רמב"ן/מועד קטן/ח/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן ריטב"א חי' הלכות מהרש"א קרן אורה רש"ש |
אין חופרין כוכין וקברות במועד. אבל מחנכין את הכוכין ועושין נברכת במועד. וארון עם המת בחצר ר' יהודה אוסר אלא א"כ יש עמו נסרים. מאי כוכין ומאי קברות. אמר רב יהודה כוכין בחפירה וקברות בבנין. אבל מחנכין את הכוכין. כיצד מחנכין. אמר רב יהוד' שאם היה ארוך מקצרו. במתנית' תנא מאריך בו ומרחיב בו ועושין נברכת במועד. מאי נברכת אמר רב יהודה בקיע והתניא הנברכת והבקיע. אמר אביי ואי תימא רב כהנא גוהה ובר גוהה. וארון עם המת בחצר. תנינא להא דת"ר עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו. ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מערב י"ט. רשב"ג אומר אף מביא ומנסרן בצינעא בתוך ביתו. ע"כ בגמרא. והראשונים שאלו. האיך שנינו אין חופרין כוכין וקברות במועד. והלא אפילו ביו"ט, שני אמרינן יתעסקו בו ישראל וכ"ש בחש"מ. ורש"י ז"ל מפרש דהתם בכגון טלטול ושאר מלאכות שאין בהן טורח לכבסו ולגוז בשערו. כדאמרינן למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. אבל חפירה דאית בה טירחא נא. ואחרים אמרו חולו של מועד דאורייתא. כדאיתא בפרק מי שהפך. וכן בפרק בתרא דחגיגה והחמירו במלאכה של טורח אעפ"י שצרכי המת הוא. והקלו יותר ביו"ט שני של עצרת ויו"ט האחרון שבפסח ושבחג שהוא מדבריהם, ועשאוהו כחול גמור לגבי מת.
ובהלכות רבינו ז"ל מפורש: אין חופרין כוכין וקברות לצורך מתים שימותו הא בשכבר מת מותר לחפור לו קבר. והקשו עליו. ובי היכן מצינו שהותרה מלאכה שלא לצורך המועד. שהוצרך לשנות בכאן אין חופרין. וזו קושיא משובשת. דודאי כיון שהתירו בה סוף מלאכה. דקתני אבל מחנכין. מאריך ומרחיב. על כרחינו צריך הוא לשנות שלא יתחיל בה.
אבל הקושיא והתימא למה התירו להאריך ולהרחיב בו שלא לצורך המועד. וזו שאלה שאל הראב"ד ז"ל. ולפי פירושו מסתברא לקבור בהן במועד קאמר. ואפילו הכי אין חופרין בתחלה. שהכוכין יש בהן טורח אומנות שהן בחלל הסלע והקברות בבנין. וטירחא זו אסורה במועד. מאי טעמא משום דאיפשר לה בנברכת. והוא הנקע שהוא כעין קברות שלנו. ובירושלמי עושין נברכת במועד זה הבקיע. וכל שהוא תושב נקרא בקיע. פירוש זה הבקיע אין עושין אותו לקבור לעולם אלא לשעה. לגר ולתושב. והוא אותן המהמורות שאמרו בירושלמי הכתוב למעלה. שמניחין את המת לשם עד שיתעכל הבשר. ואח"כ מלקטין את העצמות. ומעלין אותם לארץ ישראל או אצל קברות אבותיו. וזהו שמת במועד נותנין אותו באותן המהמורות עד לאחר המועד שחופרים לו כוך. או בונין לו קבר לפי כבודו. אלו דברי הרב ז"ל.
גם זה הפירוש אינו נכון ומחוור, לפי שמהמורות הללו הנזכרי' בירושלמי חפירה גדולה הן. כענין שנאמר יפילם במהמורות בל יקומו ואם הן הותרו אף הכוכין מותרין ועוד בראשונ' שנוהגין בהן לא היו עושין כוכין. שהכוכין לפי מדתו ש"א הן ליקבר בהן אדם שלם. כמו ששנינו בהלכות כוכין והנוהנין במהמורות לא היו נוהגין בכוכין אלא במהמורות הללו בהן קוברין עד שיתעכל הבשר. ונותנים אותן בארונות. כמו שהוזכר בירושלמי. ואם כשמת במועד קוברין אותם לפי שעה במהמורות על מנת לפנותן לאחר המועד הרי זה גנאי גדול למתים ואסור לעשות כן. והתם לגבי הרוגי ב"ד מקשינן למה לי נתעכל הבשר ומתרצינן משום דלא איפשר. אבל יצטרך הרב ז"ל לומר שהמתים במועד יקברו במהמורות הללו עד שיתעכל הבשר ויתנו אותם בארונית או שיקברו אותם בתוך הנברכת בארון, ולאחר המועד יפנו אותם לקבר מכובד שלו. ואם נשאל למה הותר הארון עם המת בחצר יותר מן הקבר והכוך יאמר הרב שהוא טירח' גדולה הימנה. ויתיר הרב ז"ל קברותשלנו בחפירה שאינה אומנות גדולה.
וכשעיינתי בהלכות מועד לא מצאתי בדברים שהם לצורך המועד חלוק בין מלאכה של טורח. למלאכה שאין בה טורח גדול. כדאמרינן מדלין מים לירקות לאכלן וקוצר ומעמר וטוחן ודש ואפי' בפרות במספיק לרבים ולא שנינו חלוק זה אלא בדבר האבד בלבד. וכאן בקברות וכוכין אם צורך המועד הן יהא הכל מותר. ואם אינו צורך המועד יהא הכל אסור. שלא מצינו בקבורת המתים ענין בדבר האבד. ועוד שכל חפירה טורח גדול הוא. ונאסרה באמת המים. ובאוגיאות של גפנים ובחפירות בורות יחיד ולמה יתיר הרב ז"ל הנברכת הזו. ויאסור הכוך והקבר.
אבל הדרך הנכון במשנה זו מה שאמור בהלכות. דלצורך מתים שימותו קאמר. וכשתאמר למה מרחיב ומארך בהן אני אומר לפי שהכוכין והקברות צורך הרבים הן רבים שתו ורבים ישתו. וכן הדין בצרכי הרבים שלא לצורך המועד דאסור לעשותן בתחלה. אבל מתקנין אותן. כדתניא (מ"ק ד"ה ע"א) אין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים. אבל חוטטין אותן ומוקמי' לה בגמרא בשלא לצורך המועד אבל כדי שיהו מצוין להם לאחר המועד לכשיצטרכו להם וכן בכוכין וקברות צריך למיתני אין חופרין ומותר לחנכו וכ"ש הוא שמא יצטרכו להן במועד. חנוך היינו דומיא דחטיטה בבורות. ובו בלשון היא שנויה בתוספתא אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד. אבל מחנכין ומתקנין אותן. והיינו בשאין הרבים צריכין להם במועד כדמוקמינן בגמרא.
ואם תשאל אלא הא דת"ר [שם ד"ח ע"ב] עושין כל צרכי המת במועד גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסריןמעיו"ט רשב"ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו. למה לא שנו חפירת הקבר והכוך למת דצרכי המת הן. זו אינה שאלה שלענין הדין לא הוצרך לשנותן. שהדבר פשוט הוא לכל דקבר ודאי עושין לו. וכי יהא מושלך לכלבים ויעבור עליו בלאו להלין אותו. אבל גזוזת שער וכביסת כסות שנו כאן לפי שהן צרכי כבוד לו. וא"ת כיון ששנו כל צרכי המת (לכלול) בהדייהו קברו'. אף בלשון הזה אין קברות בכלל. אינו נקרא צרכי המת אלא צרכי כבודו. כענין ששנו בשבת עושין כל צרכי המת. סכין ומדיחין אותו כו'. ואלו כולן אינן מעכבין בקבורה ואעפ"י כן התירו. אבל קבורה עצמה אינה בכלל צרכי המת. ולא בא לשנותה כאן וכששנו עושין לו ארון. מילתא באנפי נפשה קתני לה. ופלוגתא דרשב"ג ורבנן אתינן למתני. והיא נמי רבותא היא לפי שהארון עצמו אינו מעכב בקבורה אבל חפירת כוך וקבר שלו לא הוצרך לומר דודאי קוברין אותו. וזו שהצריכו לעשות הארון בצינעא עם המת בחצר. שלא יאמרו להניח מעות הוא עושה אותו דסתם ארון לאו למת קאי. אבל בקברות וכוכין לא בעינן עם המת בקברות דכיון דלמת הוא אין תולין אותן במניחין לאחר המועד. וליכא למיחש לחשדא.
ובירושלמי (א,ו). וארון עם המת בחצר. הדא דתימא במת שאינו מפורסם. אבל במת שהוא מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. כד דמך ר' חנינא חבריהון דרבנין עבדין ליה ארונא בשוקא. הכל מודים שלא יקוץ ארזים. ודכותה שלא יחצוב אבנים. היו חצובות בפלוגתא דר' יהודה ורבנין. וכיון שהתירו להביא עצים ולנסרן ולעשות ארון למת. אין לך מלאכת אומן וטורח יותר מזה ואין בנין בית הקברות חמור. יותר ממלאכות הללו בשום ענין וא"ת כיון שעשינו צורך המת בקבורה כצורך המועד. למה אמרו שלא יקוץ ארזים והתניא (מ"ק די"ב ע"ב) קוצצים ארזים במועד לצורך המועד. יש לומר שלא אסרו אלא מפני חשד. דכיון שהן מלאכות הרחוקות מעשיית הארון עצמו אינו ניכר שהוא עושה למת. ולאו אורח ארעא לקוץ ארזים לאחר מיתת המת ולנסרן ולעשות מהן ארון למת.
תדע דקאמר ת"ק ועושים לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו"ט. וא"ל רשב"ג אף מביא עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו, החמיר בנסירה זו לעשותה בצינעא בתוך הבית שלא במקום רואין, ולא עם המת בחצר שלא יבוא הדבר לידי חשד, ודכותה לחצוב אבנים אסור מפני מראית העין, דמי איכא דוכתא רמי מיתא וחצבי אבנים, וחולקין אותן אחת לשלש, ואחת לארבע, ומסתתין אותן ואח"כ בונין לו קבר, כדרך שנוהגין בחול עם המתים בקבורה התירו, לרבות מלאכות יותר מדרך קבורתן בחול אסור.
וסמך [ו]ראיה מצאתי לדברי בירושלמי, בית עלמא דבר מקטיא איתפתחת במועדא, רב הונא סבר מימר שרי מן הדא ועושין כל צרכי הרבים, א"ל ר' מונא לא תני שמואל אלא להיות שפין את סדקיהן וחוטטין אותן גרפין לון. כדתנינן תמן [מקואות פ"ד] החוטט בצינור כדי לקבל צרורות, פי' בית הקברות של אותו אדם ששמו בר מקטיא, נפחת שנפחתה מערה שלו שהכוכין בה והיה רב הונא סבור להתיר לתקנה לפי שהוא צרכי הרבים, אעפ"י שאינה צורך המועד, ואע"ג דאין חופרין כוכין וקברות שלא לצורך המועד, התם תחלת מלאכה היא, אבל מערה זו שנפחתה תיקון מקולקלת היא והיה רב הונא סבור להתיר לו בכל ענין, כדתנן ומתקנין את קלקולי המים כו', וא"ל רב מונא לר"ה דלא תני שמואל בצרכי הרבים שאינן לצורכי המועד, אלא להיות שפין סדקיהן ולחטוט ולגרוף אותן אבל חפירה לא, ומלאכת מערה זו מלאכה גמורה של אומן וטורח היא שהי' צריך בנין בכותל המערה ואסור, וזה מפורש כמו שכתבנו דבית הקברות אפילו של בני משפחה מצרכי הרבים היא, וכ"ש בה"ק של כרכין, דשל כל העולם כולו הן, והלכך שלא לצורך המועד תחלת מלאכה אסורה בהן ותיקון מותר דהיינו חינוך ונתבררו דבריו בירור נכון כדעת רבינו הגאון וכן כתב רב חננאל, וכ"כ הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל, וכן לשון המשנה מוכיח, דהוה ליה למתני אין חופרין כוך וקבר למת במועד, כדתניא החופר כוך למת פטור מק"ש, ואתמר האורג בגד למת:
ולענין נברכת ששנינו במשנה זו ועושין נברכת במועד ראיתי לראשונים. שהוא נברכת הכובסין המוזכרת בפרק לא יחפור (ב"ב די"ט ע"א) וגוהה ובר גוהה הוא הנברכת הקטנה שבצד הגדולה שמכניסין מים בגדולה ומכבסין בקטנה, והוא מה שאמור שם, לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן המונדיאן ארבע אמות, ופירש בקיע של אבן של כובסין, וכן כתב רב חננאל, וכן זאת הברייתא שהביאו כאן בגמרא. [שם] בפרק לא יחפור היא שנויה בתוספתא הנברכת והבקיע, ולפי דבריהם התירו הנברכת לכבס בה לצורך המועד כלי פשתן, ומי שאין לו אלא חלוק אחד וכ"ש אלו שאמרו מכבסין במועד.
ואין דבריהם מחוורין אצלי שזו המלאכה אינה לצורך המועד שנתיר לעשות מקום המחמצן והמנדיאן ואפשר לכבס בלא שתי הברכות הללו, ולא התירו מלאכה ובנין קבוע כדי שיעשה בהן מלאכה שצריכה קצת למועד וכ"ש במקום שאפשר, ועוד שלא קראוה במשנתנו וכאן תמהו בגמרא ושאלו מה נברכת, ושם לא שאלו ולא פירשו דנברכת הכובסין דבר פשוט ומפורש הוא, ועוד ענין המשנה מלמד שהוא צרכי קבורה של מתים, דקתני לה בהתר חנוך הכוכין ועשיית ארון עם המת.
ברם נראין דברי רבינו ר' אברהם ז"ל בר דוד, שפירש שהיא חפירה של קבר, אלא שהוא ז"ל מפני שראה בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע, אמר שהוא קבר שעושים (לגר תושב) עד שיעלו אותו לקבר אבותיו, ולי נראה שאינו אלא תוספת במוסיפין על הקבר כשהוא קטן בבנין, דמתניתין רישא קתני איסורי' בתרוייהו בהתחלת מלאכה, אין חופרין כוכין וקברות, וסיפא קתני התירא בתיקון מלאכה אבל מחנכין את הכוכין, ואמאי לא קתני התירא בקברות בחנוך היכי אפשר דלא יהא בהון תיקון כעין חינוך להוסיף בהן חוליא אחת בחפירה או דימוס אחד בבנין, אלא במקום חינוך הקברות קתני מתניתין הנברכת הזאת, שכן דרך הקברות, חופרין חפירה גדולה עמוקה ורחבה בקרקע ובונין לו כותלי בנין. כדתנינן בכל מקום חפירה בקברות עשו לו ארון חפרו לו את הקבר, ותניא החופר קבר למת וכאן אמרו אין חופרין כוכין וקברות, אבל מה שאמרו קברות בבנין בלומר שעושין לו כותלי בנין פעמים שמגביהין הכותלים מעל הארץ הרבה, והוא נפש הקבר האמור בכל מקום, וכשהקבר אינו עמוק כל צרכו, מוסיפין לו נברכת שהיא בקיעה באמצע הקבר, כפי מדתו של אדם, ונותנין אבנים תלושות סביב אותו הנקע כעין כותלי הקבר שלא יפחת הנקע ויפלו כותלי הקרקע על המת, ונותנין המת בתוך הנקע, ובר גוהה הוא נקע אחר קטן ממנו, כעין חריץ ובו חריץ, ואפשר שהיו עושין אותו מן הצד לנסרים של גולל ודופק, וכיוצא בזה, והתירו במשנתנו הנקע הזה כעין חינוך, ואעפ"י שהוא מעשה ובנין בפני עצמו ומה שאמרו בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע, כל שהוא מוסף על דבר ומיטלטל הימנו נקרא להם תושב, וכן אמרו בירושלמי בפרק במה אשה לגבי פאה נכרית, אמר ר' אבהו כל שהוא תושב בשער נקרא פאה, ושנו בתוספת שביעית אבנים תושבות שמחרישה מזעזעתן.
נמצא פירוש המשנה הזו נכון ומחוור. אין חופרין כוכין וקברות במועד. כדרך העושין בתי קברות שחופרין בהן כוכין וקברות הרבה לצורך מתים שימותו. ואעפ"י שהוא צורך הרבים ושמא יצטרכו להם במועד אסור. אבל מחנכין את הכוכין לקצרו ולהאריך ולהרחיב בו. ועושין נברכת בקברות במועד. והוא הדין לחינוך קברות להאריך ולהרחיב אלא מלתא באנפי נפשה קתני נברכת ורבותא היא טפי. ועושין אפילו ארון למי שכבר מת והוא עמו בחצר. ואעפ"י שאינו מעכב בקבורה. כיון שכבר מת עושין כל צרכיו. ר' יהודה אוסר אא"כ יש עמו נסרים. מפני הטעם שפירשנו למעלה. וליתא לדר"י דיחידאה הוא וסתם מתניתין כרשב"ג בברייתא. וקי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |