ערך/מצוה בו יותר מבשלוחו

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי מצוה בו יותר מבשלוחו

פרטי דינים

א. בשד"ח (ח"ה עמ' שמז סקמ"ג) הביא מהעמק שאלה (ח"ג, קסט סק"א ד״ה ונראה) שהוא מדאורייתא, ופקפק בזה.

ב. בשו"ע (תלב ס״ב) איתא דאם בעה״ב רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו. וכתב על-זה המג״א (סק״ה) ועכ״פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר משלוחו. וביאר הפמ״ג שם שלמצוה בו מספיק שיעשה קצת מהמצוות ולא צריך לעשות כל המצוה, אך בשו״ע הגר"ז (שם ס״ח) כתב "ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת ויעמיד מב״ב אצלו בשעה שמברך" משמע שלענין לכתחילה לא הסתמך על כך. ומהר"ש קלוגר זצ"ל בס' קרבן פסח (תס ס"ב) כתב על הא דהרא"ש היה מסייע באפיית המצות, דמסייע אין בו ממש, ובש"ס (רפ"ב דקידושין) גבי ר"ס מחריך רישא רבא מלח שיבוטא ולא נראה דהיה מסייע במליחתן רק היה עושה הכל.

ג. ממג"א (תלב סק"ד) ושולחן התמיד (שם) משמע דהשוכר אדם שיעשה מצוה בשבילו לא אמרינן דמצוה בו יותר מבשלוחו. ובויברך דוד (סי' א') הביא כן מישמח משה (פר' עקב ד"ה בהפטרה) דמה שמבזבז בממונו ליתן לשליח הוו כמו טירחא בגופא, ועד"ז כ' בשו"ת מור ואהלות (ברכות והודאות סי' לא) ונחמד למראה (ח"א סג.), אך במשנת אברהם (א' סקל"ה) וילקוט הרועים (אות מ' ערך מצוה בו) דחו הדברים, אכן בס' ילקוט הגרשוני (מערכת ס' ד"ה ס"ת וד"ה מכתב) דחה דחיית ילה"ר וחיזק דברי היש"מ, וכן בדרכ"ת (יו"ד כח ס"ק סא) בנה יסוד עפ"י דבריו. וע"ע ברית אבות (א' סק"י) ודובב מישרים (ח"א ס"ס מז) ובויברך דוד שם (בהמשך סי' א-ב). וע"ע שד"ח (מ' נד, דברי חכמים מד). ויש לדון בזה מהראשונים דלהלן שתלוי הדבר בשכר המצוות, דלפ"ז ליכא חילוק בין שכירות לשליח בחינם כל כמה דלא עסיק גופו במצוות אינו מקבל שכר טפי. ויעו' לשון המאירי (פסחים ז: ד"ה וחכמי) לענין נר חנוכה: "שמאחר שצריך שיהא השמן שלו הרי הוא כגופו".

ד. לפמ"ג (א"א תרכה סק"א) זריזין מקדימין עדיף, ועי' חתן סופר (שער הטוטפת פי"א) ובשד"ח (ח״ד עמ׳ רצא סקנ"ח) ובס' ערב פסח שחל להיות בשבת (פכ"ג הע' ח').

ה. בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' קכח) כתב דהיכא שהשליח חייב בה כמו המשלח כגון הפרשת תו"מ לא אמרינן כלל דמצוה בו יותר, ונראה מדבריו ביאור חדש בדין זה, דאינו כלל מחמת הגברא אלא מחמת המצוה שיעשה אותה המחוייב בה. ומהר"ש קלוגר זצ"ל בס' קרבן פסח (סי' תס ס"ב) חידש כן קצת באופן אחר דבתרו"מ לא אמרינן מצוה בו דגם הבעלים יכול להפריש ע"י מחשבה ולא ע"י מעשה.

ו. בבית דוד (אה"ע כה) רמזו היד אהרן (אה"ע לד הגב"י סק"ט) כתב חידוש גדול, דע"כ ל"ס מרן שלא לחזור ולקדש בעצמו אם קידש ע"י שליח, מ"מ היכא דשליח לא בירך יכול לקדשה פ"א משום מצוה בו יותר משלוחו ולברך. שמעינן מדבריו דאיכא גונא דמשלח יכול לחזור ולקיים מצוה בברכה, וצ"ע טובא, ואמנם בכל דבריו שם ובסי' שקודם לו האריך איפכא.

ז. ביד המלך (פ"ל משבת ה"ו) ושנות חיים למהר"ש קלוגר (פרט ועוללות לג) כ' דרק בקידושין והכנה לשבת אמרינן דמצוה בו, ובשו"ת עמודי אש (השמ' דף כט ע"ד) הוכיח כדבריהם מתשו' מהר"ח או"ז (סי' קכח), אך יש לחלק דחזינן מדברי מהר"ח שאין כוונתו לחידוש הנ"ל שיש שליחות רק בהני מצוות, אלא טעם אחר עמו שרק במצוות דאין לשליח תועלת כמו למשלח כגון קידושין והדלקת נ"ח התם אמרינן מצוה במשלח המחוייב במצוה טפי מהשליח שאין לו קיום מצוה בזה. אבל במצוות שיש לשליח תועלת כמו למשלח כגון שחיטה וחלה בהני ס"ל למהר"ח דאפילו לכתחלה אפשר למנות שליח.

טעם הדין

רש"י פירש ריש פ"ב דקידושין "דכי עסיק גופו במצוות מקבל שכר טפי", וכעי"ז כתבו המאירי ונמוק"י ור"י מלוניל והר"ן, והרמב"ם בפי' המשניות שם כתב: "התעסקות האדם במצוה בעצמו יותר שלם מאשר יטיל על זולתו". ובתבו"ש (כח סקי"ד) כ' בטעם הדין דנראה מבזה המצוה ואינו רוצה לטרוח בעצמו, ועפי"ז חידש שם שאם מכבד אחר לקיים מצוותו בדרך כבוד שאינו נראה כמבזה ומזלזל במצוה מותר. ויעו' פרש"י בסוכה (לח.) על המשנה דתבוא מארה למי שאשתו ובניו מקרין אותו, "שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה", ואם בשמקרין אותו ואומר אחריהם כתב כן כ"ש בשליחות שהשליח עושה הכל, אך אפשר דוקא בנשים וקטנים כ"כ שאינן ברי חיוב.

ולפי זה נראה עפ"י הידוע מספרים וסופרים דעונשי עוה"ב אינם נקמה, ושכר עוה"ב אינו פרס, אלא הם תוצאה של מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, דתרי"ג עשין ולא-תעשין הוו כנגד רמ"ח איברין ושס"ה גידין, וע"י קיום המצוות ממילא נעשה אדם בצלמו ודמותו הרוחנית שעומד בה בעולם השכר - יעויין ברמב"ן (כתבי הרמב"ן ח"ב עמ' תקכח) ומהרח"ו ז"ל בריש שערי קדושה ונפש החיים (ש"ד פכ"ט ועו"מ) עפ"י הזוהר. ולכך תלו הראשונים את מעלת העשיה בעצמו בשיעור שכר, דהוא המורה על דרגת איכות המצוה.

חובה או מצוה

החיד״א בברכ"י (יו״ד ר״ס רסד) כתב שדין זה הוא "רק זהירות במצוה דרמיא עליה דצריך לעשותה בעצמו". וכ"ה בשו"ע הגר"ז (סי' רנ, קונט' אחרון). ועי' שד״ח (ח"ה עמ׳ שמז סקמ"ג). אך בתבו"ש (שם) כתב דודאי היכא דאמרינן "מצוה" מסתמא אסור לעבור עליה דלאו כל כמיניה למימר דלא בעינא למיעבד מצוה. והקשה מהגמ׳ שאסור לקדש לפני שיראנה, משמע שמצד שמבטל ה'מצוה בו' ליכא איסורא, וחילק התבו״ש דהכא הוי מצוה שיעשה בו ואילו התם איסור לקדש עיי״ש. [גם י"ל דאה"נ "לאו כל כמיניה" אך מ"מ היכא דאמרו "מצוה" הא גופא קמ"ל שאינה בחובה, ויעו' לעיל בערך מצוה לענין רשות].

מצוה שעל ידי שליח נעשות יותר בהידור

בחיי אדם (סח ס"ז) הסתפק בזה, ובשד"ח (ח״ד עמ׳ רצו טו״ב) הביא מהג' בני יונה שמצוה בו עדיף על הידור. ובשו״ת דובב מישרים (ח"א מז) נקט שהידור מצוה עדיף על מצוה בו, כיון שהידור מצוה הוי דין גמור, וי״א ש'ואנוהו' זה דין תורה (לעיל מצוה - הידור מצוה). ובח"א מציין למבי"ט (ח"ג מט) שכתב דד' מינים שלו עדיף מד' מינים מהודרים של אחר.

כתיבת ספר תורה

הפוסקים דנו אם יש דין מצווה בו יותר מבשלוחו בכתיבת ספר תורה, עיין שו"ת שבט הלוי (ח"ב, יו"ד סימן קלה).

ואנוהו

הפוסקים דנו אם עדיף לקיים המצווה בעצמו או דין ואנוהו עדיף, ודוגמא לדבר: כתיבת ספר תורה בעצמו באופן שהכתב יהיה פחות נאה מאם יתן לסופר אחר לכתוב. ע"ע *כתיבת ספר תורה.

מעבר לתחילת הדף