שואל ומשיב/ד/ג/יא

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן יא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה ראיתי בספר מעשה רב שנדפס ע"ש הגאון החסיד מוהראו"ו זצ"ל שהיה אומר דמה דאמרו גבי מצה דלילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות היינו דלא הוה רשות ממש רק דכלפי לילה הראשונה דהוא חובה ממש נקרא מצוה רשות כדאמרו בחולין דף ק"ו כעין זה אבל אה"נ דאיכא מצוה גם בשאר הימים כן ראיתי בהעברה בעלמא ולפענ"ד אי אפשר לומר כן שהרי כאן אמרו רבנן כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי וא"כ הוה רשות גמור דדירה ודאי דהוה רשות ממש והרי התוס' הקשו דמצד יו"ט צריך לאכול פת וע"כ דאין בו משום מצוה דאל"כ אין מקום לקושיית התוס' וע"ז אמרו א"ה אפילו לילה הראשונה נמי ומשני דמקיש ט"ו ט"ו לחג המצות מה להלן לילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות אף כאן נמי לילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות ואם כן מבואר דבחג המצות הוא גם כן רשות ממש ועיין בירושלמי שם הובא בתוס' ד"ה תשבו דרוצה להשוותו ממש למצה ומשמע דבמצה הוא רשות ממש ודוק היטב. ואף דמבואר באחרונים שגם בסוכה מצוה לקיים י"ד סעודות היינו לקיים דברי ר"א דאמר שחייב בי"ד סעודות אבל לרבנן ודאי אינו רק רשות ממש ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפ"ז ובמהרי"ל ומ"א סי' תרל"ט בסופו ע"ש ודו"ק. והנה בגוף הדבר דהפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט מצאתי בריטב"א בקידושין דף ל"א דבר נפלא בזה על הא דאמר ר"ח גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דהטעם הוא לפי שאין חפץ הקב"ה בהמצות אלא לזכותינו וא"כ מי שמצווה ועושה גדול יותר ממי שאינו מצווה דקיים גזירת המלך אבל מי שאינו מצווה לא קיים גזירת המלך ומכל מקום ראוי לקבל שכר לפי שבטוב לבבו הכניס עצמו לעשות מצות הש"י ולכך שכר המצווה ועושה גדול יותר ממי שאינו מצווה ומכל מקום מי שאינו מצווה לוקח שכר ג"כ שהכניס עצמו בטוב לבבו לקיים מצות המלך ולפ"ז זהו בדבר שצוה הקב"ה לאחרים שיעשו שעכ"פ חפץ השי"ת שאחרים יעשו זאת אבל העושה מצות מה שלא צוה הקב"ה זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט עכ"ד הקדושים ודפח"ח ממקום קדוש יהלך. ובזה נראה לפענ"ד טעם הגון דבל תוסיף ובל תגרע לפי שאחר שאין חפץ לש"י במצות רק לזכותינו א"כ כל שאנו עושים ככל משפט המצווה ועושה זה אנו מקיימים מצות המלך אבל מה שמוסיפים או מגרעים זה אנו עושים ובגוף המצוה אין חפץ להש"י אחרי שאין רצון הש"י לשום אדם שיעשה כן ולהש"י ודאי אין חפץ א"כ לא קיים גזירת המלך ולכך בכופל המצוה פעמים רבות ל"ש בל תוסיף אחרי שהיה הקב"ה רוצה שהמצוה יעשה רק שכבר קיימו אבל לא שייך כ"כ בל תוסיף. וזה לפענ"ד מה דחידש הרמב"ם בהלכות ממרים דאם אומר שעושה לסייג לא שהוא דין תורה לא שייך בל תוסיף והיינו שכל שהוא עושה לסייג והיינו שמרוב חביבתו להמצוה עושה סייגים כדי שיקיים המצוה א"כ הוה כאינו מצווה ועושה שעכ"פ הכניס עצמו בטוב לבבו לקיים מצות הבורא וכ"ש כאן שעושה סייגים לעצמו כדי שיקיים מצות הבורא וזה נכון. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הרמב"ם דנכרי המקיים המצות אם עושה כן מפני שיקול הדעת ואינו עושה בשביל שצוה הבורא לעשות כן בתורתו אינו מחסידי האוה"ע והיינו שאחרי שאין חפץ לד' במצוה רק מה שמקיים גזירת המלך א"כ אם הוה מקיים מפני צווי הבורא הרי הוה כאינו מצווה ועושה אחרי שהכניס בטוב לבבו לקיים מצות הבורא אבל אם עושה כן מפני שיקול הדעת א"כ אינו מקיים גזירת המלך ומה חפץ לשי"ת בקיום המצוה ואינו ראוי להקרא חסידי אוה"ע ואדרבא נראה כמכוין לעשות חפץ השי"ת בזה וזה חסרון בחק גדולת הבורא שמה בצע לו במצות ודוק היטב כי הוא ענין נכבד. ומן האמור סתירה גלוי למה שהאריך בספר עבודת הקדש למהר"ם גבאי ז"ל להשיג על הרמב"ם ודעתו דכל המצות הן צרכי גבוה ע"ש שזה כמעט כולל כל הספר והרי הריטב"א בשם רבותיו וכמדומה שהוא מהרמב"ן אבי המקובלים שאין חפץ להשי"ת בשום מצוה ואינם רק לזכות אותנו ע"ש וכן מורה פשטת כל הפסוקים ובחנם שפך סוללה על דברי הרמב"ם ע"ש ודו"ק

ולפמ"ש אתי שפיר דהא גם בסי' תרל"ט הביא דברי הר"פ דגם בשר וגבינה אסור חוץ לסוכה והרמב"ם לא התיר רק מים אלמא דמיני תרגומא כולל אף בשר וגבינה כיון דכולל הרבה דברים וגם מהרש"א שם משמע דמסתפק בזה דעכ"פ בקובע בעי סוכה ולפ"ז לכך לא רצה להקל בע"פ בחמשת המינים והשמיט דברי אביו בזה משום דאין ראיה מהתוספתא דבאמת מיני תרגומא כולל גם בשר וגבינה ורק לענין ברכה אין מקום לטעות בזה דהא רק על חמשת מינים מברכין במ"מ כדאמרו בתוספתא שם וה"ה להיפך לענין ע"פ כיון דחמשת המינים מסעד סעיד ועכ"פ מיזן זייני שוב לא יאכל מצה לתיאבון כמ"ש הב"י ולכך ע"כ דמיני תרגומא אינו רק משאר מינים דלא מיזן זייני הן אמת דגוף סברת הב"י תמוה לפענ"ד דהא הפסח נאכל על השובע וע"כ דזה אינו אכילה גסה כמ"ש התוספות בפסחים דף ק"ז ע"ב ד"ה דלמא דתרי גווני אכילה גסה הוה שיש שאדם קץ מלאכול ויש שאינו מתאוה לאכול והא דפסח נאכל על השובע היינו שמתאוה לאכול קצת וא"כ ניהו דמיזן זייני מ"מ הוא מתאוה לאכול קצת עכ"פ ועינינו הרואות שאף שאדם אוכל מחמשת המינים מכל מקום מתאוה לאכל פת ובשר וא"כ הרי אוכל מצה בתיאבון ואני תמה ביותר על התוס' עצמם שלמה לא הרגישו בדברי הש"ס תמורה דף כ"ג דמנחות נאכל על השובע ולא אכילה גסה וא"כ מבואר דאכילה על השובע לא מקרי אכילה גסה וא"כ עכ"פ קשה דלא מסתבר כלל דלא יהיה מקרי אכילת מצה לתיאבון בשביל שאכל מחמשת המינים. ומצאתי בתוס' פסחים דף ק"כ ד"ה מפטירין שכתבו לחלק דדוקא במנחה התירו לאכול על השובע ואדרבא מצותו בכך כדי שלא יצא משלחן רבו רעב אבל במצה לא שייך האי טעמא דלאו משלחן רבו הוה כולי האי ולפ"ז אפשר דמצה אינו רשאי לאכול על השובע ודוקא פסח משום שלא ישבר בו עצם כדאמרו בירושלמי אבל מצה אינו נאכל על השובע. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דאמרו בפסחים דף ק"ח אי אמרת מסעד סעיד אמאי ישתה הא קאכיל מצה אכילה גסה והדבר תמוה דמה בכך דמסעד סעיד הלב אבל מכל מקום אכילה גסה לא מקרי דעכ"פ מתאוה לאכול קצת מקרי וכמו שפסח נאכל על השובע ולא מקרי אכילה גסה ולפמ"ש א"ש דדוקא פסח כדי שלא יבא לידי שבירת עצם משא"כ במצה דאינו נאכל על השובע דג"ז לא מקרי עכ"פ לתיאבון ול"ש טעם הירושלמי בזה כמ"ש דף ק"כ.

ובזה מיושב היטב דברי הטור בסי' תע"א שכתב דמותר לשתות בע"פ בין רב ובין מעט ותמה הב"י דבברכות דף ל"ה אמרו דטובא מגרר גריר ופורתא מסעד סעיד וכיון דמעט מסעיד סעיד אסור לשתות בע"פ דא"כ אוכל למצה אכילה גסה כדאמרו בפסחים ק"ח הנ"ל והב"י נדחק מאד וכל האחרונים יצאו מבוהלים ודחופים בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לפי מה דקי"ל דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן ע"כ צ"ל כמ"ש התוס' שם דלא ס"ל כטעם הירושלמי הנ"ל בפסח דא"כ מ"ט דמצה ורק משום דבעי שיהי' טעם מצה ופסח בפיו לכך אין מפטירין ולפ"ז ע"כ מה דפסח נאכל על השובע משום דלא חשיב בכה"ג אכילה גסה וכפשטת הדברים בתמורה שם וא"כ ממילא גם במצה נאכל על השובע וא"כ גם פורתא מותר לשתות ודו"ק היטב כי הוא ברור כשמש. שוב ראיתי בצל"ח דף ק"ז שנדחק בישוב דברי הטור סי' תע"א במה שאסר חמשת המינים וגם במה שהתיר לשתות מעט בדוחק לא ישוער והנראה לפע"ד כתבתי

והנה מה שהקשה המג"א דמ"פ מר"ג דהא יש לומר דלא קבע ופירי בעי קבע אף למ"ד דפירי בעי סוכה מ"מ בעי קבע ע"ש. הנה זכורני שהא"ר דחה זאת דא"כ למה אמרו לא מפני שהלכה כך אלא שרצו להחמיר על עצמן ומהיכן דייק הש"ס כן דלמא באמת עשו מצד הדין ור"ג קבע לסעודתו על פרי אבל באמת לא נהירא לפענ"ד דהא הש"ס אמר כן גם על ריב"ז וריב"ז ודאי עשה כן מצד חומרא דמטעמת התבשיל ודאי א"צ סוכה ומדכלל המשנה הנך שתי מעשיות בהדדי ע"כ דלא עשו כן מצד הדין רק מצד חומרא. ובלא"ה יש לומר דא"כ מה קמ"ל דא"ל דקמ"ל דפירי בעו סוכה דזה אינו דלהס"ד לא מסתבר כלל דפירי לא לבעי סוכה ובפרט לר"ג דס"ל דמברכין מעין ג' על פרי דודאי מסתבר דבעי סוכה ושפיר מקשה. אבל בגוף קושית המג"א נראה לפענ"ד דהרי אמרו במשנה דריב"ז ור"ג החמירו על עצמן ור"צ לא רצה להחמיר על עצמו וכמ"ש הר"ן דמשנה קמ"ל דת"ח שרוצה להחמיר על עצמו רשאי ואם אין רוצה להחמיר על עצמו ג"כ לא אכפת לן ע"ש ואם איתא מה דמות יערוך הא לא מיירי בחד גוונא די"ל דשאני פירות דאם רצה לקבוע הי' מתחייב כיון דהי' פירות כשיעור שפיר יכול להחמיר על עצמו ולעשותו קבע אבל אם אין כאן שיעור אין מקום להחמיר וע"כ דשתי כותבות אין כביצה וחסר השיעור ואפ"ה החמיר על עצמו ושפיר קמ"ל דר"צ לא רצה להחמיר על עצמו ואף באוכל לא רצה להחמיר על עצמו. ובלא"ה יש לומר בישוב קושית המ"א הנ"ל עפמ"ש הר"ן דקמ"ל בזה דלא נקרא כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט דיכול להחמיר עליו בזה. ולפ"ז נראה לפענ"ד לפמ"ש לעיל בשם הריטב"א בקידושין ל"א בטעם הדבר דנקרא הדיוט דהרי באמת אין חפץ להשי"ת בקיום המצות רק לזכותינו ולפ"ז מי שאינו מצווה ועושה אינו ראוי שיקבל שכר כלל רק דעכ"פ רוצה להכניס עצמו בטוב לבבו במה שנצטוו אחרים ורוצה לזכות נפשו ג"כ ע"כ לא יקופח שכרו ולפ"ז זהו במה שאחר עכ"פ נצטווה אבל במה שלא נצטווה שום אדם בזה הוה הדיוט ע"ש ולפ"ז זהו במה שלא נצטוו לגמרי אבל כאן אם היה קובע על עצמו כל אדם חייב וא"כ הרי לא נקרא הדיוט במה שמכניס עצמו במצות השם וגם ארעי עושה קבע וא"כ מה קמ"ל בזה והנה הא"ר הקשה דמ"פ הש"ס מעשה לסתור הא יש לומר דביו"ט איירי וסעודת יו"ט קובע ולק"מ דרש"י במקומו הרגיש בזה וכתב דהקושיא הוא מטעימת תבשיל של ריב"ז דהיינו דטעימה ודאי אינה קובע ומדוקדק דברי רש"י דע"כ פירש דהקושיא מטעימה וכיון דהמשנה כלל שתיהן ביחד ע"כ דר"ג רק החמיר על עצמו וז"פ. והנה בהא דאמר רבה בשם ר"י דכותבת הגסה יתר מכביצה וק"ל לרבנן דבהכי מייתבא דעתי' וק"ל טובא דבמדרש איכה רבתי על פסוק נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש נחלקו רבי ור' חנניא דרבי ס"ל דלהשיב נפש היינו כותבת ור"ח ס"ל בכגרוגרת והרי למשיב נפש הוא בעצמו השיעור של מיתבא דעתי' דהרי באמת רבי ס"ל ככותבת והיינו דזה משיב נפש ומייתב דעתי' של אדם וא"כ איך פליג ר"ח וס"ל בכגרוגרת והרי הוא פחות טובא מככותבת דאף אם ככותבת פחות מכביצה מעט כגרוגרת אינו רק כשליש ביצה ועיין מג"א סי' תפ"ו דנחלקו כ"כ דמלבד דלא מסבר דזה יסבור דבזה מיישב דעתי' וזה יסבור דלא מייתב דעתי' רק עד ככותבת דמלבד דדוחק שיחלקו בזה ויהיה הפרש גדול אף גם כיון דשיעורין הל"מ וא"כ כל דשיערו רבנן דבפחות מככותבת לא מייתבא דעתי' איך אפשר שיפול מחלוקת בהל"מ דהרמב"ם כתב בהקדמה לזרעים דבהל"מ לא מצינו מחלוקת ובאמת צ"ע דבתוס' יומא דף ע"ט ד"ה אמר הקשו דנימא דפליגי דמר סבר דהל"מ הי' בין על שאור ובין על חמץ ומ"ס דשאור בכזית וחמץ בככותבת ואף דיש לחלק דש"ה דעכ"פ הל"מ אמת בכזית רק דנחלקו אם הי' נודע אם היה גם על החמץ או לא אבל גוף הדבר תמוה וביותר תימה דבתוס' ישנים ביומא שם הקשו ג"כ קושית התוס' דלימא דחמץ בכגרוגרת וכתבו דבכגרוגרת לא שייך כלל ענין יתובי דעתא רק בכביצה או ככותבת יעו"ש והוא תימה גדולה כיון דר"ח ס"ל בהדיא דבכגרוגרת מייתבא דעתי' עכ"פ יכולין ב"ש לומר כן ומנ"ל ככותבת וצע"ג.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף