ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/נג
|
< הקודם · הבא > |
ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג
לא תעשה נג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לנקום. ולנטור. ולהכשיל מטרף. (בפרשת קדושים) לא תקום ולא תטור את בני עמך. ושם לעיל מיני' בסמוך כתיב ולפני עור לא תתן מכשול. ומבואר בפ"ב דיומא (כ"ג ע"א) דלא תקום ולא תטור בממון הוא דכתיב. כדתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה. נקימה א"ל השאילני מגלך א"ל לאו. למחר א"ל הוא השאילני קרדומיך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה. א"ל השאילני קרדומיך א"ל לאו. למחר א"ל הוא השאילני חלוקך א"ל הילך ואיני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה. ופירש"י וז"ל זו היא נטירה שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו עכ"ל עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (סוף הלכות דעות) כתב וז"ל וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בל"ת וכו'. הא לך הריני משאילך ואיני כמותך לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה עובר בלא תטור. אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו. שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר לפ"ז דבנקימה עובר על שני הלאוין יחד. דהרי הוא נוקם וגם נוטר השנאה ולא הסיחה מלבו. ואין נקימה בלא נטירה. ולפ"ז צ"ע לכאורה דלפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל לא הו"ל למנות אלא לאו דלא תטור בלבד. שבכללו גם הנקימה. וליכא נפק"מ בלאו דלא תקום אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. ואין זה ענין למנין המצות לשיטתו. אמנם נראה דנקימה אסר הכתוב מצד עצמה. אע"פ שאינו עושה כן מחמת שנאה. אלא מצד הפסד ממונו וצרות עיניו בחבירו. שזה אינו משאיל כליו ומחזיק בהם לו לבדו ואינם מתקלקלים מהר. והילכך גם הוא אינו רוצה להשאילו מטעם זה. ואם זה הי' משאילו גם הוא הי' משאיל לו. משום דמה שמפסיד ע"י מה שמשתמש חבירו בכליו הוא מרויח במה שמשתמש הוא בכליו של חבירו. ועל צרות עין כזאת הקפיד הכתוב ואמר לא תקום. כלומר לא תשלם לחברך כגמולו. אבל נטירה הרי משאילו. ואין בזה צרות עין. אלא נטירת האיבה בלבו אסר הכתוב כמו שתרגם המתרגם לא תטר דבבו. וא"כ אין נוקם בכלל נוטר ולא נוטר בכלל נוקם. וגם בנוקם ליכא אלא לאו אחד האמור בו. וגם אפשר דנוקם כיון דבכך כבר שלם לחבירו כגמולו. כבר נמחה העון מלבו ואינו נוטר. אבל נוטר אדרבה במה שמשאילו תתחזק שנאתו. כיון שנוטר עון חבירו בלבו. ויבוא בכך לידי שנאה גמורה:
וראיתי להרש"ל ז"ל בביאורו על הסמ"ג (לאוין י"א י"ב) שעמד על דברי הרמב"ם והסמ"ג במש"כ גבי נקימה הנוקם מחבירו עובר בל"ת וכו'. וגבי נטירה כתבו הנוטר לאחד מישראל וכו'. וכתב דהיינו משום דנקימה לא אסר הכתוב אלא בחבירו. משום דכיון דחבירו הוא. הדבר נראה שעושה כן משום נקמה. אבל אדם אחר שאינו חבירו אע"פ שאומר איני משאילך כמו שלא השאלתני. אין הדברים נראין כנוקם. דמסתמא גם בלא"ה לא הי' משאילו. ולשם התנצלות בעלמא הוא דקאמר הכי. ובזה מתרץ שם מה שקשה הרי נקימה בכלל נטירה ועדיף מיני' ולמאי כתבי'. אבל לפ"ז ניחא דלאו דנקימה הוא בחבירו דוקא. ונטירה אפי' בכל אדם מישראל. ואי לאו דכתיב אזהרת נוקם. אפי' בחבירו לא הוה אסרינן. מטעמא דמסתמא להתנצלות בעלמא הוא דקאמר הכי עיי"ש בדבריו. וגם לפ"ז אתי שפיר מה שמנה רבינו הגאון ז"ל שני הלאוין. אבל עיקר דברי הרש"ל בזה אע"פ שמדקדוק לשון הרמב"ם והסמ"ג משמע כדבריו. מ"מ הדבר תמוה לחדש חידוש דין גדול כזה בלא שום מקור. ובפרט דנוקם ונוטר איתקישו זה לזה. ומהיכא תיתי לן לומר דלא תקום לא הזהיר הכתוב אלא על חבירו דוקא. ולא תטור על כל ישראל. וגם מאי דס"ל להרש"ל דאיסור הנקימה תלוי באמירתו שאמר לא אשאילך כדרך שלא השאלתני. לא משמע הכי. ואף דבברייתא קתני הכי. נראה דאיידי דקתני הכי בנטירה נקט נמי הכי גבי נקימה. אבל ודאי גם בשתיקה עבר בלא תקום. וכן מבואר בפי' הראב"ד ז"ל על הספרא (פרשת קדושים) עיי"ש. ועי' בדינא דחיי (לאוין י"א) שכתב דלהכי איצטריך אזהרה דנקימה. משום דנטירה היא בלב. חמירא טפי מנקימה שאינה בלב. הילכך איצטריך לנקימה אזהרה באנפי נפשה עיי"ש. ודבריו תמוהים דהא גם נטירה קאמר בפיו שאינו כמותו שלא השאילו. ואין הנטירה בלב יותר מנקימה. ועכ"פ גם מדבריו נראה דס"ל דאיסור הנקימה תלוי באמירתו כדעת הרש"ל ז"ל. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (בסה"מ לאוין ש"ב) והחינוך (מצוה רל"ח) שכתבו דעל שנאה שבלב עובר בלא תשנא את אחיך בלבבך. אבל כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר על לאו זה. אבל עובר על לא תקום ולא תטור עיי"ש. מבואר להדיא דלאוין אלו דוקא בשהודיעו שהוא שונאו. מיהו יש לדחות דהכי נמי גם בשלא הודיעו. ולא אתו אלא לאפוקי לאו דלא תשנא שאינו אלא בשנאה שבלב דחמירא טפי. אבל לא תקום ולא תטור בכל גווני איתנייהו. ואין להאריך בזה:
אלא דעיקר דברי הרמב"ם והחינוך שם תמוהים מסוגיא דיומא שם דאמרינן בהדיא דלא תקום ולא תטור דוקא בממון הוא דכתיב אבל לא בצערא דגופא. וכן כתבו כל הראשונים ז"ל ע"פ סוגיא זו. וגם בחבורו הגדול לא הביא הרמב"ם ז"ל חילוק זה בין דבר שבממון לצערא דגופא. אדרבה מדבריו (סוף הלכות דעות) נראה דבכל ענין נוהגין לאוין אלו עייש"ה. וכבר ראיתי לקצת אחרונים ז"ל שהרגישו בזה והניחוה בצ"ע. וכבר עמדנו בזה לעיל (עשין י"ט) עיי"ש מה שכתבנו בזה. אבל ראיתי בס' מעשה נסים להר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (סי' י"ג) שהיתה לפניו גירסא אחריתא בסוגיא דיומא שם. דבגירסא שלפנינו פרכינן התם אדר"י משום רשב"י דאמר כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. מדכתיב לא תקום ולא תטור. ומשני ההוא בממון הוא דכתיב וכו' עיי"ש. אבל במעשה נסים שם כתב וז"ל אמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח וכאשר הקשו מהכתוב לא תקום ולא תטור היתה התשובה לא קשיא הא במילי דאורייתא הא במילי דעלמא וכו' עכ"ל וכן נראה שהיתה גירסת הרשב"ץ במגן אבות (פ"ה דאבות משנה י"ב) עיי"ש. וא"כ נכונים דברי הרמב"ם לפי גירסא זו. דבמילי דעלמא בכל ענין שייכי אזהרות לא תקום ולא תטור. ובמילי דאורייתא כבר הביא (סוף הלכות תלמוד תורה) דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ת. כל שביזהו בפרהסיא שיש בו משום כבוד התורה. ובהכי ניחא מה שחילק הרמב"ם בין בצנעא לפרהסיא. והכ"מ שם נדחק למצוא מקורו של הרמב"ם בזה עיי"ש. אבל עפ"ז הדבר מבואר בגמרא שם. דכיון דדוקא במילי דאורייתא שרי. דבמילי דעלמא קאי בלאוי דלא תקום ולא תטור. א"כ דוקא בפרהסיא דיש בזיון כבוד התורה דהוי מילי דאורייתא. אבל בצנעא דהוי מילי דעלמא אסור. מיהו דברי החינוך בלא"ה תמוהים אצלי שדבריו סותרים זה את זה. דהוא עצמו כתב (במצוה רמ"ב) דאפי' בזכירת חטאו של חבירו בלב בלבד עובר על לאו דלא תטור עיי"ש. מבואר דאע"פ שאינו שונאו כלל אלא במה שזוכר חטא חבירו בלבו עובר בלא תטור. ונראה שנמשך בזה אחר דברי הרמב"ן ז"ל (בפרשת קדושים) שכתב כן וז"ל שם. ויאמר הכתוב אל תשנא את אחיך וכו'. ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תטור בלבבך מה שעשה לך. כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו. ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו עכ"ל עיי"ש. עכ"פ מבואר מזה דס"ל להחנוך דאזהרת לא תקום ולא תטור אינה תלויה כלל בשנאה. אלא אפי' אינו שונאו כלל שייכא אזהרה זו. וא"כ איך נמשך שם אחר הרמב"ם ז"ל שכתב דלא תקום ולא תטור הו"ל אזהרה לשנאה גלויה. וזה תרתי דסתרי. ואין להאריך בזה:
עכ"פ מדברי הרמב"ם והחנוך שם אין הכרח כ"כ לומר דס"ל דאיסור נוקם ונוטר תלוי בהודעת פיו בפירוש. אמנם נראה מדברי הרמב"ם (בסה"מ לאוין ש"ד ש"ה) דנקימה אסורה אפי' בשתיקה. וכמש"כ הראב"ד ז"ל שהבאתי. ודלא כהרש"ל ז"ל. אבל נטירה לא הזהיר הכתוב אלא דוקא בשהודיע לו נטירתו בפיו וז"ל שם בלאו דנקימה. שהזהיר שלא לנקום קצתנו מקצתנו והוא שתעשה מעשה אחד ולא תסור מלחפש אחריו עד שתגמלהו במעשהו הרע אשר יבאהו כמו שהביאך. והזהיר מזה באמרו לא תקום עכ"ל עיי"ש. הרי שלא הזכיר בזה אלא המעשה עצמה. דהיינו מה שאינו משאילו. אבל לא הזכיר שום דבור בפה. ומבואר דס"ל דהאמירה שנזכרה בברייתא לאו דוקא גבי נקימה. משום דמה שגומל אותו כגמולו מוכיח עליו כדבור. דחבירו מאיליו יבין שאינו משאילו משום שהוא לא השאיל לו. אבל בנטירה כתב שם וז"ל שהזהיר שלא לנטור ואע"פ שלא נשלם לו גמול. והוא שנזכור לו העון שחטא החוטא. והוא אמרו לא תטור וכו' עכ"ל עיי"ש הרי שהצריך שיזכיר לו העון שחטא נגדו. אבל בשתיקה אינו עובר. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות דעות) מבואר דגם בנטירה בלב בלבד בלא שום דבור פה עובר בלאו זה. שהרי בהדיא כתב שם וז"ל העושה כזה עובר בלא תטור. אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכר שמא יבוא לנקום עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר בדבריו דבנטירה בלב בלבד הדבר תלוי. ובלא שום הזכרה בפה עובר בלאו דלא תטור. וכן מתבאר גם כן בהדיא מלשון החנוך (מצוה רמ"א רמ"ב) עיי"ש בדבריו. וגם דברי הרמב"ם בסה"מ שם יש לכוון כן. וכן נראה שהרי לא כתב שנזכיר לו. אלא שנזכור לו. וכן נראה מדברי רבינו הגאון באזהרותיו (בדבר לא תשא) שכתב ולא תטור בגלוי ונעלם עיי"ש. וכ"כ בפיוט אתה הנחלת ונטירה להרחיק מלב עיי"ש. ועפ"ז שפיר יש מקום לדברי הר"ב דינא דחיי שהבאתי לעיל. דנטירה בלב חמירא טפי. כיון שאין חבירו יודע מזה שהוא נוטר לו עונו בלבו. משא"כ נקימה דאפי' בלא שום דבור בפה יודע חבירו שלכך לא השאילו משום שהוא לא השאיל לו. ומעשהו מוכיחה על מחשבת לבו. ולזה אין הנקימה בכלל נטירה. ואי לא הוה כתיב אלא לאו דלא תטור לא הוה שמעינן אזהרה דלא תקום. משום דהוה אמינא דלא הזהירה תורה אלא על הנוטר בלבו דוקא. אבל נקימה דליתא בלב דמעשיו מוכיחין על מחשבתו לא אסר הכתוב. וכמש"כ הסמ"ק בלאו דלא תשנא את אחיך בלבבך דקאי על אדם רשע. דאע"פ שמותר לשנאתו בגלוי אסור לשנאתו בשנאה שבלב. וכ"כ הרמב"ם והחנוך שהבאתי לעיל דכל שהודיעו שהוא שונאו אינו עובר בלא תשנא את אחיך בלבבך. ולפ"ז נכונים ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל. דשפיר מנה לאו דלא תקום משום דאזהרת נקימה אינה בכלל אזהרת לא תטור. והא דקתני בברייתא דאפי' כשמודיעו בפה נטירתו עובר בלא תטור. איכא למימר דהיינו לאחר דגלי קרא לא תקום מקשינן נטירה לנקימה דאפי' מודיעו עובר בלא תטור. אבל עיקר לאו דלא תטור לא משמע אלא בלב דוקא. ואע"ג דגבי לא תשנא איצטריך קרא דבלבבך לגלויי דבשנאה שבלב דבר הכתוב. היינו משום דלא תשנא משמע לא תתנהג עמו כשונא. אי לאו דגלי קרא בהדיא בלבבך. אבל נטירה בלב היא כל כמה דלא גלי קרא דגם בידוע הזהיר הכתוב על הנטירה שבלבו:
ולענין לאו דלפני עור שכתב רבינו הגאון ז"ל שלא להכשיל מטרף. צ"ע בזה לכאורה. דכיון דבקרא כתיב לפ"ע לא תתן מכשל. משמע דמיד בנתינת המכשל עובר בלאו. ואע"פ שלא נכשל אדם בו. ואע"פ שהסיר המכשל אח"כ מ"מ כבר עבר על הלאו בנתינה. אבל מלשון רבינו הגאון שכתב שלא להכשיל משמע לכאורה דאין האזהרה אלא על הכשלון. וכל זמן שלא נכשל אדם לא עבר בלאו. ואם קדם והסיר המכשל לא עבר בלא כלום. איברא דגם לשון הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רצ"ט) הוא כלשון רבינו הגאון כאן. וז"ל הזהיר מהכשיל קצתנו וכו'. ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו וכו'. ולאו זה כולל ג"כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי יביא האיש ההוא לעון ובעזרתו הכשילו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דבכל דבריו שנה ושלש דהאזהרה היא על הכשלון. ומשמע דבנתינת המכשל לחוד ליכא עבירת לאו. וכן הוא לשונו (בפי"ב מהלכות רוצח הלכה י"ד). שכתב שם וז"ל וכן כל המכשיל עור בדבר וכו' הרי זה עובר בל"ת שנאמר ולפני עור וגו' עכ"ל עיי"ש. וכן הוא לשון החנוך (מצוה רל"ב) שכתב וז"ל שלא להכשיל בני ישראל עיי"ש. אבל הבה"ג וסייעתו הר"א הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל כתבו האזהרה על נתינת מכשל. ומשמע דס"ל דהכתוב מזהיר על נתינת המכשל לחוד אע"פ שלא נכשל אדם. ואמנם באזהרות אתה הנחלת כתב ג"כ האזהרה על המכשיל עיי"ש. והסמ"ג (לאוין קס"ח) והסמ"ק (סי' קע"ב) הלכו בזה בדרך הבה"ג וסייעתו עיי"ש. וא"כ נחלקו בזה הראשוני' ז"ל אם לאו דלפני עור הוא אזהרה על הנתינה גרידא או דוקא על הכשלון. וכל כמה דלא נכשל אדם לא עביד איסורא. וכבר ראיתי לקצת אחרונים ז"ל שנסתפקו בזה. והביאו ראי' מההיא (דפ"ק דקידושין ל"ב ע"א) דאמרינן דר"ה קרע שיראין באנפי רבה ברי' אמר איזיל איחזי אי רתח או לא רתח. ופרכינן עלה ודילמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול וכו' עיי"ש. הרי דכל כמה דלא רתח ברי' לא עבר על לפני עור. ואף דקצת רצו לגמגם בראי' זו אבל אין דבריהם נכונים. ואין להאריך. גם הביאו ממש"כ הריטב"א (בפ"ב דקידושין מ"ב ע"ב) וכן הביא בש"מ (פ"ק דמציעא י' ע"ב) בשם הריטב"א ז"ל דבקידש גרושה לכהן כיון דליכא איסור עד דבעיל ליכא משום לפני עור עיי"ש. ואף דהתוס' (בפ"ק דמציעא שם) כתבו דאיכא בזה לאו דלפני עור עיי"ש. י"ל דהיינו משום דכשבעל קעבר למפרע אף על הקידושין ס"ל דשייך בזה לפני עור. והריטב"א ס"ל דגם בכה"ג ליכא לפני עור. עכ"פ מבואר דדעת הריטב"א דקודם שנכשל לא עבר בנתינת המכשול בלפני עור. וכן יש מקום להוכיח מסוגיא דסוטה (מ"ד ע"א) עיי"ש היטב. וגם בתשו' פני יהושע (ח"א חו"מ סי' ט') פשיטא לי' דלא עבר אלפני עור אלא כשנכשל זה שניתן המכשול לפניו עיי"ש שכתב כן בפשיטות. אבל הביאו ראיות איפכא (מפרק ואלו מגלחין י"ז ע"א) בההיא דאמתא דרבי דחזיתי' לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול. דתניא לפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר עיי"ש. הרי דמיד בהכאה דהו"ל רק נתינת מכשול קעבר בלפני עור. איברא דלכאורה משם איפכא מוכח. לפמש"כ הרא"ש והר"ן ז"ל שם בההיא דר"ל הוה מינטר פרדיסא אתא ההוא גברא ואכל תאני רמא בי' קלא ולא אשגח בי' שמתי'. א"ל אדרבה וכו'. א"ל נדוי דידי' נדוי דידך לאו נדוי. וכתבו ברא"ש ובר"ן שם דאע"ג דעבר בלא תגזל וראוי לומר דנתחייב ההוא גברא נדוי. דעבר על ל"ת דאורייתא. מ"מ כיון דלאחר שאכל נדהו לאו נדוי הוא. אבל אם אמר לו אל תאכל ואעפ"כ אכל הי' יכול לנדותו. כי הרואה שחבירו עושה עבירה. אפי' עושה איסור דרבנן. חייב לנדותו כדאמרינן בפרק הדר עיי"ש. והשתא א"כ הכא אם איתא דבנתינה לחוד עבר בלפני עור. נמצא דכבר עבר בלפני עור בהכאתו. ושוב לאו בר נדוי הוא. אלא ודאי אכתי לא עבר בהכאה. אלא שיכול לבוא לידי עבירת לפני עור ע"י כך כשיחרפנו ויבעט בו ולאפרושי' מאיסורא אמרה דליהוי בשמתא. מיהו לא משמע הכי מדקמסיים עלה וקאמר דתניא ולפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר עיי"ש. משמע ודאי דבהכאה לחוד קעבר בלפני עור. אע"ג דליכא אלא נתינת מכשול. אלא שיש מקום לדחות. דכיון דהבן גדול הוא מסתמא דמילתא מתקצף על אביו וחזי בי' בישות. ובזה גופא קעבר הבן על כיבוד ומורא דאב. אע"פ שאינו מבעט באביו במעשה או בדבור. וממילא קעבר האב בלפני עור. שהרי הוא מכשילו לכך. איברא דמפירש"י והריטב"א ז"ל שם לא משמע הכי עיי"ש. מ"מ מעיקר הסוגיא שם אין הכרע. דשפיר י"ל כדכתיבנא. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל (בפ"ו מהלכות ת"ת הי"ד). דשם כתב הרמב"ם ז"ל דהמכשיל את העור מנדין אותו. וכתב על זה הראב"ד. כגון המכה את בנו הגדול עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. הרי דס"ל דמכה בנו גדול הו"ל מכשיל ממש ולא נתינת מכשול לחוד. דאל"כ הו"ל להשיג על הרמב"ם ולהוכיח משם דאפי' על נתינת מכשול מנדין. אע"פ שעדיין לא הכשילו. ולא לכתוב כגון. דמשמע דהיינו הך:
עוד הביאו ראי' מדאמרינן (סו"פ איזהו נשך) אר"י א"ר כל המלוה שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול עיי"ש. ומשמע ודאי דבהלואה לחוד אע"פ שנפרע אח"כ כבר הוא עובר בלפני עור. ולכאורה אין זו ראי'. ואדרבה יש להוכיח משם איפכא. דהרי התם אמרינן עלה ור"ל אמר גורם קללה לעצמו עיי"ש. ומשמע דר"ל לפלוגי אתי לומר שאינו עובר בכך בלפני עור אלא שגורם קללה לעצמו. ומשמע שם דהילכתא כוותי'. מדאמרינן עלה א"ל רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן שלח לי' וכו' וגורם קללה לעצמו עיי"ש. הרי דלא קיהיב רבינא טעמא אלא משום קללה. ולא קאמר טפי דאית בה עבירת לאו דאורייתא דלפני עור. אלא ודאי כר"ל ס"ל דלית בה משום לפני עור. וא"כ קיי"ל כרבינא דבתרא הוא. וכן כתב הר"ב תוס' יו"ט שם במע"מ על הרא"ש שם. וביאר שם טעמא דר"ל ורבינא משום דס"ל דלא שייך איסור לפני עור אלא בשעה שנכשל עיי"ש בדבריו. ונראה דר"ל דאינו עובר אלא על המכשול. וא"כ זה לא שייך אלא בשאפשר שיכשל מיד בשעת נתינת המכשול לפניו. אבל כאן דבשעת הלואה שהיא נתינת המכשול אי אפשר שיכשל הלוה עד שיגיע זמן הפרעון. לא חשיב המלוה מכשיל. ואין כאן אלא נתינת המכשול. ועל הנתינה לא עבר בלפני עור. וכתב שם דעל זה סמכו העולם שאין מקפידין בכך עיי"ש. אבל הרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והאור זרוע והטור וכל שאר גדולי הראשונים ז"ל הביאו הך מימרא דרב להלכה. וא"כ ע"כ משמע להו דר"ל לא אתי לאפלוגי עלי' דרב בהכי. ולאוסופי הוא דקאתי דגם גורם קללה לעצמו וליכא מאן דפליג עלי' דרב בהכי. מיהו נראה דבלא"ה אין זה הכרח. דאפשר לומר דמאי דקאמר עובר משום ולפני עור. לא שעובר מיד בשעת הלואה קאמר. אלא דאיכא איסורא בהלואה משום שיכול לבוא לידי עבירת לאו דלפני עור כשיכפור. וכן נראה מפירש"י שם שפירש עובר משום לפני עור. שעולה על רוחו של לוה לכפור עיי"ש. ואמאי לא פירש כפשוטו שיכול לכפור. אלא ודאי דמשום שיכול לכפור ליכא עבירת לאו דלפני עור עד שיכפור ממש. ולזה פירש שעולה על רוחו של לוה לכפור. וא"כ קרוב הדבר שיבוא לידי עבירת לאו דלפני עור בהלואה זו. ומכניס את עצמו בכך בספק עבירת לאו דאורייתא. ונראה דאדרבה משם יש להוכיח איפכא. דאל"כ קשה אמאי נקט האיסור במלוה לחוד. הרי כיון דהמלוה עובר מיד בשעת הלואה בלאו דלפני עור משום שנותן מכשול לפני הלוה שיכול לכפור. א"כ גם הלוה עובר משום לפני עור. משום שמכשיל את המלוה בהלואה זו בעבירת לאו דלפני עור. דמה לי עבירה זו מעבירה אחרת. וכן מבואר בתוס' (פ"ק דע"ז ט"ו ע"ב) בד"ה לעכו"ם מזבין וכו' דהא דאמרינן דלא מפקדינן אלא אלפני אבל אלפני דלפני לא מפקדינן. היינו דוקא בנכרי שאינו מוזהר על לפני עור. ולפיכך אם ליכא חששא אלא משום שימכור לחבירו שיכשל בו הו"ל לפני דלפני דלא מפקדינן. אבל בישראל החשוד למכור אסור למכור לו. משום שמא ימכור לעכו"ם ויעבור הוא על לפני עור. ונמצא דזה שמוכר לישראל זה עובר בלפני עור. שמכשיל את זה הישראל החשוד בעבירת לאו דלפני עור. ואין זה לפני דלפני אלא לפני ממש עיי"ש בדבריהם. וכן הוא בביאור יותר בתוס' רבינו אלחנן ז"ל לע"ז שם שנדפסו מקרוב. וכ"כ בתשו' חות יאיר (סי' קפ"ה) והוכיח כן מדברי התוס' אלו. אלא שגמגם קצת בלשון התוס' שלפנינו עיי"ש בדבריו. אבל הדבר ברור דזו היא כוונת התוס' שם שהרי התוס' הביאו סברא זו בשם רבינו אלחנן ז"ל ובדברי רבינו אלחנן ז"ל גופי' בתוספותיו הדבר מבואר כן בהדיא. ובלא"ה ודאי עיקר הסברא ברורה מצד עצמו. וכן כתבו בריטב"א ובר"ן שם עיי"ש והשתא א"כ כאן אם איתא דמיד בהלואה גרידא קעבר המלוה בלפני עור משום נתינת המכשול בלבד. א"כ גם הלוה עובר בלאו דלפני עור משום שהוא מכשיל את המלוה בלפני עור. והו"ל לרב לומר דשניהם עוברים בלפני עור. אלא ודאי בנתינת המכשול גרידא לא עבר בלפני עור. אלא במכשול ממש כשיכפור ולא יפרע. ואפי' בכפירה גרידא אע"פ שישלם אח"כ. משום שעובר בלאו דלא תכחשו. והשתא א"כ לא שייך כאן לפני עור אלא במלוה לחוד. אבל הלוה לא שייך בו לפני עור. דהרי בשעת הלואה כיון דגם המלוה אכתי לא עבר א"כ ליכא מכשיל עדיין. ובשעת כפירה אע"ג דע"י כפירה זו עובר גם המלוה בלפני עור במה שנכשל הלוה בכפירתו. מ"מ משום זה לא הו"ל לרב לומר דגם הלוה עובר בלפני עור. דתיפוק לי' דבלא"ה עבר הלוה בלאו דלא תכחשו. ואם אינו פורע כלל עובר גם בלא תעשוק ולא תגזול. וגם לא שייך לומר שמכניס עצמו לידי ספק עבירת לפני עור. שהרי בידו לפרוע ולא לכפור. אבל במלוה שפיר קאמר רב דעביד איסורא במה שמכניס עצמו בספק עבירת לאו דלפני עור שעולה על רוחו של לוה לכפור. וכשיכפור יעבור הוא ג"כ מיהת בלאו דלפני עור. ועוד נראה דמדקפסיק רב וקאמר כל המלוה שלא בעדים. משמע ודאי דבכל ענין אסור להלות משום עבירת לאו דלפני עור. אע"ג דאי אפשר להביא עדים וגם אי אפשר לכתוב שטר וגם אין לו משכון. והשתא אם איתא דמיד בשעת הלואה קעבר מלוה בלפני עור. קשה דנימא דכיון דבהלואה לחבירו איכא עשה. דכתיב העבט תעביטנו וכתיב אם כסף תלוה וקיי"ל דאם זה הוא חובה. וכמש"כ הרמב"ם (ריש הלכות מלוה ולוה) ובסה"מ (עשין קצ"ז) עיי"ש. וא"כ ניתי עשה דהעבט תעביטנו ולידחי ל"ת דלפני עור. אלא ודאי בשעת הלואה ליכא עבירת לאו דלפני עור אלא בשעת מכשול דהיינו בשעת כפירה. ובשעתא דקעבר בלאו לא מקיים עשה שהרי כבר לוה. וליכא עשה דלידחי ל"ת דלפני עור. ושפיר קאמר רב דכל המלוה שלא בעדים עובר בלפני עור ואין לומר דלהכי לא שייך כאן עשה דוחה ל"ת משום דגם הלוה עובר בלפני עור כמשכ"ל. ובדידי' ליכא עשה למידחי ל"ת. דא"כ עיקר האיסור משום לפני עור דלוה. והיכי שביק רב עיקר האיסור של לפני עור דלוה ונקט לפני עור דמלוה. ובלא"ה ז"א דהא כיון דהמלוה לא עבר בלפ"ע משום דעשה דחי ל"ת ממילא גם הלוה לא קעבר מידי. דליכא מכשול וא"כ עכ"פ שפיר מוכח משם דליכא עבירת לאו דלפ"ע אלא במכשול דוקא. ולא בנתינת מכשול גרידא:
עוד נראה ראי' לזה מדאמרינן (בפרק ארבע מיתות ס"ג ע"ב) דאזהרה למסית נפק"ל מדכתיב וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו וגו' עיי"ש. והדבר קשה דתיפוק לי' מקרא דלפני עור לא תתן מכשול דאין לך נותן מכשול יותר ממסית לעבוד ע"ז. וכבר עמד בזה בחות יאיר (סי' קס"ו). ומה שרצה שם לתרץ בזה כבר חזר ודחה הוא גופי' בהשמטות והניח בצ"ע עיי"ש. אבל לפמש"כ דליכא עבירת לאו דלפני עור אלא במכשול ולא בנתינת מכשול גרידא אתי שפיר בפשיטות. דהרי המסית חייב אע"פ שלא שמע אליו הניסת ולא עבד ע"ז. כמפורש בקרא ובמתני' (דפרק ארבע מיתות ס"ז ע"א). וכ"כ הרמב"ם (ריש פ"ה מה' ע"ז) עיי"ש. והרי בזה ליכא אזהרת לפני עור לא תתן מכשול. כיון דאכתי לא נכשל העור. להכי הוכרח להביא אזהרת מסית מקרא אחרינא. אלא דאכתי קשה במדיח דטרח התם לאשכוחי אזהרתו מדכתיב ולא ישמע על פיך עיי"ש. והשתא כיון דמדיח אינו מתחייב אלא כשהודחו המודחים ועבדו ע"ז. כמש"כ הרמב"ם (בפ"ד ובפ"ה מהלכות ע"ז) עיי"ש. שפיר הוה מצי למילף אזהרתו מקרא דלפני עור. מיהו לכאורה נראה לפמש"כ בחינוך (מצוה רל"ב) דאין לוקין על לאו דלפני עור משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה עיי"ש. ועכצ"ל דס"ל דלאו דלפני עור הוא על המכשול ולא על נתינת המכשול לחוד. דאל"כ שפיר הו"ל לאו שיש בו מעשה כשנתן המכשול ע"י מעשה. וכגון מושיט כוס יין לנזיר ואמה"ח לבן נח וכל כיו"ב. ואזיל לטעמי' כמשכ"ל שכן דעתו. ועכ"פ ליכא טעמא לומר שאין לוקין עליו אלא משום שאין בו מעשה. וא"כ לרבי יהודה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. הכי נמי דלוקין על לאו דלפני עור. וא"כ אפשר לומר דברייתא דהתם דמייתי אזהרה למדיח מקרא דולא ישמע על פיך אתיא כר"י. ולהכי לא מצי למילף אזהרת מדיח מקרא דלפני עור. דא"כ הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו. להכי מייתי אזהרה למדיח מקרא אחרינא דהשתא שפיר לוקין על לאו דלפ"ע. ולפ"ז שוב ליכא ראי' מההיא דהתם לומר דלאו דלפ"ע אינו אלא על המכשול מדלא יליף אזהרת מסית מקרא דלפ"ע. דאיכא למימר דהיינו ג"כ מהך טעמא גופא. אבל לדידן דקיי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו שפיר איכא למימר דאזהרת מסית ומדיח נפק"ל מקרא דלפ"ע. ועוד דהשתא דקיימינן דעובר בלפ"ע בנתינת המכשול לחוד. א"כ הו"ל לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו אפי' לדידן. וא"כ לא הוה מצי למילף אזהרת מסית ומדיח מקרא דלפ"ע דא"כ הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא ילקו עליו. וא"כ אפי' לדידן הוכרח ללמוד אזהרת מסית ומדיח מקראי אחריני. ולעולם אימא לך דאיתי' ללאו דלפ"ע אפי' בנתינת מכשול לחוד. איברא דבעיקר הך סברא אי חשיב כה"ג לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו נחלקו הראשונים ז"ל. כמבואר בתוס' (בפרק מי שהחשיך קנ"ד ע"ב) בד"ה בלאו נמי וכו' עייש"ה ובשאר דוכתי ובשאר ראשונים ז"ל ואכמ"ל בזה:
אמנם לכאורה נראה ראי' מוכרחת דעובר בלאו דלפ"ע בנתינת מכשול גרידא אע"פ שלא נכשל זה שרצה להכשילו מדברי הירושלמי (פרק ארבע מיתות ה"י) דמבואר שם דאע"ג דתנן התם (ס"ד ע"א) דבמעביר מזרעו למולך לא מיחייב מיתה אלא במסר והעביר. אבל מסר ולא העביר או העביר ולא מסר פטור. מ"מ גם במסר ולא העביר עבר מיהת בלאו דמזרעך לא תתן להעביר למולך. ולחד מ"ד ס"ל התם דלוקה משום לאו זה. ועכ"פ לכ"ע הוא עובר מיהת בלאו זה אפי' מסר ולא העביר. כמו שיתבאר אצלנו לקמן (בלאו קי"ח) עיי"ש. הרי דכיון דכתיב לא תתן להעביר למולך עובר בלאו על הנתינה לחוד. אע"פ שלא העביר. וא"כ הכא נמי בלאו דלפ"ע לא תתן מכשול ראוי לומר דבנתינת מכשול לחוד עובר בלאו אע"פ שלא הי' מכשול. ועפ"ז נראה דהבה"ג וסייעתו ז"ל לטעמייהו אזלי שמנו לאו זה דמזרעך לא תתן וגומר בפ"ע במנין הלאוין. וזהו ע"פ הירושלמי שם דלאו זה קאי לאזהרה למסר ולא העביר. כמו שיתבאר לקמן במקומו שם. להכי ס"ל גם כאן דאזהרה דלפני עור היא על נתינת המכשול לחוד אע"פ שלא הכשיל. אבל הרמב"ם וסייעתו ז"ל שדחו דברי הירושלמי מאיזה טעם. וס"ל דבמסר ולא העביר אפי' אזהרה ליכא כמו שיתבאר שם עיי"ש. אזלי גם כאן לשיטתייהו. וס"ל דבנתינת מכשול לחוד כל שלא הכשיל ולא אהנו מעשיו ליכא לאו. ואף דודאי עיקר דבריהם צ"ע מנ"ל לדחות דברי הירושלמי אלו. מ"מ חזינן דלטעמייהו אזלי גם כאן כהתם שלא מנו לאו זה בפ"ע. ולא מנו במולך אלא מצוה אחת. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. אף דלקמן יתבאר דגם ע"פ הירושלמי ניחא מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל במולך אלא לאו אחד לפום שיטתו עיי"ש. מ"מ כאן חזינן דלכאורה מוכרח שלא הלך בזה בשיטת הירושלמי וצ"ע למה. ואולי אפשר לחלק ולומר דשאני התם דעל ההעברה כתיב לאו בפ"ע דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. ולזה כדי שלא לאפושי לאוי בחדא מילתא. אית לן לפרושי דקרא דלא תתן להעביר אתי לאזהרה למסר ולא העביר. אבל כאן דלא כתיב אלא חד לאו. מפרשינן לי' דלא הזהיר הכתוב אלא על המכשיל ולא על נתינת מכשול בלא מכשול. ועדיין צ"ע בזה:
ועוד יש מקום עיון בזה מדתניא (בפ"ק דב"ק ט"ו ע"ב) רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל לא תשים דמים בביתך עיי"ש. והשתא אם איתא דלאו דלפ"ע הוא אזהרה לנותן מכשול אע"פ שלא הכשיל. א"כ למה לי קרא דלא תשים דמים בביתך להכי. תיפוק לי' מקרא דלפני עור. דהרי כלב רע וסולם רעוע אין לך נתינת מכשול יותר מזה. אלא ודאי מוכרח לכאורה מזה דלאו דלפני עור אינו אלא אזהרה להמכשיל. וא"כ כלב רע וסולם רעוע לאיסורא מיד אפי' בדליכא עדיין מי שיכשל בהן ליכא למשמע אלא מקרא דלא תשים דמים בביתך. וכבר עמדנו בזה קצת לעיל (עשין ע"ז). אבל משכ"ל לדחות הכרת זה הוא דחוק עיי"ש. אבל נראה עיקר בזה ע"פ מה שכבר תמהו האחרונים ז"ל מנ"ל לרז"ל בספרא ובברייתא דתלמודין להוציא קרא דלפני עור מפשוטו דקאי להזהיר על עצה רעה או שלא להכשיל בעבירה. ואמאי לא נימא דקרא כפשוטו. שבא להזהיר על מכשול ממש. שלא ליתן לפני עור או מי שאינו יכול להזהר. אבן או קורה וכיו"ב שיכשול בהם ויפול. וכן מדברי הרמב"ם ז"ל (לאוין רצ"ט ובסו"פ י"ב מהלכות רוצח) ובחנוך (מצוה הל"ב) ובסמ"ג (לאוין קס"ח) מבואר דלאו דלפני עור לא קאי אלא על עצה רעה ומכשול בדבר עבירה ולא על מכשול ממשי גשמי. והדבר תמוה מנ"ל הא. וכל מה שתירצו בזה אינו מספיק כלל. דמש"כ הרא"ם ז"ל (בפרשת קדושים) דהיינו טעמא משום דאיתקיש עור לחרש דסמיך לי' בלאו דלא תקלל חרש. מה חרש דהתם לאו דוקא חרש אף עור דהכא לאו דוקא עור עיי"ש. כבר דחה הר"ב קרבן אהרן שם עיי"ש בדבריו. ומה שתי' הרג"א ז"ל הביאו בק"א שם דמדכתיב בסיפא דקרא ויראת מאלקיך משמע להו הכי. דלא שייך לומר כן אלא על הנעלם בלב ואינו יוצא לפועל שאין מורא בעשייתו אלא ליודע מחשבות. ואם עור ומכשול כמשמען זהו דבר נעשה בידים ונראה לכל הוא עיי"ש. לדעתי גם זה אינו מספיק כלל. דהדבר פשוט דגם בעור ממש ומכשול ממש שייך בו ויראת מאלקיך. כגון שמפיל קורה או אבן לפני העור כמו שלא בכוונה ובאמת עושה כן בכוונה להפילו. וכיו"ב משכחת לה גווני טובא שהדבר מסור ללבו של אדם אע"פ שהדבר יוצא לפועל. כמו לענין קימה והידור מפני שיבה וזקן דכתיב בי' ויראת מאלקיך שדרשו בספרא (פרשת קדושים פ"ז) ומייתי לה (סופ"ק דקידושין ל"ב ע"ב) יכול יעצום עיניו כאילו לא ראהו ת"ל תקים ויראת דבר המסור ללבו של אדם נאמר ויראת מאלקיך עיי"ש. הרי דאע"פ שהכל רואים שאינו קם מלפניו שייך בו ויראת מאלקיך כשמעצים עיניו כאילו אינו רואהו. וכן ברבית דכתיב ויראת מאלקיך ודרשוהו לתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית (בר"פ איזהו נשך ס"א ע"ב) עיי"ש. אף ע"פ שהדבר יוצא לפועל ונראה לכל. מ"מ שייך בו ויראת מאלקיך כשעושה תחבולה או מנקה את עצמו לפני אנשים דלאו באיסורא עביד. וכן בכל דוכתי כיו"ב. וא"כ כאן נמי משכחת להו כמה גווני שיכול להצטדק לפני בני אדם אפי' במכשול ועור כמשמען ממש. ושייך בהו ויראת מאלקיך היודע ובוחן לבבות אם כוונתו לעקל או לעקלקלות. ועוד זאת אני תמה דא"כ הא דתנן (סו"פ איזהו נשך) דהמלוה והלוה ברבית עוברים בלפני עור משום דכל אחד מכשיל את חבירו באיסור לקיחת ונתינת רבית עיי"ש. והרי התם לא מיירי בתולה מעותיו בנכרי. והדבר נראה לכל שזה לוקח וזה נותן רבית ואפי' הכי תנן שעוברים בלפני עור. וע"כ היינו משום דהא דכתיב בי' ויראת מאלקיך היינו רק לומר שלא יחשוב שאם יסתיר מעשיו לעיני בני אדם ע"פ איזה אמתלא ודברי שקר וכיו"ב כבר ניצל מעונש. כי יש לו לירא מאלקים הרואה ללבב ויודע מחשבות. אבל ודאי פשיטא דגם העושה בפרהסיא בגלוי לפני הכל הוא בכלל האזהרה. וכן המושיט כוס יין לנזיר דקתני בברייתא שעובר בלפני עור. פשיטא דכ"ש כשמשקהו היין לתוך פיו. או המושיט אמה"ח לבן נח. וכי תיסק אדעתין שכשמאכילו בידים אינו עובר בלפני עור משום דלא שייך בו ויראת מאלקיך. וכן במשקלות אטו מי שאינו טומן משקלותיו במלח אלא הדבר נראה לעינים שמרמהו במשקל. כגון שהי' המשקל חסר ופחות מכפי מה שראוי. אינו עובר בלאו דלא תעשו עול במדה ובמשקל מפני שנאמר בו אני השם. אלא ודאי פשיטא דהא ליתא. והכא נמי נהי דגם מכשול שאינו נראה לעיני אדם בכלל האזהרה. מ"מ אית לן למימר דגם עור ממש ומכשול הנראה לעינים בכלל אזהרה זו דלפני עור. וגם מה שכתב בזה הר"ב ק"א שם דבעור ומכשול ממש כמשמען לא שייך לשון נתינה. דמה הוא נותן ולמי נותן. ולא שייך בזה אלא לשון שומה. והו"ל למיכתב ולפני עור לא תשים מכשול. ולזה הוכרחו חז"ל לפרשו על דבר ששייך בו לשון נתינה דהיינו עצה רעה או כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ עיי"ש בדבריו. ואני תמה דגם לפי דבריו אמאי לא שייך גם בעור ומכשול ממש נתינה. כגון שנותן לו לאכול או לשתות דבר מזיקו או ממיתו. וגם לא כתיב בקרא ולעור לא תתן מכשול אלא ולפני עור לא תתן מכשול. וכבר אשכחן בקרא בכמה דוכתי לשון נתינה במקום ידוע. אע"פ שאינו נותן לשום אדם. ואינו נותן שום דבר. כמו כל לשון נתינה דגבי מתן דמים וגבי כלי המשכן. וגבי רציעת עבד דכתיב ונתתה באזנו ובדלת. וגבי מנחת חוטא כתיב לא ישים עלי' שמן ולא יתן עלי' לבונה. וגבי שמן המשחה כתיב ואשר יתן ממנו על זר וגו'. והרבה מאוד כיו"ב בשאר מקומות שכולם אינם אלא לשון הנחה על מקום ידוע. וגבי קטורת כתיב ונתתה ממנה לפני העדות באהל מועד וגו'. וזהו ממש כלשון הכתוב כאן ולפני עור לא תתן. וגם שם אינו ענין מתנה למי שיהי' או מה שיהי' כהכא. אלא ענין הנחה במקום וא"כ ודאי התמיהא במקומה עומדת מנ"ל להוציא מקרא זה מידי פשוטו. וראיתי להב"ח (ביו"ד סי' של"ד סעי' כ"ט) שהעלה ג"כ בכוונת הראב"ד ז"ל (בפ"ו מהלכות ת"ת) דאין אזהרת לפני עור אלא במכשילו בדבר עבירה וכיו"ב דוקא ולא בעור ומכשול כמשמעו עיי"ש. ובודאי דהכי משמע מברייתא דספרא ומדברי שאר ראשונים ז"ל כמשכ"ל. וכן נראה מסוגיא דנדה (נ"ז ע"א) דעלה דתנן התם נאמנים הכותים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו. נאמנים לומר על הבהמה אם בכרה או לא בכרה וכו'. פרכינן והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול עיי"ש. ופירש"י וז"ל לא דרשי לי' במחטיא את חבירו ולא איכפת להם אם אנו חוטאים על פיהם עכ"ל עיי"ש. וע"כ ודאי לא מזלזלי בלאו המפורש בתורה אלא שהם מפרשים קרא כפשטי' בעור ממש ובמכשול בידים ממש. וא"כ אית להו עיקר אזהרת לפני עור אלא דלית להו מה שדרשוהו חז"ל על מכשול בעצה רעה ובדבר עבירה וא"כ מאי קאמר דלית להו לפני עור. והא ודאי אית להו. אלא דלית להו מה שהוסיפו ודרשו מהך קרא שאר ענינים שאינם במשמעות הכתוב ע"פ פשוטו. אלא ודאי הדבר ברור דפסיקא לי' לתלמודא דכל עיקר אזהרה דלפני עור לא קאי אלא דוקא במכשול בדבר עבירה ובעצה רעה לחוד. אבל נתינת מכשול בידים לפני עור ממש אינה בכלל אזהרה זו. והילכך הכותים דמפרשי הך קרא כפשוטו דוקא. בנתינת מכשול בידים לפני עור ממש. נמצא דלפי האמת לית להו אזהרת לפני עור כל עיקר. והיינו דפריך שפיר והא לית להו לפ"ע לא תתן מכשול. דלפי מה שקבלו רז"ל דאזהרה זו לא קיימא אלא על מכשול בדבר עבירה או עצה רעה לית להו לכותים אזהרה זו כלל. ועכ"פ הדבר תמוה טובא לכאורה מנ"ל הא:
ואמנם הנראה לי בזה דהיינו טעמא משום דכל מכשול בידים בין בעור ובין בכל אדם יש בו בלא"ה אזהרה מיוחדת בפ"ע וגם עשה יש בו מדכתיב ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין קפ"ד) וז"ל שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם. וכן כל המקומות המסוכנין והרעועים כולם יבנו על סדר שיסור הרעוע והסכנה. והוא אמרו יתעלה ועשית מעקה לגגך. ולשון ספרי ועשית זו מצות עשה עכ"ל. ובלאוין (רצ"ח) כתב וז"ל הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולים בארצנו ובבתינו כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דהעשה דועשית מעקה והל"ת דלא תשים דמים בביתך שעמה. לא באו להזהיר על המעקה ועל המכשול שבביתו בלבד. אלא על כל המכשולים בכלל. בין שהם בביתו בין שהם חוץ לביתו. ולא כתב קרא בביתך אלא משום דשם החובה מוטלת עליו לבדו. משום שהוא עשה התקלה. אבל ברה"ר החובה מוטלת על הצבור והב"ד כולם יחד ולא עליו לבדו והיינו דקתני בספרי (תצא פיסקא רכ"ט) ומייתי לה בב"ק (פרק הפרה נ"א ע"א) ממנו ולא בתוכו. שאם הי' רשות הרבים גבוהה ממנו עשרה טפחים ונפל ממנו לתוכו פטור עיי"ש. כלומר פטור הוא משום שאין המכשול שלו אלא של כל הצבור. אבל ודאי חובה על הצבור לעשות מעקה לרה"ר כדי להסיר המכשול. ואם לאו הם עוברים בעשה ול"ת. שהרי אפי' בתי כנסיות ומדרשות שהם של רבים הוה מחייבינן במעקה אי לאו משום שהם אינן עשויין לדירה. ואין גגיהם עשויים להשתמש בהם וליכא מכשול. וכמש"כ הרמב"ם (פי"א מהלכות רוצח ה"ב) עייש"ה ואכמ"ל בזה. וכ"כ בחינוך (מצוה תקמ"ו תקמ"ז) עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (בהלכות רוצח שם ה"ד) וז"ל אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות. כגון שהיתה לו באר או בור בחצרו חייב לעשות לה חוליא וכו' או לעשות לה כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשל שיש בו סכנת נפשות. מצות עשה להסירו (ר"ל עשה דועשית מעקה). ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך (כלומר דעל סכנת עצמו הוא עובר בלאו דהשמר לך. אם אינו נזהר בדבר יפה. ועי' שבועות ל"ו ע"א) ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה עובר בלא תשים דמים וביטל מצות עשה עכ"ל עיי"ש. והשתא א"כ ממילא מבואר דכל נתינת מכשול בידים להכשיל אדם בו עובר בעשה ול"ת דועשית מעקה ולא תשים דמים. דאם רמיא עליו חובה להסיר כל מכשול אע"פ שלא הוא עשאן כ"ש שהוא מוזהר שלא לעשותן בידים כדי להכשיל בני אדם בהן. ולפ"ז הדבר ברור דחופר בור ברשות הרבים עובר בל"ת דאורייתא דכתיב לא תשים דמים בביתך. דאע"ג דלכסות בור ברה"ר שלא עשאו הוא. לאו עלי' דידי' רמיא. אלא על כל בני העיר. מ"מ כשעושה הוא הבור ומניחו בלא כיסוי ודאי עובר הוא לבדו עליו בלאו ועשה. שהרי הוא בעל התקלה. ובעל הבור קריי' רחמנא. דכתיב בעל הבור ישלם. ואע"פ שאינו ברשותו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו:
וראיתי להר"ב מל"מ (פ"ב מהלכות רוצח ה"ב) שתמה על המהרי"ט ז"ל בתשובה שנסתפק לומר דבאיסור דרבנן יש שליח לדבר עבירה מסוגיא דפרק הפרה (נ"א ע"א) דאמרינן בור של שני שותפין ברה"ר היכי משכחת לה אי דשוו תרווייהו שליח ואמרי לי' זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שליח לד"ע עיי"ש. ודבר עבירה היינו משום שאסור לקלקל רה"ר כדפירש"י שם (לקמן נ"ג ע"א) בד"ה נפל לפניו עיי"ש. ואיסור קלקול רה"ר מדרבנן. הרי דגם בעבירה דרבנן אמרינן אין שליח לד"ע עיי"ש בדבריו. הרי דפשיטא לי' להרב ז"ל דבעשיית בור ברה"ר ליכא שום איסור מדאורייתא. וכבר ראיתי בנו"ב מהדו"ק (חאה"ע סי' ע"ח[1]) שפקפק בדבריו דאם איתא דחופר בור ברה"ר לית בי' איסורא דאורייתא א"כ קשה למ"ד (בפרק המניח ל' ע"א) כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברה"ר אם הזיקו פטורין. א"כ בור ברה"ר שיהא חייב אם הזיקו היכי משכחת לה. והוכיח מזה דאיסורו דאורייתא ושורש איסורו כתב שהוא כמזיק בידים עי"ש בדבריו. ודברי תימא הם. דודאי אין זה מזיק בידים. דא"כ למה לי קרא דבעל הבור ישלם. ועוד דמדפטרי' קרא על אדם וכלים ע"כ לאו מזיק בידים חשיב לי'. דמזיק בידים חייב על הכל. וכן מוכרח ממתניתין (דריש ב"ק) דתנן ולא זו"ז שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק עיי"ש. ואם איתא דהו"ל כמזיק בידים אין לך הולך ומזיק יותר מזה. ועי' בסוגיא דהתם (לקמן ה' ע"ב) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ולפי דרכו הו"ל לומר דעדיפא מינה דמהא גופא מוכח איסורו מדאורייתא. מדחייבה עליו תורה בתשלומין. דאם איתא דמדאורייתא ליכא איסורא בחפירת בור ברה"ר. א"כ לא הוה מתחייב בתשלומין משום דכל שמותר לקלקל ברה"ר אם הזיק פטור. אבל גם זה ליתא כדמוכח בסוגיא דפ"ק דבב"ק שם עייש"ה. וגם כי לפ"ז למאי דקיי"ל כרבנן דאמרי התם כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברה"ר אם הזיקו חייבין. אית לן למימר דליכא איסורא דאורייתא בחופר בור ברה"ר דמהיכא תיתי. וא"כ דברי המל"מ נכונים. ועפ"ז הי' נראה ג"כ במה שתמה על המל"מ בתשובת בשמים ראש (סי' י"ח) בהג"ה שדבריו הם נגד גמרא ערוכה (סוף פ"ז דזבחים ס"ו ע"א). דאמר ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל. ואמרינן עלה אמר לו ראבד"ר לר"א אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו ה"נ דאין צריך לכסות. ומשני הכי השתא התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם עליו רמיא לכסויי אבל הכא וכו' עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה אלא מעתה וכו' עיי"ש. הרי מפורש דמדאורייתא מיחייב לכסותו. וא"כ כשחפר ולא כיסה עבד איסורא דאורייתא. אבל לפמש"כ לא זו שאין ראי' משם אלא אדרבה מהתם איכא ראי' להמל"מ. דהרי לכאורה אינו מובן כלל מאי דקא משני התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם עליו רמיא לכסויי. ואיזה ראי' יש מזה. למאי דקיי"ל כרבנן דכל המותרין לקלקל ברה"ר אם הזיקו חייבין. וא"כ אע"ג דכתיב בעל הבור ישלם מ"מ אפשר שאינו חייב לכסותו. וגם עיקר מאי דפריך אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו הכי נמי דאין צריך לכסות. קשה דמאי פריך ודילמא אין ה"נ דאין צריך לכסות. ועכצ"ל דהסוגיא אזלא אליבא דמ"ד כל המותרין לקלקל ברה"ר והזיקו פטורין. ולזה שפיר פריך דנימא מאי ולא יכסנו אינו צריך לכסותו. וא"כ חיובא דבור היכי משכחת לה. ועל זה משני דהתם מהא גופא מוכח דצריך לכסותו דכיון דקרא קאמר בעל הבור ישלם ש"מ דעליו רמיא לכסויי. וע"כ מאי דכתיב ולא יכסנו אינו אלא בדרך תנאי לומר שאם לא יכסנו יתחייב לשלם. דאל"כ הי' פטור דכל המותרין לקלקל והזיקו פטורין. והשתא לפ"ז התינח לרבי יהודה דאית לי' דכל המותרין לקלקל והזיקו פטורין. אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דאמרי כל המותרין לקלקל והזיקו חייבין הדרא קושית רב אחא ברי' דר"א לדוכתה. אימא ולא יכסנו אינו צריך לכסות. ולדידהו לא שייך שינויא דרב אשי כמשכ"ל. ועכצ"ל דלדידהו אין ה"נ דקושטא דמילתא דאין צריך לכסות ולא קשה מידי. ולא פריך אלא אליבא דר"י דאמר דכל המותרין לקלקל ברה"ר והזיקו פטורין. דלדידי' ע"כ ליכא למימר דאין צריך לכסות כמשכ"ל. וא"כ מתבאר מזה דלדידן קיי"ל דאין איסור מה"ת בחפירת בור ברה"ר כדעת המל"מ:
אלא דכל זה הוא רק לפי מה דנקטו האחרונים ז"ל שאין איסור מבואר בתורה בחופר בור ברה"ר. אבל לפ"מ שביארנו הרי יש בדבר לאו ועשה המבוארים בקרא. וא"כ מאי דפריך בסוגיא דזבחים שם אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו הכי נמי דאין צריך לכסות. ודאי אליבא דכ"ע פריך. משום דפשיטא לי' דבכל מכשול שעושה ברה"ר ואפי' ברה"י. קאי עלי' בל"ת ועשה דאורייתא. ולא נראה לו לומר דבמכשול דבור גלי קרא שאינו צריך לכסותו ומותר להניח המכשול והוא גזה"כ בלא טעם. ועלה משני שפיר. התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם עליו הוא דרמי לכסויי. כלומר כיון דקרא דולא יכסנו במקום חיובא דתשלומין הוא דכתיב. שהרי מסיים קרא בעל הבור ישלם. ע"כ ליכא לומר דלהקל עליו בא הכתוב שאינו צריך לכסות דהוה משמע דגם לענין תשלומין דמיירי בהו פטור מלכסות. וזה לא יתכן שהרי מסיים קרא וכתב בעל הבור ישלם. וע"כ מתפרש הכתוב ולא יכסנו אם לא יכסנו. וקאמר קרא אם לא יכסנו ישלם דעילויה רמי לכסויי. גם אפשר לומר יותר דודאי מיפשט פשיטא לי' דאיכא איסורא דאורייתא בעשיית המכשולים. ואין לך מכשול יותר מבור ברה"ר. אלא דפריך דנימא ולא יכסנו דאין צריך לכסות. דאחר שכבר חפר הבור ברה"ר שוב אין החובה לכסותו מוטלת עליו אלא על כל הצבור. דהרי לאו בור דידי' הוא אלא של כל בני העיר. דהא קרקע עולם היא. וכמשכ"ל דמכשול שברה"ר חובת הצבור היא להסירו. והכא נמי אעפ"י שחפרו הוא אשמעינן קרא דלא עלי' דידי' לחוד רמי לכסויי. ואנן לא קיי"ל הכי. ועלה משני התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם עילויה הוא דרמי לכסויי. כלומר כיון דקריי' רחמנא בעל הבור וחייבי' לשלם. ש"מ דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. אע"פ שאינו ברשותו כדאר"א (בריש פ"ק דפסחים). וממילא קם לי' נמי ברשותו לעבור עליו בלאו דלא תשים דמים אם לא יכסנו. ועכ"פ מבואר דעל חפירת בור שהוא מכשול לרבים הרי זה עובר על לאו דאורייתא:
ומ"מ מתבאר דבמכשול בידים יש אזהרה מיוחדת בפ"ע מקרא דלא תשים דמים בביתך. ולזה לאו דלפני עור לא תתן מכשול אוקמוהו במכשול שאינו עושה בידים ממש. אלא במשיאו עצה רעה לעשות עבירה כגון ששואלו אם כשרה אשה זו לכהונה והוא אומר לו שהיא כשרה וזה נושאה והיא אינה כשרה. או עצה רעה שמפסידו ממון בכך כמו שאמרו בספרא. או מושיט כוס יין לנזיר ואמה"ח לבן נח כדקאמר רבי נתן בברייתא (דפ"ב דפסחים ופ"ק דע"ז). והוא ענין אחר לגמרי. וצריך אזהרה מיוחדת בפ"ע. והיינו דקאמר רבי נתן התם מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמה"ת לב"נ ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול. ובסופ"ג דכתובות ובסופ"ק דבב"ק קאמר רבי נתן גופי' מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך עיי"ש. וכנראה הנך תרתי ברייתות דרבי נתן בהדדי תנינהו. וקדריש מקרא דלפני עור אזהרה למכשול הדעת. שמסכל דעתו ומתעהו לעשות עבירה. או ענין רע לו בדבר הרשות ע"י עצה רעה. ומקרא דלא תשים דמים בביתך דריש אזהרה למכשול הגוף שמזיק גופו ושופך דמיו. כדמשמע מלישנא דקרא דכתיב ולא תשים דמים בביתך. שאפילו בביתו ורשותו אסור לו להניח מכשול שאפשר שיכשלו בו אחרים. והנך תרתי אזהרות צריכי. דמכשול הגוף הזהירה עליו תורה אע"פ שאינו נותנו בכוונה כדי שיכשלו בו. אלא אפי' מגדל כלב רע לפי תומו בלא שום כוונה רעה. או סולם רעוע שאין דעתו כלל כדי שיפול הנופל ממנו אפי' הכי עובר בלא תשים דמים. אבל אזהרת לפני עור למאי דמוקמינן לה במכשיל דעתו ומתעהו ומטעהו בדעה רעה. לכאורה משמע דליתא אלא במכוון כדי להכשילו. אבל כל שמייעצהו לפי תומו. בלא שום כוונה רעה. אע"פ שנכשל בה חבירו. וכן כשמושיט לו דבר איסור לא לאכילה. לא שייכא אזהרה זו כלל. וא"כ לא ראי זו כראי זו. דמכשול בדעת ממכשול הגוף ליכא למשמע. משום דמכשול הגוף חמיר טפי. ומכשול הגוף ליכא למשמע מאזהרה דמכשול הדעת דהא אזהרה דמכשול הגוף נוהגת גם במניח מכשול לפי תומו בלא שום כוונה לרעה דומיא דמעקה. וכן משמע מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ. שבלאו רצ"ח כתב וז"ל הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתנו כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך וכו' עכ"ל. ובלאו רצ"ט כתב וז"ל הזהיר מהכשיל קצתנו והוא שאם ישאלך אדם וכו' ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו וכו'. והוא אמרו ולפני עור וגו' עכ"ל עיי"ש. הרי דבלאו דלא תשים דמים כתב דענין האזהרה הוא שלא להניח המכשולות כדי שלא ימותו בהם בני אדם. ומבואר דעל הנחת המכשול באה האזהרה. אע"פ שמניחו בלא שום כוונה לרעה. אבל באזהרת לפני עור כתב דענין האזהרה הוא שלא להכשיל ולרמות. והיינו בכוונה להכשילו ולרמותו להטותו מטובה לרעה. וכזה הוא ג"כ לשון הסמ"ג (לאוין קס"ז קס"ח) והחנוך (מצוה רל"ב ותקמ"ז) עיי"ש. איברא דקשה על זה מההיא (דפרק ואלו מגלחין) דבמכה לבנו גדול עובר משום לפני עור. ומשמע ודאי דאפי' מכהו לפי תומו. ואין כוונתו להכשילו שיבעט בו ויקל בכבודו. שייכא בה אזהרת לפני עור. וכן מהא דתנן (סו"פ איזהו נשך) דמלוה והלוה ברבית עוברים בלפני עור. אע"ג דודאי לא כדי להכשיל זא"ז עושין כן. אלא זה מלוה כדי להרויח וזה לוה ונותן רבית למלוה מפני שצריך למעות. וזה אינו רוצה להלוותו בלא רבית. וכן ר"ה (בפ"ק דקידושין) דקרע שיראין באפי רבה ברי' אמר איזיל איחזי אי רתח אי לא רתח דודאי לא להכשילו עשה כן אלא להבחין את בנו. ופשיטא דהוה ניחא לי' טפי טובא כשלא רתח. ואפי' הכי פרכינן ודילמא רתח וקעבר בלפני עור. הרי דגם אזהרה זו איתא אפי' בשעושה לפי תומו בלא שום כוונה לרעה כלל. ורק בנתינת המכשול כל שאפשר להעלות על הדעת שיבוא הלזה בכך לידי מכשול עובר בלפני עור. עכ"פ כשנכשל בכך. כמו באזהרת לא תשים דמים בביתך. ובודאי דדברי הרמב"ם והסמ"ג והחנוך תמוהים טובא בזה לכאורה. וביותר יש לתמוה דהרי שם הזכיר הרמב"ם ההיא דהמלוה והלוה עוברים בלפני עור בכלל האזהרה. וכן בחנוך שם הביא ההיא דאסור לתת ולשאת עמהם משום ולפני עור. אע"ג דגם התם לתומו הוא נושא ונותן כדי להרויח ולא משום להכשילו. ולכן נראה דמש"כ באזהרת לא תשים דמים בביתך שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות. ובאזהרת לפני עור שהזהירנו מהכשילו ומלרמותו. אין כוונתו דדוקא בשכך היתה כוונתו כדי להכשילו ולרמותו דוקא. אלא כוונתו לחלק דאזהרה דלא תשים דמים בביתך היא באה על הנחת המכשול בלבד. ואפי' לא נכשל אדם בו עובר מיד בלאו דלא תשים דמים בביתך. אבל באזהרת לפני עור אינו עובר אלא כשנכשל העור. אבל בנתינת המכשול לחוד לא עבר בלאו זה. וכמו שנתבאר לעיל. וכן כוונת החנוך והסמ"ג שם. ולפ"ז ג"כ שתי אזהרות אלו חלוקות זו מזו לגמרי. ולא נשמע חדא מכללא דאידך. דמכשול הדעת מכלל מכשול הגוף ודאי ליכא למשמע כמבואר. וכן לאידך גיסא אזהרת לא תשים דמים מכלל אזהרת לפני עור לא נפקא. משום דאזהרת לפ"ע שבאה להזהיר על מכשול הדעת אין אזהרתה אלא על המכשול. אבל בהנחת המכשול לחודא לא עבר בלאו. משא"כ אזהרת לא תשים דמים שבאה להזהיר על מכשול הגוף בידים אפי' בהנחת המכשול לבד עובר בלאו. והילכך שתי אזהרות חלוקות הן ושתיהן באות במנין הלאוין גם לשי' רבינו הגאון ז"ל ועי' מה שהארכנו בענין זה לעיל (עשין ע"ז) עיי"ש היטב:
ועדיין צריך ביאור לשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב להכשיל מטרף ואינו מובן לכאורה מה ענין מטרף שכתב. דמשמע ודאי דכוונתו שלא להכשיל אדם מוטרף בדעתו. דהיינו אדם שוטה. וכדאמרינן (בפ"ב דנדה י"ג ע"ב) ושנטרפה דעתה היינו שוטה עיי"ש. וזה ע"פ מה שאמרו אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות. (ברפ"ק דסוטה ג' ע"א) עיי"ש. ורצה לומר שאסור לסייע ידי עוברי עבירה. כגון להושיט כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ. כדדריש רבי נתן מלפני עור לא תתן מכשול. ובתוספתא (פ"ב דדמאי) הי' נדור מן הככר אמר לו תן לי ואוכלנו. יין ונתגלה א"ל תן לי ואשתנו. לא יתן שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. כיוצא בו לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ וכו' עיי"ש. וכוונת גאון לפרש עור דקרא שהוא עור בדעת. שנטלו עיני שכלו. ורוצה לעבור עבירה. לא תכשילנו לסייעו בדבר. אבל הדבר קשה לכאורה אמאי שביק הנך גווני דקתני להו בספרא שלא ליתן לו עצה שאינה הוגנת לו. וכמו שהביאו כל שאר הראשונים ז"ל. אבל נראה דדבריו ז"ל מדוקדקים ע"פ המבואר בספרא (פרשת בהר פ"ד) ולא תונו איש את עמיתו זו הונאת דברים וכו'. כיצד אם הי' בעל תשובה וכו' ראה חמרים מבקשים תבואה מבקשים יין לא יאמר להם וכו' שמא תאמר עצה טובה אני מוסר לו. והרי הדבר מסור ללב וכו' עיי"ש. הרי מבואר דעצה שאינה הוגנת הו"ל בכלל אזהרת הונאת דברים דנפק"ל מקרא דולא תונו איש את עמיתו. הן אמת דההיא ברייתא איתא נמי בתלמודין (בפרק הזהב נ"ח ע"ב) ובתוספתא (פ"ג דמציעא) ולא נזכר שם עצה שאינה הוגנת כלל. וכן בפסיקתא זוטרתא (פרשת בהר) נראה שלא הי' כן בגירסתו עיי"ש. אבל כן הי' ג"כ בגירסת רש"י ז"ל (בפרשת בהר) שכתב שם וז"ל ולא תונו איש את עמיתו כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. וא"ת מי יודע אם נתכוונתי לרעה לכך נאמר ויראת מאלקיך וכו' עכ"ל עיי"ש. ובודאי מקורו מדברי הספרא כגירסא שלפנינו. וא"כ מאחר שמנה לקמן לאו דלא תונו איש את עמיתו שוב לא הוצרך למנות לאו דלפני עור אלא לענין מה שלא נכלל בלאו דלא תונו איש את עמיתו. כשיטתו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב. והיינו לאזהרה שלא להכשיל בדבר עבירה. כגון מושיט כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ וכיו"ב. וזהו שכתב שלא להכשיל מטרף וכמו שנתבאר. אבל מדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו ע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תשא) נראה דמפרש אזהרה זו לענין עצה שאינה הוגנת. שכתב שם וז"ל נמהרה עצתם אל תשגום כעורים המה לחטוב עכ"ל עיי"ש והוא מלשון הכתוב (איוב ה' י"ג) ועצת נפתלים נמהרה. ולשון הכתוב (בפרשת תבא) ארור משגה עור בדרך. ומש"כ לחטוב רצה לומר למכשול. והוא מענין הכתוב (בפרשת שופטים) דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו'. וביאור דבריו שאם נמהרה עצתם. שמהירים לקבל עצה נבערה. אל תשגום בעצה רעה. שהם עלולים להכשל כעורים. ומפרש בזה אזהרת לפני עור לא תתן מכשול. וזהו ע"פ הספרא. וכאן עזב דרך הספרא ונקט כדברי רבי נתן בברייתא. והיינו מטעם שביארנו:
- ↑ תשובה מתלמיד הנו"ב רצ"ה ב"ר בנימין בישקא.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |