שואל ומשיב/ב/ב/מד

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן מד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד:

בדבר השאלה בזפק העוף שנמצא חטה בפסח אי חשבינן כמעוכל. הנה מקור הדין הוא בש"ס בכורות דף ז' ובטור וש"ע יו"ד סי' פ"ג סעיף יו"ד. והנה הטור כתב שם דלא חשוב כמעוכל כיון שהוא שלם וכתב הב"י דכוונתו דבלעיסה בשיניו חשוב כמעוכל לכ"ע רק דמעיקרא הוה ס"ד דמיירי בבלעו שלם ואח"כ חידש הר"מ מפונטייזא דבטומא' איירי בלעיסה וכן הסכים בט"ז שם אבל הש"ך חולק שם בזה ועיין בכו"פ שכתב שהדבר תמוה דמנ"ל להטור דבלעיסה יהי' ודאי כמעוכל וע"ש מ"ש בזה. ואני תמה דהמעיין ברא"ש מה שהביא שם בשם הר"מ שכתב דבלעיס' חשיב כמעוכל ונדחק למצוא קצת סמך ובתוס' במנחות דף ס"ט ד"ה דבלע כתבו ג"כ כן אבל בלי ראיה. ולפענ"ד היא ש"ס ערוך בחולין דף ע"א דאמרו דכלום עושה עיכול למטה אלא אם כן עושה למעל' ופירש"י דע"י הלעיסה עושה עיכול למטה. הרי בהדיא דעל ידי הלעיסה בשינים עושה עיכול ואף דאמרו שם דאפ"ה העיכול דלמטה רב אבל כ"ע מודו דע"י הלעיס' עושה עיכול טפי ואם כן מבואר שם דעיקר תלוי בלעיסה. ואני תמה על כל הראשוני' ואחרונים שלא הזכירו הש"ס הלז. ובזה מיושב קושית הכו"פ דא"כ בטריפה שינקה מהכשירה נמי נימא דהחלב נעשה מעוכל וכתב שדוחק לחלק בין משקין לאוכלין וגרם לו כ"ז לפי שלא ידע שעל ידי הלעיסה גורם עיכול טפי אבל לפי מה שאמרו בש"ס חולין הנ"ל הדבר מבואר דעל ידי הלעיסה גרם העיכול אבל במשקין דליכא לעיסה לא שייך עיכול וצריך השיעור של עיכול וז"ב. ומה שהקש' הכו"פ שם מהא דקאמר הש"ס בשבועות דף כ"ד דמשכחת לה הן בנבלות בנבלה מוסרחת וכדרבא והקש' מה דוחקא לומר דנבלה מוסרחת נמי נבילה לימא דמשכחת לי' דבלע כזית והקיאו דלענין איסור חשוב כמעוכל ולענין אכילה הו"ל טעם גמור וקרי אכיל' ופשיטא דיוצא בו ידי שביעה וע"כ דגם לענין איסור לא מקרי מעוכל. ולפמ"ש א"ש דהרי אמרו בחולין שם דהניחא אחת זו ואחת זו עד לכלב א"ש אלא לב"פ וכו' משום דלא חזיא לגר הוא ומשני בפניו הוא דלא חזיא אבל שלא בפניו מחזי חזי לי' ע"ש והשתא ממנ"פ אם מיירי שמי שבלע כזית נבלה והקיאו היה בפניו אם כן כבר לא מקרי חזי לגר והוה כנבלה מוסרחת ואם שלא בפניו שוב מחזי חזי וחייב משום נבילה ועיין ברש"י שם דהא דחזי שלא בפניו הוא כשלא לעסה דעדיין ראוי הוא וא"כ זה גופא הו"ל נבילה מוסרחת וז"ב ודו"ק. ומן האמור נרא' דצדקו דברי הטור שכתב דטהור שבלע דג טמא אסור דלא חשוב כמעוכל ומשמע אף ביצא לחוץ ותמה הש"ך ס"ק ל"א דהא ביצא לחוץ ודאי חשוב כמעוכל וכמ"ש הרא"ש ולפמ"ש א"ש כיון דהטור מיירי בהיא שלם ובזה לא הוה כמעוכל אף שיצא לחוץ והרא"ש דמחלק חילוק הלז היא קודם שכתב חלוקו של הר"מ מפונטייזא ולחלוקים אחרים אפשר דיש לחלק כן אבל להר"ם מפונטייזא גם ביצא לחוץ לא חשוב מעוכל כל שנמצא שלם דכל שלא לעסו ליכא עיכול וכדאמרו בחולין שם כלום עושה עיכול למטה אלא על ידי מעלה וכמ"ש:

שוב ראיתי בכו"פ שם שכתב ג"כ דבנמצא שלם ס"ל להטור אף ביצא לחוץ לא חשיב עיכול והביא ראי' מחיטין שבגללי הבקר דלא חשיב עיכול אף שיצאו לחוץ ועיין בפר"ח שהאריך בזה הענין והעלה גם כן דעיקר החילוק הוא כחלוקו של הר"ם מפונטייזא וכל שנמצא שלם בלי לעיסה לא חשיב עיכול ולא הביא ג"כ דברי הש"ס בחולין הנ"ל ותמהני על ראשוני' ואחרונים שכולם לא הזכירו זאת ואולי מקום הניחו לי. והנה מש"ס שם משמע דביצא דרך בית הרעי לא חשוב עיכול כל כך ומכל הפוסקים משמע דביצא דרך בית הרעי חשוב מעוכל טפי ועיין פר"ח אבל לא קשה מידי דשם בהך דלמט' פירש"י דתחב לו בשפופרת אבל בסתם ודאי דחשוב מעוכל דבא דרך לעיס' ודו"ק. ובזה היה מקום בראש לומר דהא דאמרו בכתובות דף למ"ד גבי זר שאכל תרומה מדלעסיה קניא. אף דלא חשיב קנין כלל לענין גזל רק דכיון דאינו חייב עד שיהנו מעיו והלעיסה הוה אתחלתא דעיכול שעל ידי זה בא העיכול למטה לכך חשיב לי' קנין. ובזה היה מיושב מה דהקש' במק"ח סי' תנ"ד דאמאי לא יצא במצה גזולה הא מדלעסיה קניה וקי"ל בלע מצה יצא וא"כ הקנין דלעיסה בא קודם ונעשה שלו ובחידושי להלכות פסח הארכתי בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא אמרינן דלעיסה הוה קנין אלא היכא דהקפידה תורה שיהי' כדרך אכילה שפיר אמרינן כיון דבעינן שיתעכל במעיו וכל שלעסו הוה אתחלתא דעיכול מעיו אבל במצה דאף בלע מצה יצא אם כן א"צ כלל שיהי' דרך עיכול דבבלע לא היה לעיסה בפיו וסגי כל שבא בתוך מעיו מצה אף שלא לעסו א"כ הקניה דלעיסה לא חשוב כלל קנין. והנה לכאור' קשיא לי טובא לפמ"ש התוס' במנחות דף ס"ט ד"ה דבלע דהא דאמרו ביומא זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן דראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים דאמאי משלם הראשון הא לא חשיב עיכול בבלע וכתבו דמ"מ נתחייב הראשון שכבר נתחללה התרומה על ידו ואם כן מה מקשה בכתובות שם אי דמצי לאהדורי נהדר ופירש"י וכי לא אהדרא מהאי שעתא הו"ל מזיק דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב לכהן כלום והא מ"מ נתחללה ע"י הראשון ויתחייב והיא קושיא גדולה לשיטתם שם ועיין בתוס' ישינים בכתובות ד"ה ומתחייב שלא ס"ל כשיטת התוס' שם שהרי התוס' הביאו מהך דכריתות גבי סך בשמן של תרומה והתו"י דחה ראי' זו אבל מכל מקום לשיטת התוס' קשה וצ"ל דלשיטת התוס' במנחות עיקר הקושיא דעכ"פ אמאי יפטור לגמרי ישלם דמי עצים כמו ביומא שם דמשלם דמי עצים לראשון. ובזה י"ל הא דמשני דמצי לאהדורי על ידי הדחק והקשו התוספות דמכל מקום ראוי למאן דלא חזי ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהוא עכ"פ לא יכול לחזור רק על ידי הדחק שוב כבר נתחללה ומתחייב הראשון ודו"ק היטב:

שוב התבוננתי בדבר וראיתי שאין דברי התוספות ישנים סותרים למ"ש התוס' במנחות דף ס"ט דהתוס' שם מיירי לאחר שהי' בבני מעיים ונתקלקל ואז כבר נתחלל אבל התוס' ישינים שפיר כתבו דבלעיסה לא נגמר הנאתו ולא נתקלקל עדיין ולפ"ז צ"ל דכל זמן שמצי לאהדורי עדן לא נגמר העיכול כל כך ולא נגמרה הנאתו עדן ולפ"ז כשהיא ע"י הדחק אף דיכול לאהדורי על ידי הדחק ושלא בפניו מחזי חזי מ"מ שוב כבר נתקלקל וז"ב:

והנה בגוף קושית התוס' ישינים דמיד שלעס נתקלקל ואמאי חייב לכאורה תמוה דאם כן איך חייב בתרומה זר האוכלה והא זה ודאי דאכילה במעיו בעינן כדאמרו בחולין דף ק"ג ע"ב ואם כן ממילא כיון שכבר נתקלקל כבר שוב לא מתחייב וצ"ל דהוה ס"ד דמשעת הלעיסה מתחיל החיוב של אכילת תרומה ונמשך עד שמגיע לאכילת מעיו ושפיר חייב א"כ שפיר הקשו דאיך אמר מתחייב בנפשו לא הוה עד שעת בליעה והא ע"כ החיוב מתחיל משעת לעיסה דאל"כ הא כבר נתקלקל וז"ב:

ומדי דברי זכור אזכור דברי המרדכי פרק כל שעה רמז תקנ"א קצת תמוהין שהביא מעשה דג טמא שנמצא בטהור והשיב אם נדמה איסור לטומאה היא טהור דחשוב כעיכול ואם לא נדמה הוא אסור וצריך ששים. ובאמת שזה משנה מפורשת דדג טמא שנמצא בטהור דאסור והתוס' הקשו דהא חשוב עיכול וכתבו שני תירוצים אם דלא ילפינן איסור מטומאה אם דלא היה עיכול. ולפ"ז בדינו של המרדכי דע"כ מיירי בשהה כדי שיעור עיכול ואם כן ממילא מותר ואם לא נתעכל שוב אסור אף למ"ד דילפינן איסור מטומאה וע"כ דמיירי בשהה כדי שיעור עיכול ואם כן היה לו להזכיר המשנה והשני תירוצים וצ"ע:

והנה בש"ס חולין דף ק"ג ע"ב אמרו לימא מר בדידי' דאיכא למשמע מיני' תרתי דלא הוה עיכול וכו' ומבואר דלא שייך עיכול אף שהקיאו לאחר שאכלו והתוספות לא הזכירו מזה כלל וצ"ל דלפמ"ש התוס' דכל שבלע שלימים פשיטא דלא שייך עיכול א"כ כיון דשם קאי על אבר מן החי וכפירש"י שם והרי באבר מן החי משהו בשר גידין ועצמות מצטרפין ובגידין ועצמות פשיטא דקשין הם ובלע שנים א"כ גם במעט הבשר לא חשוב עיכול. ובזה מיושב מה שהקש' התורת חיים והמהרש"א שם דאמאי פירש"י דוקא על אבר מן החי ולא על שאר איסורים. ולפמ"ש אתי שפיר והרמב"ם דמפרשו בשאר איסורי' משום דס"ל כשאר התירוצי' דלא חשוב עיכול ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בבכורות דף ז' רב אשי אמר רוב דגים במינם משריצים וכמי שבלע לפנינו דמי שאל אותי הרב הגדול מוהר"ר אשר נ"י נכד הגאון בעל שאגת אריה והוא מתושבי ירושלים תוב"ב דלפמ"ש הנימוק"י בשם הרמב"ן בב"ב בסוגיא דניפול גבי ענבי עבידי דמצנעי דאפי' לר"ח דס"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב בכה"ג לאו קרוב מקרי אלא מקומו ממש וחזקה כאן נמצא כאן היה וכיון דהוא במקומו ומצוי בכה"ג לא שייך לומר דניזיל בתר רוב. ולפ"ז כאן דנמצא בהדג עצמו שייך לומר כאן נמצא כאן היה ולמה ניזל בתר רוב. ובאמת שלכאורה י"ל דרב אשי לשיטתו דס"ל בכתובות דף ע"ה דלא כרבא דס"ל כאן נמצא כאן היה ע"ש אבל אנן קי"ל כאן נמצא כאן היה וקי"ל כהך תירוץ דרב אשי. אמנם בגוף הקושיא לא הבינותי דהא שם דע"פ טבע וחוק הבריאה כן יסד המלך הקב"ה שרובם במינם משריצים וע"כ דהמיעוט שמשריצי' שלא במינם הוא יוצא מגדר הטבע לא שייך בזה כאן נמצא כאן היה ואטו ע"י שכנכ"ה ישתנה הטבע והרי גדולה מזו אמרינן לענין רובא מקדשי והדר מסבלי שדבר התלוי במנהג לא מועיל רוב ומכ"ש אם הרוב ע"פ הטבע והמיעוט שלא ע"פ הטבע ובזה לא שייך כאן נמצא כאן היה וז"ב לדעתי. ובלא"ה נלפענ"ד דכאן נמצא כאן היה לא שייך רק כשאנו דנין על הרשות והזמן אם היה כאן מזמן הקודם אמרינן מזמן לזמן כאן נמצא כאן היה ולא בחילוק רשויות אבל כאן אנו רואין שהדג הטמא מונח בתוכו ואנו דנין אם נבלע בתוכו או שנשרץ בתוכו וכיון שיוכל להיות נבלע בתוכו כל כך זמן כמו שהי' ראוי להשריץ בתוכו א"כ אין אנו דנין רק אם מגופו בא או ממקום אחר אבל כאן איך תאמר כאן נמצא כאן היה הא אין אנו דנין על מקום מציאתו ואנן דנין על עיקר המציאות אם ממקום אחר בא לכאן או מושרץ בתוכו ועל זה לא מועיל כאן נמצא כאן היה ודו"ק היטב:

והנה בתוס' חולין דף ע"א ע"ב ד"ה בלוע בבהמה מנלן דבהמה לא מטמא כדמוכח האי כלב דאכל בשר המת לקמן בהעור והרוטב דף קכ"ו וצ"ע שלא הזכירו שזו משנה מפורשת בפ"ח דכלים משנה ה' תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאור טהור והיינו משום דטומאה בלועה לא מטמאה כמ"ש הרמב"ם שם וצע"ג:

והנה נשאלתי בהך דשזפין דאמרינן דאין השני מחוייב לראשון רק דמי עצים בלבד וע"ז נשאלתי מהא דאמרו בחולין דף ק"ג דאכל כחצי זית חלב והקיאו וחזר ואכלו דחייב אלמא דלא חשוב כמעוכל וראיתי למהרמב"ח ביומא שם בחידושיו תמה ג"כ בזה והניח בצ"ע. והנה בראשית השקפה אמרתי דזהו קושית התוס' במנחות דף ס"ט הנ"ל אמנם בכ"ז לא הזכירו הך דחולין אבל מצאתי בתוס' ישנים ביומא שם שהקשו מהך דחולין וכתבו בשם ר"ח לתרץ דנתחללה התרומה ודחו זאת דמכל מקום אמאי לא ישלם דמי פירות בעלמא וע"כ כתבו דמיד שהקיאן שלא בפניו דמחזי חזי ומ"ש לבסוף דטעמא דלא חזי לאכילה עוד משיקיא אותן לא זכיתי להבין דהא מזה מקשה דמשמע דלא חזי והרי בחלב אמרו דחזי לאכילה אף שהקיא אותן והנה לכאורה רציתי לומר דהא דאמרו גבי תרומה שאם סך בשמן של תרומה דבן בתו מתעגל בה היא משום דסבר נעשית מצותו משא"כ בזה שאכל דלא נעשית מצותו והתוס' כתבו דאין לחלק בין זר לכהן וצ"ל דדוקא כשנשרף לענין האפר י"ל סברא זו דכל שנעשית מצותו אין מועלין בו משא"כ בגוף הדבר שעודנו קיים דאין לחלק דכל שראוי עדיין לא נפקע קדושתיה ודו"ק: והנה במה שהקשו בתוס' ישנים בכתובות הנ"ל כיון דלעסיה נתקלקל והיאך חייב תו עלה כדאמר בכריתות כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש וכתבו דשם כבר נתקלקל שכבר נגמר כל הנאתו. ולכאורה לא נודע מנ"ל להתוס' דשם פטור משום דכבר נתקלקל ודלמא כיון דכבר נתחלל במה שסך בו כדאמרו שם כיון דחלליה הא אתחיל וא"כ אף שלא נתקלקל מכל מקום כבר נתחלל השמן ויצא מידי קדושתו ולכך בן בתו מתעגל בו אבל לעולם שלא חשיב קלקול. אבל באמת אחר העיון הדבר נכון דבאמת היא גופא תמוה דלא שייך כלל חילול כיון דתרומה ניתן לאכילה ושתיה וסיכה וכל דבר וא"כ במה נתחלל ואטו חייב הכהן מיתה כשסך בשמן של תרומה משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וע"כ דלא חלל התרומה במה שסך רק כל שסך כבר נתקלקל והו"ל כחילול וא"כ שוב ע"כ דע"י הסיכה מקרי קלקול ולכך הוכרחו התוס' לחלק דשם כבר נגמר הנאתו וזה ברור:

והנה לכאורה צריך ביאור הא דכתבו התוס' ביומא דף ע"ז ד"ה דתנן להביא ראיה דסיכה אינה כשתיה מה"ת דאל"כ היאך אפשר דבן בתו מתעגל ואינו חושש ואי הוה מדאו' היה אסור בכל ענין ומה קושיא והא שם כבר נתקלקל וכדאמרו בכריתות שם ש"ה דכבר נתחלל. והנרא' בזה דהתוס' שם ס"ל דבאמת הא דאמרו כיון דחלליה הא אתחיל כבר כתבתי דמה שייך חילול בזה הא תרומה ניתן לכהן לכל מה שירצה בו לעשות. אך נרא' כיון דכתיב למשחה ולגדולה והמצוה על הכהן שישתמש בו מה שהוא יותר הנאה א"כ אכילה ושתיה יותר מכלה ממה שישתמש בה בשאר דברים וא"כ כל שסך וסיכה אינה כשתיה מדאורייתא א"כ גם זה מקרי חילול שלא נשתמש בה כדרך שמשתמשים בתרומה שמצוה היה שיאכלם או ישתם ולא לסוך בו. ומעתה זה שדייקו התוס' דאם סיכה כשתיה מה"ת שוב נשתמש בה כדרך שמשתמשים בה וא"כ למה יהי' בן בתו מתעגל בה וע"כ דסיכה כשתיה אינו רק דרבנן ושפיר מותר להשתמש בו אח"כ שכבר נתחלל וז"ב. והנה ראיתי בחידושי מהרמב"ח שם ביומא שכתב להקשות על התוס' דמהש"ס שם משמע להיפך דהרי הקשו משמן המשחה על סיכה ומשמע דכמו דבשמן המשחה אסור מה"ת ה"ה בשמן תרומה וגם מן התירוץ דש"ה דכבר נתחלל משמע דאסור מה"ת. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוכחת התוס' ברורה דאם נימא דהיא מה"ת סיכה כשתיה שוב לא שייך שכבר נתחלל והש"ס שפיר מקשה דאדרבא כיון דבן בתו כהן מתעגל בה וא"כ אם נימא דמותר כיון שכבר נתקלקל בודאי קשה על שמן המשחה דלמה יתחייב הא כבר נתקלקל ועל זה משני דבאמת לא נתקלקל רק כיון דסיכה אינה כשתיה אינו משתמש בו כדרך מצותו וחשוב חילול אבל שמן המשחה שעשה כמצותו ולכך באמת לא מקרי מקלקל כלל וחייב וז"ב כשמש ודו"ק:

