חכמת אדם/עג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חכמת אדםTriangleArrow-Left.png עג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דין טבילת כלים (סי' ק"ך)

א כתיב בכלי מדין אך את הזהב כו' כל אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא כו' הפסוק הזה לא מיירי בטהרת כלים מטומאתן שאין לך טומאה שעולה ע"י האש אע"כ שמדבר מהכשר כלים מאיסורן ע"י ליבון או הגעלה וכתיב וטהר הוסיף לך טהרה אחרת והיא הטבילה ומפרש הכתוב שצריך לטבלו במקוה או מעין שיש בו מ' סאה שראוי לנדה לטבול בה ולכך כתיב אך במי נדה כו' והכתוב הזה מיירי בכלי סעודה מדכתיב תעבירו באש ואין דרך להשתמש בכלים ע"י אש אלא בכלי סעודה ומדחזינן דאפי' אחר הליבון הצריך הכתוב טבילה ידעינן דה"ה חדשים דאחר הליבון הרי הם כחדשים וכיון דטבילה זו ע"כ אינו מצד טומאה דאל"כ בלא"ה ידעינן דצריכין לטביל' משום טומאה וא"כ ל"ל קרא אלא הכתוב הצריך טבילה לכלים שיוצאין מרשות לרשות ולכן אפילו להשתמש בו צונן אסור בלא טבילה ודוקא כלי מתכות צריך טבילה כדכתיב זהב וכסף אבל כ"ח וכלי עץ אין צריך טבילה ואמנם חכמים תקנו טבילה לכלי זכוכית דכיון דהן שוים במקצת לכלי ברזל דאם נשתברו יש להם תקנה שיכול להתיכן וה"ה כ"ח המצופין באבר בפנים שקורין גלוזירט אבל אם מצופין מבחוץ אין צריך טבילה ויש פוטרין כ"ח אפילו המצופין: ולכן הקונה כלי סעודה מן הנכרי אפי' חדשים אם הם כלי מתכות או כלי זכוכית מטבילן ומברך אק"בו על טבילת כלים ואם הם כלי חרס המצופים אבר מטביל בלא ברכה ואם הם כלי מתכות ישנים שנשתמש בהם הנכרי צריך להכשירן תחלה או ע"י ליבון או בהגעלה כדין הכשר כלים האסורים ואח"כ מטבילן אבל אם הטבילן קודם ההכשר הוי כטובל ושרץ בידו. ומ"מ י"א דבדיעבד עלתה לו טבילה ולכן יחזור ויטבול בלא ברכה (סעיף א')

ב כיון דהטבילה הוא משום שנכנס לרשות ישראל ולכן אם שוכר או שואל כלי מנכרי א"צ טבילה שהרי אינו בא לרשותו (סעיף ח') ואם משכן נכרי אצל ישראל והישראל משתמש בו אם נראה שדעת הנכרי שישתקע ביד ישראל טעון טבילה בברכה שהרי הוא עכשיו כאלו מכרו ואם לאו אפילו ודאי יפדנו (אחרונים דלא כש"ך) יטבלנו בלא ברכה דמשכון דומה קצת למכר ואעפ"כ אם אח"כ נשתקע בידו יחזור ויטבלנו בלא ברכה וכ"ש אם לבסוף הוצרך הישראל להוסיף עוד מעות לנכרי עבור הכלי והוי כאלו קנאו עכשיו אע"ג שכבר טבל מ"מ כיון שעכשיו הוי כקונה יטבלנו בלא ברכה (פ"ח וכן נ"ל דלא כש"ך ס"ק כ' שכתב בשם או"ה דצריך לברך דאדעתא דהכי לא הטבילו וצ"ע מה בכך לא גרע מנפל למים ממילא שנכתוב לקמן סי' כ"א בשם הש"ך דעלתה לו טבילה וצ"ע על הש"ך ואכשר דא"וה פסק כב"ח דבעי כוונה):

ג וישראל שמשכן כלי ביד נכרי אם היה דעתו מתחלה בשעה שמשכן אדעתא שלא לפדותו עוד וא"כ הוי כמוכרו לו וחוזר וקונה ממנו וצריך טביל' (סי' כ"ה) אבל אם מתחלה לא היה דעתו לשקעו בידו ואח"כ נמלך לשקעו בידו וחזר ונמלך ופדאו א"צ טביל' (שם בשם או"ה) וכן ישראל שגנבו כלים ממנו והוחזרו לו א"צ טבילה שהרי לא נקרא שם נכרי על הכלי אבל אם אנסו ולקח כליו וכבר נשתקעו בידו אע"פי שחזר ונתן לו צריך טבילה. וישראל שמכר כליו לנכרי וחזר ולקח ממנו צריך טבילה (סעיף כ"א) ולפ"ז כשמוכר היורות לנכרי בע"פ משום חמץ צריך טבילה לאחר פסח ולכן מוטב שלא למכרם:

ד ישראל שנתן כסף לאומן נכרי לעשות ממנה כלי או להיפך נחלקו הפוסקים י"א דאזלינן לעולם בתר האומן דאומן קונה בשבח כלי וי"א דאזלינן לעולם בתר הכסף ולכן מטביל בלא ברכה. ודוקא כשכל הכסף של הנותן אבל אם גם האומן נתן מקצת הכסף ועש' כלי מחדש או שהיה נקב בכלי עד שלא מחזיק רביעי' וא"כ נתבטל שם כלי ממנו לגמרי ונתן לאומן לתקנו אם בעל הכלי נתן הטלאי במה לתקן מטביל בלא ברכה אבל אם האומן נתן הטלאי אזלינן בתר האומן כיון שיש לו ג"כ חלק בכלי ולכן אם הנכרי הוא האומן ונתן מקצת הכסף או אפילו הטלאי מטבילו בברכה (ש"ך ס"ק כ"ב שם והט"ז כתב שלא לברך). ונ"ל דישראל המחזיק הוטא שעושין זכוכית ויש לו פועלים נכרים או להיפך יש לסמוך על המקילין ולעת הצורך מותר להשתמש בלא טבילה דהוי ס' דרבנן (כעין זה כתב הפרי חדש ס"ק כ"ו) וצריך להזהיר החנונים שיזהירו הלוקחים זכוכית שלא יברכו על הטבילה אם לא שהמחזיק הוטא נכרי ופועלים נכרים:

ה וכן אומן ישראל שעשה כלי לנכרי וכל הכסף של הנכרי וקנאה ממנו תלי' נמי בפלוגתא זו אי אזלינן בתר האומן וא"כ א"צ טבילה או אזלינן בתר מי שהכסף שלו ולכן יטבילנו בלא ברכה:

ו אבל ישראל שקנה מתכות מן הנכרי או אפילו כלים ישנים מן הנכרי והתיכן ועשה מהם כלים א"צ טבילה כלל שהרי אין לנכרי חלק בזה ואפילו נכרי וישראל שקנו כלי בשותפות א"צ טבילה שהרי עדיין שם הנכרי נקרא על כלי זה ואינו יוצא מטומאתו ואם חזר הישראל וקנה חלקו מנכרי צריך טבילה (שם):

ז כיון דלא צריך טבילה אלא כלי סעודה ולכן אם לקח הישראל מן הנכרי שלא לצורך סעודה כגון לחתוך בו קלף ונייר ולתקן קולמוס אעפ"י שתחלת עשייתו היה לצורך סעודה א"צ טבילה ומ"מ אסור להשתמש לצורך סעודה אפילו דרך ארעי עד שיטביל וה"ה אם קנאו מתחלה לצורך סעודה ונמלך אח"כ לחתוך קלפים דינו הכי (בש"ך ס"ק י"ז):

ח ישראל שקנה כלי מנכרי והשאילו לחבירו אסור להשתמש בו עד שיטביל שהרי כבר נתחייב ביד הראשון אבל אם הראשון לא קנה לצרכי סעודה אלא לחתוך קלף וכיוצא בו או לסחורה כיון שלא נתחייב ביד הראשון לטבול שהרי אם לא ישתמש בו צרכי סעודה אין צריך טבילה ולכן אם השאיל לחבירו והשני רוצה להשתמש בו צרכי סעודה י"א דא"צ טבילה כיון שגם הוא לא קנה לחלוטין אלא בתורת שאלה וי"א שצריך טבילה בלא ברכה ובכלי זכוכית יש לסמוך לעת הצורך ולהשתמש בו כך סה:

ט א"צ טבילה אלא מה שנוגע במאכל עצמו והראוי לאכילה עכשיו בלא שום תקון ולכן הברזלים שמתקנים בו המצות ושחותכין בו העיסה ושמנקרין בו העריבות ושמתקנין בו הקרעפליך והקיכלעך והמחטים שתופרים בו מולייתא כ"ז א"צ טבילה כלל אבל סכין של שחיטה וסכין שמפשיטים בו כיון דאפשר לשמשן למאכל אחר צריך טבילה בלא ברכה ודרייאפוס שמעמידין עליו קדרה א"צ טבילה אבל שפוד של מתכות שצולין עליו צריך טבילה בברכה שהרי לאחר שנצלה יהיה ראוי לאכילה וכן הכלי שקורין סקאווראדע צריך טבילה (סעיף ה' ובש"ך):

י רחיים של פלפלין צריך טבילה משום המתכות אבל התחתון המקבל התבלין אין צריך טבילה דכלי עץ וכן המשפכות (שקורין לייקע או טרעכטר) וכן הברזות שקורין צאפין וכלי ששואבין בו מים צריכין טבילה ונ"ל דכלי שקולין בו קאווע א"צ טבילה (עיין ש"ך ס"ק י"א) ומדוכות צריכין טבילה ואפשר גם רחיים של קאווע (די"ל דרחיים של פלפלין שאני ששוחקין בו בשמי' הראוים לאכילה וצ"ע):

יא עיקר הכלי של עץ ומעט ברזל קבוע בו כמו אלו המשפכות של עץ ובתוכו שפופרת של ברזל א"צ טבילה כיון שאפשר להשתמש בלא הברזל וכן כל כיוצא בזה. והמדוכות של פלפלין של עץ שעל המדוך מצופה ברזל אם אפשר לדוך בלא צפוי א"צ טבילה אבל כלי המתוקן ביתידות של ברזל ובלא היתידות לא היה אפשר להשתמש בו והם מבפנים צריך טבילה וכלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל מבחוץ שמעמידים אותו יטבול בלא ברכה (סעיף ו') וכוס של כסף שהוא עשוי כתקונו רק שהוא מחובר בכלי עץ טעון טבילה אבל אם לא היה העץ לא היה הכוס מתוקן כלל והעץ הוא מעמידו מטביל בלא ברכה (וסעיף ז'):

יב צריך להטביל ידות הכלים (סי' כ') ואם הם ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום שעתיד לקצצו ודיו (סי' ר"ב):

יג היורות הגדולות שמבשלין בו שכר נ"ל דצריכין טבילה ואעפ"י שקובעין אותן ומחברין אותן לקרקע מ"מ דינו ככלי ונ"ל דאין להם תקנה אלא שיטבילם או שינקוב בהם נקב גדול כדי שיתבטל מתורת כלי ואז יתקן אומן ישראל כדלעיל סי' ד' (והארכתי בתשו') סו אך לפי מה ששמעתי שהשכר שמבשלין בו אינו ראוי לשתיה כלל עד שמסננין אותו וא"כ דומה לסי' ט' ואפשר ע"ז סמכו העולם שאינם טובלים אותן:

יד כיצד מטביל צריך לנקותו תחלה מכל טנוף ולכלוך וחלודה כדכתיב אך את הזהב וקבלו חז"ל דאך הוא מעוט ר"ל שצריך להעביר כל חציצה שלא יהיה רק הזהב ואם אין עליו רק רושם חלודה או שחרורית של חלודה מבחוץ אינו מזיק כיון שדרכו בכך ונ"ל דה"ה הכלים שיש להם קנים (שקורין שנוצין) אע"ג שאינו יכול לנקרו הוי כמיעוט ואינו מקפיד וכל מיעוט שאינו מקפיד ואינו יכול להעבירו מותר לטבול כך אעפ"י שהוא מבפנים אבל אם הוא מיעוט ומקפיד עליו או ברובו של כלי אעפ"י שאינו מקפיד אסור לטבלו כך ואפילו בדיעבד לא עלתה לו טבילה (סי' ר"ב):

טו וצריך שיכנס כל הכלי במים בפ"א שלא ישאר ממנה חוץ למים אפילו כל שהוא ואם הוא גדול ואינו יכול לטבלו כלו כאחד נ"ל דאסור להטביל לחצאין דומי' דטבילת נדה כדלקמן בה' לדה ואינו דומה להגעלה שהוא להפליט האיסור וכיון שהגעיל המקצת הרי הפליט אבל הכא משום טומאה וכיון שנשאר מקצת ממנה חוץ למים חוזר ומתפשט בכל הכלי (וכן מוכח בסי' הסמוך):

טז וצריך שיבא המים על כל הכלי בין מבפנים ובין בחוץ ולכן אסור לתחוב סכין בדלי ולהטבילו שהרי מה שתחוב בדלי לא תעלה לו טבילה וכן צריך ליזהר שלא יתפוס בכלי בשעת טבילה דא"כ יהיה חציצה אא"כ מרפה ידיו ממנו תוך המקוה או אפי' שאוחזו בתוקף בידו האחת תוך המקוה והגביה בשניה ואח"כ חוזר ותפסו בשניה והגביה בראשונה וטובלו כך באחיזת ידו מותר לכתחלה היכא דא"א בע"א אע"פי שאין מגביה הראשונה ממנו עד שתפס כבר בשני' דהא מקדמין לו מי המקוה אך מצוה לרפות ידיו ממנו בשעת הטבילה בכל יכולתו וכן הסכין יקשור בחוט וכה"ג בדבר הרפוי (עכ"ל א"וה מזה משמע להדיא דלא מהני טבילה לחצאין) ואם לחלח ידו תחלה במי מקוה אין לחוש (סי' ק"כ סעיף ב'):

יז מותר להטביל כלי תוך כלי אפי' אם ימלאנו קודם במים שאובין דכשחוזר ושוקע בבאר והמים שבבאר צפין על פני כלי החיצון ויתחברו המים שבבאר עם המים שבכלי מטהר. והרוצה להטביל צלוחית שפיה צר שקורין פלאשין או בוטעלקס צריך למלאם תחלה במים שאובין או שישהא אותן במקוה כ"כ זמן עד שישער שבודאי נתמלאו כלם מבפנים מים אבל יותר טוב למלאן במים אף שאובין ויניחם בסל גדול או בדלי ומכניסו למקוה ועי"ז נתערב המי מקוה במים אלו והוי טבילה ומאחר שמלא הכלים במים והן כבידים יזהר שלא יושיב הכלים על שוליהן או על פיהן דמחמת כובד הכלי יכבד למטה ולא יבא מים מבחוץ תחת הכלי אלא יניחם על צדיהם ואז יתגלגלו במקוה בתוך הכלי. ואם הם כלים רקים ופיהם רחב כטעלר וכיוצא בו מותר להניחה אף על שוליהם או פיהם דבודאי יבא המים גם מתחת רק יזהר שלא יניח כלים זה על גב זה כדי שלא יכבידו אלא יניחם זה אצל זה ואף שבמקוה יפלו זה על גב זה אין לחוש דא"א שלא יבאו שמה מים ומותר לטבול כלים בסלים או בשק כיון שאין מחזיקין מים (א"וה):

יח כלי שהטבילו דרך פיו כאלו לא טבל לפי שאין המים יכולין לכנוס בשוליו אפי' מכניסו כולו למים ומ"מ דוקא כלי שאין רחב מאד אבל כלי שרחב מאד ואינו גבוה כקערות שפיר נכנס בו המים ויותר טוב להפכו על הצד (סי' ר"ב):

יט כבר כתבנו שצריך להטביל במעין או במקוה וצריך שיהיה בהם שיעור מ' סאה שהוא שיעור מקוה אמה על אמה ברום ג' אמות ואף שאינו במדה זו רק שיהיה שם מים כשיעור זה [ואין] (ומעין) מטהר עד שיהיה עומד במקום א' בגומא אע"פי שאינה עמוקה רק שיש בו מים כשיעור זה ונקווה במקום א' אבל אם הם זוחלים על הארץ אינו מטהר ודוקא שבאו המים בידי שמים ע"י גשמים אבל מים שאובין פסולים ולכן הגומות והחפירות שבשדות שנראה שנעשה ע"י גשמים מותר לטבול בו (סי' ר"א סעיף ע"ד). ונ"ל דבשעת הדחק מותר לטבול כלי זכוכית בשלג דטבילתו ודאי רק מדרבנן אם הוא במקום א' אבל לא כלי מתכות דלהרבה פוסקים הוא מה"ת (סי' ר"א סעיף ל' ובא"ח סי' ק"ס במ"א שם ובסי' קל"ט סעיף ט"ו ע"ש ובמג"א):

כ אם נשתמש בכלי קודם שטבלו לא נאסר המאכל ומ"מ אפי' בישל בו מאה פעמים צריך לטבול אותו:

כא קטן אינו נאמן על טבילת כלי מתכות ונ"ל דבכלי זכוכית לצורך שבת נאמן דאינו אלא מדרבנן (עיין מ"א ססי' תל"ז) ועיין לעיל כלל ע"ב:

כב כלים שנפלו למים קודם טבילה א"צ לטבול עוד דלא בעינן כוונה לטבילה ולכן אם הטביל כלים ע"י נכרי עלתה להם טבילה (סי' ק"ך בש"ך שם ס"ק כ"ח):

כג אסור להטביל כלי בשבת וי"ט ואם שכח בע"ש יתנם לנכרי במתנה ויחזור וישאלנה ממנו ואם הוא כלי שראוי להביא בתוכו מים מן המקוה במקום שמותר לטלטל בשבת ישאוב בו מים להביא לבית דלא מחזי כמו שמטביל ולא יברך ואא"א נ"ל דכדאי הוא הב"י לסמוך עליו ולטבול בשבת אם הוא בענין שיתבטל ע"י כך מסעודת שבת אבל בלא"ה לא (דאף שבא"ח סתם בש"ע דמותר הא בי"ד כ' סתם דאסור):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.