תפארת ישראל - בועז/נגעים/יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ נגעים יד

(א) ול"מ הי' נ"ל דצריך רביעית מהלמ"ס. ככל השיעורין [עירובין ד"ד א']. ורק מה שמוזהר שלא יקח יותר הוא מד"ה דגזרו כך. דכשירבה כמים. לפעמים לא יהי' ממשות הדם ניכר בהמים [כסוטה דט"ז ב'] והרי כתיב וטבל אותם בדם. וא"ת בל"ז אסור להוסיף. דאף לבתר מה דקיי"ל [כתובות דצ"ט א'] דבא"ל לשלוחו זבין לי ליתכא וזבין לי' כורא. קנה עכ"פ ליתכא ולא מיקרי מעביר על דבריו. וא"כ שפיר אצטרכו חכמים לגזור שלא יטול יותר מרביעית. דאי משום הלמ"ס. הי' רשאי להוסיף. ליתא. דסוגיא דכתובות הנ"ל ע"כ היינו רק בציווי אדם אבל בציוויו של הקב"ה כל המוסיף על דבריו ית' הו"ל כמעביר על דבריו. תדע דוכי העושה ה' ציציות בבגדו וה' פרשיות בתפילין יצא יד"ח והכתוב צווח לא תוסיף עליו. וכ"כ אמרו [מנחות פ"א מ"ב] הקומץ היתר והחסר פסול [ולא דמי כלל לנדר קטן והביא גדול יצא. [מנחות ק"ז א']: וא"כ אי הלמ"ס שיהיו המים רביעית. אם יקח טפי לא קיים המצוה כלל. ול"ל מצוה דרבנן שלא יוסיף על רביעית: י"ל דהלמ"ס הוה שלא יהי' פחות מרביעי'. כמו שאר השיעורי' שנזכרים שם. עצם כשעורה ממת. ורביעית יין לנזיר. וגרוגרת להוצאת שבת ואינך דקתני התם. דכולם היינו רק שלא יהי' פחות. כמו כן ה"נ בהרביעית מים של מצורע: אמנם הרמב"ם [פי"א מטו"צ] בפירוש כתב שכל השיעור הזה מד"ס הוא [ועי' לעיל פי"א מש"ש בס"ד בבועז סי' יא].

(ב) מיהו במשולחת יש פלוגתא. דלתוס' [קידושין נ"ז א'] גם היא אסורה בהנאה. ולרמב"ם [פי"א מטו"צ] משולחת מותרת: ואין לדקדק להרמב"ם מדנקט התם בקידושין ציפורי מצורע לשון רבים וכקו' תוס' שם די"ל צפרים דעלמא נקט. מיהו גם לתוס'. רק קודם ששלחה אסורה בהנאה. אבל אחר ששלחה הותרה. וכדקאמר התם בש"ס. לא אמרה תורה שלח לתקלה. ומסמיך לה נמי אקרא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו לרבות משולחת: ואפשר דגם הרמב"ם ס"ל כן. דרק אחר שישלחה מותרת. ודלא כנראה לכאורה מרתוי"ט [בקדושין פ"ב מ"ט] דס"ל דפליגי בהא:

(ג) ואינו דוקא ביצי תולעת הידועים. רק כמ"ש הרמב"ם [פ"ג מה' פרה ה"ב] דיש שצובעין צבע זה בפואה. ויש בלבא. ויש בתולעת והתולעת הן גרגרי' אדומים. ויש בכל גרגר כמו יתוש ולהכי נקרא תולעת עכ"ל: ואולם מדכתב הרמב"ם שהן גרגרים. וגם שאר לשון רבינו שם. משמע שאין כוונתו על קארמעזין שלנו. שהן באמת ביצי תולעת ורק פשוט לפע"ד מדהותרה הרצוע' לצבוע בכל מין שירצה וכמ"ש הרמב"ם א"כ גם שלנו כשר:

(ד) אולם רתוי"ט רצה לדייק ממלת נוטל שא"צ שיהיו כולם מוכנים לפניו מקודם: ובמחכ"ר הא בורכא. דמלבד דמלת נוטל משמע טפי שא"צ לילך ולבקש אחריהן. אלא נוטל מה שמוכן לפניו כמו נטל דם הפר והניח דם השעיר [יומא פ"ה מ"ד] והרי התם שניהן הם מוכנים לפניו גם בל"ז מוכח ממשנתנו גופה דבמוכנים לפניו מיירי. דמדלא קאמר הי' מביא כלעיל. משמע טפי דכולן מוכנים לפניו ואין מחוסר רק נטילה: וכן מ"ש רתוי"ט דהרמב"ם דנקט כלישנא דמתניתין. נמי ס"ל שא"צ שיהיו מוכנים לפניו: גם בזה כבודו במקומו מונח דהרי קמן דא"א לומר כן דהרי הרמב"ם בעצמו כ' [בפי"א מטו"צ ה"ו] וז"ל. שחט ואין שם אזוב ולא עץ ארז ולא שני תולעת. הר"ז אסור. וא"כ אי נימא כרתוי"ט. דא"צ שיהיו מוכנים נפניו. א"כ ע"כ הא דכ' הרמב"ם שחט ואין שם וכו'. ה"ק הרמב"ם דאם אחר ששחטה א"א שישיג הג' מינין. הר"ז אסורה והר"ז א"א לכוון בלשון הרמב"ם. דא"כ הול"ל או או. דהיינו ואין שם אזוב או עץ וכו': אע"כ דמ"ש הרמב"ם ואין שם וכו' אקודם שחיטה קאי. ור"ל אם קודם שחיטה לא היו שם כל הג' מינים מוכנים לפניו בשעת שחיטה פסול ודו"ק:

(ה) וא"ת ק' לרמב"ם שלא חילק הכא בין נקטעו קודם שנזקק להמצוה או לא. ומ"ש מעדים שנקטעו ידן בין נקטעו קודם הגדתן או אח"כ [כפי"ד מסנהדרין]. ולא עוד אלא שבנזיר שצריך לגלח ראשו ביום מלאת ימי נזרו פסק הרמב"ם דכשהוא קרח אינו מעכב [כפ"ח מנזיר]. נ"ל דבכל חד מהנך טעמא אחרינא אית בי' דבעדים ילפינן הכי מדכתיב יד העדים. וכש"ס שם. ר"ל דוקא אם הי' להם יד בשעה שהעידו [או בשעה שנעשו עדים דהיינו שעה שראו העדות] בעינן קרא כדכתיב. אבל כשמיד בתחלה לא הי' להן יד. לא הצריכה תורה כן: אבל הכא במצורע. דלא כתיב על יד המצורע או על בהן יד המתטהר. רק סתם על בהן ידו כתיב. משמע אפילו לא הי' לו מעולם נמי בעינן קרא כדכתיב: מיהו דוקא בהנך תרתי. בעדים שעונש החוטא תלוי בידן של עדים שזה נעשה עי"ז. וכ"כ במצורע הבאת האשם לטהרתו תלוי בנתינת דמו על בהונות להכי בתרויי' אמרינן בעינן קרא כדכתיב. מדתלוי דבר שנתבטל בדבר אחר שלא נתבטל: אבל בנזיר שאין לגלוח שערו שנתבטל שום שייכות עם הבאת קרבנותיו שלא נתבטלו. לפיכך אין גלוח שערו מעכב כלל התירו. דרק באת הקרבנות מעכבות הנזיר מהיתרו משא"כ גלוח אין לו שום שייכות עם היתרו שע"י הקרבנות וכ"כ הנפת שוק ע"י הנזיר אין לו שום שייכות עם הקרבן. כיון שכבר נזרק הדם. כבר נתכפר והלך לו ואפילו נטמא השוק או נאבד קודם שהניף אין זה מעכבו מלשתות יין. ואע"ג דתגלחת מצורע נמי אין לו שייכות בקרבנו ואפ"ה מעכב. י"ל התם שאני דהתורה הקפידה שיתגלח קודם שיביא קרבנו. א"כ יש לו שייכות עם קרבנו. ושאני התם דרביי' קרא בפירוש שיעכב כמפורש בת"כ. אבל גילוח נזיר מצוה באנפי נפשה היא. והרי היא כשאר המצות דבא"א לקיימן פטור. וכאין לו רק תפלה א' מניח'. ולא אמרינן בכה"ג בעינן קרא כדכתיב. וקרא צווח וקשרתם לאות על ידך והי' לטוטפות בין עיניך. ונבעי תרתי. אלא כל חד מנייהו מצוה לבדו היא. ה"נ בהבאת קרבנו' וגלוחו של נזיר. ורק גלוח מצורע מעכב מדגלי קרא. כדיליף בת"כ [שהביא הראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. מדכתיב וטהרו. כל דבר שבו [ר"ל בגופו] מעכב טהרתו. אבל גלוח נזיר אינו מעכב היתרו [כיומא ס"א ב']: ומה"ט נערה המאורסה שאין לה לזו פתח בית אב. אפ"ה נסקלת [ככתובות מ"ד א'] ולא אמרינן גבה בעינן קרא כדכתיב. מדאין תלוי סקילה עם המקום שנסקלת. שהסקילה היא לה לעונש. ועל פתח בית אב הוא לעונש לאבי'. כלומר ראו גדולי' שגדלתם [ועי' תוס' שם]: ומה"ט בעיר הנדחת שאמרה תורה ואספת כל שללה אל תוך רחובה. ואמרינן [בסנהדרין פ"י מ"ו] דבאין לה רחוב עושין לה רחוב והיינו דבעינן קרא כדכתיב. והרי הי' מסתבר דא"צ כן. דהרי שרפת השלל אינו תלוי שיהא ברחוב דוקא. י"ל התם מדעכ"פ אפשר לעשות לה רחוב. אמרינן דגם לרחוב שיעשה לה אח"כ התכוונה תורה. דהרי לא אמרה תורה להרחוב שהי' לה מקודם. ובזה נתישבו ת"ל כל קושיות של רתוי"ט בטוב טעם ודעת בעזרת חונן לאדם דעת ית':

(ו) כך מוכח בברייתא [יומא ס"א א']: מיהו לאחר שגמר ג' המתנות מתנת הראש לכו"ע אינה מעכבת כמבואר בש"ס שם: וא"ת ק' להרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ ה"ב] פסק כר"ע לעיל דמתנות הראש מעכבות דקאמר אם לא נתן מתן הראש לא כיפר. והרי רבינו גופי' [פ"ה ממחוכ"פ ה"ה] פסק דמתנות הראש אינן מעכבות: ואי"ל דהא דקאמר דמחנת הראש אין מעכבות. היינו שיוכל למלאות אז החסר משמן אחר. ור"ל שאין מעכב שיהי' מתנות הראש מאותו לוג שנתן ממנו על הבהונות. אבל עכ"פ צריך ליתן שם משמן שיוסיף. ליתא דהרי נשפך קאמר. דמשמע דנשפך כולו. ואפ"ה מסיים עלה דמתן הראש אינו מעכב. משמע ודאי דאינו מעכב כלל: נ"ל דהא דקיי"ל לא כיפר היינו בשישנו כאן. אבל בשנשפך כולו. אין מעכב תו ואפ"ה נתכפר [ומתורץ בזה קושיית תוס' יומא דס"א א']: ומה שתמה שם רכ"מ על הרמב"ם. דהרי ע"כ הכא בעשירים מיירי וכדאמרן. וכיון שהרמב"ם פסק כר"י לעיל [מי"ב] דהאשם קובע. והרי הכא קבעו האשה בעשירות. והאיך יצא אח"כ בחטאת העוף דהרי אפילו נתעני ממש צריך להביא בעשירות והניח הקו' בצ"ע: ולפענד"נ דהרמב"ם ס"ל. כיון דאם אין תקנה להאי גברא אמרינן אפילו בדאורייתא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [כברכות ד"ט א'] ה"נ הכא מדמת א' מהן אי נימא כר"י לא יהי' תקנה להאי אמרינן כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בכה"ג:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.