שיחה:תנ"ך/ויקרא/כה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־00:20, 29 באפריל 2021 מאת הארות חיים (שיחה | תרומות) (באדיבות הרב בעל הארות חיים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פסוק ב[עריכה]

שבת לה'[עריכה]

וברש"י: לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית (שמות כ, י).

בשפ"ח הקצר ביאר בשם הרא"ם: אינו רוצה לומר שיעשה שביתתה לשם ה' ולא להנאת עצמו שתהיה מנוחה לארץ שנה אחת, דאם כן לכתוב 'ושבתה הארץ לה מאי "שבת", אלא הכי פירושו, שתהיה שביתתו לשם השבת ששבת בו ה' בזמן הבריאה.

ולכאו' דברי הרא"ם מחודשים, שצריך לכוין בשמיטה שהשביתה היא לשם שבת בראשית. שו"ר בפנים שביאר קצת את דבריו, וז"ל: ואע"פ שזאת המנוחה בשנה שביעית ומנוחת הבריאה ביום השביעי, מכל מקום סוד ימי עולם רמוז במקום הזה, כי כל השביעיות זכר ליום הז' הם. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ד[עריכה]

ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור[עריכה]

מבואר בקרא שבשביעית נאמרו ארבעה לאוין, ואילו גבי יובל כתיב (להלן פס' יא) "לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה", ולא הוזכר שם איסור זמירת הכרמים. ולכאורה משמע שאין איסור זמירת כרמים ביובל. והקשו בקובץ 'עיון הפרשה' שברמב"ם (פ"י משמיטה ויובל הט"ו) כתב: דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה אחד הוא לכל דבר, כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת היובל וכו', ע"כ. וצ"ב הרי חילק הכתוב ולא כתב ביובל "לא תזמור".

ונראה בזה, דהנה ברמב"ם בספר המצוות (לאוין רכד – מהד' פרנקל) ביאר שהלשון רבים שנכתב ביובל - "לא תזרעו", מורה על זה שהאיסור הוא בין בעבודת הקרקע ובין בעבודת האילן, וא"כ מיושב שאיסור זה כולל את איסור זמירת הכרם שבשמיטה. ועדיין יל"ע מדוע התורה ביובל כותבת לשון רבים אף בקצירה ובצירה – למרות ששם היא כן מפרטת בנפרד את קצירת השדה ובצירת האילן. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ו[עריכה]

שבת הארץ לכם לאכלה[עריכה]

וברש"י: מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור.

וביאר בשפ"ח הקצר בשם המנח"י: 'שבות' הוא לשון רשות, כלומר מן הפירות שיש רשות לכל אחד לאכול מהם, דהיינו הפקר, אתה אוכל.

ולולי דבריו היה נראה לפרש ברש"י ש'שבות' הכוונה לפירות שגדלו בשביעית באופן של 'שביתה' ממלאכה, ולהיפך מ'שמור' – שבפירות אלו לא ננהגו דיני שמיטה אלא שמרם לעצמו ולא הפקירם [וכפי שנאסר 'שמור ונעבד', ההיפך המותר הוא 'שבות' מעבודה]. וא"כ לא צריך להגיע לדבריו ש'שבות' הוא לשון 'רשות', היינו שיש בהם רשות לכל. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

ולשכירך ולתושבך[עריכה]

וברש"י: אף הגוים.

נתקשיתי בזה שהלא אסור למכור פירות שביעית לנכרי, ואילו ברש"י מבואר שהתורה התירה זאת. והנראה ליישב שכוונת רש"י הינה רק כשהגוי הינו 'שכירך ותושבך', אך אכן גוי רגיל אסור, וכפי שיתבאר בהמשך הדברים. דהנה מקור דברי רש"י הם התורת כהנים, ושם איתא: ולשכירך ולתושבך מן העכו"ם. הגרים עמך לרבות את האכסניא. ובביאורו של הח"ח לתו"כ שם: ולשכירך מן הנכרי. פי' אפילו מן הנכרי, דישראל פשיטא שהרי רשות לכל אדם ללקוט בין עניים ובין עשירים. ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' שמיטה דין י"ג דדוקא אם היה אצלו שכיר שבת או שכיר חודש ושנה, מפני ששוהה אצלו הרבה והוי כבני ביתו, אבל שכיר יום אסור אם לא שקצץ מזונותיו עליו דהוי כב"ב, והוא מתוספתא פ"ה. ובר"ש משמע דאינו סובר כן: ולתושבך. ששרוי אצלו תמיד: אכסניא. חיל של מלך וכו'.

והנה בתו"כ לעיל שם על המילים "לכם לאכלה": לכם – ולא לאחרים. ובביאור הח"ח: שאינו רשאי לתת ממנו לנכרי אפילו בדמים, כדתניא בתוספתא פ"ו דמסכת שביעית.

והנה לשון הרמב"ם (פ"ה משמיטה ויובל הי"ג) שהביא הח"ח, היא: ואין מאכילין אותן לא לעכו"ם ולא לשכיר, ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חודש או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו. ומאכילין את האכסניא פרות שביעית, עכ"ל. וכתב החזון איש [וכן הביא הדרך אמונה כאן בשמו] שהאיסור להאכיל לנכרי פירות שביעית הוא רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, עי"ש. ודלא כא' האחרונים שכתב להיפך (הובא בצהה"ל).

ולולי דברי החזו"א היה נראה שהוא איסור דאו', שהלא התורה התירה לנכרי לאכול רק כאשר הוא "שכירך ותושבך", דהלא דברי רש"י "אף הגוים" קאי על הפסוק, היינו בתנאי שהם 'שכירך ותושבך'. וא"כ נראה כחילוק הרמב"ם שהכוונה היא לשכיר שבת, שנה או חודש שהוא כאנשי ביתו, אך נכרי סתם מועט מ"לכם לאכלה", וכתו"כ שהבאנו, דאם מדאורייתא מותרים הפירות לכל נכרי, מדוע זה נתרבה רק ב"שכירך ותושבך", ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ז[עריכה]

ולבהמתך ולחיה וגו'[עריכה]

וברש"י: אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר 'ולבהמתך', מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית (תענית ו: תו"כ).

נתקשיתי בזה, שהלא דין זה שכשכלה לחיה מהשדה - כלה לבהמתך שבבית, אינו דין רק בבהמה שבבית, אלא אף לכל האנשים האוכלים מהפירות, שכשהגיע זמן הביעור - אסורים כולם באכילת הפירות עד שיפקירום, וא"כ צריך לדעת מדוע התוה"ק כותבת דין זה דווקא לגבי הבהמה - בכך שמקישה בהמה לחיה, והלא יכלה באותה מידה להקיש את החיה לאדם בכדי ללמד דין ביעור, ושוב אין צורך בכתיבת תיבת 'בהמה'. וצ"ע כעת. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ט[עריכה]

ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם[עריכה]

וברש"י: ממשמע שנאמר ביום הכפורים, איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש, אלא לומר לך, תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד (ת"כ).

נתקשיתי בזה, דהלא גם תקיעת השופר של ר"ה דוחה שבת, אלא שחכמים גזרו שמא יטלטל את השופר ד' אמות ברה"ר.

שוב הראוני שכבר הקשה כן הרמב"ן על רש"י, וז"ל (לאחר שמביא את דברי רש"י): והנה הרב מפני בקיאותו בתלמוד והכל לפניו כשולחן ערוך, אינו חושש וסותם הברייתות, והן מטעות לשאר בני אדם. שידוע הוא וברור בגמרא (ר"ה כט:), כי התקיעות כולן, של ראש השנה ויום הכפורים ואפילו של רשות, מותרות הן בשבת לפי שהיא חכמה ואינה מלאכה, ותוקעין היו בדין תורה בשבת של ראש השנה ושל יום הכפורים בכל מקום. וענין התקיעה בבית דין, תקנת רבן יוחנן בן זכאי היא משחרב בית המקדש, לפי שגזרו בה מפני שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, והתיר לנו רבן יוחנן בן זכאי בבית דין בלבד, ואין לזה עיקר בענין הכתוב כלל. ומה שהזכירו (בת"כ פרשה ב ה) תקיעה בעשור דוחה שבת, לומר שהיא נעשית בכל יום הכפורים, כי הדחיה ביום הכפורים שחל להיות בשבת ושחל להיות בחול אחת היא, שיום הכפורים כשבת לכל מלאכה בין להוצאה בין לכל המלאכות. ומכל מקום רצה הרב ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום, שפירוש "תעבירו שופר בכל ארצכם" ללמד שכל יחיד חייב לתקוע ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה, עכ"ל הרמב"ן.

ויש לבדוק אם דברי הרמב"ן מסתדרים עם כל לשון התו"כ שרש"י הביא. עוד ראיתי מביאים בשם הרא"ם שביאר אף בכוונת דברי רש"י, שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא בלבד. וזהו כעין דברי הרמב"ן הנזכרים. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק יד[עריכה]

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו[עריכה]

הקשו ב'עיון הפרשה', מהו שינוי לשון הפסוק, דפתח "לעמיתך וגו' מיד עמיתך", וסיים "אל תונו איש את אחיו", ומדוע לא אמר גם בסיפא דקרא "אל תונו איש את עמיתו", וכמו שאמר להלן (פסוק יז) "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך".

ונראה ליישב ש'אחיך' הוא דרגת קורבה גדולה יותר מאשר 'עמיתך', ולכן מדגיש הפסוק שלמרות שהמכירה היתה רק לעמיתך שאיננו קרובך, אך אל תונה אותו - וכאילו שהוא אחיך ממש. ואילו בפס' יז שמוזכר עמיתך, הוא משום שאין הקדמה לפסוק ככאן (שהמדובר בעמית), ואם היה כתוב אחיך - הייתי טועה שמדובר באחיך ממש.

והוסיפו לי בעצם החילוק בין הונאת ממון להונאת דברים, שבאונאת ממון כתוב לשון 'אחיו' ואילו באונאת דברים כתוב לשון 'עמיתו', יש בזה נ"מ להלכה, דכבר הבאנו לעיל (יח, כ) את דברי הרמ"א (חו"מ רכח ס"א) בשם הנמוקי יוסף שאיסור אונאת דברים אינו שייך כשמאנה את שאינו ירא שמים, ודבריו הם על פי הגמ' בב"מ נט. שדורשת את 'לא תונו איש את עמיתו' "עם שאיתך בתורה ובמצוות". וא"כ בדבר זה חמורה אונאת ממון שלא כתוב בה לשון 'עמיתו', שאסורה לכאו' אף כשמאנה את מי שאינו ירא שמים ומקיים תורה ומצוות. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק יח[עריכה]

ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו וגו'[עריכה]

וברש"י: שבעון שמיטה ישראל גולים וכו'.

וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: כי "ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו וגו'" מיירי בחוקות ומשפטים של שמיטה, דאם לא כן מה ענין זה לכאן.

הדבר צריך ביאור, דאם כל הפסוק עוסק במצוות השמיטה והיובל, מדוע מחלק זאת הפסוק כאן לחוקות ולמשפטים. וכן מדוע בחוקות - כתוב "ועשיתם", ואילו במשפטים - "תשמרו".

שוב ראיתי ברמב"ן כאן שביאר הענין, וז"ל: יזהיר בחוקים מפני השמיטה והיובל הנזכרים לפי שהם מכלל החוקים, והמשפטים מפני דין חזרת הממכרים והעבדים ביובל והאונאה, עכ"ל. ונראה שביאור זה נכון אף בדעת רש"י, וכביאורו של הרא"ם. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק יט[עריכה]

ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע[עריכה]

וברש"י: ואכלתם לשובע – אף בתוך המעיים תהא בו ברכה.

וכעין זה מצינו ג"כ לקמן בפרשת בחוקותי (כו, ה): "ואכלתם לחמכם לשובע", וברש"י: אוכל קמעא והוא מתברך במעיו. [ויש להעיר בשינוי הלשון ברש"י בין שני המקומות.] ונראה שברכה זו של אכילה לשובע היא ברכה נפרדת, וכפי שידוע היום שמילוי הכרס הוא דבר שאינו בריא, ואף מזיק. וזוהי הברכה כאן שיאכלו קמעא - ללא מילוי הכרס, והאוכל יתברך במעיים בצורה 'ברוכה' בריאה ומועילה.

והנה לקמן בפר' בחוקותי (כו, ה), כתוב: "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע". וברש"י: שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תתעסקו עד שעת הזרע. והקשו בקובץ 'עיון הפרשה' מהספורנו אצלינו שכותב: "ואכלתם לשובע" – כאמרם ז"ל אוכל קמעה ומתברך במעיו. ונתבארו דבריו בלב אליהו (בהר עמ' סה) דה"ק, אם תבטחו בהשי"ת ולא תשאלו מה נאכל בשנה השביעית, אז ונתנה הארץ פריה כרגיל בכל שנה, ואעפ"כ תאכלו לשובע כי תאכלו קמעה ומתברך המזון במעיכם ולא תצטרכו לעמול יותר מכל השנים גם בשנה השישית, ותוכלו לעסוק בתורה יותר כשתנוחו מעבודת הארץ. אבל אם תסתפקו ותאמרו מה נאכל בשנה השביעית, ועשת התבואה לשלש השנים, כלומר מפאת חוסר הבטחון תהא הברכה כבר בכמות התבואה אבל לא באיכותה, וממילא תצטרכו לקצור בשנה אחת הרבה תבואה של שלש שנים בפעם אחת, ולהביא עגלות רבות ולאסוף באוצרות ויהיה לכם טרחה מרובה וגם תבואו עיד"ז לבטל זמנים הרבה מן התורה עכ"ל, וא"כ מה הברכה שיהיה הדיש מרובה ותהיו עסוקים בו עד הבציר.

ונראה לי פשוט שאין כוונת הלב אליהו שאם תהיה ברכה בפועל בכמות של פי שלוש – תהיה זו קללה, דזה ודאי לא יתכן, אלא כוונתו היא רק שברכה גדולה יותר היא כשישנה כמות כמו כל שנה, אלא שהאוכל מתברך במעיים. וזה מסתדר גם עם הידוע כיום שמילוי הכרס זהו דבר שאיננו בריא, ויותר בריא לשבוע מקצת אוכל [וכדברי הרמב"ם שמעולם לא ראה מי שמת ממיעוט אוכל, אך ראה מי שמת מריבוי אוכל]. ולכן הברכה היא שאף באכילה מועטת תהיה הרגשת שובע במעים, וזוהי ברכה גדולה יותר למען בריאות הגוף. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כב[עריכה]

עד השנה התשיעית[עריכה]

וברש"י: עד חג הסוכות של תשיעית.

וביארו בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם (וכעי"ז ראיתי גם בגור אריה): ואף שלעיל (פס' כא) פירש רש"י שהתבואה תספיק עד פסח של שמינית, היינו משום שעיקר שאלת 'מה נאכל' אינה אלא עד ניסן של שמינית, שהרי מאז ואילך כבר יש להם לאכול ממה שקצרו בניסן. ומכל מקום באמרו "עד השנה התשיעית" רבותא קמ"ל שהישן יספיק עד תחילת השנה התשיעית, כמו בכל שנה שאוכלים מן הישן עד חג הסוכות של שנה הבאה.

ונתקשיתי בזה, שהלא אם 'בכל שנה אוכלים מן הישן עד חג הסוכות של שנה הבאה' (כלשונם), א"כ מהו "שלש השנים" שביאר רש"י, שמתחילות מניסן של ששית, והלא בשנה רגילה בתקופה זו משתמשים בתבואה משנה שעברה, וא"כ לא צריך אז ברכה לתבואת השביעית. וצ"ע.

ובנותן ענין להביא כאן את הערת הרא"ם (שגם אני הקטן התעוררתי אליה) בפס' כא על פירש"י מה הם 'שלש השנים': דמקצת ששית וכל שביעית ומקצת שמינית הרי כאן שלש, שאע"פ שאינן אלא שתי שנים שלמות מעת לעת, מ"מ מקצתה של ששית חשובה שנה וכן מקצתה של שמינית, עכ"ל. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

עד השנה התשיעית[עריכה]

וברש"י: ומקרא זה נאמר בשאר השמיטות כולן.

ברא"ם ביאר שהוכחת רש"י לזה היא, משום שאם היה מדבר בשמיטה שלאחריה יובל, היה צריך לכתוב שהקב"ה יצוה את ברכתו לארבע שנים ולא לשלוש, עי"ש.

ולפי דבריו הקשו ב'עיון הפרשה' מדוע פסוקים אלו נמצאים כאן ולא לעיל, לאחר שפירט את דיני שביעית, לאסור זריעה וקצירה, ששם היה לו לאמר "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית", ולמה המתינו כאן לאחר כל דיני היובל.

ותירצו בשני אופנים. או שזהו המשך של הפסוקים (יח-יט) העוסקים בברכה, ולכן מצרפים לזה את ברכת שנת השמיטה. או על פי קושיית הרש"ש (ערכין כט:) מדוע במוכר עשר שנים לפני השמיטה, עשירית מדמי המכר היא על כל שנה (כמבואר ברש"י שם), והלא יש בתוכם שתי שמיטות שאינן בנות תבואה. וייתכן ליישב שמכיון שיש ברכה בשמיטה ולפניה, ניתן לחשב גם את השמיטה כשנת תבואה, וא"כ לכן זה נכתב לאחר דיני מכירת השדות עד היובל.

אולם לכאו' ניתן ליישב באופן נוסף על פי דברי הרמב"ן בסוף דבריו, שכתב: ובתורת כהנים (פרק ד ו) "לשלש השנים" - לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית, דבר אחר "לשלש השנים" - לשביעית וליובל ולמוצאי יובל. ולפי ה'דבר אחר' שלו - מיושב שפיר, שברכת התורה איירי בשמיטה שלאחריה יובל, ושלא כפירוש רש"י. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כה[עריכה]

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו[עריכה]

וברש"י: כי ימוך אחיך ומכר - מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני (תו"כ). מאחוזתו - ולא כולה (תו"כ), למדה תורה דרך ארץ, שישייר שדה לעצמו.

יש להעיר בדברי רש"י, מנלן שהלימוד הראשון - שאדם אינו רשאי למכור מאחוזתו אא"כ הוא דחוק בעניותו - זהו איסור, וכלשונו של רש"י "אינו רשאי", ואילו הלימוד השני - שאדם צריך לשייר שדה לעצמו - הוא רק 'דרך ארץ' ולא איסור גמור; שהלא באותה מידה היה ניתן לומר הפוך, היינו שלימדה תורה דרך ארץ שימכור רק מחמת דוחק עוני, ושישנו איסור כשאינו משייר לעצמו. [וכן היה ניתן לומר ששני הלימודים שוים, היינו שבשניהם זהו איסור, או לחילופין בשניהם זהו לימוד דרך ארץ.] ויש לעיין בזה (בתו"כ בפנים). הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כז[עריכה]

לאיש אשר מכר לו[עריכה]

וברש"י: המוכר הזה שבא לגאלה.

בשפ"ח הקצר ביאר בשם הרא"ם שבא לאפוקי אם הלוקח מכר ללוקח נוסף, שהמחיר נקבע לפי התשלום הראשון של הלוקח למוכר (הראשון).

ויש לדון אם בנתיים עלה ערך הקרקע, האם יפסיד הלוקח את הערך שעלה לו - וכפי שכשמכר לאחר מפסיד והערך נשאר כפי המחיר הראשוני או לא. וכן בגוונא דהרא"ם יש לדון מי צריך להפסיד את ההפרש שבין המכירה הראשונה לשניה, האם הלוקח הראשון או השני.

ונראה שמכיון שכל המכירה הינה לזמן - עד היובל, וכדברי הכתוב: "ואם לא מצאה ידו... ויצא ביובל ושב לאחוזתו", א"כ זהו כשכירות לזמן ולא בעלות גמורה, וגם בתוך זמן זה ישנה הגבלה שניתן לגאול את השדה, ושונה מבית מושב עיר חומה שלאחר שנה קם לצמיתות לקונה לדורותיו. ולכן כאשר המוכר מממש את זכותו לגאולת השדה - אינו אמור להפסיד ממה שהלוקח מכר בטעות את השדה לאדם נוסף.

ולפי"ז יתכן לחדש שאף אם הלוקח לא מכר את השדה, אלא רק עלה ערכה, שג"כ יכול לומר המוכר שהערך של השדה כבר נקבע לפי שעת המכירה, ונשאר אצלך לפי ערך זה עד היובל, ולכן ערך הגאולה נשאר כערך שעת המכירה, ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק לא[עריכה]

וביובל יצא[עריכה]

וברש"י: בחנם.

בשפ"ח הקצר (אות סא) ביאר בשם הרא"ם: כלומר בלא השלמת שנה נוספת וכו', ללמד שבתי החצרים יוצא בחנם בלא השלמה.

לכאו' דבר זה הוא פשיטא, שהלא בבתי החצרים אין כלל דין של שתי שנים ראשונות, ומדוע שנאמר שיצטרכו השלמה. ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק לה[עריכה]

וכי ימוך אחיך וגו' גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו' וחי אחיך עמך[עריכה]

וברש"י: גר ותושב - אף אם הוא גר או תושב. ואיזהו תושב, כל שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות.

יש לעיין אם איסור רבית - המופיע בפס' לו - עוסק אף בתושב, שהלא כמבואר ברש"י הנזכר, הוא איננו יהודי אלא רק שומר על ז' מצוות בני נח, והלא מותר לתת ולקחת רבית מגוי. ואם אכן אין בתושב איסור רבית, צריך ביאור לשון התוה"ק, שכותבת "אל תקח מאתו...", שמשמע שזהו המשך של הפסוק הקודם העוסק אף בתושב.

וראיתי שמבואר להדיא במשנה (ב"מ ע:) שאין איסור רבית בגר תושב, ואכן הגמרא שם (דף עא סוף ע"א) מבארת ומיישבת את הענין, שלכך בפס' לו כתוב "מאתו" בלשון יחיד, בכדי ללמד שאיסור רבית הינו רק ב"אחיך" - היינו ישראל [א.ה. ולכאו' הכוונה היא הן ל"אחיך" המוזכר בפס' לה, הן ל"אחיך" המוזכר בפס' לו], ואילו בגר תושב מותר, שבו לא ציותה התורה אלא לתמוך בו ולהחיותו בכך שיתקיים 'וחי עמך'. וראה בזה עוד בב"ח (יו"ד ריש סי' קנט). הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק מא[עריכה]

הוא ובניו עמו[עריכה]

וברש"י: אמר רבי שמעון, אם הוא נמכר, בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו.

היינו שודאי אין הכוונה לבניו מן השפחה שמסר לו אדונו, דהלא אמם הינה שפחה כנענית, ואם כן אף הבנים הינם עבדים כנעניים וודאי שאינם יוצאים ביובל. אלא הכוונה לבניו שנולדו לו קודם לכן מאשתו היהודיה, וקמ"ל שרבו חייב במזונות בניו. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק מג[עריכה]

לא תרדה בו בפרך[עריכה]

וברש"י: מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן, עד שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת מאלקיך.

הנה ברש"י כתב שני אופנים לאסור. והנה האופן של עדור תחת הגפן ואינו יודע עד מתי, זהו עבודת פרך אף אם באמת האדון צריך לכך, משום שאין לזה קצבה, וא"כ בזה לכאו' לא צריך להגיע ללימוד שהדבר מסור ללב, דתמיד ייאסר. ואם סוף דברי רש"י אזלי רק על המקרה של להחם את הכוס, שם יש לדון להיפך, שאם העבד סבור שהאדון צריך כוס זו, א"כ אינו מרגיש בזה עבודת פרך, ומדוע אסור אם אינו נצרך לאדון אלא משיקולים אחרים?

והנה ברמב"ם פ"א מעבדים ה"ו הביא את שני חלקי הדין הנזכרים, וסיכם: הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו. ומבואר ברמב"ם שצריך שני תנאים יחד בכדי להתיר, גם שיהיה קצוב וגם שיהיה צריך. ואם כן כשאינו קצוב אסור למרות שצריך. ומבואר כדברינו שההתניה של "ויראת מאלקיך" - מסור ללב, שייכת רק כשאמר לו להחם לו חמין - שמותר כשצריך, אך אינו שייך בעבודה ללא קצבה - שאסורה למרות שצריך.

שוב ראיתי בלחם משנה שם שכתב ממש כדברינו בחלוקה בין שני המקרים, והוסיף שכך נראה קצת בפי' רש"י בחומש (ועי"ש עוד). ויתכן שכוונתו היא, שרק בלהחם את הכוס כותב רש"י [וכן המקור בתורת כהנים] "והוא אינו צריך", ולא במקרה של לעדור ללא קצבה, ולכן הסיפא ד"ויראת מאלקיך" איירי רק על המקרה הראשון.

ועדיין יש לדון מדוע צריך את התנאי 'שהוא צריך לו' כאשר הדבר קצוב, שהלא אם העבד סבור שאדונו צריך זאת - אין זו 'עבודת פרך'. ועוד, שהרי גם זה הינו סוג של 'צורך'. ואין לומר שהמדובר הוא כשהעבד יודע שהאדון אינו צריך את כוס זו, שהלא רש"י מסיים "ואומר אני לו שהוא לצורך". ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק מה[עריכה]

מהם תקנו[עריכה]

וברש"י: אותם תקנו.

ובשפ"ח הקצר ביאר בשם הדבק טוב: 'מהם' פירושו 'אותם', כמו שכתוב (שמות א, ז) "ותמלא הארץ אותם", שפירושו 'מהם'.

ולכאו' כאן זה הפוך משם, ששם 'מהם' הוא פירוש 'אותם', וכאן רש"י מפרש 'אותם' כפירוש ל'מהם', והאם מחויב הדבר שהחלפת המילים הינה דו סטרית? היינו שהלא יתכן שכשהתוה"ק כותבת 'אותם' - כוונתה ל'מהם', אך אין הכרח שאף להיפך, 'מהם' היינו 'אותם'. ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק מח[עריכה]

גאולה תהיה לו[עריכה]

וברש"י: מיד, אל תניחהו שיטמע.

נראה שהוכחת רש"י ש'מיד', היא מתחילת הפסוק - "אחרי נמכר גאולה תהיה לו", ולכאו' פשיטא שאחרי שנמכר ולא קודם, ומה בא ללמדינו? אלא למד רש"י שזה בא לומר ש'מיד' אחרי שנמכר - גאולה תהיה לו. שוב ראיתי מביאים כן בשם ה'באר יצחק', וברוך שכיוונתי. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק נ[עריכה]

עד שנת היובל[עריכה]

וברש"י: ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר וכו'.

וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם (לקמן כו, א): כי אם אינו תחת ידו לא יוכל לעשות מאומה, ואיך יצוהו הכתוב 'ויצא בשנת היובל'.

ולכאו' יש לדון בראיה זו, דאם כשמכר את עצמו מכר להדיא רק עד היובל, וכך סיכמו (ועשו חוזה) ביניהם, הגוי אמור לכבד את כללי המכירה אף כשאינו תחת ידך. וכעי"ז ברש"י לקמן (פס' נד) שהגוי חייב במזונות בניו של עבדו - שגם זה אפשרי אף כשהגוי אינו תחת ידך - כשסיכמו כן מראש בחוזה. וכעי"ז משמע באבן עזרא על הפסוק (נה) "כי לי בני ישראל עבדים" - טעם שתודיעו כן הגר הקונה העבד הישראלי. ומשמע שמודיעים את הקונה מראש מה כלול בעיסקא ומדוע (-"כי לי וגו'"). הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)

פסוק נג[עריכה]

לא ירדנו בפרך לעיניך[עריכה]

וברש"י: כלומר, ואתה רואה.

וביאר בשפ"ח הקצר בשם ספר הזכרון: פירוש, שמה שמזהיר לישראל שלא יניח הגוי לרדות באחיו בפרך אינו אלא כשרואהו, הא אם אינו רואה אינו עובר.

ובספר הזכרון (בפנים) הוסיף: וכן אמרו ז"ל בתו"כ: יכול יכנס לביתו לידע מה הוא עושה, ת"ל "לעיניך", אין אתה מצווה אלא לעיניך. ויש לדון אם הדבר תלוי בראייה בפועל, או אף כשהיהודי יודע מה קורה בבית הגוי, למרות שאינו רואה בפועל, וכגון שהעבד סיפר זאת ליהודי, עובר על זה. והאברבנאל כאן הוסיף ע"ד רש"י: "לא ירדנו בפרך לעיניך" ואתה רואה, כי חרפה היא לך. ומשמע מזה קצת כהצד השני שהדבר תלוי בידיעתו ולא דווקא בראייה בפועל.

וכך אכן משמע בתו"כ שהביא ספר הזכרון הנזכר, שרק אינו צריך להכנס לביתו 'לידע מה הוא עושה', אך לכאו' כאשר יודע זאת אף באפנים ודרכים אחרות - עובר בזה. הארות חיים (שיחה) 00:20, 29 באפריל 2021 (IDT)