ הא ועוד ל"ל לתלמיד של ב"ש לומר ולא עוד אלא שאם אתה א"ל טמא א"ל שלי טהור ושלך טמא הא כל אורך זה למה הא כבר נתפרש טעמן של ב"ש יפה כמ' ששאל כליו של ע"ה טמא או טהור א"ל טמא אלא ע"כ לב"ש אפי' כ"ח של חבר א"מ על הכלים ועל זה לחוד תמה ר"י דהאשה והעריבה ולגין של חבר טמאין והבצק ומשקין טהורין ועל זה השיב לו התלמיד בהא ולא עוד שאם אתה אומר לו טמא אומר שלי טהור ושלך טמא כלומר דמה"ט גזרו נמי על כ"ח של חבר דא"מ על הכלים דאי לא גזרו אלא על של ע"ה לחוד מפני שהוא טמא לא יציית ע"ה ואומר אדרבה שלי טהור וראוי להציל ושלך טמא ואין ראוי להציל לפיכך השוו ב"ש מדותיהן שאין כ"ח מציל על הכלים אפי' כ"ח של חבר דהשתא יציית ע"ה כדא' גבי טבילת כבת"כ כיון דגזרו דחבר לא יטביל לקדש יציית ע"ה:

שולי הגליון

↑ בדבר אברהם (ח"א סו"ס י"ח) (ועי' גם באורך בח"ב ריש סי' ט"ו) כתב על זה דיש להסתפק שמא בהשקת מים להעלותן מטומאה לא בעינן כשפופרת הנוד.
↑ בדבר אברהם (ח"ב סי' ט"ו סק"ז) הביא קושיית השואל ע"ד רבנו שהרי המים מטמאין לכלי וכיון שנטמא הכלי הא אמרינן בהדיא בסוגיין דבכלי טמא מיגו דסלקא ליה טבילה לגופיה דמנא, סלקא נמי לכלי דאית ביה. עיי"ש מה שיישב השואל, ובסוף הסימן תמה הדבר אברהם על דבריו דוודאי קושיית רבנו נכונה היא דמי לא מיירי רבי אושעיא גם במסיק בכלי שאינו מקבל טומאה ואדרבה לכתחילה הכי הוא ע"ש.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

[1] בדבר אברהם (ח"א סו"ס י"ח) (ועי' גם באורך בח"ב ריש סי' ט"ו) כתב על זה דיש להסתפק שמא בהשקת מים להעלותן מטומאה לא בעינן כשפופרת הנוד.

[2] בדבר אברהם (ח"ב סי' ט"ו סק"ז) הביא קושיית השואל ע"ד רבנו שהרי המים מטמאין לכלי וכיון שנטמא הכלי הא אמרינן בהדיא בסוגיין דבכלי טמא מיגו דסלקא ליה טבילה לגופיה דמנא, סלקא נמי לכלי דאית ביה. עיי"ש מה שיישב השואל, ובסוף הסימן תמה הדבר אברהם על דבריו דוודאי קושיית רבנו נכונה היא דמי לא מיירי רבי אושעיא גם במסיק בכלי שאינו מקבל טומאה ואדרבה לכתחילה הכי הוא ע"ש.

[1]

[2]