והנה במ"ש התוספות דהא דאמרו בנדה דף ל"ב דהסך שמן של תרומה חייב מקרא דולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות הסך כשותה אינו רק מדרבנן ואסמכתא בעלמא היא וראיתי במהרמב"ח שם שהקש' דהיאך אפשר דמה"ת פטור א"כ אמאי הסך בשמן של תרומה חייב לשלם קרן וחומש והא בתרומה של דמאי פריך הש"ס בב"מ דף נ"ה דכי עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ע"ש והרי כל שמן של תרומה אינו רק מדרבנן בסיכה ולא זכיתי להבין דאדרבא אם סיכה אינה כשתיה הרי הזיק יותר לחלל התרומ' ולמה לא יתחייב ומה ענינו לתרומת דמאי שאין התרומה רק מדרבנן אבל כאן השמן היא תרומת תורה רק שעשה בו סיכה שאינו רק מדרבנן כשתיה אבל מכל מקום בזיון לתרומה וא"ל דקושייתו דכיון דאינו רק כשתיה מדרבנן לא חשיב רק כמזיק ומזיק פטור מחומש דזה אינו דעכ"פ כיון דמדרבנן הוה כשתיה ואף דמן התור' לא חשיב כשתיה אבל עכ"פ לא הזיקו וצע"ג. שוב ראיתי בתוס' ישינים ביומא שם שכתבו ג"כ דהא דסך משלם קרן וחומש אינו רק דרבנן וצ"ל דכוונתו דאל"כ הוה רק כמזיק בעלמא ובאמת אינו מוכרח לפענ"ד כמ"ש אבל דברי מהרמב"ח תמוהי' בודאי וצע"ג וגם יתר דברי המהרמב"ח במה שדייק דלא כר"ת מדאמר אינו ענוש כרת משמע דאסורין מן התור' תמהני שלא הזכיר שכך כתב הר"ן ריש פרק יוה"כ וגם יתר דבריו מבואר בר"ן שם ועיין או"ח סי' תרי"א:

והנה בט"ו אדר ראשון תרט"ז ה' תשא היה אצלי הרב הגדול מו"ה יהושע העשיל סליצקר נ"י מבאלחיב וכה הראני מה שהאריך המלמ"ל פי"א מתרומות ה"ח אם הטעם דמתעגל בו בן בתו ישראל הוא משום דכבר נתחלל כדאמרו פ"ק דכריתות דף ז' או מטעם שכתב הרמב"ם בפי' המשניות פ"ב דמע"ש מ"ב דהטעם הוא משום דכל שאין נסוך כל גופו ליכא קפידא כל כך ונסתפק המלמ"ל שם אי דוקא כשנתחלל בהיתר הוא דאינו חייב אבל כשנעשה באיסור לא. וע"ז תמה הרב הנ"ל דהדבר מפורש בתוס' מנחות דף ס"ט דזר שבלע שזפין של תרומה והקיא דהשני אינו משלם רק דמי עצים הוא משום שכבר נתחלל וא"כ מבואר דאף באיסו' כבר נתחלל וכ"כ התוס' ישינים ביומא דף פ"א ד"ה זר בהדיא יעו"ש ויפה תמה. אבל באמת המלמ"ל נסתפק לשיטת הרמב"ם ולהרמב"ם י"ל דס"ל דחשיב עיכול ולכך אינו משלם אלא דמי עצים ושוב אין ראי' מהך דב"ב מתעגל דשם הוה היתר. והנה המלמ"ל שם תמה על הירושלמי דאמר במע"ש שם מה הקלו בתרומה כהדא דתני סך הוא כהן שמן של תרומה ומביא ב"ב ישראל ומעגלו על מעיו ואינו חושש וע"ז הקשה דמה ראיה הוא מביא דשם מיירי שכבר נתחלל ובמשנה דמע"ש שם מיירי קודם שנתחלל ואני תמה על עצמי דלק"מ שהרי המלמ"ל בעצמו הקדים דהרמב"ם מחלק דע"כ לא אמרינן שכבר נתחלל רק אם סכו על כל הגוף אבל על אבר אחד לבדו אין קפידא דהו"ל דבר מועט וא"כ בירושלמי דתני ומעגלו על מעיו שפיר לא חשו ע"ז ומה מאוד מדוקדק הירושלמי שנקט ע"ג מעיו ובש"ס דילן בכריתות דף ז' תני ומתעגל בו ואינו חושש והיינו כל הגוף דשם הטעם משום דכבר נתחלל אבל בירושלמי מפרש דאפילו אם לא נתחלל מותר כיון שאינו ע"ג מעיו ולכך שפיר הביא הירושלמי ראיה להמשנה דמתיר למשח ידו בלבד ואינו רק דבר מועט. ובזה מיושב היטב מה שנסתייע הרמב"ם בזה מהירושלמי ועיין מלמ"ל שם מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דמזה מביא ראי' ברורה דלמשח ידו בלבד מותר כמו דמושח בו מעיו ואינו חושש וז"ב. ומה שהראה לדברי רש"י בכריתות דף ז' הנ"ל ד"ה כהן במ"ש שם ראיה מהתוספתא דמה רצה בזה רש"י במ"ש ואפילו גדול והשבתי בזה תיכף דלכאורה י"ל דמיירי בקטן והקטן בעצמו מתעגל בו אבל הכהן אינו סכו ואם כן קטן אוכל נבילות אינו מצווה להפרישו וע"ז כתב דהכוונה שמתעגל בו היינו הכהן מעגלו וא"כ הו"ל ספי בידים ואסור וא"כ שוב הוא הדין גדול ג"כ כיון דע"כ הטעם משום שכבר נתחלל וז"ב כשמש ודו"ק היטב:

איברא דאכתי קשה דאם נימא דסיכה אינה רק דרבנן ושוב מותר לספות בידים אך זה אינו דשם ע"כ דס"ל דהיא מן התורה דהרי מקשה משמן המשחה דחייב ועיין מ"ש לעיל בזה. איברא דלפי שיטת רבינו בפירוש המשניות שמותר באבר אחד דאין קפידא בסיכה א"כ למה יתחייב כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על מעיו והא אינו רק דבר מועט ומיהו זה אינו כיון דיליף מדכתיב לא ייסך והרי סיכה בכ"ש כדאמר ר"מ שם ואף לר"י דס"ל בכזית היינו דוקא על זר משום דכתיב לא יתן אבל משום סיכה חייב בכ"ש ושאני תרומה דאיסור הוא משום חילול וכל דסיכה היא כ"ש היא מותר וז"ב מאוד. ומה שנסתפק הנ"ל אם לאחר שנתחלל אי דוקא להתעגל בו דלא הוה רק הנאה היא דמותר אבל לאכול אותו שמן אסור ובזה רצה ליישב דברי התוס' ביומא דכתבו דסיכה כשתיה היא רק דרבנן והקשו דהא כאן מבואר דהיא מן התור' וע"ז אמר דאם נימא סיכה כשתיה איכא איסור תורה וניהו דכבר נתחלל אבל מכל מקום אסור מצד אכילה זה לא נהירא לפענ"ד דכל שכבר נתחלל מותר ויצא מתורת תרומה כמ"ש במנחות לענין זר שאכל והקיא דהשני אין צריך לשלם חומש דכבר נתחלל וז"פ. והנה מה שהקש' בהא דאמרו בנדה דף ל"ב לא נצרכה אלא לסיכה של שמן והרי סיכה כשתיה אינו אלא דרבנן ואינו מוזהר אף לספות בידים. הראיתי לו דכבר קדמו המלמ"ל פי"ז ממ"א הכ"ז בסופו ובגליון המלמ"ל כתבתי דכבר קדמו בחידושי ר"ן לנדה שם ועיין בב"י או"ח סי' תרי"א דגם הרוחץ וסך נהנה וזה כדברי הר"ן שם בחידושיו:

והנה מה שהקש' דברי רש"י אהדדי דבנדה שם כתב רש"י ד"ה וה"מ באכילה דבנגיעה לא פסלי אפילו זב וזבה התרומה של ח"ל ובכורות דף כ"ז כתב רש"י ד"ה בנגיעה לא אכפת לן ואע"פ שמטמאת לא אכפת לן דאינו מוזהר עליו לשמרה שלא יטמאנה ומשמע דעכ"פ מטמא רק שאינו מוזהר שלא יטמא תרומת חו"ל ובאמת משמע שלא פסל כלל כמ"ש התוספות בבכורות שם והטוש"ע או"ח סי' תנ"ז. הנה לכאור' יפה תמה אבל לפענ"ד לא קשה דדא ודא אחת היא דבאמת כל שאינה אסורה באכילה רק למי שטומאה יוצאת עליו מגופו א"כ אף שמטמאת הנדה התרומ' אבל מכל מקום כיון דמותרת עכ"פ למי שאין טומאה יוצאת עליו מגופו דהרי אף שנגע בו וטמא אפ"ה מותרת שוב אינו מוזהר מלשמרו דכל הטעם דצריכה שימור כדי שלא יאכלה וכל שאינה אסורה באכילה לא איכפת לן וז"ש רש"י לא פסיל בנגיעה דהיינו באכילה ומ"ש רש"י בבכורות שתי פירושים בהך דכהן קטן ולא גדול לפענ"ד כיון למה שנחלקו המ"א והח"י סי' תנ"ז אי כהן קטן פחות מבן ט' שראה קרי אי מטמא ולפירוש ראשון כל שהוא פחות מבן ט' אף שראה קרי לא אכפת לן ולפירוש השני כל שראה קרי מטמא ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרכ"ד ב' מצורע ה' ניסן ראיתי בספר גבורת ארי מהגאון בעל שאגת אריה שם בתענית דף כ"ב ע"ב במעשה דבלעו זאבים הביא דברי התוס' במנחות דף ס"ט הנ"ל והקש' לפמ"ש רש"י דבלעי זאבים היינו שלמים והקש' דכיון דכתב רש"י בחולין דף ע"א הנ"ל דדוקא בלא לעסו הוא דמחזי חזי א"כ למה צריך לדייק דמי לא עסקינן כגון שבלע סמוך לשקיעת החמה ת"ל דאפילו בלע מקודם כל דלא לעסו ל"ח עיכול וכן הקש' לתירוץ השני דנמצא במעיו לא הוה עיכול והא שם היה במעיו ואף דבלע מקודם ל"ח עיכול וע"כ דטומאה בלועה לא מטמא ע"ש שהאריך והנה קיצר בדברים וכוונתו לפמ"ש הב"י דשלם היינו בלא לעיסה וכל שלא לעסו ל"ח עיכול. ולפענ"ד נרא' דהוי מצי למימר דשאני איסור מטומא' כמ"ש רבינו האי לחלק ולכך כל שלא לעסו ל"ח עיכול אבל באיסור אף בלא לעסו חשוב עיכול ולכך הוכרח לדייק דמי לא עסקינן שאכל סמוך לשקיעת החמה ושם לא נתעכל כלל וגם ליכא לחלק בין נמצא במעיו דהוי מצי למימר דשאני טומאה וע"כ דייק מדהי' סמוך לשקיעת החמה ולא נתעכל כלל וא"כ אין לחלק כלל בין נמצא בתוך מעיו או יצא לחוץ ושפיר שוב דייק. הן אמת דבגבורת ארי שם כתב דחילוק בין טומאה לאיסור אינו רק מדרבנן והביא הך דביצה דף ז' דמדרבנן לא מפשינן טומאה וא"כ על קרא לא מצי לחלק בין טומאה לאיסור אך לפענ"ד ביבמות דף ק"ג אמרו איסור מטומאה לא ילפינן וע"ש בדף י' משום דטומאה חידוש הוא ואם כן גם מן התורה יש לחלק בין טומאה לאיסור ועיין שו"ת זקני שער אפרים סי' נ"א בהגהת בנו הרב ז"ל ע"ש ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף