ריטב"א/ברכות/מט/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
למימרא דר"מ חשיב ליה כזית ור' יהודה חשיב ליה כביצ' והא איפכ' וכו' וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שבידו בשר קודש. פירוש לעיל מינה איירי בהולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו פת בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו ועלה קאמר וכן מי שיצא וכו' אם עבר צופים שורפו במקומו. פי' שנפסל ביציאתו חוץ דכיון דעבר צופים לא אטרחוה לחזור אבל אם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה. פירוש בהר הבית יש שם בית גדול ששורפין שם פסולי מוקדשין קלים כדאמרינן בזבחים פ' טבול יום כך פירש"י ז"ל. ובתוספות פירשו [דמקדשין קלים מדינא לא צריכי לפני הבירה אלא דרבנן גזור אטו קדשים חמורים. וצופים פירש"י ז"ל שהוא שם מקום שרואה משם בית המקדש, ולא נהיר תינח לאותו רוח שהוא שם ולרוח אחר מאי שיעורא אית ביה והוה ליה למיתני וכמדתו לכל רוח וכמו שאמרו בפסח שני בפ' מי שהיה טמא אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח אלא צופים הוא כל מקום שיכול לצפות ולראות משם את ירושלים לאיזה רוח שיהא וכל שהוא קרוב משיעור זה אטרחוהו רבנן לחזור כדפרישית לעיל וכל שעבר זה השיעור לא אטרחוהו ובמקומו שורפו:
והכא בקראי פליגי ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה. דאשתיה נמי חייב רחמנא ברכה כי היכי דלא תימא דוקא אענבים חייב רחמנא ברכה ולא איין דאישתני (למעליותא) כיון דאינו גוף הפרי. ומ"מ ליכא למימר דליחייב ג' ברכות כמו בפת דמסתמא ליכא למימר אלא דאהדריה לכללא כלומר לכלל שבעת המינין שאינן טעונין אלא ברכה אחת מעין ג'. ומאן דלית ליה הך דרשא יליף לה דכיון דאישתני למעליותא ודאי לא נפיק מידי ברכה. ובשמן נמי כתב זית שמן משמע דאשמן נמי מברך מדאפקיה בהאי לישנא. מ"מ שמעינן מהא דברכה מעין ג' דאורייתא דמדר' מאיר שמעינן לה ביין וה"ה בשאר מיני שבעה ונפקא מינה למי שנסתפק אם בריך עליה אם לאו שחוזר ומברך, וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל:
מה טומאתו בכביצה. לפי מה שפירש ר"ת ז"ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה אתי שפיר אבל למה שכתב רש"י ז"ל דלטמא אחרים בעינן כביצה אבל לקבל טומאה אפי' בכזית נצטרך בכאן לפרש כטומאתו לאחרים:
[גמרא] אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל. פירוש דלא לימא ברכו. והקשו בירושלמי בברכת התורה הרי אדם מוציא עצמו מן הכלל ומשני כיון דאמר המבורך הדר לכללא ובהא נמי ניחא לן קושיא אחריתי דהא כתיב הבו גודל אלא דאיכא למימר דהא קאמר לאלהינו וכן בגדלו לה' דהא הדר ואמר אתי וכל כי האי גונא בכללא הוא. וא"ת כיון שאומר ברוך שאכלנו כמו האחרים [אמאי נברך עדיף] וכתב הראב"ד ז"ל מפני קושיא זו היה אומר שאין המזמן חוזר ואומר ברוך אלא חוזר ומתחיל למקום שפסקו לברכת הזן ומפרש שזהו למקום שפסק שאמרו למעלה בריש פרקין. ואין בזה ראיה דא"כ לטעמיך למה להו בירושלמי למימר טעמא משום המבורך דהא התם נמי חוזר ואומר ברוך אשר בחר בנו וכו' שהרי הוא מברך על קריא' התורה אלא שאנו רוצי' שבברכה עצמה שהוא מתחיל בה יכלול בה עצמו כך כתב ה"ר אברהם ז"ל. וא"ת למאי דתירצו בירושלמי תינח לר' ישמעאל דאמר במתניתין דצריך לומר המבורך אלא לר' עקיבא דאמר ברכו את ה' ותו לא מאי איכא למימר. הא לא תיקשי לך דאיהו ממאי דנהיגי קא מקשה ליה דנהגינן למימר ברכו ולא נברך ואיהו נמי אהדר ליה כפום מנהגא דנהוג עלמא כר' ישמעאל דשמואל ודאי גופיה לא אמרה אלא למצוה מן המובחר אבל לעיקר דינא ברכו ונברך שוין:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |