פני יהושע/כתובות/מב/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־16:08, 4 במאי 2020 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר + עיצוב מיוחד)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


פני יהושע TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png מב TriangleArrow-Left.png א

גמ' מפתה מדעתה עביד עמדה בדין איצטריכא ליה פלוגתא דר"ש ורבנן. מכאן משמע להדיא דפלוגתא דר"ש ורבנן אמפותה נמי קאי וקשיא לי האיך קאמר ר"ש אם לא הספיקה לגבות ה"ה לעצמה הא מחלה וסתמא דתלמודא ע"כ סבר הכא דיכולה למחול מדמקשה בפשיטות מפתה מדעתה קא עביד ולעיל דף ל"ב נמי משמע הכי דמוקי מתני' דאלו הן הלוקין במפותה דאין לה קנס דמחלה ודלא כשיטת הירושלמי שהביאו התוספות ר"פ אלו נערות בד"ה ועל אשת אחיו וכתבתי שם לעיל דף ל"ב דפלוגתא דאמוראי היא בש"ס דילן ובשלמא לרבנן איכא למימר דהאי בבא דלא הספיקה ה"ה לעצמה לא קאי אלא אאונס לחוד והא דקתני מפותה היינו משום בבא דרישא לאשמעינן דהרי הן של אחין משא"כ לר"ש דלא איירי אלא בהאי בבא דלעצמה ודאי קשה מאי קאמר הכא פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל ותיפוק ליה דר"ש לא קאי אמפותה. ועוד כיון דעמד בדין דקאמר ת"ק לאחין בין במפותה בין בקנס בין בבושת ופגם מסתמא בכולהו פליג ר"ש וקאמר דלעצמה. ול"ל דאכתי שייך פלוגתא דר"ש ורבנן נמי במפותה בעמד בדין דלרבנן לאחין ור"ש קאמר לעצמה ולצדדין קאמר דבאונס לעצמה ממש ובמפותה ממילא דפטור המפתה לגמרי ולעצמה דמפותה היינו לאפוקי דאחין דקאמר ת"ק הא נמי ליתא דתינח קנס בושת ופגם מא"ל דנהי שכתבו התוספות במשנתינו דבושת ופגם איתקש לקנס מ"מ הרי כתב ר"י בעל התוספות לעיל גבי בגר בקבר דלא שייך האי הקישא אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן אבל היכא שפטור הלה לגמרי מטעמא דאין יכול להוריש לבניו לא שייך האי הקישא דבושת פגם דיכול להוריש נתחייב הלה ליתן ליורשים א"כ הדרא קושיא לדוכתא במפותה בעמד בדין דאמר ת"ק לאחין אפילו בושת ופגם האיך פליג עליה ר"ש וקאמר לעצמה דהא בושת ופגם מיהא דאחין הוי כיון דבקנס פטור הלה לגמרי לא שייך תו האי הקישא. מיהו בהא מצינא למימר דמ"ש ר"י דלא שייך האי הקישא היכא דפטור לגמרי היינו אליבא דרבנן ולדידהו ודאי לא נקטו האי בבא דלעצמה אלא באונס לגמרי ואקנס דמפותה לענין דפטור לגמרי משא"כ בבושת ופגם דמפותה ודאי הוי דאחין משא"כ לר"ש אליבא דמסקנא דילפינן לקמן מונתן תו לא צריכין להקישא אלא דפשטא דקרא דונתן קאי אכולהו דכתיבי בהאי קרא בין בקנס בין בבושת ופגם כנ"ל לשיטת ר"י. אמנם למאי דפרישית בלשון המשנה דטעמא דרבנן קודם שעמד בדין נמי מונתן א"ש טפי דלעצמה דקאמר ר"ש ורבנן קאי בכל מילי אפילו בבושת ופגם והארכתי בזה להקל על המעיין במה שאפרש בסוגיא שלפנינו ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה מהא דדרשינן לקמן אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס ובמפותה כתיב יבואר לקמן במקומו בעזה"י:

בתוספות בד"ה ר"ש פוטר וכו' תימא לר"י תיפוק ליה דאפילו וכו' אלא כשייחד לו כלי עד סוף הדיבור. ולענ"ד יש לתמוה על תמיהתו דאמאי הו"ל לר"ש למישבק טעמא דאין משלם עפ"י עצמו שהוא דבר פשוט וברור דלא שייך לכ"ע בענינא דשבועת הפקדון. דהו"ל כפירת דברים ושבועת ביטוי הוא. ולמינקט טעמא דייחד כלי שלא נזכר בשום משנה וברייתא אלא מימרא דר"ח היא בפרק הזהב ולאו מקרא יליף לה אלא משום דבעינן דומיא דגזל ופקדון שהוא דבר בעין ואם כן למאי דס"ד דר"ש דרבנן דמחייבי בקנס אע"ג דלא עמד בדין וכפירת דברים בעלמא הוא ולא דמי כלל אפילו לעושק ותשומת יד דהא כולהו הוי ממון אלמא דלא בעו רבנן דומיא דפקדון מכ"ש דלא איכפת להו בייחוד כלי ואע"ג דלא ייחד מחייבי דנהי דלא הוי דומיא דגזל ופקדון אכתי הוי דומיא דעושק ותשומת יד ול"ל מטעמא דר"ח מדלא אהדר קרא לתשומת יד כדאיתא התם בפרק הזהב הא ליתא אלא לר"ל דקאמר מעות אינן קונות כמבואר שם משא"כ לר"ח דס"ל מעות קונות. וכ"ש אליבא דר"ש דקיימינן הכא כ"ע מודו דאית ליה מעות קונות כדאיתא שם להדיא בגמרא א"כ תו לא שייך האי ילפותא דתשומת יד ואי אית ליה לר"ש הא דר"ח דבעינן ייחוד כלי ע"כ היינו מסברא בעלמא דבעינן דומיא דגזל. ועוד דהא ר"ש דריש התם מקרא דאו מכל אשר ישבע לשקר לרבות תשומת יד ובאמת למאי דאית ליה מעות קונות לא איצטריך ליה האי דרשא ועוד דלפ"ז קשה מ"ש כל הני דאהדרינהו קרא בהדיא ושבקי לתשומת יד למהדרא בהדיא והדר מרבי לה בקרא אחרינא ותירוץ הגמרא דשם לא שייך אליבא דר"ש דאית ליה מעות קונות אלא דע"כ דחיק ומוקי דרשא דאו מכל אשר ישבע להכי וכמו שיבואר שם בחדושינו. ולפ"ז מצינן למימר דאי לאו דפשיטא ליה לרבי שמעון בקנס דפטור מקרבן שבועה מטעם דאין משלם עפ"י עצמו והו"ל כפירת דברים טפי הוה ניחא ליה לרבויי קנס מאו אשר ישבע והו"א דגזירת הכתוב הוא דלא בעינן יחוד כלי. ועוד למאי דמסקינן לקמן דר"ש ורבנן אפילו בעמד בדין פליגי וקמיפלגי בקרא דוכיחש וקרא דומעלה מעל ור"ש הכא לדבריהם קאמר דלודי מיהא בלא עמד דהו"ל כפירת דברים דכ"ע מודו דפטור ואי לאו האי טעמא אפילו לדבריהם לא הוי מצי לאקשויי דשמא טעמא דרבנן בלא עמד בדין נמי מומעלה מעל דלעמד בדין לא צריך קרא כמו שיבואר לקמן בפשיטות בעזה"י ולדעתי תמיהת ר"י צ"ע וכ"ש במאי שהקשה קושיא שניה ותיפוק ליה דיחוד כלי לא מהני דדבר שלב"ל וכו' הלשון ותיפוק ליה תמוה דלכאורה הא דחשיב כה"ג דבר שלב"ל היינו משום דלמא מודה ומיפטר כמ"ש מהרש"א וכדאיתא להדיא ר"פ המפקיד וא"כ סוף סוף איצטריכא ליה לר"ש טעמא דאין משלם ע"פ עצמו וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ונשבע והודה לר"ש מיהו קצת קשה דבהאי מתני' וכו' דה"נ הוי מצי למיבעי לרבנן וכו' עד סוף הדיבור. לכאורה דקשיא להו קושיא זו דוקא לפרש"י שהביאו בסמוך בד"ה או דלמא משא"כ לפירושם בסמוך דהא דקאמר אביי לר"ש היינו ר"ש דמתני' דפירקין במשנתינו וא"כ לא שייך למיבעיא כלל אליבא דרבנן שהרי מחלקותם בצידו דאפילו להורישו לבניו הו"ל כממון גמור וה"ה דשבועת הפקדון דהא בהא תליא וכן לענין מודה מיפטר פשיטא לן בכולה תלמודא דמשעמד בדין תו לא שייך מודה בקנס ולדעתי מקרא מלא הוא דמאשר ירשיעון אלקים דרשינן פרט למרשיע את עצמו ופשטא דקרא ירשיעון היינו עמידה בדין ממש כדכתיב ונקרב וא"כ משמע להדיא דהיכא דבהאי שעתא לא הרשיע את עצמו אלא אשר ירשיעון אלקים משלם שנים לרעהו ותו לא איכפת לן בהודאתו ודוקא אליבא דר"ש דמשנתינו דלא שני ליה לר"ש בין עמד בדין לענין להוריש לבניו קמיבעיא ליה לאביי למאי דלא ס"ד דאביי דטעמא דר"ש מונתן דהא קשיא להו לרבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין וע"כ סבר אביי דאיהו יליף מוכיחש כמ"ש התוספות לקמן בד"ה דאחין בעי למיהוי ומש"ה מיבעיא ליה לאביי דאפשר דלענין הודאה נמי יליף ר"ש מוכיחש דהא בהא תליא וע"כ דחקינן קרא דאשר ירשיעון אף לאחר שעמד בדין משא"כ לרבנן אין מקום לאיבעיא זו וראיתי למהרש"א בלשון התוספות בסמוך שכ' דלרבנן דמשנתינו נמי איכא למיבעיא דשמא איכא שום קרא לאפלוגי בינייהו ונראה מדבריו שרוצה בזה לפרש דהאי ק"ק שכתבו התוספות כאן היינו אפילו לפירושם. ולענ"ד הא ליתא דמדלא הוו ידעי טעמא דר"ש עשרין ותרתין שנין מכלל דטעמא דרבנן אדרבה פשיטא להו טובא דבכל דוכתי מפלגינן בין עמד בדין לקודם שעמד וכ"ש לענין מודה בקנס דפשטא דקרא בהכי איירי כדפרישית ולהתוספות הא בהא תליא לכן נראה מבואר דק"ק שכתבו התוספות כאן היינו לשיטת רש"י דאביי באיבעיא דיליה אכתי לא ס"ד דתליא בר"ש דמתני' והיינו דקשיא להו מאי קמיבעיא ליה לר"ש טפי מלרבנן ואי משום דבסמוך בברייתא פליגי ר"ש ורבנן א"כ הו"ל לקבוע בעייתו בסמוך ולענ"ד הא נמי לא קשיא דאברייתא בסמוך לא מצי למיבעיא כיון דר"ש פטר להדיא ומאי דוחקיה דאביי לאוקמי בשינוייא דחיקא שלא עמד בדין אע"כ משום דפשטא דמתני' דשבועות משמע איפכא דדוקא כשלא עמד בדין פליגי ובדוחק משנינן לקמן דלדבריהם קאמר והיינו דקמיבעיא לאביי הי מינייהו עיקר והיינו דסמך לאבעייתו אמתני' כנ"ל וק"ל ובסמוך אפרש בע"א דלפרש"י נמי אביי אר"ש דמתני' קאי:

בד"ה או דלמא וכו' אבל בקונטרס פי' וכו' משמע מתוך פירושו דפשיטא להו וכו' או להורישו לבניו דמ"ש עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו דלפרש"י לא שני בין מודה ומיפטר להורישו לבניו כיון דלהורישו לבניו קאמר ר"ש להדיא במשנתינו דאינו מוריש ואטו אביי לא ידע המשנה כדמקשו התוספות לקמן לרבה ונהי דטעמא לא הוי ידע מ"מ עיקר מילתא ידע ובהכרח נפרש כוונת התוספות דפשיטא להו דמסברא להורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר כמו שפרש"י גופא במשנתינו בלא עמד בדין וא"כ כיון דלפרש"י לר"ש פשיטא ליה לאביי דאי מודה לא מיפטר לפ"ז לענין להורישו לבניו הו"ל כהלכתא בלא טעמא. וא"כ ליקשי איהו לנפשיה כדקשיא ליה בסוף אלא דמשום הא לא איריא דמצינן למימר דאביי נמי לא מקשה ליה לרבה טעמא דר"ש אלא אעיקר דבריו וכמו שנפרש לקמן בשיטת רש"י. ועוד דהא אפילו למסקנת פי' התוס' לא פסיקא להו דלהורישו לבניו תליא באי מודה מפטר וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ובאמת לשיטת ר"י הלבן לעיל דף ל"ח גבי בגר בקבר ובפרק מרובה דף ע"ב אפילו קודם שעמד בדין יכול להוריש אע"ג דאי מודה מיפטר אלמא דלאו הא בהא תליא ואי מכח כ"ש משמע להו לא הוו משני מידי אליבא דמסקנא כמו שאבאר ולפ"ז נהי דפרש"י להדיא במשנתינו בלא עמד בדין דטעמא משום אי מודה מיפטר היינו אליבא דרבנן דמפלגו בין עמד בדין לקודם שעמד משא"כ לר"ש ע"כ טעמא אחרינא איכא סוף דבר הבנת התוספות בשיטת רש"י צריך לי עיון והנלע"ד כתבתי בשיטת רש"י בסמוך:

בא"ד וקשה שצריך למחוק הספרים ועוד דאדפריך עכ"ל. קושיא ראשונה א"א ליישב אם לא באחד משני אופנים שכתב מ"ז בספר מג"ש או שלא נמצא לרש"י גירסא זו מדלא כתב ה"ג או שנאמר דגרס נמי ומודה בקנס פטור ומפ' להאי פטור לענין קרבן שבועה דאיירי ביה ושאר הקושיות יישב ג"כ מ"ז בספרו ע"ש ועתה אפרש מה שנלע"ד בשיטת רש"י ז"ל תחילה אפרש דפשיטא ליה לרש"י טובא דלענין מודה בקנס ליכא למ"ד דפטור משעמד בדין כדפשיטא לן בכולה תלמודא ולא נחלק אדם מעולם ואפושי פלוגתא לא מפשינן ואין מקום שיסתפק אביי בזה ומכ"ש למאי דפרישית דמקרא מלא הוא אשר ירשיעון דמינה ממעטינן מודה בקנס ופשטא דקרא אשר ירשיעון היינו שעת העמדה בדין. והאמת עד לעצמו וכדאי הוא למחוק הגירסא בשביל דבר פשוט כזה ולישנא דסוגיא דשמעתין מסייע מדמותיב אביי לקמן ממתני' דשבועות ודייק מינה הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו אלמא דמילתא דפשיטא היא וכמ"ש התוספות עצמן. אלא הא דקמיבעיא ליה אביי לר"ש לענין קרבן שבועה היינו נמי לר"ש דמשנתינו דקאמר דאינו מוריש לבניו כמ"ש התוספות וכיון דאביי לא הוי ידע טעמא דר"ש במשנתינו הוי ס"ד דטעמא דידיה משום דירושת הבנים בקנס תליא בקרבן שבועה דילפינן מוכיחש ובהא מילתא נמי אנהרינהו לעינין מן שמייא דמסברא א"ל דלהורישו לבניו תליא בקרבן שבועה מדאשכחן בקרבן שבועה שנאמרה ונשנית בפ' נשא דהתם כתיב והתודה וכתיב בתריה ואם אין לאיש גואל וגומר אלמא דכל מה דשייך בההיא פרשה דקרבן שבועה אדם יכול להוריש לבניו ובגר שייך לכהנים ולמאן דאית ליה דשייך גבי קנס עניינא דקרבן שבועה כשעמד בדין א"כ הוי נמי בכלל מכל אשר יחטא בהנה דכתיב בפרשת נשא וממילא דעלה קאי ואם אין לאיש גואל וכולהו עניינא דגזל הגר אלמא דקנס בר ירושה הוא. ובכה"ג מצינן למימר נמי איפכא דאביי הוי ידע טעמא דר"ש דממעט קנס מוכיחש ומוקי לה כשעמד בדין וקתני עלה יצאו אלו שהן קנס ולא הוי דומיא דפקדון וקשיא ליה כיון שעמד בדין דפשיטא לן מאשר ירשיעון דאי מודה לא מיפטר במאי לא הוי דומיא דפקדון. אי משום דעיקרו קנס הא קמן דלענין יחוד כלי דבעינן נמי דומיא דגזל ואע"פ דמעיקרא לא הוי דומיא דגזל שגזלו דבר שהוא בעין אע"כ כיון דבשעת העמדה בדין מכחיש דבר שהוא דומיא דגזל הוי שפיר דומיא וא"כ ה"נ לענין קנס בשעת העמדה בדין הוי דומיא דכולהו שהן ממון דהא אינתיק ליה מקנס לממון ותו מאי ריעותא דקנס אי משום שהשמות חלוקין מעיקרן היו כל כ"ד נזיקין ומלוה וגזל נמי כ"א השמות חלוקין ואדרבא קנס עדיף טפי לכמה אמוראי דירושלמי דאין יכול למחול כדפרישית ואיכא למ"ד חידוש הוא בקנס אע"ג דמיקטל משלם מכל זה מצא אביי מקום להסתפק ולומר דגריעותא דקנס היינו מדאשכחן לר"ש במשנתינו דאין יכול להוריש וסבר אביי דמסברא אית ליה הכי שקנס אינו ממון כלל אלא משלחן גבוה קא זכו דמה"ט אין יכול למחול ודוקא לדידיה זכי ליה רחמנא אבל לבריה וליורשים לא זכי רחמנא ומה"ט ממעט ליה מוכיחש דלא הוי דומיא דפקדון וכל הנך דאדם מוריש לבניו כך נ"ל אם נאמר דרש"י נמי מפרש האי לר"ש היינו ר"ש דמשנתינו דפירקין שכן נ"ל האמת דסברא דאביי דקרבן שבועה תליא בלהורישו לבניו והיינו דמקשה הש"ס לקמן א"ה ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה ובהכי סלקא כולה שמעתתא כהוגן וכמו שאפרש כ"א במקומו אמנם מדקדוק לשון רש"י לקמן יראה שאין זה מוכרח אלא לאביי נמי לא ס"ד דהא בהא תליא עד לקמן דילפינן מונתן ושם אבאר בעזה"י כוונת רש"י לנכון. נקטינן מיהא דענין הודאה פשיטא ליה לרש"י דלא תליא בקרבן שבועה יהיה אין שיהיה סרו ושקטו קושית התוספות על פרש"י וקושיא שלישית מהא דפריך אביי לרבה טעמא דלא עמד בדין יבואר במקומו אי"ה ודו"ק:

קונטרס אחרון
טעם מספיק לענין דאדם מוריש קנס לבניו היכא דמחייב בקרבן שבועה משום דבהאי עניינא דקרבן שבועה כתיב בהדיא ואם אין לאיש גואל אלמא דכל מאי דכתיב בהאי ענינא בר ירושה הוא ובזה נתיישב פירש"י:

בא"ד ונראה לפרש לפי שמצינו במשנתינו דלר"ש וכו' עכ"ל. נראה מזה דאביי הוי פשיטא ליה דמשנתינו לא שני לן אי בת קיימת או לא כמ"ש התוספות לקמן בד"ה דאחין לפ"ז ע"כ דמהדר ליה רבה כי קאמינא להוריש לבניו דמשנתינו והיינו בבת קיימת ולא כמו שאתה סבור דל"ש. וא"כ מאי האי דמהדר אביי ומותיב לרבה מהאי מתני' וקשיא בה עשרין ותרתין שנין ומעיקרא מאי סבור כיון דאביי מעיקרא נמי מהאי מתני' קא מיבעיא איבעיא דיליה ולקמן במקומו אבאר בטוב טעם:

בא"ד ולכך הוצרך רבה לקמן לשנויי וכו' יש לי מקום עיון בדבריהם בזה אם כוונתם לתרץ מה שהקשו לפרש"י אמאי אסקו אליבא דרבה כי קאמר בשאר קנסות נימא דקנס דבאונס נמי קאמר להתחייב בהודאה ובהא ניחא להו לפירושם דמדפטור מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר ומי הכריחם לכך בפשיטות הו"מ למימר דכיון דילפינן מונתן דאין יכול להוריש פשיטא נמי דאי מודה מיפטר כמ"ש לקמן בד"ה א"ה ת"ל וכיחש ועוד דהא מעיקרא בשיטת רש"י פשיטא להו דהודאה ולהורישו חדא נינהו דמ"ש וכ"כ מהרש"א בשיטת התוספות לפי האמת ואמאי תלי הכא הודאה בקרבן שבועה שאינו לפי האמת במסקנא ואדרבא מהא קשיא לשיטתם כמו שאבאר לקמן. ולכאורה היה נ"ל דהאי ולכך הוצרך שכתבו היינו דמאי קשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין ואמאי לא הדר ביה מעיקרא דמותבינן ליה ממתניתין דאין יכול להוריש אלמא דלא תליא ירושה בקרבן שבועה והודאה וא"כ לימא דהדר ביה והודאה לא תליא בירושה וכי קאמר לענין הודאה דלא אתמר בהדיא במתני' וע"ז כתבו דאכתי פשיטא טובא מדמיפטר מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר אלא דהא נמי ליתא דסוף סוף במסקנא דמוקמינן לה כשעמד בדין ובגרה ע"כ דהודאה וקרבן שבועה לאו הא בהא תליא וא"כ אמאי איצטריכו כלל לקרא דונתן ואמאי לא מוקי בפשיטות לענין אונס גופא והודאה ולהורישו לבניו לאו הא בהא תליא דהא מעיקרא האי סברא פשיטא להו טפי דתליא הודאה בקרבן שבועה מדתליא בלהורישו לבניו וכיון דמסקי' דלא תליא בקרבן שבועה כ"ש דלא תליא בלהורישו לבניו אח"ז מצאתי קושיא זו בש"ס החדשים בת"י בשם ר"י בעל התוס' ומכל זה ק"ל על שיטת מהרש"א ז"ל ואחר כל זאת היה נראה בעיני דמ"ש ולכך הוצרך רבה לשנויי היינו מעיקרא דמשני רבה גופא כי קאמינא להורישו לבניו וקס"ד דמתני' בבת קיימת איירי ואכתי אמאי נקט להורישו לבניו לחוד ושביק להודאה שהזכיר אביי בהאיבעיא שלו וניחא להו דמדפטרי מקרבן שבועה וכו' אלא דלענ"ד מהא נמי לא איריא דכיון דלפירושם האיבעיא דאביי סובב על ר"ש דמשנתינו דקסבר בפשיטות דלר"ש אינו מוריש א"כ שפיר משני ליה רבה מעיקרא דעיקרא דמלתיה פריכא דלהורישו לבניו גופא דפשיטא ליה לאביי נמי לדידיה פשיטא ליה איפכא דיוכל להוריש ותו אין להסתפק כלל לענין הודאה ועוד במסקנא דמסיק רבא משמיה דרב יוסף טעמא דונתן וקאמר כי קאמר רבה בשאר קנסות נמי תיקשי להו להתוספות בשאר קנסות אמאי נקט להורישו לבניו לחוד ושביק להודאה הול"ל תרוייהו ועל זה לא הוו משני התוספות מידי דהא לרבא כן הוא לפי האמת דהודאה לא תליא בקרבן שבועה אלא בלהורישו לבניו ונהי דהמקשה לקמן ת"ל ונתן מיבעי ליה לא הבין כן בכוונת רבא כמ"ש שם התוס' מ"מ רבא גופא הול"ל הכי לכן דברי התוספות צריכין אצלי עיון ועוד אבאר לקמן:

בד"ה א"ל ממונא הוי כו' וכן משמע דכששוב הקשה לו ממתניתין אמאי קשו בה עשרין ותרתין שנין הו"ל לחזור מדבריו אלא ודאי מרבותיו קיבל עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא דאיכא למימר דבלא"ה קשיא ליה לרבה דר"ש אדר"ש גופא דהכא במתניתין קאמר דקנס בתו אין מוריש לבניו ובפ' מרובה דף ע"ב במתני' דגנב משל אביו ואח"כ מת אביו משמע מיהו דלכ"ע אדם מוריש קנס לבניו כשעמד בדין כבר וע"ש בתוספות בד"ה סיפא לא קרינן ביה וטבחו דלרבא ורב נחמן התם אפילו בלא עמד בדין בשאר קנסות מוריש לבניו לשיטת ר"י הלבן וע"כ לכל הפירושים בשעמד בדין מוכח להדיא מפשטא דמתני' דאדם מוריש ורבי שמעון גופא איירי שם במתני' דהתם דקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו בטבחו לרפואה או לכלבים מכלל דבכולה מתניתין מודה דבכה"ג דייק שם הש"ס להדיא בסוגיא דלעיל מיניה לענין שוחט בשבת ע"ש ולפ"ז שפיר קשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין דר"ש אדר"ש גופא דע"כ יש שום חילוק בין קנס בתו לשאר קנסות ולא ידע למיפרק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה דשאני הכא דכתיב ונתן כן נ"ל נכון אף לשיטת התוס'. מיהו לולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש בענין אחר ולומר אדרבה לא הדר ביה כלל מדבריו הראשונים דקאמר ממונא הוי ומחייב עלה קרבן שבועה וכולהו שינויי דידיה א' הן ומסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת ואיתנהו לכולהו אוקימתי דיליה והיינו שנאמר דרבה הוי ידע דנהי דאביי בעי מיניה אליבא דר"ש ע"כ עיקר איבעיא דיליה לאו אליבא דר"ש לחוד מספקא ליה דא"כ הוי הלכתא למשיחא כיון שקרבן שבועה דבר שאינו נוהג בזמן הזה ובלא"ה לית הלכתא כר"ש לגבי חכמים וכמ"ש התוספות בדוכתי טובא דבכה"ג מקשה הש"ס הילכתא למשיחא בדבר שהוא שלא כהלכתא ובדבר שאינו נוהג אלא ע"כ דאליבא דרבנן נמי מספקא ליה לאביי כמ"ש התוספת בד"ה ונשבע והודה לענין אם תבעו קנס בפירוש והא דקמיבעיא ליה אליבא דר"ש היינו משום דר"ש פוטר בהדיא מש"ה קמיבעיא ליה אי איירי דוקא בלא עמד בדין או אף כשעמד בדין מהטעם שאפרש לקמן או משום דאי מוקמינן לר"ש כשעמד קשה קושיית התוספות ותיפוק ליה דבעינן ייחוד כלי ומ"מ מדר"ש נשמע לרבנן היכא דתבעו בפי' קנס שעמד בדין כיון דלא אשכחן דפליגי ר"ש ורבנן בהכי. ולפ"ז פשיט ליה רבה מעיקרא ממונא הוי ומחייב עלה קרבן שבועה וקס"ד דאביי דפשיטא ליה הכא אליבא דר"ש ומש"ה אותביה מברייתא דוכיחש ומסיק רבה שפיר מודינא לך דלר"ש פטור מקרבן שבועה מוכיחש אבל לעולם דממונא הוי אף לר"ש להורישו לבניו והיינו דקאמר כי אמינא ממונא הוי להורישו לבניו מ"מ אתי שפיר נמי דהא דא"ל מעיקרא דחייב קרבן שבועה היינו אליבא דרבנן דהא פליגי בהדיא בהאי ברייתא ואותבה אביי נמי אהא ממתני' דפרקין דאינו מוריש לבניו ומסיק רבא דוודאי הא דאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו לאו בחד גוונא איירי דבקנס דאונס ומפתה ודאי סבר ר"ש דאין מוריש לבניו מדכתיב ונתן אלא כי קאמר ר"ש דהוי ממונא להוריש לבניו היינו בשאר קנסות דודאי ע"כ הכי אית ליה לר"ש כדמוכח מסוגיא דפ' מרובה דף ע"א ע"ב גבי גנב משל אביו דשמעינן מיהא ממתני' דהתם דכשעמד בדין מוריש לבניו ור"ש גופא איירי בהא מתני' כדאמרינן התם להדיא לעיל מהאי פיסקא דגנב משל אביו דמדקאמר ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבכולה מתני' מודה והיינו דקשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין דהא קשיא ליה דר"ש אדר"ש דבמרובה משמע דבשאר קנסות ס"ל לר"ש דאינו מוריש והכא במתני' קאמר דמוריש אע"כ דבקנס דאונס ומפתה איכא שום דרשא דמוריש לבניו אבל מ"מ מיהו לענין קנס דאונס ומפתה גופה הוי נמי ממונא לרבי שמעון לענין דאי מודה לא מיפטר דבהא מילתא לא אשכחן לר' שמעון דשני לי' בין קנס דכפל לקנס דאונס ומפתה דבשלמא אי הוי ס"ל לר"ש דבכולהו קנסות אין אדם מוריש הוי משמע לן דלא מהני לר"ש כלל הא דעמד בדין דאפ"ה הוי קנסא מדפטריה רחמנא מקרבן שבועה מוכיחש משא"כ השתא דס"ל לר"ש דבשאר קנסות ממונא הוא ומוריש לבניו א"כ ע"כ דבקנס דאונס ומפתה משום דרשא משמע ליה הכי וא"כ אין לך בו אלא חידושו לענין מוריש לבניו לבד אבל לעולם דממונא הוא לענין אי מודה לא מיפטר כמו בשאר קנסות דבהא לא פליג אדרבנן. ולפ"ז כולהו מימרי דרבה קושטא נינהו דקפשיט ליה שפיר דממונא הוי לר"ש אף בקנס הבת אע"ג דמורישו לבניו. ופשיט נמי שפיר דחייב קרבן שבועה לרבנן דהלכתא כוותייהו. אלא כיון דהא מילתא דהוי ממונא לא שמיעא ליה לרבא אלא ממאי דשמעינן לרבי שמעון בשאר קנסות דאדם מוריש לבניו מש"ה מהדר ליה נמי בתר הכי שפיר כי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שהתוס' לא פירשו כן למאי דמשמע להו דאי מודה מיפטר ולהוריש לבניו הא בהא תליא ודוק היטב:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.