רע"ב/עבודה זרה/א

רע"ב ‏ עבודה זרה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לפני אידיהן של גויים. שם כינוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם:

לשאת ולתת. למכור ולקנות. משום דאזלי ומודו לע"ז ביום אידם:

להשאילן. בהמה וכלים, מידי דהדרא בעינא:

להלוותם. מעות. דלא הדרי בעין, דמלוה להוצאה נתנה:

לפורען. כשהן נפרעים אזלו ומודו לע"ז ביום אידם:

מפני שהוא מיצר. על מעותיו שאינם חוזרים לו, ולא אזיל ומודה:

שמח הוא לאחר זמן. למחר ביום אידו, ואזיל ומודה. ואין הלכה כר' יהודה. ודוקא במלוה בשטר אסור להפרע מהם, אבל במלוה על פה שרי, מפני שהוא כמציל מידם:

ב

לאחר אידיהן מותר. וכן הלכה. ובגולה שאין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, שעיקר פרנסתנו מהם, ועוד משום יראה, אינו אסור אלא יום אידם בלבד. והאידנא נהוג עלמא היתר אפילו בכל יום אידם, משום דקים להו לרבנן בגווייהו דלא אזלי ומודו. [דכל הני דאתסרי בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע"ז ממש]:

ג

קלנדיא. שמונה ימים אחר תקופת טבת:

סטרנורא. שמונה ימים קודם התקופה. לפי שראה אדם הראשון יום שהיה מתמעט והולך, אמר, אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתוהו ובוהו, עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה], כיון שנפלה התקופה וראה יום שמאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא, עמד ועשה שמונה ימים טובים. לשנה אחרת, עשאן לאלו ואלו ימים טובים. הוא קבעם לשמים, והם קבעום לע"ז:

קרטסים. יום תפיסת בו מלכות, וקבעום יום איד:

גינוסיא. יום שמעמידין בו מלך:

יום הלידה. יום שנולד בו המלך:

שריפה. ששרפו עליו כלי תשמישו כדרך ששורפין על המלכים:

יש בה ע"ז. כלומר אותו היום יש להם איד לע"ז, וכן משנה לשנה כל ימי בנו. וכל הנך דחשבינן עד השתא, חשיבי להו ואסורים שלשה ימים לפניהם:

אבל יום תגלחת זקנו, שאינו זמן הקבוע לרבים אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד:

ובלוריתו. שמניח בלורית מאחריו כל השנה כולה ואינו מגלחה אלא משנה לשנה, ויום שמגלחה עושה יום איד:

ויום שעלה מן הים. ומקריב זבחים לע"ז על שנצול. בכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו, דלא חשיבי כולי האי:

ד

עיר שיש בה ע"ז. שיום איד [יש] לבני העיר היום לע"ז שבעיר:

חוצה לה. ואפילו סמוך לעיר מאד מותר לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר, שאין נמשכים אחר אותה ע"ז. שכן מנהגם יום איד של אלו אינו כיום איד של אלו:

מהו לילך שם. באותה העיר ביום ע"ז שלהם:

בזמן שהדרך מיוחדת לאותה העיר. שהדרך הכבושה מכאן לאותה העיר, מיוחדת לאותה העיר לבדה. אסור לילך שם, מפני שנראה כמהלך שם לעבוד ע"ז. ואם היה דרך מסלול הולך גם לעיר אחרת, מותר, שהרואה אומר למקום אחר הוא הולך:

היו בה חנויות מעוטרות. וסימן הוא להם שאותם חנויות של ע"ז, ליטול הכומרים מהם מכס:

ושאינן מעוטרות מותרות. דבאותם שאינם מעוטרות לא שקלי מיניה מכס לע"ז ולא מטי לע"ז הנאה מנייהו. ולמזבן מנייהו דבר המתקיים, שרי ביום אידם, שסתמו המוכר עצב ולא אזיל ומודה:

ה

אצטרובלין. פירא דארזא:

בנות שוח. מין ממיני התאנים הגדולים הלבנים. אסור לישראל למכור אלו לעובדי ע"ז:

פטוטרות. בפטוטרותיהם קאמר, כלומר בעוקצין שלהם שהם נתלין בו. דמסתמא העובד ע"ז רוצה להקריבן תקרובת לע"ז:

תרנגול לבן בין התרנגולין. לקח העובד ע"ז מישראל תרנגולים הרבה, מותר למכור ביניהם תרנגול לבן. דכיון דשקיל אחריני לאו לע"ז בעי להו:

ופירושן אסור. אם פירש דלע"ז בעי להו, אסור. ואצטריך למתני, דסלקא דעתך אמינא האי גברא לאו לע"ז בעי להו, והאי דקאמר הכי, סבר כי היכי דההוא גברא אביק בה כולי עלמא נמי אביקו, ואימא הכי כי היכי דליתבו לי, קמשמע לן:

דקל טב. פירות דקל משובח שפירותיו רגילין להקריב מהן לע"ז:

וחצב. קנים שעושין מהן הצוקר"א:

ונקליבם. מין עשב משובח מאד. והלכה כר' מאיר:

ו

אין מוכרין בהמה גסה. דגזרינן מכירה אטו שכירות והשאלה, שהיא בהמתו של ישראל, ויעשה בה הנכרי מלאכה בשבת. ועל ידי סרסור דליכא לאחלופי בשכירות, שאין הסרסור משכיר. שרי למכרה:

שלימים ושבורים. שאף השבורים חזו למלאכה, שטוחנים בהם:

רבי יהודה מתיר בשבורה. ואין הלכה כר' יהודה:

בן בתירא מתיר בסוס. ואפילו הסוס שהציידים מביאים עליו העופות שצדין בו. קסבר החי נושא את עצמו. ורבנן סברי, דוקא אדם נושא את עצמו, הלכך אם לא היה מיוחד אלא לרכוב עליו מותר, אבל להביא בעל חי אחר חוץ מאדם, אסור. ואין הלכה כבן בתירא:

ז

כל דבר שיש בו נזק לרבים. כגון כלי מלחמה חרבות ורמחים:

בסילקי. טירה גבוהה. ושם יושבים לדון בני אדם ומפילין אותם משם ומתים:

גרדום. בנין אחד, והוא עשוי לדון דיני נפשות:

איצטדיא. מקום שחוק שמביאים שם שור נגח והורג את האדם:

בימה. כעין מגדל קצר וגבוה. עשוי כדי לדחוף האדם משם והוא מת:

בימוסיאות. בנינים שאינם לא לצורך ע"ז ולא להמית בני אדם:

כיפה. ארקוולט"ו בלע"ז. דרך עובדי עבודה זרה להעמיד ע"ז בבית מרחצאותיהם:

ח

אבל מוכר הוא משיקצץ. שלא יהא מוכר לו המחובר אלא לאחר שיקצץ. אבל כל זמן שהוא במחובר, לא, שנמצא נותן לו חנייה בקרקע, והתורה אמרה (דברים ז) לא תחנם, לא תתן לו חנייה בקרקע:

אין משכירין להם בתים. גזירה משום מכירה דאיסורא דאורייתא הוא:

ואין צריר לומר שדות. דאיכא תרתי דאיסורא, חנייה בקרקע ומפקיען מן המעשרות:

ובסוריא. ארם צובה, שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ:

משכירין להם בתים. ולא גזרינן אטו מכירה. דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא, דכי כתיב לא תתן להם חנייה, בארץ ישראל כתיב. ומיהו מכירה לכתחלה לא, משום מכירה דא"י:

אבל לא שדות. דאיכא תרתי לאיסורא:

ובחוצה לארץ. דמרחק, וליכא למגזר מכירה דהתם אטו מכירה דארץ ישראל:

מוכרין בתים ומשכירין שדות. אבל מכירה דשדות לא, כיון דאיכא תרתי:

רבי יוסי אומר כו' והלכה כרבי יוסי. ובלבד שלא ישכיר בארץ ישראל לשלשה נכרים ביחד, שלא יעשה שכונה של נכרים:

ט

אף במקום שאמרו להשכיר. לר' מאיר בסוריא דוקא ולא בארץ ישראל, ולרבי יוסי אפילו בארץ ישראל:

לא לבית דירה אמרו. אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה:

מפני שהיא נקראת על שמו. והנכרי מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בה בשבת. ולא דמי לשדה של ישראל שאריס נכרי עושה בה מלאכה בשבת, דשדה לאריסות עבידא, והנכרי אריסותא דנפשיה קא עביד, אבל מרחץ לאו לאריסותא קא עבידא ואין הכל יודעים שהישראל השכירה לנכרי, ולכך אמור. ובזמן הזה שדרך להוריד אריס למרחץ לשנה, למחצה לשליש ולרביע כדרך שמורידין לשדות, שרי להשכיר מרחץ לנכרי, ואע"פ שהנכרי עושה בה מלאכה בשבת מידע ידעי שהעכו"ם אריס בה ואריסותא דנפשיה קא עביד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף