שואל ומשיב/ב/ב/סט

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן סט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בסוגיא בקידושין דף מ"ב באשלד"ע להרב החריף מו"ה ליביש נעלקין נ"י מק"ק קאליש במדינת פולין גדול וכעת מתגורר בק"ק בראד:

מכתבו לנכון הגיעני שמחתי בשלומו והנה אשר הקשה על הא דפריך הש"ס בקידושין דף מ"ב ע"ב והא דתניא שליח שלא עשה שליחותו שליח מעל עשה שליחותו בעה"ב מעל כי עשה שליחותו דבעה"ב בעה"ב מעל אמאי נימא אין שליח לדבר עבירה וע"ז הקשה מעלתו הא במעילה אמרו בדף כ"א דאם שלח ביד חש"ו אם עשאו שליחותן מעל אף דלאו בני שליחות נינהו מ"מ מעל מטעם דאתעביד שליחותו והוה כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקוף והוליכו הר"ז עירוב וא"כ ה"נ הא במעילה לא בעי שליחות והוה כחש"ו דמעל מכח דניחא ליה וא"ל דהכי קא מקשה נימא דלמעילה שליח דאדעתא דנפשא קא עביד ותרויהו לא משכחת לה דלמעול דהרי התוספות מוקי כאן דמיירי בנזכר השליח וא"כ השליח ל"מ מעל ומעל המשלח וא"ל דכאן דהשליח בר דעת מגרע גרע ואדעתיה דנפשיה קא עביד ולא שייך ניחא ליה דזה אינו דגם החש"ו לא עבדו ע"ד דבעה"ב ואפ"ה כל דניחא ליה מעל ה"ה בזה דסוף סוף אתעביד שליחותיה ולכך מעל הבעה"ב ומנ"ל להש"ס להקשות. הנה יפה הקשה ותמהני דהיה בהעלם עין ממנו דברי הפ"י שהקשה כן בקצרה ופירש באמת דקושית הש"ס דלמעול השליח ומישב בזה קושית התוספות ע"ש ומ"ש מעלתו לישב ע"פ דברי התוס' פרק האומר בגיטין דאף דלר"מ אף מצאו באשפה כשר מ"מ כל שצוה לכתוב צריך להיות בצויו ע"ש והוא הדין בזה דכל דעשה שליח צריך שיהיה בתורת שליח ושאני חש"ו דמעיקרא לא שויא להו שליח כלל. הנה במח"כ זר הוא דשם שצריך שיהיה בשליחות הבעל דכתיב וכתב לה ניהו דלר"מ וכתב על החתימה מכל מקום כל שצוה לכתוב צריך שיהי' בשליחותו דהא עכ"פ צריך לכתיבת הגט ג"כ אבל כאן כל דאתעביד ניחותא דידיה הרי מעל ומה צורך כאן לתורת שליחות א"כ אף שצוה לשליח ואין שליח לדבר עבירה מ"מ מעל. והנראה לפענ"ד בזה דבר חדש דהנה בגיטין דף כ"ג ע"א אמרו דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך ופריך הש"ס והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וכתב רש"י בזה"ל שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר לו עשית שליחות לחברך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור עכ"ל. ולפ"ז נלפענ"ד דבר נחמד דבשליחות לד"ע דאין שליח לדבר עבירה ואין בכח המשלח לעשות שליח לדבר עבירה וא"כ לא חזר השליחות אצל המשלח שהרי השליח נעשה בעל המעשה ולא נשתלח אלא לעצמו א"כ בכה"ג בטל השליחות ולא דמי לחש"ו דלא נעשו שלוחים כלל מעיקרא והו"ל ידם כיד בעה"ב כל שאין להם ענין שליחות והוי ליה כקוף בעלמא ועיקר הוא בעה"ב עצמו ולא שייך לומר דבטל השליחות אבל כאן הרי בטל השליחות לגמרי דנעשה השליח בעל המעשה ונשתלח לעצמו ובכה"ג לא מעל בעה"ב ואף לפמ"ש התוס' שם דשליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור ולומר עשית שליחותך קודם שנעשה שליח לאחרים ע"ש הנה גם כאן לא שייך שליחותך דאיך יאמר עשיתי שליחותך דהא אין שליח לדבר עבירה ואינו נעשה שליח שלו רק דהוא מעל דמכל מקום אתעביד שליחותו וניחא לי' אבל מ"מ בטל השליחות ובפרט לפמ"ש התוס' דמיירי דנזכר השליח א"כ בודאי לא ניחא ליה להשליח השליחות ולא יאמר לו עשית שליחתך ובטל השליחות לגמרי ובלא"ה הא התוס' ודאי מודים לרש"י דבזה שנעשה בעל המעשה בעצמו לא שייך שליחות ועדיפא מיניה כתבו דאף דהיכא שלא נעשה בעל המעשה בעצמו ג"כ ל"מ כל שלא חזרה השליחות אצל המשלח וא"כ לק"מ דכאן נעשה בעל המעשה בעצמו ועיין באבני מילואים סי' קמ"א וז"ב ונכון. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה זכינו להבין דברי רבינו הגדול הרמב"ם פ"ז ממעילה הלכה ב' שכתב ובכל התורה כולה אין שליח לבדה אלא במעילה שלא יתערב בה איסו' אחר ותמה בחידושי המהרי"ט בקידושין פ"ב דהא יש עוד שליח לדבר עבירה כגון שליחות יד ולפמ"ש א"ש דבאמת סברת רבינו שכתב דבמעילה צריך שלא יתערב איסור אחר אף שקלסו איש ריבו הראב"ד ז"ל שם מ"מ אינו מובן דנימא מתוך שגלתה התורה שבזה מועיל שליחות אף לדבר עבירה גם בנתערב איסור אחר בזה לא פקע השליחות ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת במעילה א"צ לשליחות כלל וכל דאפקיה על ידו וניחא ליה מעל וכמו בהוציא ע"י חש"ו ורק דבהס"ד דאין שליח לדבר עביר' א"כ לא חזר השליחות אצל המשלח ונעשה השליח בעל המעשה ובטל השליחו' אבל כל שגלתה התורה דבמעילה יש שליח לדבר עבירה א"כ עכ"פ לא נתבטל השליחות שוב א"צ לשליחות בזה במעילה ורק דע"י השינוי רשות שיצא מיד ההקדש מעל הבעה"ב ומעתה שוב כל שנתערב איסו' אחר ובזה אין שליח לדבר עבירה ולא חזרה השליחות להמשלח דהרי בטל השליחות ונעשה הוא בעל מעשה ממילא גם לענין המעילה בטל השליחות דאין לומר דמתוך שנעשה שליח לענין איסור מעילה נעשה שליח גם לענין איסו' אחר דזה אינו דלענין זה ל"צ לשליחות רק שלא תתבטל השליחות ואיך יגרור עמו דבר שצריך שליחות ונעשה בעל המעשה ומעתה בשליחות יד דגלתה התורה דנעשה שליח שוב אף בנתערב עמה איסור אחר לא בטל השליחות ולכך לא חשב רק מעילה בלבד:

ובזה נתיישב היטב דברי הטור חו"מ סי' ש"נ שכתב בשם הרמב"ם דעשה שליח שישחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם שהוא חייב ותמה במלמ"ל בפ"ג מגניבה דכאן נתערב איסו' אחר עמו ולא שייך שליח לדבר עבירה כמ"ש הרמב"ם לענין מעילה ולפמ"ש יפה הבין הטור בדברי הרמב"ם דדוקא במעילה שייך זאת לא בטביחה שצריך שליחות והתורה גלתה שיש שלד"ע גם כשיש עמו איסו' אחר גורר השליחות עמה וז"ב כשמש:

ובזה נתישב היטב הא דאמרו בדף מ"ג דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב והקשו בתוס' דהא במעילה אם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהיא של הקדש דהמשלח חייב והא זה נהנה וזה מתחייב הוא ולפמ"ש אתי שפיר דשאני מעילה דא"צ שליחות לזה וכל דאתעביד שליחותיה חייב ואין לומר דכאן בטל השליחות דהא נעשה בעל המעשה דזה אינו דהא לב"ש קיימינן דיש שליח לדבר עבירה ואם כן בכל התורה כלה אף לדבר עבירה לא נעשה בעל המעשה וחזרה שליחות אצל המשלח ורק דבזה נהנה וזה לא מתחייב אמרינן ואם כן עד שנגמר השליחות כולה נעשה שלוחו של בעה"ב רק לאחר שכלתה שליחתו לגמרי וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל לא שייך שבטל השליחות דלא חזרה אצל המשלח דבתחלה ראוי לחזור עד סוף גמר השליחות ואם כן מה לי בזה דזה נהנה וזה לא מתחייב לא אמרינן הא בכה"ג חזרה השליחות אצל המשלח ושוב לא צריכין לתורת שליחות ודו"ק היטב כי היא נחמד ונעים ועיין בחידושי הרשב"א בספ"ב דגיטין שם שהקשה דאמאי אמרו שם בפשיטות דלא חזרה השליחות אצל המשלח ובדף ס"ג אמרו דספק בדבר אם בעי חזרת השליחות אצל המשלח וכתב דשאני התם דבתחילת שליחות לא היה ראוי לחזור משא"כ בדף ס"ג דבתחלת השליחות היה ראוי לחזור ע"ש ולשיטת רש"י פשוט החילוק דשם בדף ס"ג לא נעשית בעל המעשה לעצמה ולכך נסתפקו בש"ס אי בעי חזרת השליחות אצל הבעל משא"כ בסוף פ"ב וכ"כ בא"מ שם ולפ"ז כאן דבכל התורה יש שליח לדבר עבירה לב"ש רק דכאן זה נהנה וזה מתחייב וא"כ עד דגמר השליחות כל עוד שלא נהנה לגמרי נעשה השליחות לגמרי וחזרה שליחו' אצל המשלח ולכך לא שייך בזה לב"ש לומר דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וזה ברור:

ובגוף קושית התוס' היה נראה לי דבאמת צ"ב לפי מה דקי"ל בטוש"ע חו"מ סי' רל"ד דהמוכר בשר בחזקת שהוא כשר ונמצא שהיא טריפה דאינו חייב לשלם לו וביאר בירושלמי הטעם דלא נהנה דנפשו של אדם חותה מן האיסור ע"ש ולפ"ז במעילה דהוא בשוגג למה יתחייב לימא דנפשו של אדם חותה מן האיסור וכבר הקשו כן האחרונים וכתבו דצ"ל דבמעילה גזירת הכתוב היא. ולפענ"ד היה נראה לכאורה דהטעם הוא פשוט דהתורה חייבה על מה שחסרו להקדש וא"כ אף דלא נהנה עכ"פ חסר להקדש ולפ"ז לא שייך לומר במעילה זה נהנה וזה מתחייב דבאמת מצד הנאה אינו חייב דנפשו של אדם חותה מן האיסור רק שחייב על שחסרו להקדש ואם כן שוב שייך שליח לדבר עבירה. ובזה היה מקום לישב קושית הפ"י דשפיר פריך הש"ס דאם אין שליח לדבר עבירה למה בעה"ב מעל והיינו דכיון דבאמת זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן רק דחייב על שחסרו להקדש ואם כן בשלמא לב"ש דס"ל יש שליח לדבר עבירה ואם כן שפיר חייב בעה"ב שהוא חסר להקדש ע"י השליחות ואף דהשליח חסר בפועל ממש מ"מ השליח העני למה יתחייב כיון דשלד"ע איהו שליחותיה דידיה עביד ובפרט במעילה דע"כ שוגג הוה אבל לדידן דאין שליח לדבר עבירה ורק דנימא דבמעילה הא אתעביד שליחותיה וניחותי' דבעה"ב דזה אינו דהא עכ"פ החסרון בפועל עשה השליח יותר מהמשלח ובשלמא בחש"ו דהם פגיעתן רעה ולא נוכל לחייבם על החסרון שפיר חייב המשלח אבל בשליח פיקח יותר ראוי לחייב השליח מהמשלח וז"ב. אך גוף הסברא שכתבתי דבמעילה חייב על החסרון מלבד דבמזיק בהקדש פטור אף דנימא דקרן חייב אבל עכ"פ קרבן מעילה לא שייך בזה ומלבד כ"ז אכתי קשה דהרי בנהנה בלי פגם חייב גם כן כמבואר במעילה וכן קי"ל ברמב"ם פ"ו ממעילה ובזה לא שייך שחייב על חסרון והרי הנאה ליכא דנפשו של אדם חותה מן האיסור וכמ"ש והדרא קושיא לדוכתיה. והנראה לי עיקר בזה דגוף הקושיא ליתא דע"כ לא שייך לומר דנפשו של אדם חותה מן האיסור רק דלא חשוב הנאה לגבי תשלומין שחייב בשביל הנאת מעיו בזה אמרינן דלא נהנה לגמרי אבל במעיל' דהתור' חייבה על שעשה עבירה בשוגג ומעל בהקדש ניהו דאם ידע לא היה נהנה ונפשו חותה באיסורין מ"מ כל שוגג במאכל איסור אטו לא עבר עבירה בשוגג ואטו נימא דמי שאכל איסור בשוגג אין צריך להביא קרבן ואשם תלוי יוכיח שחייב על ספק איסור אשם תלוי וניהו דנפשו חותה מן האיסור אבל מ"מ עשה איסו' בשוגג והוא הדין כאן דשפיר מעל וזה ברור כשמש לדעתי. ומעתה מיושב היטב קושית התוס' דלב"ש דס"ל יש שליח לדבר עבירה ואם כן לא שייך זה נהנה וזה מתחייב דהא באמת נפשו של אדם חותה מן האיסו' מה תאמר דמ"מ עשה איסור בשוגג דהא האיסור עשה המשלח דיש שליח לדבר עבירה וא"כ היאך שייך זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן הא כיון דיש שליח לדבר עבירה שוב לא נהנה זה דבאמת נפשו של אדם חותה מן האיסו' ולמה לא יהיה שלד"ע וז"ב:

ומעתה מיושב היטב קושית הפ"י הנ"ל דלדידן דאין שלד"ע לא שייך לומר דמכל מקום במעילה חייב על דאתעביד שליחותיה כמו בחש"ו דזה אינו דשאני חש"ו דהם לא עשו איסור דאינם בני דיעה ועיקר האיסור על הבעלים ושפיר מעל הבעה"ב אבל בשליח פיקח דהוא עשה האיסור דאין שליח לד"ע שפיר מהראוי שיתחייב השליח דבאמת השליח נהנה וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וא"ל דנפשו של אדם חותה מן האיסור דזה אינו דעכ"פ עשה איסור בשוגג ושפיר מהראוי שימעול השליח ולא המשלח וז"ב ודו"ק היטב:

וע"ד הפלפול י"ל דלכך במעילה לא שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור דהרי במעילה אף שלכד"ה ואם כן כאן דבאמת נהנה ורק דנימא דחותה מן האיסור והוה כאילו לא נהנה עכ"פ לא גרע משלכד"ה דחייב במעילה ומעתה מיושב היטב קושית התוספות דלכך לא שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב דבאמת אינו נהנה רק דהוה כמו שלכד"ה אבל עכ"פ לא שייך לומר זה נהנה בזה ודו"ק היטב כי חריף הוא:

והנה הגיע לידי שנית מ"ש החריף הנ"ל לפקפק בדברי במ"ש דהוה לא חזרה שליחות אצל המשלח דהא כל הטעם דלא חזרה שליחות אצל המשלח הוא משום דשלוחו של אדם כגופו וא"כ היאך תוכל להיות שליח לקבלה לעצמה והא היא אינה יכולה להיות שליח לקבלה שלה ואם כן אינה כגופה וא"כ כ"ז היכא דבעי שליחות אבל היכא דלא בעי שליחות כלל כמו מעילה לא שייך זאת. הנה רואה אנכי שרוצה לחדש לעצמו טעם חדש והרי רש"י ביאר הטעם דשליחות ל"ש רק כשחוזר ואומר עשיתי שליחותך משא"כ היכא שנעשה בעל המעשה לעצמו ניתק שם שליחות ואם כן גם במעילה ניהו דבחש"ו מעל בעה"ב היינו דכיון דהחש"ו אינם בני דיעה והוה אינם בחיריים אם כן הוו כבעה"ב עצמו שמעל ע"י בע"ח כגון פול וקוף דלא שייך בזה שם שליחות אבל ע"י בעל בחירה כל דבטל השליחות ונעשה בעל מעשה לעצמו איך ימעול הבעה"ב וכמ"ש בראשונה ומה יסכון בהכפל הדברים ולא בהכפל הדברים יתחזקו הענינים והאמת עד לעצמו ומ"ש עוד דלפמ"ש בתוספות דקושית הש"ס היא בנזכר השליח ואם כן בזה הוה שליח לדבר עבירה טרם שנזכר ושוב חזרה שליחות אצל המשלח עכ"פ קודם שנזכר ודמי למ"ש הרשב"א לחלק בין הך דגיטין דף כ"ז ובין הך דדף ס"ג שהבאתי למעלה הנה לכאורה יפה טען אבל אחר העיון אינו נכון דכל הטעם דכתבו דבנזכר שליח מיירי כתבו התוספות משום דבשוגג יש שליח לדבר עבירה דלא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והוה המשלח חייב הנה בזה לא שייך חזרה שליחות אצל המשלח דכל שאם היה נזכר לא היה עושה פשיטא דבטל השליחות וע"כ צ"ל דאם נזכר מכל מקום היה עושה ואם כן שוב אז היה בעל מעשה לעצמו ושוב ל"ש שליחות בזה ומה בכך דבשוגג יש שליח לדבר עבירה היינו משום דהשליח לא פשע אבל מ"מ שליחות בטעות היה ולא יפול שם שליחות בזה וז"ב ופשוט. ומ"ש על דברת הטור שכתבתי לישב דבטביחה כיון דעשה שליח ושם גלתה התורה דיש שליח לדבר עבירה גורר אף איסור שחיטה בשבת בהדייהו וע"ז תמה מעלתו דאם כן איך כתב הרמב"ם דאינו חייב מיתה על שבת הא הוה שליח לדבר עבירה במחכ"ת זה אינו דאטו בשביל שאלים השליחות דלא לתבטל אף שנתערב עוד איסור בו מכל מקום על זה האיסור של שבת א"א לחייב להמשלח הא הוא לא רצה שישחוט בשבת ועכ"פ שלוחו לא הוה ואף דלא נתבטל השליחות של הטביחה בזה אבל עכ"פ די שיפקיע את עצמו שיהיה השליחות חל לענין טביחה אבל לא שיתחייב המשלח בשביל שבת. ובלא"ה נראה לי בישוב דברי הטור דהנה כבר נודע מ"ש אא"ז המג"ש בשו"ת פ"י חלק יו"ד סי' ק"ל להקשות בהא דאסרו אמירה לעכו"ם משום שבות וכן בישראל שקיבל שבת מקודם דאסור לומר לישראל אחר שיעשה מלאכה כמבוא' באו"ח סי' רס"ג ואמאי לא יאסר משום שליח לדבר עבירה דבכה"ג שאין אחר ב"ח שוב יש שליח לדבר עבירה וכתב בספר בית מאיר סי' וא"ו דהתורה לא אסרה שליח לדבר עבירה רק בדבר שאסור מצד עצמו והוה דבר שתיעבתי לך לעשות אבל בשבת שעיקר הכונה שינוח בשבת אם כן כל שגופו אינו עושה מלאכה לא אכפת לן וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות והקשיתי ממה דאמרו בחולין דף קט"ו דמעשה שבת לתסרו מכל שתיעבתי ואמרו דכתיב קרא היא קודש ואין מעשיה קודש וצריך לומר דכל דגלתה התורה דאין מעשיה קודש באמת שוב אין המעשה מתועב רק מה שלא נח בשבת והארכתי בזה ולפ"ז נראה לי ברור דע"כ לא שייך לומר דכל שנתערב איסור אחר בטל השליחות רק בשאר איסורים דנופל עליו תואר שליחות לומר מיגו דבטל השליחות לענין איסור האחר דלא גלתה התורה דיש שליח לדבר עבירה רק במעילה לבד ולא בשאר איסור אבל בעשה שליח לשחוט בשבת דעל איסור שבת לא שייך כלל ענין שליח לדבר עבירה דבשבת עיקר הקפידא על גופו שיניח והרי גופו נח וא"כ שוב שפיר חל השליחות על הטביחה ולא שייך לומר מתוך שבטל השליחות לענין שבת דבשבת אינו נופל כלל ענין שליח לדבר עבירה וכעין זה כתב הקול יעקב הספרדי הובא בשעה"מ פי"ב מנדרים במי שהקדיש שני בהמות ונמצאת אחת מהן בעלת מום דלא שייך בזה נדר שבטל מקצתו בטל כולה דעל בע"מ לא חל כלל ההקדש וה"ה בזה דלא שייך בזה לבטל השליחות מחמת שהיא לדבר עבירה דבענין שבת לא יפול כלל שם שליח לדבר עבירה וכמ"ש:

ובזה מיושב היטב מה דהביא מעלתו ראיה לדעת הטור דאל"כ יקשה בהא דמוקי הש"ס בב"ק דף ע"א ובכתובות דף ל"ג בטובח ע"י אחר ופריך הש"ס בשבת דהוה שחיטה מא"ל ומוקי כריבה"ס ופריך הש"ס דהניחא למ"ד מעשה שבת דאורייתא אלא למ"ד דרבנן מאי איכא למימר וע"ז הקשה כיון דבשבת ע"כ שלא עשאו שליח לשחוט בשבת דאל"כ בטלה השליחות ואם כן ע"כ דלא עשאו שליח שישחוט בשבת ושוב הוה שינוי בשליחות דאסור מדרבנן וכבר קדמו דו"ז הגאון בים התלמוד בב"ק שם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שאני שבת דעל שבת לא שייך שליח לדבר עבירה ואם כן מצי מיירי שעשאו שליח שישחוט בשבת ואפ"ה לא בטל השליחות ודברי המלמ"ל יצדקו לענין איסור אחר בלא איסור שבת אבל באיסור שבת בודאי צדקו דברי רבינו הטור ז"ל וכמ"ש. איברא דאכתי תקשה דלפי מה דמוקי הש"ס כריה"ס דס"ל מעשה שבת דאורייתא ואם כן ס"ל דמעשה שבת הוה דבר שתיעבתי ועיין בתוספות ב"ק שם ד"ה מה דבמזיד אסור מכל שתיעבתי ואם כן שוב בטל השליחות לגמרי והיא קושיא גדולה ונפלאה היא אלי. והנראה בזה דהנה לכאורה צריך ביאור הא דפריך הש"ס דשחיטה בשבת שחיטה ראויה היא ואמאי לא מוקי דלא גמר השחיטה והו"ל שחיטה שאינה ראויה דל"ש שחיטה לר"ש אך זה אינו דהא הוה שינוי בשליחות דהוא עשאו שליח לשחוט לו עד גמר השחיטה והיה שינוי בשליחות ובטל כל השליחות ולפ"ז לר"י הסנדלר דס"ל דמעשה שבת אסורים באכילה אם כן גם כשהיה גומר השחיטה לא היה ראוי לאכילה אם כן שפיר יש לומר דעשאוהו שליח לשחוט בשבת והוא שחט אבל לא גמר השחיטה דאז פטור משום שחיטה שאינה ראויה וביטול השליחות לא הוה ולפ"ז מיושב היטב הקושיא הנ"ל דלא שייך בזה לומר דבטל השליחות משום דאין שליח לדבר עבירה דכל דלא גמר השחיטה הו"ל מקלקל בחבורה ופטור כל דלא גמר השחיטה ועיין תוס' שבת דף ק"ו ובחולין דף ח' ואם כן שוב חייב על הטביחה דבטביחה יש שליח לדבר עבירה ויש להעמיק יותר דלפמ"ש הרשב"א בשבת דף ק"ל בשם מורו דר"י הסנדלר דאוסר מעשה שבת בעינן דוקא אפייה ובישול שנתחדש מעשה הכנה בגופן ע"ש ולפ"ז כל דלא גמר השחיטה שוב לא עשה מעשה הכגה בגופן דאכתי אסור באכילה ושוב לא שייך שליח לדבר עבירה דדוקא הכנה בגופן היא דתעבה תורה שלא לעשות בשבת ומכל מקום שינוי לא הוה בשליחות ואם היה גומר בשחיטה שוב היה אסור משום מעשה שבת וז"ב ונכון:

והנה בהיותי בזה שנת תרי"ג ל"ד למב"י עש"ק בהר ראיתי ברד"ק שמואל ב' י"ב במה דכתיב את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה כתב הרד"ק אף דאין שליח לדבר עבירה שאני הכא שהכתוב קראו הורג שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון והטעם לפי שהוא מלך ואין עוברין על מצותיו כאלו הוא הרגו וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים ואף שאין לעבור על התורה אף במצות המלך כדכתיב רק אפילו הכי אין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין ולכך העונש על המלך. ונוראות נפלאתי אחרי שהרד"ק היה תלמודי גדול כאשר התפאר בעצמו להרב מוהר"י אלפכאר שעוסק תמיד בהוויות דאביי ורבא איך לא זכר שם שדבר זה נחלק שמאי הזקן עם רבנן ולמד בקידושין דף מ"ג מאותו הרגת בחרב בני עמון דיש שליח לדבר עבירה ואח"כ מסיק דרק חייב בדיני שמים ודינא רבא א"ב ואח"כ אמר אבע"א שאני התם דגלי קרא ואותו הרגת ודוחק לומר דהש"ס כיון לזה ומ"ש לפי שהוא מלך ואין עובר על מצותיו באמת אף למ"ד אי בעי עביד כאן לא מקרי בע"כ דשאני חצר דאין לו בחירה אבל כאן אסור לו להרגו אף דצריך לקיים מצות המלך מכל מקום בש"ד אמרינן מה חזית דדמא דידך סומק ואין מתרפאין בש"ד וגם דבאמת יש לדרוש אכין ורקין ומ"ש דאין מי שיודע זאת הנה ל"מ להנימוק"י דאף בשוגג אין שליח לדבר עבירה מכ"ש בזה וגם הרי מבואר בסנהדרין דף מ"ט היה לו לדרוש אכין ורקין ונתחייב יואב בשביל זה ולא אמרינן דלא ידע מזה ועיין ש"ך חו"מ סי' שמ"ח ושוגג בדין אפשר דאף לשיטת הפוסקים דבשוגג יש שליח לדבר עבירה היינו בלא ידע שזה אסור אבל בשוגג בדין זה לא מקרי שוגג בזה וגם תמיהני הא יואב לא ידע כלל כמ"ש הנימוק"י והש"ך שם ולמהרש"ל יואב היה מזיד ועכ"פ לכל הפוסקים דברי הרד"ק אינם נכונים. ובאמת לכאורה יש לומר דיואב היה מזיד דהיה לו להבין דאם נתחייב מצד הדין מיתה למה לא הרגו דוד בפרהסיא וצוהו לשומו נגד המלחמה וזה לפענ"ד מה שקנטר הכתוב לדוד שאמר את אוריה הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון והוא כפול שכבר אמר שאוריה הכה בחרב והרד"ק נרגש בזה ונדחק ולפמ"ש זה שאמר הכתוב אף שתאמר שבדין הכית אותו כי הוא מורד במלכות מכל מקום למה לא הרגת אותו מדין המלכות ולמה הרגת אותו בחרב בני עמון וראיתי בש"ך חו"מ שם שהרגיש קצת בזה וכתב שיואב לא ידע הטעם למה לא הרגו בסנהדרין וזה דחוק וזה לדעתי מ"ש במלכים א' ב' וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ופירש"י בשם המדרש שהראה האגרת ששלח לו דוד והיינו שלא יתנצל שלא ידע והיה שוגג בדבר שהרי הראה המכתב ואם כן היה מרגיש בדבר וגם אשר עשה לעמשא ונענש על שלא דרש אכין ורקין כדאמרו בסנהדרין דף מ"ט ואם כן שוב אין שליח לדבר עבירה ודו"ק היטב ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ח ראיתי שהקשה גם כן הגאון מוהר"ץ ז"ל אבד"ק האמבורג דיואב היה מוכרח והוה כמו חצר דבע"כ והנוב"י השיב לו בסי' פ' אות ט"ו דהאדם הוא בעל בחירה ולא שייך בע"כ והוא כמ"ש ושמחתי מאוד וע"ש סי' פ"א אות ח' מ"ש בזה להשיב הגאון מוהר"ץ ז"ל ודבריו תמוהים ועיין מה שהשיב הנוב"י סי' פ"ב אות ט' ות"ל אני ביארתי מסברא דנפשאי כן בראשית ההשקפ' ואילו ראו דברי הרד"ק הנ"ל היו מפלפלים בדבריו אבל דבריו תמוהים וכמ"ש וקצרתי:

שוב נזכרתי שדרשו חז"ל על את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו והקשו התוס' דהא המורד במלכות א"צ לדונו ולפענ"ד היא הדבר אשר דברתי דהכי כוונת הש"ס שעיקר העביר' היא לא על גוף הריגה שזה מותר לך רק שאתה בעצמך לא רצית להרגו בפרהסיא ע"י סנהדרין דהיינו בתורת דין רק שהרגתו בחרב בני עמון ונמצא אף שמותר באמת עכ"פ דעתך היה שיש בו איסור שאל"כ למה לך להרגו ע"י חרב בני עמון ודו"ק היטב:

שוב ראיתי בסנהדרין דף מ"ט דיואב נענש על שלא דרש אכין ורקין גבי עמשא ועכ"פ היה לו לרד"ק לומר דלפי שיטת יואב דלא דרש אכין ורקין היה פטור על הריגת יואב אבל לפי האמת טעה ותלוי אי בשוגג שייך שליח לדבר עבירה או לא וכ"כ שאף בזה יש לחלק ודו"ק:

והנה במה שהארכתי לעיל דלא שייך לומר דזה נהנה וזה מתחייב כיון דנפשו של אדם חותה מן האיסור נתתי אל לבי בחג הסוכות שנת תרי"ד אור ליום ב' חוה"מ היא"צ של חותני ז"ל ואמרתי דבזה מיושב קושית התוספות ד"ה שלא דהא במעילה יש שליח לדבר עבירה אף דזה נהנה וזה מתחייב. ולפמ"ש ש"ה דבמעילה מיירי בשוגג ובשוגג לא נהנה דהא נפשו של אדם חותה מן האיסור ואינו נהנה אבל רבא אליבא דב"ש מיירי במזיד דאז לא שייך לומר נפשו של אדם חותה מן האיסור דהרי הוה מזיד ואם כן שפיר אמרו ל"מ זה נהנה וזה מתחייב וז"פ:

ובזה מיושב קושית הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ה דאמאי נקט רבא הדין אליבא דב"ש והוא שלא כהלכתא לנקוט לדידן דאשלד"ע רק בשוגג דיש שליח לדבר עבירה וא"ל שיאכל חלב והשליח סבר שזה שומן ושייך זה נהנה וזה מתחייב ולפמ"ש אתי שפיר דבשוגג לא שייך זה נהנה דהא נפשו של אדם חותה מן האיסור וכמ"ש. ובזה מיושב קושית המלמ"ל פ"ב מרוצח ובתומים סי' כ"ח דגבי נחש ל"ש לומר דיש שליח לדבר עבירה משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולפמ"ש אתי שפיר דשם חוה טעתה ולא שייך זה נהנה דנפשה חותה מן האיסור ואם כן לא נהנית כלל ויש לחייב הנחש אך לפמ"ש במדרש ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל שאוכל עוד ואם כן שוב לא שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור דהגם לכשנודע לה אינה חותה מן האיסור אך נראה דזה גופא היה התנצלות של אדם כיון דבאמת נפשו של אדם חותה מן האיסור ואם כן היה מהראוי לו שאהיה חותה מן האיסור וע"כ כיון שנפשה חשקה לאכול עוד ע"כ שהנחש פיתני שאין בו שום איסור כלל שכל איסור יש בו דבר נתעב בעצמותו וכאן באמת היה יפה וגם נעים רק שהנחש אמרה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם ואם כן לא שייך נפשו חותה מן האיסור ואם כן לא שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב דגם ההנאה אינו נחשב להנאה שהרי לא חשבו לאיסור כלל ודו"ק ובשו"ת רדב"ז נתקשה דאיך שייך שיציר כפיו של הקב"ה יעיז פנים כל כך נגד בוראו ויאמר שיאכל עוד ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק היטב:

והנה היום שנת תרי"ד כ"ג שבט ג' משפטים והוא יא"צ של זקני הרב הגדול הצדיק מו"ה יצחק הלוי נ"י אמרתי להזכיר מה שביאר הוא בטעמו שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב משום דבכל איסורין שלכד"ה פטור וכאן אף דיש שליח לדבר עבירה אבל מכל מקום הוא לא נהנה מן האיסור ופטור ולכך במעילה דחייב אף שלכד"ה חייב אף שלא נהנה ודפח"ח ויהיו שפתותיו דובבות בקבר להליץ בעדינו ויושיענו למען אוכל ללמוד מתוך הרחבה ולכבודו ואני עוסק בסוגיא זו כי למדתי הש"ך סי' שמ"ח ועיינתי ביש"ש שם שהשיג על הנימוק"י והוא הזכיר בשם הר"ן אבל בב"ק הם דברי נימוק"י על מ"ש הנימוק"י פרק מרובה להביא ראיה דאף בשוגג שייך שליח לדבר עבירה מיואב שהרג לאוריה ואמרו בקידושין דדוד פטור מטעם דאין שליח לדבר עבירה ואמאי הא יואב היה שוגג בדבר ע"ש וע"ז תמה זקני המהרש"ל דאנה מצא זאת שדוד פטור משום דאין שליח לדבר עבירה הרי לשמאי הזקן באמת חייב דוד ולת"ק דשמאי מה שדוד לא נענש הוא משום דהיה מורד במלכות ע"ש שמדבר קשות על הנימוק"י ואם אמנם שתמיהתו גדולה אבל מכל מקום נפלאתי איך חשב כזאת על הנימוק"י והר"ן שיטעו בזה וקמתי ואתעודד לישב דהנה יש להבין בהא דאמרו דאומר לשליחו צא והרוג את הנפש דפטור שולחו או חייב צריך להבין האיך אפשר לחייב שולחו דניהו דהוא גרם להורגו אבל מכל מקום לא גרע מאלו הרגוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דכלם פטורים לת"ק דריב"ב ולריב"ב האחרון חייב שקירב מיתתו ואם כן הרי כאן עכ"פ השליח הרגו וקירב מיתתו אך באמת זה אינו דהא אם נימא דחשיב שליח לדבר עבירה א"כ מה שעושה השליח הו"ל כאילו הרגו המשלח בידים והשליח לא פשע כלום ושפיר חייב המשלח וז"פ:

אמנם באמת צריך ביאור הא דאמרו דלכך פטור משום דמורד במלכות הוא והוא תימה דהא אמרו בשבת דף נ' דאת אוריה הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין אלמא דמורד במלכות צריך לדיינו ואם כן למה פטור משום דמורד במלכות ועיין תוס' מגילה דף י"ד ומהתימה למה לא הקשו דברי הש"ס אהדדי דבתחלה אמר שהיה לך לדונו בסנהדרין ואח"כ אמר דאותו הרגת בחרב בני עמון דאי אתה נענש והלא היה צריך לדייניה אמנם נראה דכיון דבאמת היה דוד יכול להרגו בסנהדרין והוא חייב מיתה באמת רק דכ"ז דלא דנו לא נתחייב אם כן הו"ל כאילו קירב מיתתו ואף לרבנן דפליגי על ריב"ב בסנהדרין דף ע"ח וס"ל דגם האחרון פטור היינו משום דעכ"פ הכהו הראשונים אבל במקום שלא הכהו רק שהיה ראוי ליהרוג עליו בודאי חייב מי שקירב מיתתו ולפ"ז נראה לי ברור דבכה"ג שוב כשהרגו יואב בשליחות דוד בודאי אין שליח לדבר עבירה ופטור דבאמת הוא לא הרגו ויואב חייב שקירב מיתתו והא דלא אמרו הטעם דלכך דוד אינו נענש משום דאין שליח לדבר עבירה נלפע"ד ענין ברור דבאמת בשוגג ישלד"ע לדעת התוס' והנימוק"י הוכיח מכאן דאף בשוגג אין שליח לדבר עבירה אך נראה דבאמת זה דוקא אם כשהיה יודע היה דבר עבירה שייך לומר דהשליחות בטל אבל כאן הוא להיפוך דבאמת כשהיה יודע יואב שחייב מיתה בסנהדרין א"כ היה הורגו בדין דמורד במלכות הוא והיה דנו בסנהדרין רק שלא היה יודע א"כ בכה"ג ודאי אין שליח לדבר עבירה ופטור דממנ"פ אם היה יודע היה דנו בסנהדרין והרגו ואם לא ידע שוב שייך שליחות וע"כ דאין שליח לדבר עבירה ופטור ושפיר דייק הנימוק"י ועכ"פ דוד לא פטור מטעם מורד במלכות דהרי צריך לדיינו רק דאף שלא דנו הנה לא עשה רע רק שקירב מיתתו ועל קירוב המיתה אין שליח לדבר עבירה ופטור המשלח וא"ל דהוה כאילו דוד קירב מיתתו דזה אינו דכיון דאין שליח לדבר עבירה אם כן עכ"פ קירוב מיתתו לא היה רק על ידי יואב ולפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ס דאין שליח לדבר עבירה ניהו דפטור אבל איסור עשה אם כן היה דוד עכ"פ עושה איסור אבל כיון דהוה מורד במלכות והיה יכול להרגו רק שקירב מיתתו א"כ הקירוב מיתה לא עשה רק השליח לבד דהא באמת אין שלד"ע ושפיר דוד לא חטא ולפמ"ש המהרש"א בח"א בשבת שם דלכך דוד לא הרגו בסנהדרין דהרי אוריה גט כריתות כתב לאשתו והיינו בתנאי אם לא יבא מהמלחמה וימות במלחמה ואם כן אם היה הרגו בסנהדרין לא נתקיים התנאי דהרי כשהיה הורגו בסנהדרין לא מת ע"י המלחמה ודפח"ח ולפ"ז מבואר היטב כל המאמר שהרי אוריה הכית בחרב והיה לך לדונו בסנהדרין ומה שלא עשית כן הוא משום דאת אשתו לקחת ולקוחין יש לך בה משום הגט כריתות וא"כ אם לא הרגת אותו ע"י חרב בני עמון היה עליך חטא של בת שבע וז"ש ואותו הרגת בחרב בני עמון שאי אתה נענש עליו דבאמת הוא מורד במלכות רק שקירב מיתתו והקירוב מיתה היה ע"י יואב דאין שלד"ע ואתה לא עשית איסור דבאמת מה שנהרג היה כדין שבאמת היה חייב מיתה. ובזה נלפענ"ד לבאר קושית הנימוק"י דיואב היה שוגג ושייך שלד"ע ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אם היה יודע יואב בודאי היה הורגו דיואב היה יכול להרגו בסנהדרין ואף שדוד היה חוטא בבת שבע מה לו בזה וא"כ לא שייך שליח לדבר עבירה דממנ"פ אם היה יודע היה בודאי מקיים השליחות ואם כן שייך שליח לדבר עבירה ושפיר הוכיח הנימוק"י מזה דאף בשוגג שייך אין שלד"ע דהשליחות לדבר עבירה אינו מועיל ודו"ק היטב:

ובזה נלפענ"ד הא דאמר רב בשבת שם כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת בי' בר מדאוריה דכתיב רק בדבר אוריה החתי והיא תימה כיון דאין שליח לד"ע א"כ לא חטא באוריה וכמ"ש הנימוק"י ומכאן היה לו למהרש"ל לתמוה על הנימוק"י ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת דוד לא היה יכול להורגו בסנהדרין ונמצא הוא הרגו דהא לגבי דוד לא היה מקום להרגו אבל לגבי יואב לא נחשב רק לקירוב מיתה בלבד דיואב היה יכול להרגו בסנהדרין ואם כן באמת אין שליח לדבר עבירה דלכך לא חטא דוד אבל מ"מ גרם להרגו וממנ"פ נחשב לו לחטא ודו"ק היטב:

והנה מה דהיה מורד במלכות צריך ביאור דהא כדין עשה שלא רצה ללכת אל ביתו לאכול ולשתות ולשכב עם אשתו דהא היתה אסורה לו וא"ל דהא גט כריתות כתב דזה אינו דהרי באמת לא נתקיים התנאי ואם כן אדרבה היה עושה איסור דהיה חוזר מהגט ואם כן שוב נאסרה עליו אמנם באמת זה אינו דהיא היתה אנוסה ולא נאסרה על הבעל וכדאמרו בפ"ק דכתובות ועיין ב"ש סי' י"א ס"ק ז' דלבעלה ודאי מותרת אף דנימא דלבועל אסורה אף שהיתה אנוסה מכל מקום לבעלה מותרת ואם כן שפיר הוה מורד במלכות. והן נסתר מחמתו מה שראיתי בבנין אריאל לדו"ז הגאון ז"ל אשר שמו בקרבי בשם אביו הגאון ז"ל שכתב שלכך צוה לאוריה שילך לביתו שהרי היא תאמר לו טמאה אני לך ואינה נאמנת למשנה אחרונה ותעקר הקידושין למפרע ושוב לא עשה דוד איסור למפרע ובאמת אף שדפח"ח אבל לפמ"ש באמת זה אינו דדוקא באשת כהן שייך זאת אבל בישראל אנוסה שריא וכאן אנוסה היתה ודו"ק היטב ועיין בסנהדרין דף ע"ח דאמרו דהכל מודים בגוסס ביד"ש דהאחרון חייב דקירב מיתתו וא"כ כאן דבאמת היה יכול להרגו בסנהדרין היה גוסס ביד"ש וכל שאין שליח לדבר עבירה שוב לא עשה דוד שום איסור דהא באמת הוה גוסס ביד"ש וגוף הריגה לא נחשב כאלו הוא הרגו דהא באמת אין שליח לד"ע ונמצא יואב קירב מיתתו ודו"ק:

ודרך אגב אזכור מה שראיתי בלוית חן פ' משפטים דלכך כאשר זמם ולא כאשר עשה משום דשנים שהרגו את הנפש פטורין לת"ק ולריב"ב גם כן כל שהיה בב"א וכאן הרי העדים זוממין הוה כשנים שהרגו דפטורין ולפענ"ד אף שהוא דבר חכמה אבל זה כלו טעות דע"כ לא אמרו דפטור רק כשהיה ביד כל אחד ואחד להרגו אבל אם אין ביד כל אחד ואחד להרגו לא נפטרו וכמבואר שם ועיין ברמב"ם פ"ד מרוצח הי"ז ואם כן כאן לענין ד"נ בודאי בעי שנים וא"כ אין בכל אחד כדי להרגו ושוב אף שהרגו שנים חייבין ולפ"ז בשלשה היה מקום לפטור דהרי הי' ביד שנים להרגו וזה לפענ"ד מ"ש ר"ע לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו והיינו דה"א דבזה יהיו כשלשה שהרגו הנפש ולפטור ודו"ק היטב ועיין בפ"ק ממסכתא תרומות משנה ג' בפירוש המשניות להרמב"ם שכתב העיקר אצלינו דאין שליח לדבר עבירה ומבואר שם דאף בשוגג אין שליח לדבר עבירה הן אמת דקשה טובא דהא בזה נהנה וזה מתחייב לכ"ע לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ואם כן כאן הרי הפועלים נהנו אך לפמ"ש בירושלמי ע"ז דנפשו של אדם חותה מן האיסור שוב לא שייך זה נהנה וזה מתחייב כל שהיה בשוגג וכמ"ש למעלה ודו"ק:

והנה בהא דאמרו דהנחש היתה יכולה לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין לכאורה תמוה דלפמ"ש הנימוק"י דבשוגג יש שליח לדבר עבירה והרי הנחש הטעה את חוה ולא שייך דברי הרב ודברי התלמיד והיא לכאורה קושיא עצומה אך נראה דע"כ לא אמרו דבשוגג יש שליח לדבר עבירה רק בשוגג לגמרי כגון שאמר לו שיקח שור פלוני והלה לא ידע שהוא גנוב אבל כאן הנחש אמרה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן אם כן אמר מפורש שאלהים אמר שלא יאכלו רק שאמרה שאלקים לא רצה שיאכלו כדי שלא יפקחו עיניהם אם כן לא שייך לומר דבשוגג יש שליח לדבר עבירה דהרי באמת אמר לה שהקב"ה הזהירם והם בעצמם ידעו זאת רק שהסיתם שהאלקים לא רצה שיאכלו וע"ז היה להם לשמוע לדברי הרב שא"ל שלא יאכלו שמא ימותו ואם כן שייך שלד"ע:

ובזה יש ליישב קושית התוספות דכל מסית יוכל לטעון כך ולפמ"ש י"ל דמסית היינו הטעה כמ"ש בספרי על פסוק כי יסיתך ואם כן שוגג שייך שליח לדבר עבירה אבל כאן ל"ש שליח לדבר עבירה וכדבר האמור עוד יש לי לומר בישוב הקושיא דבשוגג שייך שליח לדבר עבירה דהטעם הוא דבשוגג שייך לפני עור ולכך הוה שליח לדבר עבירה דנתן מכשול למו וכאן לא שייך זאת דהרי א"ל שהקב"ה אמר שלא יאכלו וצ"ע בזה. וע"ד הפלפול אמרתי במ"ש המלמ"ל דהוה זה נהנה וזה מתחייב ע"פ מה שהבאתי למעלה בשם זקני הרב הגדול מו"ה יצחק הלוי נ"ז ז"ל שאמר בביאור דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן משום דשלא כדרך הנאה פטור והרי כל שזה נהנה היאך נוכל לחייב את זה הא זה עכ"פ לא נהנה ועפ"ז אמר ליישב קושית התוס' ממעילה דבמעילה דגם שלא כדרך הנאה חייב שוב לא שייך זה נהנה וזה מתחייב ודפח"ח ולפ"ז הרי אמרו בברכות דף ל"ה דקודם ברכה הוא מועל בקדשי שמים ולפ"ז כאן במה שלא הרשה הקב"ה הרי נהנה מקדשי שמים ומעל ובזה חייב אף שלא נהנה וכמדומה שבזית רענן בדרושים פ' בראשית כתב סברא זו:

והנה בהא דפריך בכתובות דף ל"ג ובב"ק דף ע"א וכי זה חוטא וזה מתחייב והקשו התוספות בב"ק דף ע"ט ד"ה נתנו דהו"מ למימר דסבור שהוא שלו וע"ז הקשה אותי אחד מהמלמדים ושמו ר' ראובן בשנת תרי"ט עש"ק תולדות כ"ח מרחשוון דהתוס' הבינו דהקושיא קאי שזה חוטא במה שצוה לטבוח שאינו שלו ופשטות לשון הש"ס מורה דהקושיא הוא דטבח בשבת והרי עשה איסור שבת והנני יוסיף דלמה באמת לא הקשה הש"ס ממה שטבח בשבת והשבתי דזה אינו דהרי באמת אם הקושיא היא משבת לק"מ דמצי לשנוי דלא עשה שליח לשחוט בשבת רק באיזה יום שירצה וא"כ לא נתחייב המשלח בשביל שטבח בשבת וע"כ הקושיא היא ממה שטבח שאינו שלו וע"ז שפיר הקשו דלוקמא בטבח וסבור שהוא שלו ותדע שכן היא דאל"כ מה הועיל הש"ס בתירוצו דבטביחה גלי קרא דהמשלח חייב ואכתי קשה דמחמת שבת בטל השליחות וע"כ דהקושיא לא היה רק מחמת טביחה שאינו שלו. הן אמת דהומ"ל כשיטת הטור שהביא המלמ"ל פ"ג מגניבה דאף שהיה איסור אחר מעורב כגון שצוה לשחוט בשבת אפ"ה חל השליחות כיון דעל הטביחה גלתה התורה דהמשלח חייב ומה שהקשה המלמ"ל כבר כתבתי למעלה דלק"מ. אבל באמת בלא"ה אין כאן קושיא משבת רק מצד איסור שאינו שלו כן השבתי בראשית ההשקפה. והנה אח"כ ע"פ מקרה מצאתי בח"ה לאלי' רבה בב"ק דף ע"א כתב בזה"ל וכי זה חוטא לכאורה קאי דוקא ע"ז שטבח בשבת דאי בחול לא הוה חוטא דהוא סבר שהוא של גנב כמ"ש התוספות ד"ה בשלמא אך לקמן דף ע"ט משמע דאפ"ה נקרא חוטא עכ"ל והנה כוונתו לתוס' דף ע"ט הנ"ל ולא זכיתי להבין דאיך אפשר דקאי על שבת הא יש לומר דלא עשאו שליח לשחוט בשבת וגם מה משני הש"ס ע"ז דבטביחה גלי קרא וכמ"ש ודו"ק. אך דברי התוספות בעצמם הו"מ לאקשוי דסתרי אהדדי דכאן משמע דאף דסבר שהוא של גנב אפ"ה שייך אין שלד"ע ואילו בדף ע"ט לא כתבו כן וצ"ע במפרשים. שבתי וראיתי שדברי הטור נכונים דאף בכה"ג שצוה לו לשחוט בשבת גם כן על הטביחה המשלח חייב ולא דמי למעילה דשם על חתיכת העולה לא צוה כלל וא"כ בטל כל השליחות אבל כאן עכ"פ צוה לשחוט אותה פרה שגנב וניהו דא"ל בשבת וע"ז נתבטל השליחות אבל מה שצוה לשחוט ע"ז לא נתבטל השליחות וכעין מ"ש המהרלב"ח דבאמר את אסורה עלי כאמא דתפסינן ראש דבריו ולא סוף דבריו וא"ל דהיה הקפדה דוקא בשבת דזה אינו דלענין השחיטה אין נ"מ לו אם ישחוט בשבת או בחול ואדרבא בחול יהיה מותר לו לאכול אף ביום וא"כ ניהו שא"ל בשבת אבל פשיטא שאינו מבטל השליחות של הטביחה וז"ב לדעתי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף