מראי מקומות/ברכות/מד/ב
מראי מקומות
ברכות מד ב
אמר רב אשי באוכלי פירות גנוסר שנו
ופירש רבנו יונה שפירות אלו הגדלים סמוך לים כנרת חשובים הם מן הפת, ולפיכך כשבירך על הפירות פטר את הפת שהיא טפלה להם, ו"מליח" השנוי במשנה היינו "פירות גינוסר", שמרוב מתיקותם מולחים אותם במלח.
אולם התוספות פירשו שאכל פירות גינוסר באופן שברכתו עליהם אין בה כדי לפטור גם את המליח והפת, וכגון שלא היו לפניו או שלא היה דעתו עליהם, ולאחר מכן אכל מליח ופת, ועל אופן זה שנינו במשנה שברכת המליח פוטרת הפת. ונמצא לדבריהם, שהמליח גופו נחשב לעיקר כלפי הפת. וצריך ביאור, מה התועלת באכילת הפירות להחשיב משום כך את המליח לעיקר כלפי הפת? וביארו האחרונים [עיין ט"ז רי"ב סק"ד, ב"ח ופרישה] שללא אכילתו מפירות גינוסר אנו נוקטים בפשיטות שהמליח בא ללפת את הפת ונחשב כ"טפל" כלפיה, ורק כשאכילתו מהמליח באה לאחר אכילה מפירות גינוסר יש מקום לתלות שהמליח לא בא ללפת את הפת אלא אוכל אותו כמאכל עיקרי וממילא הפת טפלה לו. ובספר אמרי נועם בשם הגר"א ביאר, שבלא אכילת פירות, אף על פי שיתכן שאדם יאכל מליח כ"עיקר" ופת כ"טפל", מכל מקום, אין זה מצוי, ובטלה דעתו אצל כל אדם. וזה גופא הקשתה הגמרא, איך יתכן שתהא רגילות שהמליח יהא חשוב ל"עיקר" והפת ל"טפל". ומיישבת, באופן שאכל קודם פירות גינוסר, שאז הרגילות היא לאכול את המליח כעיקר. וראה בשו"ת משיבת נפש למהרא"ל צינץ (סימן ה') ביאור נוסף בענין. והטור והשולחן ערוך (רי"ב ס"א) הביאו דין זה של מליח ופת ולא הזכירו שאכל קודם לכן פירות גינוסר, וצריך עיון, שהרי גם לדעת התוספות שהמליח נחשב כעיקר כלפי הפת, מכל מקום, אף הם מודים שרק אם אכל קודם לכן פירות גינוסר הדין כן, ואכן ראה במשנה ברורה (שם סק"ג) שהביא לדין זה באופן שאכל קודם לכן מאכל מתוק, וע"ש בשער הציון (סק"ט).
ובדרך אגב נציין דבר נלא ע"ד התוס' הנ"ל דהנה ידוע שרבינו החתם סופר זצ"ל הסתפק הרבה בענין ברכה על סוכר שבפיו שממתק את הקפה, באופן שהקפה נפטר מברכה ע"י שבירך מקודם על היין, ותלמידו של רבינו החת"ס, הג"ר משה סגל הידוע בשם רבי משה המבורגר זצ"ל שעלה בסוף ימיו לירושלים, כתב בחדושיו עמ"ס ברכות (לה ע"ב) שנדפסו בקובץ צפונות (קובץ ו ע' כו) כדלהלן: הנה כמה שנים היה אמ"ו נ"י מסופק במה דאיתא דיין פוטר כל מיני משקים, ואם קידש על היין לא צריך תו לברך על המשקה שקורין קאפא, אם פוטר ג"כ הצוקער, כיון דאם בירך על הקאפע לא צריך לברך על הצוקער דהוי טפילו, ואם כן הכי נמי כיון דהקאפע נפטר, הוא הדין הצוקער. או דילמא הקאפע דהוא משקה נפטר, משא"כ הצוקער דלא הוי מקשה. וע"כ הנהיג אמ"ו נ"י כמה שנים אחר קידוש לאכול מזונות ולברך אחריו על המחיה ועל הגפן כראוי, ואח"כ בירך על הקאפע, וממילא נפטר הצוקער. ופעם אחת שהיה אצל אמ"ו נ"י חמיו הגאון ר' עקיבא איגר נ"י ואמר לו שהוא נוהג את עצמו לאכול קודם שתיית הקאפע חתיכה צוקער ולברך עליו, וממילא ילכו כל הספיקות. והנהיג אמ"ו נ"י ג"כ הכי.
ויעויין עוד בדברי תוס' ד"ה באוכלי, דמבואר בהדיא דהצוקער נפטר ג"כ בברכת היין. דהקשו: וא"ת פירות העיקר ומליח טפל, ולברך על הפירות ולפטור כולהו. וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד, א"נ וכו', ע"ש היטב. משמע בהדיא דאי הוה שם המליח והפת בשעת אכילת הפירות דנפטרו כולהו. ואמר אמ"ו נ"י דמנ"ל להתוס' דין זה, ואמר דמש"ס דהכא דיקא להו, דקתני אי הכי הוי ליה פת עיקר והוא טפל ותנן וכו', ולכאורה מאי מקשה הש"ס, דילמא מיירי הכא שאכל פירות גינוסר ואח"כ אכל מליח, ולמליח אכל פת, ובאותו פת אכל ג"כ השמן, ולכך צריך לברך על השמן משום דהפת גופא נפטר ממליח, משא"כ אם בירך על הפת לא היה צריך לברך על השמן. אלא ודאי דשני טפילות ג"כ נפטרו, וע"כ דהכא מיירי שאכל הפת לחוד בלא מליח, ולכך פריך שפיר ודו"ק ע"כ. וע"ע בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' מ.)