תולדות יצחק/בראשית/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־15:28, 14 באפריל 2020 מאת מי אדיר (שיחה | תרומות) (←‏כה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תולדות יצחק TriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png ב

א[עריכה]

ויכלו השמים והארץ וגו'. ויכל אלהים וגו'. באלו הפסוקים יש ד' ספקות:
הספק הא' שאמר ויכל אלהים ביום הז' מלאכתו אשר עשה נראה שעשה הקב"ה מלאכה בשבת:
הספק הב' שאמר ויכלו השמים והארץ אחר שאמר ביום הו' ויהי ערב ויהי בקר שזה הפסוק ראוי היה לאומרו ביום הו' שבו כלה לעשות שמים וארץ ולא כלה אותו בשבת שאחר שלא נתהוה שום דבר בז' א"כ קודם יום הז' נגמר הכל:
הספק הג' שאמר וישבות ביום הז' וגו'. והוא מיותר שאחר שכלה מלאכתו אין ספק ששבת ביום הז':
הספק הד' מהו ויברך אלהים את יום הז' ויקדש אותו. מהו ענין זאת הברכה שלא ראינו ברכה וקדוש בו משאר הימים באותו השבת ופירש"י ברכו במן שכל ימי השבוע ירד להם עומר לגולגולת ובו' לחם משנה וקדשו במן שלא ירד כלל והמקרא מדבר על העתיד לשון רש"י מב"ר וזה דרך דרש כי רחוק הוא שידבר על העתיד. והתשובה לספק הא' שהוא גדול מכולם שאמר ויכל אלהים ביום הז' מלאכתו שנראה מזה שהקב"ה עשה מלאכה בשבת כתב ר"א כלוי מעשה אינו מעשה כאלו אמר לא עשה מעשה וכן וישבות. וי"מ כי ויכל הכוונה בו חמדה כמו נכספה וגם כלתה נפשי ואמר שמלאכתו שעשה בו' ימים חשק בה ביום הז' וכן תרגום ירושלמי ויכל אלהים וחמיד יי' ומזה אמר חמדת ימים אותו קראת ואנה נמצא בכל התורה שנקרא השבת חמדה אלא כאן והכוונה שאחר שעשה המלאכה רצה בקיומה והוציאו בלשון ויכל שהוא חמדה לפי שהחומד הדבר אינו חפץ בבטולו אבל מבקש קיומו ע"כ. ונראה שהתשובה בזה בשנשים משל בהויית האפרוח מן הביצה שעזיבת ההיולי צורת ביצה ולבישתו צורת אפרוח לא ימלט או הוא בעתה אחד או בשני עתות שבעתה א' נפשט ממנו צורת ביצה ובעתה אחר לבש צורת אפרוח ונמנע שיהיה בשני עתות שאי איפשר ב' עתות סמוכות זו לזו אלא שיהיה זמן בנתים שאם אין זמן ביניהם אלף עתות יהיו כלם עתה א' וא"כ היה ההיולי בזמן מה בזולת צורה כלל לא ביציית ולא אפרוחיית וזה נמנע ושנא' שבעתה א' נעדרה צורת ביצה ונתהוה בו צורת אפרוח ג"כ אי איפשר שצורה אחת אי איפשר שיתהוה בעתה אלא בזמן כ"ש העדר צורה א' והויית צורה אחרת כמו שנתבארו כל אלו ההקדמות במקומן. והתשובה שהעתה אינו זמן אלא תכלית זמן והוא עצמו התחלת הזמן העתיד והתחלת הזמן ותכלית הזמן אינו זמן שהזמן מתחלק והעתה אינו מתחלק והצורה היא תכלית ההויה ונתהוה בזולת זמן והעדר הצורה הראשונה והויית הצורה שלבש הכל הוא בעתה אחד ואינו בזמן ומ"ש החוקר שאי איפשר להתהוות שום הויה בזולת זמן אמת הוא שאי איפשר שיתהוה צורה בלי זמן שיקדם קודם מציאות הצורה שנתהוה שהביצה צריכה שתכין חמרה מעט מעט לשיתהוה בו צורת אפרוח וזה נעשה בזמן שאע"פ שהויית הצורה היא בזולת זמן אבל נמשכה לזמן אבל העדר הצורה הראשונה והויית הצורה שלבש לא היה בזמן אלא בעתה ובזה הותר הספק שהכוונה בויכל אלהים ביום הז' היא בעתה שהיתה תכלית יום הו' והתתלת יום הז'. ותכלית הו' התחלת הז' אינו זמן וא"כ לא עשה מלאכה בשבת שהשבת הוא זמן וזהו מ"ש ר"ש אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום. מה שאמרו חוט השערה הוא העתה שאינו זמן וזהו שאמרו עתיו ורגעיו ובזה הותר ג"כ הספק הב' שאמר ויכלו אחר ויהי ערב ויהי בקר שאחר שכלה מלאכתו באותו העתה ואותו העתה הוא התחלת השבת א"כ במקומו הוא פסוק ויכלו שהוא בתחלת השבת. ובזה הותר ג"כ הספק הג' שמיותר וישבות ביום הז' שבעבור שאמר ויכל אלהים ביום הז' עלה על הדעת שעשה מלאכה בשבת לז"א וישבות כלומר מה שאמרתי ויכל אינו שעשה מלאכה בשבת אלא הוא העתה שהרי ג"כ שבת ביום הז' והוא העתה עצמו שאותו העתה נאמר שעשה בו מלאכה ונאמר ששבת בו שמצד שהעתה ההוא הוא תכלית העבר נאמר שעשה בו מלאכה ומצד שזאת העתה עצמה היא התחלת העתיד נאמר ששבת בו אחר שהעתה הוא תכלית הזמן העבר והתחלת הזמן העתיד כך נ"ל בהיתר אלו הספקות והוא ענין חשוב. ולספק הד' שהוא במ"ש ויברך ויקדש מהו ענין הברכה והקדוש כתב ר"א פירוש ברכה תוספת טובה שביום הזה תתחדש בגופות יתרון כח בתולדות ובנשמות יתרון השכל ויקדש אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. וכתב עליו הרמב"ן ודברו זה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים ע"כ. ונראה שהכוונה לפי שחכמי המזלות אומר שהמשרת ביום הז' הוא שבתאי ושיש לו בזה כח שיחדש בגופות חזוק הטבע על שאר הימים ובשעה ראשונה מיום השבת שולט שבתאי ולכך יחסו לו כל היום ובחלקו כח המחשבה והבינה וידיעת הסודות ועבודת הש"י והוא כוכב ישראל כמו שאומרים כל האצטגנינים ובחלקו נפש המדברת ומחלקי הארץ בהמ"ק ומהלשונות לשון עברי ומהתורות תורת ישראל וזהו כוונת ר"א באמרו כי ביום השבת יתחדש בגופות כח בתולדות ובנשמות יתרון השכל ואין בזה אמונה אלא ידיעה ויתכן להשיב לכל אלו הד' ספיקות בתשובה א' והיא שבעבור שאמר הש"י ביום הו' תוצא הארץ נפש חיה התנועעה לקבל קצתה צורת החי וידוע שכל מתפעל שמתנועע ומשתנה מצד הפועל שפעל בו ימשך ההשתנות ההוא גם אחר שיוסר הפועל מהמתפעל המשל תרנגולת רובצת על הביצים לשנות חמרם עד שילבש צורת אפרוח אין ספק שאע"פ שסרה מעל הביצים עדיין יתנועע החומר תנועה מה לקבל צורת אפרוח אמת הוא שתהיה אותה התנועה חסרה לפי שהתרנגולת הפועלת השינוי ההוא סרה מעל הביצים וזאת התנועה תלך הלוך וחסור לפי שאין הפועל שם עד שיבטל רישומה לגמרי כן הענין במעשה בראשית כי לפי שאמר הש"י ביום ו' תוצא הארץ התנועעה לשיקבלו חלקיה צורת החי ועם היות שהש"י שהוא הפועל לא הניע לארץ בזה רק יום הששי אמנם ראוי שתתנועע לשיקבלו עדיין חלקיה ביום