אילת השחר/גיטין/ג/ב
אי ר"מ חתימה בעי. דמפרש דוכתב דקרא קאי על החתימה, ולכאורה הא וכתב משמע על הבעל ואיך יש להבין בזה אחתימות עדים, וצ"ל דוכתב היינו שיעשה דבר המוכיח שבא ממנו והיינו ע"י חתימות עדים שעי"ז יודעים שענין עשיית הגט הוא ממנו. ולכן כתבו תוד"ה שלשה דגם כתב יד של הבעל מהני דאין לך חתימה גדולה מזו, כיון דכל ענין החתימה היינו שעושה שיהא ניכר שזה ממנו כ"ש כשהוא עצמו כותב.
שם. הקשה הגרע"א דילמא ר' מאיר היא ובעי בפני נכתב משום דגם לר' מאיר הכתיבה נחשבת כחתימה כדאיתא לקמן דף פ"ו גבי כתב סופר ועד, ואם כן בעי עדות שנכתב לשמה כמו חתימה.
ולולא דבריו הי' נראה דהא דתלינן שהסופר מתכוין בכתיבתו לחתימה, היינו רק כשיש חתימה אחת דמסתמא הבעל רוצה לגרש בכשרות ועל כרחך דמסתמא רוצה שהסופר יתכוין להעיד, אבל היכא דאיכא עוד ב' עדים חוץ מהסופר דאין סיבה לומר על הבעל שמתכוין שהסופר יתכוין להעיד, וכן אין לתלות שהסופר יתכוין להעיד, אז באמת אין כתיבת הסופר נחשבת לחתימה ואין צריך שתהא לשמה [וע"ע בסמוך].
שם. אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא. והק' בדו"ח רעק"א דשפיר גם לר"מ צריך להעיד על הכתיבה למ"ד דכתב סופר ועד כשר משום דהסופר מכוין גם להיות עד, א"כ בהכרח גם הוא צריך להעיד לשמה דאל"כ תתבטל כל העדות. ובקהלות יעקב (סי' ג') הקשה עליו דהא כל החשש הוא לרש"י שמא כתב א' ונמלך ולקח גט הזה לגרש בו, ולתוס' שמא כתבו להתלמד, ובכל האופנים האלו הא אינו מצורף כלל להעדים החתומים שיהי' שייך שיתבטל כל העדות, דהא הסופר חשב להעיד על יוסף בן שמעון אחר, וכן להתוס' הרי הוא חשב להתלמד ולא חשב כלל להעיד על היוסף בן שמעון הזה ואיך יפסול כל העדות.
אמנם הא ע"כ הסופר מתכוין להעיד כמו שהוכיח הגרעק"א דאל"כ למה בדיעבד כשר אם נישאת בכתב סופר ועד, וכיון דצריך לומר דיש חשש בחתימות העדים באופן דבלי שהי' צריך לחתום לשמה הי' עדותן עדות אלא דהחסרון מצד לשמה, וכבר הק' הגרעק"א ז"ל דאיך יצוייר חתימה שלא לשמה תיפו"ל דאינו עדות כלל, וע"כ צריך לתרץ כמו שתירץ כגון לאלה שצריך לומר בפירוש לשמה הרי צריך השליח לומר בפ"נ כדי שנדע דחתמו בפירוש לשמה, וכן שלא יהי' חשש שנחתם לאיזה שארצה אגרש, וכן לפימש"כ שם לתרץ קושיא זאת בשם האמרי משה דבשאר שטרות סגי בדעת המתחייב אע"פ שאינו אומר להם למי דעתו להתחייב, וככל האופנים שמצד חתימת עדים בשאר שטרות הי' מספיק עדות כזאת אבל בגט לא סגי בזה.
והנה ע"כ צ"ל דמה דהוי מיעוטא דמיעוטא הוא רק לענין כתיבת הגט משום שרוב אנשים בקיאים, וכן הסופרים היודעים, אבל בחתימה דזה חותמין אנשים לא סופרים ע"כ יש מיעוט, וכן מבואר ברעק"א הובא בליקוטים, ואי"צ לומר שחתמו על יוסף בן שמעון אחר לרש"י, וכן לתוס' לא צריך דוקא לומר שהחשש שמא חתמו להתלמד, וא"כ כתב סופר בתור חתימת עדות הוי ככל חתימת עדות דיש חשש שמא הי' מהמיעוט שאין בקיאין, הא לר"מ אין חשש כלל, וא"כ הא כיון דחתם בתור עד ואין ראי' שחתם לשמה לכן יש לפוסלו משום נמצא א' מהם קרוב או פסול. ואין לומר דכיון דהסופר הוא בקי מסתמא ידע דגם חתימה צריך לשמה, דזה אינו דהא ודאי אם על א' מהעדים החתומים יעידו שהוא בקי לשמה, וכי לא יצטרכו לומר בפני נחתם חתימתו, וא"כ גם הסופר אם מחשיבין כתיבתו בתור חותם הוי ככל חתימה שיש בה חשש לשמה, ובלי זה יש מקום לפסול משום נמצא א' מהם קרוב או פסול.
וא"כ גם על כתיבת סופר אנו צריכים לחשוש מצד החתימה, וכיון דכל סופר כונתו להעיד שהיא מתגרשת דאל"ה איך מכשירין כת"ס ועד אולי לא התכוין להעיד על גירושין של גט זה, וכיון שמכוין להעיד הוא מצטרף לשאר העדים, וא"כ שפיר הקשה דצריך להעיד שהכתיבה שמשמשת בתור חתימה היתה באופן של לשמה, דאל"כ כיון שנתכוין להעיד ונצטרף להעדים א"כ יתבטלו כל החתימות, ועל כן הוכיח הגרע"א דבחתימה שלא לשמה לא אמרינן דבטל שאר העדות.
תוד"ה דתנן. וי"ל דאפילו אי לכתחילה בעי כתיבה לשמה לא מיתוקמא מתני' כוותי' כיון דדיעבד כשר לא היו מתקנין לומר בפ"נ ועוד דתנן בריש פ"ב דאי לא אמר בפני נכתב פסול. יש לעי' לפי"מ שהוכיח בנוב"י דבמגרש בע"כ ע"י שליח כיון דאסור בזמנינו לגרש בע"כ אמרינן אשלד"ע ולא חל הגירושין, א"כ כיון דכותבין לכתחילה לשמה וע"כ הכונה דאסור ליתן גט שנכתב שלא לשמה כמו במחובר דאסור ליתן לכתחילה גט שנכתב במחובר, א"כ אם יתן הגט יהי' פסול כיון דכאן השליח נותן ואשלד"ע ויפסל הגירושין, ושייך שפיר לומר דאם מסרו בלי שיאמר בפני נכתב יהי' פסול כיון דאולי לא נכתב לשמה דאז אסור לגרש בו ואם יגרש לא יחול הגירושין דאשלד"ע.
תוד"ה שלשה. דכיון דהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו. דהיינו באמת וכי כתוב בתורה חתימת עדים הא וכתב כתיב, אלא דס"ל לר"מ דוכתב קאי על מה שמוכח מתוך הכתיבה שמגרשה, וכיון דזה ע"י העדים דמעידים שרוצה לגרשה, ולכן מפרש ר"מ דוכתב קאי על חתימת העדים, ואפילו לאלו דס"ל דגם לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו, היינו אע"ג דאיכא תרי יוסף בן שמעון וכיו"ב, אבל צריך שיהי' משמעות שהבעל מגרש אשתו והעדות הזו תהי' בתוך הגט, ולכן ה"ה כת"י אין לך חתימה גדולה מזו, ורש"י לקמן דפ"ו, וכן הרשב"א ביבמות דף ל"א כתבו מדכתיב וכתב ונתן ידעינן דמהני כתיבת יד הבעל בלא עדים, משום דס"ל דבלי זה ס"ד דהוכחה זו לבד לא סגי משום שהרי יכול לעשות קנוניא ולחפות, וזה ילפינן מוכתב וחתם שהוכחה כזו שע"י כתיבת הבעל סגי [ועי' דף י"א דלפי"מ שביארנו בשיטת הריטב"א בהא דשטרי פרסאה דיכול להיות דלדידי' לא יפרש כן].
והנה לר"ת דס"ל דגם לר"מ צריך בשעת גירושין שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, ובכל זאת מותרת להנשא בלא שתביא עדי מסירה דתלינן דמסתמא בהכשר נעשה, צריך לומר דה"נ בכתב יד הבעל תלינן דנמסר בעדי מסירה, אבל אחרי שפסלו חכמים כת"י הבעל ואז יש מקום לומר דאינו חושש לעשות בהכשר, האם נימא שכבר אין ראי' שמסרו בעדי מסירה ויצטרכו באמת להביא עדי מסירה, והחידוש הוא שאע"פ שלר"מ עדי מסירה גרידא לא מהני וצריך עדי חתימה ע"ז אמרינן דהוי כחתימה, אבל אה"נ יצטרך לעדי מסירה שיעידו שבפניהם נמסר הגט, והגרעק"א הביא בשם המהר"ם שי"ף דגם כאן אמרינן בהכשר נעשה, ולכאורה להצד דבאמת צריך עדי מסירה כה"ג שיעידו שבפניהם נמסר הגט, נמצא דגט בכת"י לא יצוייר שיהי' פסול, דהא כל פסולו הוא משום פירות למ"ד משום פירות וכיון שבין כך לא יסמכו עליו אלא א"כ יבואו עדי מסירה, הא הם יעידו מתי נתגרשה ולא יהי' הפסד פירות, ולמ"ד משום בת אחותו אפשר דאין סומכין ודאי דבהכשר נעשה ומ"מ לא יהרגוה, וצ"ע דאין חזקה דגרושה לפניך, ועיין קהלות יעקב סי' י"ב. ועי' בחזו"א (סי' ק"ג סקכ"ה) דכתב דלפי התוס' בכל הג' גיטין ייפסלו אף אם יהיו עדי מסירה, ולפי מש"כ צ"ע קצת. אלא דמוכרחין לפוסלו דאם נימא דיהי' כשר אז ממילא הי' צריך לתלות שבהכשר נעשה ואז ייצא הפסד פירות וכיון שכן צריך לפסול, דלתקן שיהי' כשר רק אם יבואו עדי מסירה א"א שאם הוא כשר עם עדי מסירה שהעידו בפנינו הרי הוא גט כשר, ואם הוא כשר צריך שלא יצטרכו לעדי מסירה שיעידו בפנינו שהרי מסתמא בהכשר נעשה ולכן הוא פסול.
בא"ד. ניחוש דשמא סופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה ובאתה האשה והחתימה עליו עד א'. היינו דהבעל אינו רוצה לגרשה והיא השיגה ע"א שהסכים וחתם אבל ודאי לא שייך שהבעל יתן גט שמצא באשפה עם חתימת ע"א דנמצא דבכונה יתן לה גט פסול לקלקלה, וזה הא אין הבעל חשוד כמוש"כ תוס' לעיל ב' ע"ב בד"ה דאתיוהו. ויש לתמוה על המהר"ם שיף דכתב דאולי ה"ה שמצא הבעל, דבמצא הבעל ודאי לא יתן גט פסול.
בא"ד. ניחוש דשמא סופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה. יש לעי' אם כוונתם בקושיא דלכן הולד יהא ספק פסול כיון דיש לחוש לזה, או אף אי כלפי שמיא גליא שכ' לשם עדות מ"מ אין כאן ודאי עדות ופסול בתורת ודאי, ובאמת מצינו בדף פ"ז בגט שכתוב בו שאילת שלום או שכתוב עליו כמה גיטין והעדים חתומים למטה דלא ידוע אם חתמו על הכל, דס"ל להר"ן שם דלכן לא הויא עדות כלל, והביא שם בשם הרמב"ם דהוי ספק, ואם נפרש כמו הר"ן אז קושייתם דיהי' ודאי ממזר, א"כ כשתירצו דנזהרים ממכשול מ"מ כיון דאין נזהרים ממש ואפשר שלא נזהר יש עדיין מקום פקפוק, דבשלמא אי אליבא דאמת כ' לשם עדות הוי עדות מעליא, אע"ג דיש להסתפק דאולי לא כתב לשם עדות אז שפיר הולד כשר דתלינן דמסתמא כתב לשם עדות, אבל אי נימא דכשאינו מבורר אין כאן עדות כלל, א"כ כאן דאינו מבורר ממש תקשה עדיין דכיון דאין נזהרים ממש ואפשר שלא התכוין לשם עדות, א"כ אף דבדרך כלל מתכוין להעיד, מ"מ יש מקום לומר דאין כאן עדות כלל דאינו מוכרח שודאי יתכוין לזה, וצריך לומר דחשש רחוק כזה אינו מגרע כח העדות מעיקר הדין.
בא"ד. וי"ל שהסופרים חוששים למכשול ונזהרין בכך ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתיחשב כתיבת סופר כעד אחד. והיינו דלכן אסור לכתחילה לינשא בו. והנה אפילו אם יטעון הבעל דהסופר כתב להתלמד ואין כאן עדות של הסופר פשוט דלא יועיל והולד ממי שנשאת לו כשר, וצ"ע דבתוס' לעיל (ב' ע"ב בד"ה ורבנן הוא דאצרוך) ביארו דהחשש הוא שהסופר כתב להתלמד וזרקו והבעל החתים עליו עדים דלא ידע דצריך כתיבה לשמה, והיינו דלכן גם לר"מ פסול, ולמה פסול ולר"מ אם תנשא הולד ממזר הא ע"כ חשש זה שהסופר יזרוק אותו אינו חשש כזה לאסור בדיעבד אם נישאת שיהי' הולד ממזר דלכן ר"מ מודה דאם נשאת הולד כשר, ואפילו אם יטעון הבעל שכתב להתלמד משום דיש להניח דודאי התכוין בתור עד, דאם לא מתכוין לכתוב ולהעיד בכתיבתו על בעל מסויים שמגרש אשתו אז אינו זורקו אלא קורעו לגמרי, א"כ איך משום חשש לשמה פסלינן כשלא אמר בפני נכתב והיינו משום שמא נמלך וזרקו לאשפה, דהא ע"כ נזהרין הסופרים והחשש של שמא לא נזהר אינו כל כך גדול שבשביל זה נחמיר אם נשאת שיהא הולד ממזר אפילו לר"מ, ולמה כאן לר"מ כשלא אמר בפני נכתב הולד ממזר, הא ע"כ לא זרקו מחמת דהוי כעדות וכשאין כותבו לעדות אינו זורקו, והחשש שמא זרקו אינו כל כך, דלכן מודה דחשש זה לא חששו לעשות הולד ממזר [ואולי העירוני זה].
תוד"ה כתב. הכא בכתב ידו נמי איכא למיחש שמא יחפה. מבואר דיועיל לחפות, ובתורת גיטין לקמן די"ז רוצה לומר דלא יועיל דכמו דבעל שאומר גירשתי אשתי אינו נאמן למפרע [וכ"כ בתורי"ד שם], ובחזו"א (סי' ק"ג סקכ"ה) חילק דבאומר למפרע א"א להאמינו דנמצא אומר בדבר שבערוה כיון דע"ז אינו בידו וע"ז אין לו נאמנות לכן אפשר להאמינו רק על מכאן ולהבא, משא"כ ביש בידה גט שכתוב בכת"י בודאי היא מגורשת אלא שהספק בזמן כמו כל גט בלא זמן, וביאור החילוק דהיכא דכל מה שמחזיקים אותה למגורשת הוא ע"י נאמנותו, אז על יתר ממה שאפשר להאמין לא הוי אפי' ספק, משא"כ אם היא מגורשת בלי נאמנותו דאז הוי ספק לנו מתי נתגרשה, וברעק"א (סי' קכ"ד) הוסיף כיון דכל נאמנותו משום דבידו ואין בידו לעשות ספק למפרע, ויש לעיין למ"ד בב"ב דקל"ד ע"ב דבאומר גירשתי למפרע נאמן מיהא על מכאן ולהבא אם יתברר בעדים על הזמן שאומר שגירש שהוא שקר אם גם אז ישאר ספק ויועיל אמירתו על מכאן ולהבא, ואע"פ שעל זמן שאמר התברר ששיקר, מ"מ בין כך לא האמינו על אז, או דאז לכו"ע אינו נאמן אפילו לגבי מכאן ולהבא, משום דכשאמר גירשתי לפני הרבה זמן אף דאין אנו מאמינים אותו על למפרע מ"מ מה שמאמינים אותו על מכאן ולהבא הוא בצירוף האפשרות שאולי גירש אותה אז, אבל אי נתברר ששיקר אין לו נאמנות כלל, ואי נימא הכי צ"ע למ"ד הנ"ל למה לא יוכל לחפות ע"י אמירתו למפרע, דמה שמגורשת על להבא אינו משום דודאי לא נתגרשה קודם אלא משום דאומרים שיתכן גם שגירש בזמן שאמר וא"כ למה לא יועיל להצילה ממיתה.
עוד יש לעיין במה דכתב הגרעק"א הנ"ל דאין בידו לעשות למפרע, דאם ע"י כת"י יהי' ספק למפרע, א"כ הא בידו לעשות ספק ע"י שיתן גט בכת"י ויהי' ספק למפרע, דאעפ"י דאינו יכול לכתוב גט בלא זמן דלא יסכימו הסופר והעדים, אבל בכת"י הא תמיד יוכל לכתוב.
אמנם ל"ק כלל דבידו היינו לעשות שיהי' באמת ספק דלא שייך אליבא דאמת לעשות ספק על למפרע, דבידו לעשות ספק לנו ע"י שיטעה אותנו, אבל אין בידו לעשות ספק ממש על למפרע.
ומ"מ צע"ק דהא לפי"מ דמבואר דמה דנאמן בדשב"ע היכא שזה בידו היינו מדין מיגו, א"כ למה לא נאמין לו במיגו דהי' יכול לעשות לנו ספק ע"י שיעשה פעולה שיגרום שנסתפק, ואע"ג דבמיגו דבידו לעשות שיהי' גירושין באמת עדיף, מ"מ למה לא יהי' לו נאמנות לספק לנו ע"י שבידו לעשות שיהי' לנו ספק. אלא דלפי"מ שנתבאר בדברינו במקו"א הא באמת אין בידו שתהי' תיכף מגורשת כמו שאומר, וביארנו דמ"מ כיון דמצד דינו בכל ענין הגירושין הוא הבעלים מיחשב מיגו שבידו, וזה הוא רק אם זה האמת, אבל מה שיכול לרמות אותנו אינו נאמן אלא על מה שהי' יכול ממש, וכאן הא כדי לכתוב גט אפילו עם כתב ידו צריך לשהות זמן ומחמת מיגו ככל מיגו לא מהני כאן, דהא אין בידו כעת ממש.
והיינו דמה שעפ"י דין יכול לעשות לא איכפת לן אם במציאות לא הי' יכול דחסר לו כעת גט בידו כדי לגרש, כיון דלו יצויר שיש לו גט הי' בידו לגרשה ושפיר נאמן לומר גרשתיה כעת אע"פ שכדי שיהי' לו גט יקח קצת זמן, משא"כ על למפרע דאינו בידו לעשות לגרש למפרע, ולעשות ברמאות שנאמין לו שנתגרשה למפרע אינו יכול, לכן אין כלל ספק שאינה מגורשת למפרע.
ולולא דברי הגרעק"א הי' אפשר דלא שייך לומר דנאמין לו ספק ע"י שבידו לעשות ספק, דהא אם נאמין לו אינו ספק, והספק הא הוא אם הוא נאמן וע"ז לא שייך מיגו שיהי' ספק נאמן.
בא"ד. ולכך פסלוהו. ולא הי' שייך לתקן דגט בכת"י הבעל בלא חתימת עדים לא יפקיע פירות מבעל כיון דגט כשר הוא לכתחילה, ולכן פסלוהו ועכשיו בדין לא יפקע כוחו. וברש"י די"ז ע"ב ד"ה מה וכו' משום פירות, משמע דגם בגט פסול מפסיד הבעל משעת חתימה, וכבר העיר בזה החזו"א (סי' פ"ח סקט"ז) מהרש"י בד"ה שלאחר זה.
בא"ד. ועוי"ל דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות. בקצוה"ח (סי' ס"ט) הוציא מזה דיועיל התפיסה מיום הכתוב בגט, ובנתיה"מ השיג עליו דלמה יועיל תפיסה ופירש דמיירי דתתפוס פירות שמכר בקנין סודר וכיון שהיא מוחזקת היא זוכה. וצ"ב הא אם היא תבוא לב"ד עם הבעל על הפירות לא יועיל חזקתה כיון דהפירות הם בחזקת שהם שלו והזמן של השטר אינו מוכיח, וא"כ מאי שנא הלוקח מיד הבעל דודאי יש לו אותו הדין כמו שיש להבעל, ובשלמא בשנים שקנו דאז לכ"א ל"ש לומר דהי' זוכה כנגד המוכר דהא המוכר אינו מכחיש אף אחד מהם, וכן בהא דלקמן דף י"ז ע"א תוד"ה מפני, דכ"א קיבל מהאדון ואין הדו"ד אלא בין שני הלקוחות או בין העבד והלוקח, לכך מי שמוחזק אי אפשר להוציא ממוחזק, אבל הכא הלוקח יש לו פירות כמו הבעל שהרי קנה ממנו, אבל האשה הרי לא קנתה מהבעל אלא שע"י גירושין פקעה זכותו, וכיון דכשיש נידון בין הבעל לבינה יזכה הבעל, והלוקח הא קיבל כחו מהבעל, ואם נימא דלגבי הבעל הוי כאילו יש הודאה שאז גירשה הוי א"ש, אבל לכאורה זה לא הוי כהודאה שגירשה באותו הזמן, אמנם גם סברת הקצוה"ח דמהני תפיסה לגבי הבעל קשה בסברא, דאף דמהני חיפוי בכת"י אין זה משום שמאמינים להזמן הכתוב בו, אלא משום דגם אם הי' בלי זמן כלל גם הי' מהני החיפוי, אבל איך יועיל תפיסה דאע"פ דכתוב בו זמן הוי כלא כתוב בו זמן, ועוד הא אפילו בתרי ותרי לא מהני תפיסה, ואולי כונת הקצוה"ח לשי' הרא"ש בב"מ דף ו' דבטוען ברי מהני תפיסה אפי' לאחר שנולד הספק, א"כ בכת"י הוי לכל הפחות ספק, ולכן החילוק דבטוען שחייב לו לא יועיל לעשות ספק שתהני תפיסה, אבל כאן בכת"י יועיל לעשות ספק בזמן הכתוב, וכמו דמהני לחיפוי כיון דהוי ספק לכל הפחות מה"ט יועיל גם תפיסה.
תוד"ה יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד. וסיפא דאין בו אלא ע"א איצטריך דאפ"ה לא תנשא לכתחילה. לכאורה מאי רבותא דהא ע"א לבד לא מהני ונשאר הכשירו רק מחמת כתב ידו ומה זה חידוש יותר מכתב ידו. ואפשר לפימש"כ הרא"ש (לקמן דף י') וכן הביא בקובץ שיעורים (בבא בתרא אות תקצ"ד) בשם תשו' הרשב"א דמה דע"א אינו נאמן הוא מגזה"כ אבל אין לחושבו לשקר, א"כ כיון שיש כתב ידו דמצד הגזה"כ אינו פסול ומצד הסברא הע"א מוסיף דע"א אינו משקר, ולזה אשמעינן דאפ"ה לא מהני להיות מותר לכתחילה.
תוד"ה יש בו זמן. נראה ה"ה דאין בו זמן. פירוש דגם אין בו אלא ע"א ומ"מ הולד כשר, ואפשר דכל מה שהוצרכו לכתוב נראה היינו למ"ד כת"ס ועד דאז נמצא דבאין בו זמן יש בו תרי פסולי חדא חשש שכתבו להתלמד ועוד פסול דאין בו זמן, אבל למ"ד כת"י ועד שנינו וכל החסרון הוא משום דהוי כאין בו זמן, א"כ מה יוסיף אם לא כתוב בו זמן, הא מ"מ אין כאן תרי פסולי אלא פסול אחד יש שאין בו זמן, ואפילו למ"ד משום פירות דבכת"י הבעל אז החשש פירות לפי התירוץ השני בד"ה כתב, הוא משום דהלקוחות יפסידו, ופסול גט שאין בו זמן, הוא משום הפסד האשה. מ"מ אחרי שאין בו זמן אז ממילא יהי' בו רק פסול משום דאין בו זמן, ואין כאן שני פסולים, ובאמת בכל גט שיש בו שני עדים ואין בו זמן הא איכא תרי החששות א. דתפסיד האשה שלא תוכל לגבות ב. דאם תתפוס לא יוציאו ממנה שתטעון שכבר נתגרשה קודם, א"כ כשאין בו זמן לא נתווסף עוד פסול ע"י כת"י, ואולי אע"ג דלמעשה פסולם הוא אחד משום דאין בו זמן, מ"מ כיון דאיכא תרי סיבות לפסול אע"פ דשניהם מחמת טעם אחד מ"מ צריך לחדש דגם כה"ג הולד כשר. ולמ"ד דמיירי בכת"ס ועד יש בדבריהם חידוש גדול, דהא כל הטעם דכשר כת"ס ועד משום דהסופרים נזהרים ממכשול, וגט דכתבו בלי זמן נהי דעדים לא נפסלים בהכי לעדות דאל"כ גט בלא זמן יהי' פסול מחמת עדים פסולים, וע"כ צ"ל דאינם נפסלים עי"ז, וכן משמע מלשון הריטב"א לקמן י"ז, מ"מ הא לא עשו כהוגן, וע"כ שאינם מהסופרים המדקדקים ואפ"ה לגבי זה מהני הסברא שנזהרים ממכשול והולד כשר, ועי' לקמן דפ"ח דלמ"ד כת"ס ועד שנינו גם בשאר שטרות כשר, והאי מכשול צ"ל דהוא מפני ב"ד הטועים וסופר טוב נזהר מפני שמא יפול לב"ד טועים ויכשירו.
תוד"ה ר"א. התקין ר"ג שיהו העדים חותמים על הגט. יש לעיין לפי"מ שביאר בחי' מרן רי"ז בהל' גירושין דהא דנאמן הבעל לטעון מזוייף בגט אשה אינו מדין בעל דבר דהבעל אינו בעל דבר כיון דאין האשה ממונו של בעל אלא דהוא בעל השטר ולבעל השטר יש נאמנות לערער ולטעון מזוייף, ולפי"ז יש לעיין להראשונים דס"ל דלר"א דעדי מסירה כרתי אינה מגורשת בעדי חתימה, וכל מה דמהני עדי חתימה הוא רק לראי' שתוכל להנשא בו, ואיך יש על עדותם דין עדות שבשטר, דהא כיון דאינו בעל הדבר אלא לכתוב גט ולגרש, התורה מסרה לו וממילא הוא בעל השטר, אבל לכתוב שטר שנתגרשה מנלן דיש לו כח, שיהי' שטר לראי', וכיון דעדים כאלה לא מועילים לגבי הכשר הגט א"כ אין לזה דין שטר כלל לראי'. ובשלמא אם מה שהיא יוצאת ממנו הוי כמו בכל שטר שרוצים להוציא ממנו דזה המתחייב יש לו כח לעשות שטר עליו, אז גם כאן הוא עושה שטר שאשתו יצאה ממנו ומהני שפיר לראי', אבל לסברתו מנלן מן התורה דהוא בעל השטר לגבי להעיד שנתגרשה ואיך נוכל להתירה על סמך חתימתם.
תוד"ה וגובה. הוחזק כת"י בב"ד מהו. יש לעי' הא כת"י הוי כאין בו זמן ושטר שאין בו זמן אינו גובה ממשעבדי, ובשלמא שטר שנמסר בעדי מסירה ועדים מעידים עליו הא מתברר זמנו ע"י העדי מסירה, אבל כאן הא זמנו הי' קודם ומזמן ההוא הא לא יגבה דהא אז לא הי' עדים וכל הנידון משעה שקיימו את הכת"י, א"כ אין הזמן ראי' ואיך יגבה. וצ"ל דיגבה ממשעבדי מיום שהוחזק בב"ד, ואע"ג דלא יועיל לגבי הזמן שנכתב לעשות דין שטר למפרע על הזמן ההוא מ"מ לא הוי כאין בו זמן, וכדמוכח בב"מ דף ע"ב ע"א דפרכינן במוקדם נהי דלא גבה מזמן ראשון נגבה מזמן שני ממשעבדי, הרי דאף דעל הזמן הקודם אין לסמוך דהי' שקר מ"מ לא הוי כשטר שאין בו זמן אלא שנגבה מזמן שני, אלא דהתם מתרצינן דאיכא גזירה וקנסא ולכך כאן שפיר יגבה מזמן שהוחזק בב"ד, דכאן לא יגזרו כיון דלא יגבו ממשעבדי בלי שיוכיחו שהוחזק בב"ד ולא אתי לגבות מזמן הקודם, עוד אפשר כיון דכתוב בו זמן הקיום אז זה יהי' הזמן החדש של השטר ויגבו מהזמן ההוא.
בא"ד. ורשב"ם גרס וכו' ומסר בינו לבין עצמו ולא נתכוין אלא להודאה ולא לעשות שטר שיהי' לו קול והתם לא יועיל אפילו איתחזק בב"ד. ויש לעי' במוסר שטר בפני עדים לשם פקדון ואח"כ יאמרו בפניהם שיהי' לשם שטר לגבות אי הוי עתה מסירה ויש כאן עדי מסירה או לא, ולכאורה יש להביא ראי' ממה דכ' הר"ן (ר"פ הזורק דף ע"ח) דאם נתן גט לשם פקדון ואח"כ יאמר הא גיטך מגורשת, ומסתמא יאמר בפני עדי מסירה דהא קיי"ל כר"א, וצ"ל דמה שהוחזק בב"ד לא מהני בתורת מסירה כעת דאין הלוה רוצה שיהי' כמו שטר, ואין לומר משום דכיון דזכה בשטר בתורת הודאה אי אפשר כבר להיות שטר ממש וגרע מגט שנמסר קודם לשם פקדון, דהא רק בנמחל שעבודו אי אפשר לעשותו שטר, וגם בזה מבואר בחו"מ סי' מ"ח בהגה' דאם מוסר בעדי מסירה הוי כשטר חדש, אלא דאפשר דרק בקיבל בחזרה הלוה השטר ונתנו, אבל בשזה עדיין ביד המלוה ויש לו עדיין זכות בו לא מקרי עדי מסירה באמירה או במה שהוחזק בב"ד, וצע"ק דבשלמא בגט מבואר בדף פ"ד ע"ב דכשקנאתו להפסל מכהונה כבר א"א לגרש בגט זה דהא צריך נייר שלו, אבל לראי' דלא בעי ספר המקנה כמבואר לקמן דף כ' ע"ב בתוד"ה בכותב, א"כ למה לא יועיל אע"פ שנשאר בו זכות, מ"מ כעת יהי' שטר ע"י מסירה, ויש לעי' במה שכתבו דנתנו בינו לבין עצמו ולא נתכוין אלא להודאה ולא לעשות שטר שיהי' לו קול דאף אם יתכוין איך יועיל, ואולי כוונתם דלא עשה בפני עדים שיהי' שטר, אבל אין העיקר מה שלא יתכוין אלא מה שלא עשה שטר, ואפשר דאם הי' רוצה שיהי' דין שטר לגמרי אולי הי' מהני אח"כ כשהוחזק בב"ד דהוי כעת כמסירה אף דכבר זכה לענין בני חורין, אבל כיון שלא רצה לעשות שטר, לכן אי אפשר שיחול דין שטר ע"י שהוחזק בב"ד.
בא"ד. כיון דמסרי באפי סהדי ישראל חשיבי הנך הדיוטות כערכאות. ויש לעי' איך יוכשר השטר ע"י עדי מסירה ישראל אם צריך לגבי משועבדים חתימה דוקא, ואפשר כוונתם עפי"ד הג"א בפירקין בשם ספר החכמה דעכו"ם אינו פסול הגוף אלא פסולין לעדות משום חשש משקר ולכן ערכאות דקיי"ל דלא מרעי נפשייהו כשרים וה"נ כיון דנתברר דלא שיקרו הוי שפיר עדות כשרה. וכ"ה בריטב"א לקמן דף י"א בהא דשטרא פרסאה [ולקמן שם יבואר בזה עוד בס"ד], אלא יש לעי' קצת דהא כל אלו החשודים לשקר אין דין עדות עליהם כלל ולא עושים אפילו ספק שמא אומרים אמת, וע"כ דכל עד שמסתפקים אם אומר אמת אין לו נאמנות כלל, א"כ אף אם יתברר שלא שיקר כיון דמכח חתימתו לא נדע, א"כ אפילו על הצד שאומר אמת למה יועיל אח"כ אפילו אם אומר אמת, ובשלמא ערכאות דמצד החתימה עצמה יודעים שאומר אמת שפיר מהני, אבל הכא דמצד עצם החתימה אינו נאמן אף אם יתברר שאומר אמת למה זה יעשה נאמנות על החתימה, אמנם אם נימא דאפשר לחתום לפני שהמתחייב אומר לו לחתום דעיקר העדות חל בשעה שמוסר למלוה או ללוקח, וכמו שהביא באמרי משה (סי' י"ז ס"ק ה') בשם הריטב"א ונתיה"מ, נמצא כיון דבשעת המסירה ידוע שאינם משקרים בחתימתם חל אז דין כשרות על חתימתם אע"ג דאין ידוע מצד עצם החתימה, מ"מ כיון שידוע בשעה שחתימתם מתחילה לחול הויא שפיר עדות, ועיין במש"כ בדף י"א.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |