מסכת סופרים/יח
|
< הקודם · הבא > |
(א) אבל צריכין לומר אחר יהי כבוד ה' מלך, ומזמור שירו לה' (תהלים צח) מדברי סופרים, ואחריו הודו לה' קראו בשמו וששת המומורים של כל יום, ואמר ר' יוסי יהא חלקי עם המתפללים בכל יום ששת המזמורים הללו[1], אמרו למה הזכיר דוד במזמור הודו לה' קראו בשמו כהנים לוים וישראלים, להיות אומרים אותו בכל יום.
(ב) למה אמרו שיאמרו מזמורים בכל חודש וחודש, כר' שמעון בן לקיש, דבעא קמיה ר' יוחנן מהו לזמר שיר בלא נסכים, אמר ליה נשמעינה מן הדא, בזה ובזה היו הלוים עומדיו על הדוכן ואומרים וישב עליהם את אונם, אמר ליה ר' שמעון בן לקיש מזמור ומוסף מי קודם, מחוורה מילתא שמזמור קודם, לפיכך נהגו העם לומר מזמורין בעונתן, דתנינן תמן (תמיד פ"ד מ"ד) שיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש, ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה (תהלים כד), בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו (שם מח), בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (שם פב), ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (שם צד), בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזינו הריעו לאלהי יעקב (שם פא), בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט (שם צג), בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת (שם צב) מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים, שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בנה מזבח חדש והקריב עליו קרבן.
(ג) בחנוכה ארוממך ה' (תהלים ל), בפורים שיגיון לדוד (שם ז), ביום הראשון של פסח הללו את שם ה' (שם קלה), ויש אומרים אלהים אל דמי לך (שם פג), וכל גולי ישראל בחולו של מועד, אלא בימים הראשונים של פסח הוא צריך לומר יהי כבוד ה' לעולם וכל העם בעמידה עד וברוך שם כבודו לעולם ויושבין ואומרין כל עניין של מזמורות, וביום טוב האחרון של פסח הלל הגדול, ואיזה הלל הגדול הודו לה' כי טוב הודו לאלהי האלהים (שם קלו), ונהגו העם לומר הלל הגדול אף על פי שאינו מן המובחר, ובחג השבועות הבו לה' בני אלים (שם כט).
(ד) בתשעה באב ארבעה פסוקים משל ירמיה: המאוס מאסת את יהודה עד כי אתה עשית את כל אלה (ירמיה יד יט-כב), ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך (תהלים עט) ועל נהרות בבל (שם קלז), ואף על פי שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה בזה דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה.
(ה) יש שקורין ספר קינות בערב ויש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת התורה, שלאחר קריאת התורה עומד אחד וראשו מתפלש באפר ובגדיו משולשין וקורא בבכייה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב, ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגמו בטוב, ומתרגם לפי שיבינו בו שאר העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים, וכל שכן זכרים, וכן הן חייבות בקריאת שמע ובתפילה ובברכת המזון ובמזוזה, ואם אינן יודעות בלשון הקודש מלמדין אותן בכל לשון שיכולות לשמוע וללמוד, מיכן אמרו המברך צריך שיגביה קולו משום בניו הקטנים ואשתו ובנותיו.
(ו) ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ולתינוקות כל סדר וסדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה, וזו היא שאמרו[2] בשבת מקדימין לבא כדי לקרות קריאת שמע כוותיקין עם הנץ החמה ומאחרין לצאת כדי שישמעו פירוש של הסדר, אבל ביום טוב מאחרין לבא שהן צריכין לתקן מאכלים של יום טוב, ומאחרין לצאת שאינו מן הדין לפרוש להם, דאמרינן (ביצה ד.) רב לא מוקי אמורא מיומא טבא לחבריה.
(ז) וכן היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן אחת עשרה שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים, ואחר כך סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים, וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר היה עומד ממקומו והולך לפניו והיה משתחוה לו להתפלל בעדו, ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים וליבם לשמים, ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות כדי לחנכן במצות.
(ח) [3]ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה פתח ואמר אתם נצבים היום כולכם טפכם נשיכם (דברים כט ט-י), אנשים באים לשמוע, נשים כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה בא כדי ליתן שכר למביאיהן, מיכן נהגו בנות ישראל קטנות לבא לבתי כנסיות כדי ליתן שכר למביאיהן והן לקבל שכר.
(ט) והקורא בתשעה באב אומר ברוך דיין האמת ויש שמניחין את התורה על הקרקע באסכילות שחורה ואומרין נפלה עטרת ראשינו (איכה ה טז) וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו, ויש שמשנין את מקומן, ויש שיורדין מספסליהן למטה, וכולם מתפלשין באפר, ואין אומרין שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהן, בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסק לבו מן האבל, וכל שכן לשוח עם גוי.
(י) בתפילת ערבית אין אדם שומע לחבירו מפני שהן מתפללין בלחישה, ואין אומרים לא ברכו ולא יהי שם, אבל בתפילת שחרית לאחר המזמורין והפסוקין אלו אומרים ביוצר ברכו בקול נמוך ואין מזכיריו קדוש ואף לא קדיש, אבל בתפילת המנחה אומרים קדוש וקדיש.
(יא) ובראש השנה אומרים מזמור כל העמים תקעו כף (תהלים מז), ביום הכיפורים ברכי נפשי (שם קג), ממעמקים קראתיך (שם קל), בחג הסוכות נודע ביהודה אלהים (שם עו), ביום השמיני למנצח על השמינית (שם יב), ואם אינו בקי בהן אומר אודה ה' בכל לבי (שם ט), ודיו.