הז' צורת החי אע"פ שתהיה תנועתה חסרה לפי שתנועתה מעצמה לא מהנעת פועל חוץ ממנה והוא הש"י שגזר עליה שכל יום הו' תקבל צורת החי ולא גזר כן רק ביום ו' לבד אבל אחר יום הו' לא צוה עליה שתקבל צורת החי אלא על ידי זכר ונקבה שיפרו וירבו על הארץ כמנהגו של עולם לא שיקבלו אחר יום הו' חלקיה צורת החי וכן הארץ במאמר תדשא הארץ וכן המים במאמר ישרצו המים ולכן אע"פ שתנועתם חסרה אחר יום הו' עכ"ז היו הארץ והמים מתנועעים מעצמם תנועה מה ובודאי יצטרך לשינות תנועתם זמן מה וזה בד' או ה' ימים אחר הו' אבל הש"י הקנה לכל מעשה בראשית טבע נח ביום השבת וזה במה שהפסיק בסוף יום הו' תנועתם המתחייבת מעצמם ולא יתנועעו עוד וז"ש ויכלו השמים והארץ פי' שנשלם ענין התהוותם אבל עדיין היו מתנועעים לסבה שזכרתי אבל הש"י הקנה לארץ ולמים ולכל מעשה בראשית טבע נח והשקיט תנועתם והוא אמרו ויכל אלהים ביום הז' מלאכתו אשר עשה והוא כי בעבור שהשקיט תנועתם ביום הז' לכן כלה מלאכתו ביום הז' לא ביום הששי אלא בשביעי עצמו בשהיה ראוי שבשביעי יתנועעו וגזר שלא יתנועעו ולפי שיובן מאמרו ויכל אלהים ביום השביעי שעשה ביום הז' דבר לכן אמר עוד וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ירצה שהגמר שכוון באמרו ויכל הוא במה ששבת מכל מלאכתו רצה לומר שלא נמשכה מכל מלאכתו תנועה כלל ביום הז' ולזה אמר מכל מלאכתו לכלול כי לא שבת הש"י לבד מהניע התנועה שהניע ביום הו' אבל גם מהתנועה שתתנועע הארץ מעצמה נמשכת למה שהניעה השי"ת שבת ומ"ש וישבות לפי שהסבה לתנועת יום הששי שממנה ראוי שתמשך תנועה בז' הוא השי"ת לכן ייחס השביתה לשי"ת. ומה שאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו הברכה והקדושה ענין אחד הוא והוא שברכו במה שקדש אותו כמו וימשחם ויקדש אותם שענינו וימשחם ובזה קדש אותם ואמנם הקדושה היא שכל הימים שיהיו לעד קנו טבע כל יום ויום מששת ימי בראשית כפי הדבר שנתהוה בו וזה רמזוהו רז"ל במ' תענית אמר אנשי מעמד נכנסים לבית הכנסת וגוזרין ד' תעניות בשבת. בב' בשבת על יורדי הים בג' על הולכי מדברות בד' על אסכרה שלא תפול בתינוקות בה' על עוברות שלא תפילנה ומניקות כדי שיגדלו את בניהם. פי' בב' על יורדי הים דכתיב ביה יהי רקיע בתוך המים שלא יזיקו ליורדי הים. בג' להולכי מדברות דכתיב ביה ותראה היבשה כלומר שימצאו הדרכים נקיים. בד' על אסכרה דכתיב ביה יהי מאורות מארת כתיב. בה' על עוברות ומניקות דבה' כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה. ולכן לפי שביום השבת הניח הקב"ה תנועת הנמצאות וטבעיות כלם קנה השבת טבע משקיט כל תנועות גופניות ובזה תגבר הנפש ויתחזק השכל כי אין ספק שהשכל יתחזק כשתשקוטנה התנועות הגופניות וזהו שאז"ל שיש בשבת נשמה יתירה ולזה אמר מזמור שיר ליום השבת טוב וגו'. כי יום השבת נאה לזה מכל ימות השבוע. והנה הותרו כל הספיקות בטעם לשבח:

ג[עריכה]

כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. מלת לעשות מיותרת ואינו מובן ופי' רש"י המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה בששי ולפי דעתי שהכוונה שהקב"ה פועל שני מיני פעולות. האחת שעשה הטבע. הב' שעושה נסים שהם היפך הטבע והקב"ה שבת מן הפועל הראשון והוא הטבע שהקב"ה כלה כל הטבע שרצה לברוא ולא ברא עוד דבר טבעי אבל מן הפעולה האחרת שהוא מעשה הניסים לא שבת שבכל יום שיהיה צריך יעשה הקב"ה ניסים ולזה אמר שבת מכל מלאכתו שברא הקב"ה לשימשכו משם והלאה הדברים הטבעיים שלא חדש עוד דברים טבעיים שהקב"ה ברא אדם לשיוליד אדם וסוס לשיוליד סוס וכן כל הדברים הטבעיים מזה שבת אבל מהמלאכה שברא הקב"ה שלא לעשות לא שבת שהנס כשעושה אותו הקב"ה אינו עושה אותו לשאותו הנס ימשך ממנו נס אחר ומזה לא שבת שלעולם יעשה ניסים שכשקרע ים סוף לא עשאו לשאותה הקריעה יוליד קריעות אחרות. והרמב"ן כתב כי נכלל במלת לעשות כי ששת ימי בראשית הם כל ימי עולם כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה. ביום ראשון האור כנגד אלף ימות אדם שהוא אור העולם מכיר בוראו. בשני יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כנגד האלף השני שבו נבדלו נח ובניו הצדיקים מן הרשעים ונדונו במים ולזה לא אמר בו כי טוב שבו חזר העולם תהו. בשלישי נראה היבשה ועשתה פירות הוא האלף השלישי שבו נולד אברהם וקבלו זרעו התורה ואז נתקיימו המצות שהם פירות העולם. בד' נבראו המאורות מאור גדול ומאור קטן שבאלף הד' נבנה בית ראשון ושני והיה אור לישראל. בה' שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף שבאלף החמישי משלו אומות העולם ותעשה אדם כדגי הים. בששי נברא אדם בצלם אלהים שבו הגואל הנעשה בצלם אלהים שנא' וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא וגו' וליה יהב שלטן ויקר ומלכו ולזה אמר יום הששי בה"א הידיעה למעלת היום לומר שהגאולה שתהיה באלף הששי תהיה מפורסמת בכל העולם. יום שביעי שבת שכולו שבת ומנוחה והוא אחר ימות המשיח ובני תחיית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ונפש תענוג שאין לו סוף וזהו שאמרו רבותינו ז"ל מחד שביך לשבתיך שבששת אלפים יעשה מעשים טובים לשיהיה לו תחיה לאלף הז':

ד[עריכה]

אלה תולדות השמים. במדרש למה כל תולדות האמורי' לגבי פרץ מלאים וכל תולדות שבמקרא חסרים מפני כי כשהקב"ה ברא עולמו לא היה מלאך המות וכיון שחטא אדם השליט הקב"ה המות בעולם וחסר כל תולדות שבמקרא וכיון שבא פרץ נעשו תולדות שלו מלאים שהמשיח עומד ממנו והקב"ה מבליע המות שנאמר בלע המות לנצח שכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים:

בהבראם בה"א בראם פי' שכל האותיות צריך אדם בהם לקפוץ את פיו חוץ מאות ה"א כן הקב"ה ברא עולמו בלא עמל:

יז[עריכה]

ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. מה שלא מנע ממנו עץ החיים שקודם שחטא יאכל ויחיה אבל אחר שחטא ראוי שלא יחיה. או נאמר שהתרופה אינה מועילה לבריא אלא לחולה ועץ החיים לא יחיה אלא למי שחייב מיתה או שימות בטבע וקודם שחטא לא היה חייב מיתה וגם לא היה מת בטבע שבכח הנפש המשכלת שהיה בו והיא נצחית היה חי לעולם. ועץ הדעת טוב ורע צריך לחקור מה היתה סגולתו וכפי משמעות טוב ורע נראה שקודם שחטא לא היה מבחין בין טוב לרע ואם כן תכלית בריאת אדם לא היה אלא שיהיה כבהמה שאינה יודעת בין טוב לרע וזה אי אפשר מפני כמה דברים. אחד שאם כן מצינו חוטא נשכר שהיה כחיות השדה וכשחטא נהפך לאיש בעל שכל. הב' שאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. הג' ויצו ה' אלהים על האדם ואין דבור השם ומצותו לבהמות. הד' שבחכמתו הגדולה קרא שמות לכל הבהמות והחיות והעופות ולכן אמרו המפרשים שהיה פריו מוליד תאות המשגל ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו וזהו מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע כי בטלה ממנו התאוה ההיא וכתב הרמב"ן ואינו נכון בעבור שאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ואמרו רבותינו ז"ל ג' אמרו אמת ונאבדו מן העולם נחש ומרגלים ודואג והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כאשר יעשו השמים וכל צבאם פועלי אמת ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה ושנאה ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע כי הדעת יאמר על הרצון כלשונם לא שאנו אלא שדעתו לחזור ובלשון הכתוב מה אדם ותדעהו תחפוץ ותרצה בו. וכן מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע שלא היה בוחר בדבר ולא קץ בו והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר ובעת ההיא לא היה באדם התשמיש לתאוה אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו ולכן היו האברים כולם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים וזה מדה אלהית מצד אחד ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה ע"כ דבריו. ולי יש קושיא על זאת הסברא והיא שהשכל אינו חוטא והחטא לא בא אלא מצד יצר הרע ואחר שלא היה לו יצר הרע איך איפשר שחטא והאומרים שגם במלאכים נמצא כן שיש מלאכים חוטאים חשבו לתרץ הקושיא ועשאוה כעבות העגלה ומה שאמרו ז"ל יש לו סוד אבל האמת בזה הוא שהקב"ה בראו ביצר הרע וביצר הטוב אבל היתה נטייתו גדולה מאד ליצר הטוב כנביאים וקדושים אשר בארץ המה וחסידי התלמוד שהיה לבם חלל בקרבם וכשאכל מאותו העץ נטה מאד ליצר הרע כרוב בני אדם היום ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע שהיה נוטה לרעה וזה שאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע ותרגם אונקלום כרברביא שהגדולים והשרים נוטים מאד ליצר הרע ולתענוגי העולם ומה שאמר ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו שכל כך היה שכלו בעליונים שלא חשש כלל למלבוש ולא היה בוש מאיברי ההולדה אלא כפנים או ידים וזה שאמר מי הגיד לך כי עירום אתה שלא ידע בכל אלה שכל כך היתה נטייתו ליצר הטוב כנ"ל. וא"ת א"כ מה זה שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ונחמד העץ להשכיל ומלת להשכיל הוא הפך המכוון. התשובה שאמר ותרא האשה שחשבה כן וכן אמר וראיתי אני בלבי. או הכוונה שיש שכל מעשי ושכל עיוני ובכאן פירושו שכל מעשי ויהיה ונחמד העץ כמו לא תחמוד:

כי ביום אכלך ממנו מות תמות והנה לא מת באותו יום וי"מ תהיה בן מות וי"א כי יומו של הקב"ה אלף שנים וי"א כי ביום ששי חטא וביום ששי מת. ונ"ל שאינה קושיא שכן אמר עוד מ' יום ונינוה נהפכת וכששבו בתשובה לא מתו ואדם חזר בתשובה כאמרם ז"ל. ולדעת הטבעיים היה אדם מעותד למיתה מיום הבריאה מפני שהוא מורכב וגזר שאם יחטא ימות בחטאו כחייבי מיתה בידי שמים שהכוונה שימותו בחטאם טרם בא יומם וכן מתחלה היה אוכל א"כ היה בו התכה ולרז"ל אם לא חטא לא היה מת לעולם שהנשמה העליונה נותנת חיים והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבוק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד ודע שאין ההרכבה מורה הפסד אלא לדעת המינים האומרים כי הבריאה בחיוב אבל לדת משה שהעולם מחודש בחפץ פשוט גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ א"כ ביום אכלך ממנו מות תמות שלא תתקיים לעד בחפצו והאכילה היתה לו מתחלה לעונג ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באברים כמן ומקיימי' אוכליהן וכשגזר עליו ואכלת את עשב השדה ובזעת אפך תאכל לחם האדמה היה זה סבה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב הרמב"ן:

יח[עריכה]

לא טוב היות האדם לבדו אמר כן לפי שבמעשה בראשי' אומר וירא אלהים כי טוב לפי שהטוב הוא הקיום בכל המינין אבל בבריאת אדם אם הוא לבדו לא יתקיים במין:

יט[עריכה]

וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם. ואמרו במדרש העביר הקב"ה לפניו כל הבהמות והחיות ואמר לזה נאה לקרות אריה ולזה חמור ולזה סוס וכן כל דבר. פירוש שהכיר בחכמתו שהחמור חומרי מאד ולזה קראו חמור והסוס ששמח לקראת המלחמה וקראו כן מלשון שוש תשיש. והנשר שכנפיו נושרים כי כשיש לו עשרה שנים יגביה עוף עד שמתקרב לגלגל האש ונמרט ונופל לים ויעלה אבר כבתחילה וכן מנהגו כל עשר שנים עד מאה ובשנת המאה מתקרב יותר לגלגל האש ונופל בים ומת וכן כתב רב סעדיה גאון. ומסיים המדרש אחר כך א"ל ואני מה שמי אמר לו ה' למה שאתה אדון לכל הבריות זה הוא שאמר אני ה' הוא שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון:

כא[עריכה]

ויפל ה' אלהים תרדמה רמז שהאדם יעשה עצמו נרדם בביתו ולא יהיה קפדן עם אשתו ובני ביתו:

כג[עריכה]

זאת הפעם פירש רש"י מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם. חס ושלום שבא בפועל אלא אחר שקרא לכל הבהמות וחיות השמות הראויות להם בחכמתו ראה שאין שום נקבה שלהם מסכים עמו ועל דרך הפשט זאת הפעם לבד נלקחה עצם מעצמי אבל מכאן ואילך אין צריך ליקח אשה מצלע אלא כמנהגו של עולם:

עצם מעצמי ובמדרש האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם והאדם הוא נוח שנברא מן העפר כטיט שהוא נח ביד היוצר ובאשה נאמר ויבן כאדם שבונה בנין באבנים:

לזאת יקרא אשה וגו' מכאן שנברא העולם בלשון הקדש. שאין לשון שיהיה נגזר שם האשה מן האיש אלא בלשון הקודש. ונראה מן הפרשה שהאדם נברא חוץ לגן והאשה בגן כי שם נלקחה מצלעותיו:

כד[עריכה]

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו' טעם על כן לפי שאמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי אמר מאחר שאשתי בשרי היא כל אשה היא כאילו היא חוה וכל איש הוא כאלו הוא אדם הראשון אם כן ראוי היא שיעזוב את אביו ואת אמו ודבק באשתו לפי שאשתו הוא בשרו אבל האב אינו בשר הבן וראוי שיעזוב למי שאינו בשרו וידבק בבשרו:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.