פני יהושע/כתובות/פז/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פני יהושע כתובות פז ב

גמרא סבר רמי ב"ח למימר שבועה דאורייתא. ופרש"י דנפקא מיניה לענין דלא מפכינן לה ויש לתמוה דנקיט רש"י האי נפקותא דתליא בפלוגתא בפ' שבועת הדיינין וכתבו שם בתוס' דריב"ן פסק בשם הקונטרס דהלכה כמר בר ר' אשי דבדאורייתא נמי מפכינן וא"כ טפי הו"ל לפרש הכא דנפ"מ לענין דבעינן נקיטת חפץ כמ"ש רש"י לקמן בשמעתין גבי אי פיקח הוא. ונ"ל דהא מילתא דשבועה דרבנן בשבועת המשנה לא בעי נקיטת חפץ לא פסיקא ליה לרש"י ומשמע ליה דלמאי דהוי בעי רמי ב"ח למימר דהכא ודאי שבועה דאורייתא היא כיון דמודה במקצת וא"כ בעי נקיטת חפץ וכן בההיא דעד א' מעידה דמתניתין דקתני נמי לא תפרע אלא בשבועה ולרמי ב"ח נמי היינו דאורייתא ובנק"ח א"כ מסתמא דכל הנך דקתני בההיא מתניתין נמי לא תפרע אלא בשבועה כגון מנכסי יתומים ומלקוחות ושלא בפניו אע"ג דלא הוו מדאורייתא אלא דרבנן היינו נמי בנק"ח כיון דכולהו כהדדי קתני להו ובחד לישנא ומש"ה ניחא ליה לפרש דנ"מ לענין היפוך שבועה דלא מפכינן בפוגמת ובעד א' ובכי הא לא שייך לומר דאינך נמי דומיא קתני דהא בהנך דיתומים ולקוחות ושלא בפניו לא שייך הא מילתא דהיפוך כלל משא"כ לקמן במימרא דר"פ אי פקח הוא לא מצי לפרש משום היפוך כמו שאבאר לכך הוכרח לפרש דר"פ ע"כ סבר דכולה שבועת המשנה לא בעי נק"ח מהטעם שאפרש בעזה"י ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין כו' ועוד אין נשבעין כו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דרמי ב"ח מאי סבר דנהי דלהך קושיא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אפשר דלא חש לה דלא אשכחן להא מילתא בהדיא בשום מתניתין או ברייתא אלא דאין נשבעין על הקרקעות ואפילו בהא איכא פלוגתא אבל הא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות לא שמעינן אלא משקלא וטריא דשמעתא בפ"ק דמציעא דף ה' למ"ד הילך פטור ואיכא נמי התם שינוייא אחרינא. אבל בהא קושיא דכל הנשבעין שבתורה שהיא משנה מפורשת ועוד דבהך מתניתין גופא בר"פ כל הנשבעין מייתי בסיפא הא מילתא דפוגמת וע"א מעיד שהוא פרוע והיאך סבר רמי ב"ח למימר דמדאורייתא דא"כ סיפא סתרא לרישא והנלע"ד בזה דרמי ב"ח מפרש למתני' דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין היינו דלא אשכחן בתורה שבועה מפורשת אלא בכה"ג דודאי לא מצינן למימר שישבע ויטול דהא קיי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה וילפינן לה מקרא. ובאמת לא אשכחן הא מילתא דשייך שום שבועה דאורייתא ליטול אלא בשטרות וכתובה (מהדורא בתרא מהמחבר ז"ל מיהו בריש פ' כל הנשבעין בהא דמשני דאפקיד ליה בשטר ומשמע דמדאורייתא בשטר נמי לא מצי למטען פרעתי וע"ש בתוס' ובלשון הרא"ש ושם יבואר בעזה"י) ובהא לא איירי קרא וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל דשטרות דרבנן דמדאורייתא מפיהם ולא מפי כתבם ועוד אפילו אי הוי דאורייתא מאן יימר דמדאורייתא לא מצי למיטען פרעתי וא"כ לפ"ז שפיר קאמר רמי ב"ח דהיכא דמשכחת מודה במקצת או עד א' שישבע ויטול כגון בשט"ח וכתובה שפיר הוי דאורייתא דאע"ג דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מ"מ אתיא בק"ו כיון דאפילו היכא שהנתבע הוא מוחזק צריך שבועה כ"ש במי שבא ליטול והוא מודה במקצת או שע"א מכחישו כ"ש דלא יטול אלא בשבועה וא"כ שפיר קאמר שהוא מדאורייתא דהא ק"ו דאורייתא הוא אלא מקשה ליה רבא שפיר ממתניתין דכל הנשבעין דהא מפרשינן התם טעמא מקרא דולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע וא"כ דמיתורא דקרא ילפינן לה היינו מגזירת הכתוב ותו לא שייך למילף בק"ו אלא דרמי ב"ח אפשר דמוקי להאי קרא לדרשא אחריתא כדאיתא בהגוזל דף ק"ו ע"ש דרב דריש מהכא דלאחר שנשבע פטור לשלם אפילו באו עדים ואע"ג דמשמע התם דרמי ב"ח גופא לית ליה האי דרשא דקאמר לרב נחמן משכוני נפשך אדרב למה לך אפ"ה יש לי לומר דרמי ב"ח מוקי להאי קרא דולקח בעליו ולא ישלם לענין שאין הנתבע יכול להפך השבועה לשכנגדו שישבע ויטול אבל בתחלת הדין היכא דשייך נשבע ונוטל בדאורייתא אתיא בק"ו שאין שום סברא לומר שיטול בלא שבועה. ולפ"ז יש פרפרת נאה לומר דיפה כתב רש"י ז"ל דלרמי ב"ח מדאורייתא לא מפכינן שבועה והיינו דיליף לה מקרא אבל רבא סובר דבדאורייתא נמי מפכינן כמ"ש בסמוך שכן כתב ריב"ן בשם רש"י לפסק הלכה ומש"ה מוקי לייתורא דקרא לכדדרשינן בפ' כל הנשבעין דלא שייך כלל נשבע ונוטל דאורייתא מגזירת הכתוב כנ"ל נכון ודוק היטב שהוא כפתור ופרח בעזה"י ועוד אבאר בסמוך:

תוספות בד"ה אמר רבא שתי תשובות בדבר תימא לרשב"א אכתי איכא שלישית כו' דאשתמוטי קא משתמיט והאי טעמא לא שייך הכא כלל עכ"ל. פירוש דכיון דלא שייך הכא אשתמוטי משתמיט א"כ לא שייך שבועה דניהמנה במיגו דאי בעי הוי כופרת בכל ואי משום דאין אדם מעיז א"כ ודאי מדמעיזה קושטא קאמרה כמ"ש התוס' בריש פ"ק דמציעא דף ג' דמש"ה איצטריך לאסוקי התם טעמא דאשתמוטי ע"ש כנ"ל בכוונתם והכי איתא קושיא זו במרדכי דשמעתין בשם רבינו ברוך ע"ש שדבריו צריכין ביאור. אלא דמהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה כתב דלשיטת התוס' בפ"ק דמציעא דאשתמוטי איצטריך משום דלא נימא מיגו לא קשה מידי ולמאי דפרישית דבריו תמוהין דאדרבא עיקר הקושיא לשיטתם. אם לא שנא' בכוונת רש"ל ז"ל דלק"מ היינו משום דאיכא למימר דרבא לא הקשה קושיא שלישית משום דמעיקרא נמי אסיק אדעתי' האי סברא דפרע דייק ודמיפרע לא דייק וקס"ד דרמי ב"ח סבר דסברא זו מדאורייתא היא וא"כ תו ליכא מיגו ולא איצטריך טעמא דאשתמוטי ולפ"ז משמע למהרש"ל ז"ל דעיקר קושיית התוס' אזלא לשיטת רש"י בפ"ק דמציעא דטעמא דאשתמוטי איצטריך דלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה ע"ש. אלא דא"א לומר כן דהא התוספות הקשו שם בפשיטות על רש"י דמסקינן התם דלא אמרינן מגו דחשיד וא"כ היאך הניחו כאן בתימא אע"כ כדפרישית דאדרבא עיקר הקושיא לשיטתם בפ"ק דמציעא וקשיא להו דניהמנה במיגו כיון דאכתי לא אסיק אדעתא הך סברא דפרע דייק כו'. מיהו לפי מה שכתבתי בחידושי בפ"ק דמציעא שם ליישב שיטת רש"י שם דודאי מדרבנן לא אמרינן מיגו דחשיד שראו שבדורות האחרונים חמירא להו שבועה כמ"ש התוספות שם אבל מדאורייתא מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועה ותירצתי שם בטוב טעם מה שהקשו בתוס' על זה וא"כ לפ"ז אתי שפיר סוגיא דהכא דרבא לא מצי לאקשויי לרמי ב"ח מהאי סברא דכיון דסוף סוף כיון דהשתא מאן דחשיד אממון חשיד אשבועה א"כ חזר דין תורה למקומו דבנשבע ונוטל כי האי דהכא מחוייב לישבע שבועה חמורה דאורייתא ממש מק"ו דנשבע ונפטר ורחמנא גופא לא פטרה אלא משום דלא מהני ביה שבועה דמאן דחשיד כן נ"ל נכון. ובלא"ה נמי לא הבנתי קושית התוס' דאיכא למימר דהא גופא מקשה ליה רבא ממתניתין דכל הנשבעין אלמא מדלא חשיב ההיא דהכא דנשבע ונוטל ע"כ היינו משום דלא שייך שבועה כיון דלא שייך טעמא דאשתמוטי אלא דבזה איכא למימר דא"כ תיקשי מאי קאמר שתי תשובות בדבר דלמא טעמא דמתניתין נמי הוי משום דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ועדיין יש לומר דהוי שפיר שתי תשובות דע"כ אפילו היכא דליכא שיעבוד קרקעות כגון שמחל השיעבוד כדאיתא בהגהת אשר"י דבלא"ה למ"ד שיעבודא דאורייתא אפי' במלוה ע"פ לא משכחת שום שבועה דאורייתא אלא במחל השיעבוד ואפ"ה מקשה שפיר אמתניתין דהכא דליכא לאוקמי כשמחל השיעבוד דא"כ בלא"ה מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מיניה כמ"ש התוספות לעיל בפירקין כ"ש הכא דביתמי איירי ודוק היטב:

בגמרא אלא אמר רבא מדרבנן דפרע דייק כו' וקשיא לי אמאי איצטריך להאי טעמא דבפשיטות הו"ל לשנויי נהי דאין נשבעין מן התורה מהנך תרי טעמי דקמותיב אפ"ה תקנו חכמים שישבע שהרי כמו כן כתב הרי"ף ז"ל בשבועות דאע"ג דאין נשבעין על הקרקעות מן התורה אפ"ה נשבעין מדרבנן ומייתי ראיה מהכא וכן הוא בהגהת הרא"ש בשמעתין ולכאורה הוי ראיה לסתור דאדרבה איצטריך לטעמא דפרע דייק ובסמוך נמי יהיב טעמא בעד א' כדי להפיס דעתו אלמא דהיכא דליכא טעמא לא משתבע אפילו מדרבנן וליכא למימר דכל היכא דשייך ענין שבועה דאורייתא אלא שפטור מגזירת הכתוב תקנו רבנן שבועה כדי להפיס דעתו דא"כ תיקשי ההיא דהכא אמאי איצטריך לטעמא דפרע דייק ואמאי לא משני בפשיטות שתקנו שבועה כעין דאורייתא מה"ט גופא כדי להפיס דעתו אע"כ דלא שייך האי טעמא דלהפיס דעתו אלא בע"א המכחישו ולכאורה היה נ"ל בזה דמה שכתבו הרי"ף והרא"ש וסייעתו דשייך שבועה דרבנן בקרקעות היינו שבועת היסת ולא שבועת המשנה ולא מייתו ראיה משמעתין אלא לענין דשייך מיהו ענין שבועה בקרקעות וממילא דכיון דתיקן רב נחמן היסת בכל מילי תיקן אלא שהסמ"ע סי' צ"ה כתב דחייב נמי שבועת המשנה בקרקעות היכא דשייכא ע"ש וכן נראה מל' הש"ך וא"כ קשה ההיא דהכא דאע"ג דהוי שייך שבועה דאורייתא אלא דפטור מגזירת הכתוב ואפ"ה לא קאמר רבא דחייב בשבועת המשנה אלא היכא דאיכא טעמא ולדעתי צ"ע בזה ודוק היטב אלא למאי דפרישית בסמוך איכא למימר דאיצטריך לטעמא דפרע דייק דלא נימא דניהמנה במגו:

קונטרס אחרון
גמרא אלא אמר רבא דפרע דייק ודמפרע לא דייק כתבתי דיש להוכיח מכאן דאפילו לפי מ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל וסייעתם דשייך שבועה בקרקעות היינו שבועת היסת ולא שבועת המשנה דאי ס"ד שבועת המשנה לא הוי רבא צריך להאי טעמא אלא דהסמ"ע והש"ך כתבו דחייב נמי שבועת המשנה בקרקעות היכא דשייכא א"כ תיקשי להו סוגיא דהכא וצ"ע ועיין בפנים:

תוספות בד"ה דמיפרע לא דייק כו' ולא שייך כאן מגו הואיל וטעמא כו' עכ"ל. הא דמשמע כאן מדבריהם דשייך כאן מגו אף ע"ג דהוי מגו להוציא מ"מ כיון דאיכא שטרא לא מיקרי להוציא כדמוכח בפ"ק דמכילתין והא דכתבו בסמוך בד"ה האי שטרא דלא מהימנה במיגו וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו משום מגו להוציא שאני התם דליכא למימר דלא הוי להוציא כיון דאיכא שטרא דהאי שטרא חספא בעלמא הוא וכן מבואר מל' הרא"ש ז"ל ובס' נתיבות המשפט האריך בזה. ולענ"ד בלא"ה כאן אין צורך לזה דכיון דמציא למיגבא כולה ומודית במקצת עדיפא הא מילתא משאר מיגו דהו"ל כמשיב אבידה כדאיתא בסמוך ואמרינן אפילו להוציא ועיין פרש"י בריש פ"ק דמציעא גבי הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ובמה שכתבתי שם בחידושי ודו"ק:

בד"ה אבל שלא בעדים כו' ואע"ג דטעמא משום דמיפרע לא דייק כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל אין צורך לידחק בזה אלא דהא גופא אתא לאשמעינן דלא תימא דוקא בעדים תקנו רבנן שבועה כיון דשייך ג"כ שבועה דאורייתא אלא שהתורה פטרתו מגזירת הכתוב אי משום דהו"ל שיעבוד קרקעות או משום דהו"ל נשבע ונוטל ואפ"ה חייב מדרבנן כשיטת הרי"ף וסייעתו משא"כ שלא בעדים ס"ד דלא שייך כלל חיוב שבועה דהו"ל כמשיב אבידה שתקנו חכמים שלא ישבע קמל"ן דאפ"ה חייב מדרבנן דפרע דייק דמיפרע לא דייק ולא הוי משיב אבידה ולפ"ז נאמר דהא דמסיק רבא לעיל טעמא דפרע דייק היינו לענין שלא בעדים וכדפרישית כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה או דלמא כו' תימא לי א"כ כל שעה אתיא לאיערומי. פירוש כיון דלא דייקא ומספקא לה אתיא לאיערומי ועיין במהרש"א אבל אכתי לא ידעתי מקום תימא בזה כיון דעיקרא דמילתא לא הוי אלא מתקנת חכמים בעלמא דקודם התקנה לא הוי שום חיוב שבועה אפי' בפוגמת ואיהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל לכתוב שובר א"כ מה תימא יש בזה ולא שייך הכא לומר דלא הועילו חכמים בתקנתן דאטו כולהו נשי דיני גמירי דהיכא דמספקא לה אם נפרעת כולה או מקצתה תטעון שקר ותאמר אמנה היתה ובלא"ה נמי הא מצי למיטען בכל ענין אישתבע לי וצ"ע:

גמרא פיסקא עד א' מעידה שהיא פרועה סבר רב"ח למימר ש"ד דכתיב לא יקום כו' ואמר מר כל מקום כו'. משום דשבועה דע"א שהיא מדאורייתא לא מצינו בהדיא במשנה הוצרך לאתויי דרשא דלא יקום ע"א באיש אלא דאכתי מדיוק דקרא נמי לא שמעינן שתשבע להכחיש העד אלא דאפשר דקם עד א' לשבועה היינו שישבע מי שהעד מסייעו מש"ה מייתי נמי קרא הא דאמר מר כל מקום ששנים מחייבין ממון א"כ משמע להדיא דמחייבין שבועה היינו שנשבע המכחישו ועיין בהר"ן פ' כל הנשבעין ועי"ל דלבתר דאקשי רבא לרמי ב"ח לעיל שני תשובות בדבר אכתי הוי סבר הכא דהיינו שבועה דאורייתא כיון דשנים מחייבין ממון אפי' בשיעבוד קרקעות ואפי' שלא ליטול בשטר ומקשי ליה רבא דאכתי איכא שתי תשובות בדבר דההיא דכל הנשבעין ודאין נשבעין על כפירת קרקעות אשבועה דעד א' נמי קאי וכמו שכתבו התוס' ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה ועוד אין נשבעין כו' מקשינן הא בפ' הזהב כו' היינו מהנהו קראי כו' עכ"ל. ולכאורה בהך קושיא קמייתא דרבא דכל הנשבעין שבתורה נמי הוי מצי לאקשויי הכי דהא בר"פ כל הנשבעין יליף לה מקרא דולקח בעליו ולא ישלם דכתיב נמי בהאי קרא דפרשת שומרין אלא דע"י עירוב פרשיות אפשר מוקמינן לה נמי בשבועה שע"י הודאת עצמו וא"כ אכתי בשבועה דע"א מנא לן הא הוי נמי בכלל כל מקום ששנים מחייבין ממון ונהי דבהך קמייתא לא שייך קושייתם עליה דרבא דהא שפיר מותיב ממתני' דקתני כל הנשבעין ושבועה דע"א נמי בכלל אלא דאכתי טפי מצי לאקשויי אמילתא דשמואל גופא דקאמר דבשבועה דע"א לא בעינן שתי כסף ולא יליף לה משבועה דע"י הודאת עצמו ושבועת שומרין וא"כ תיקשי ליה מתניתין דקתני כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואפילו דע"א והיינו ע"כ דילפינן כולהו שבועות מהדדי ויש ליישב דלענין נשבעין ולא משלמין שפיר ילפינן להו מהדדי דגילוי מילתא בעלמא הוא דמי שעליו לשלם הוא נשבע דבלא"ה מילתא דסברא הוא דכלל גדול בדין המע"ה ואע"ג דבכה"ג דשמעתין לא שייך האי כללא דבעל השטר מיקרי מוחזק אפ"ה לענין שבועה שפיר איכא למימר דגילוי בעלמא הוא משא"כ בהא דכפירת שיעבוד קרקעות דלא הוי אלא מגזירת הכתוב כי הא דבעינן שתי כסף קשיא להו שפיר לענין דע"א אמאי מפלגינן בינייהו כן נ"ל בדברי התוס'. אבל לולי דבריהם היה נ"ל לתרץ קושייתם דלענין כפירת שיעבוד קרקעות נמי גילוי מילתא בעלמא הוא דכפירת קרקע לאו כפירה מיקרי תדע דהא לא אשכחן בהו שבועה אפי' בשבועת העדות ושבועת פקדון כדאיתא בגמ' דשבועות והיינו ע"כ מה"ט דלא מיקרי כפירה כלל משא"כ לענין ב' כסף ודאי לא הוי אלא מגזרת הכתוב דהא לא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין פרוטה ליותר מפרוטה ואשכחן נמי שבועת העדות ופקדון בפרוטה וא"כ הא דדרשינן אבל קם הוא לשבועה היינו בשוה פרוטה כן נ"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.