מנחת חינוך/לז
מנחת חינוך 
לז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא להעיד וכו'. להאריך בה' עדות צריך חיבור מיוחד ועמש"ל פ' משפטים שם הביא הרהמ"ח בפי' מי הם הפסולים ובפ' ויקרא לענין מלך והלאו הזה עובר בין ד"מ בין ד"נ בין או"ה הכלל כ"ה דמועיל עדותו והעיד שקר עובר על לאו זה ובד"נ וד"מ אין עדות מועיל אלא לפני ב"ד אם כן א"ע אלא בהעיד לפני ב"ד ובדיני או"ה הן להתיר איסור או לאסור המותר א"צ ב"ד אפילו שלא בב"ד מועיל עדותו כמבואר בש"ס ועפ"י גיטין כ"ט שכתב ג"כ כן ע"ש אם כן עובר אפילו שלא בב"ד וז"פ ומבואר ג"כ באה"ע סי' י"ז.
ב[עריכה]
והחילוק כו'. עח"מ סי' כ"ח השיטות בעדות בכתב דדעת רש"י דעדות ל"מ בכתב ודעת ר"ת דאם אינו אלם מהני וע"ש באריכות לענין עדות בשטר אם הוא מן התורה או מד"ס אם כן כל היכי דמהני עדות בכתב עובר על לאו זה אם חתם בשקר. ועיין בנת"מ סי' הנ"ל מביא שם דאף לר"ת דמהני בכתב מכל מקום אין העדות נגמר עד שיבא הכתב לפני ב"ד וקודם לזה א"ע בלא תענה כי ל"מ קודם שבא לב"ד. אך בשטר תיכף כשחתם ה"ל כאילו נחקרה עדותו בב"ד ומהני תיכף ועובר תיכף בשעת חתימה ע"ש. ובדבר או"ה דע"א ואשה או קרוב נאמנים מועיל ג"כ מפ"כ לכ"ע ע' גיטין דע"א ובנו"ב מן התורה ח"מ סי' ד' ומועיל גם כן עדות חוץ לב"ד כמו שהגיד בע"פ ועאה"ע סי' י"ז גבי מצאו כתוב כו'. ולכאורה לפי מה שהבין הכסף משנה פ"ט מה' עדות בדברי הר"מ דסובר כסברת התוס' דאם ראוי להגיד בפה ואינו אלם מועיל עדות בכתב גם כן אם כן לסברת הרב המגיד סוף ה' שכירות שכתב דסובר הר"מ חסמה בקול לוקה אף דאב"מ כיון דמשכחת לה ע"י מעשה. וע"ש בלחם משנה שתי' הסוגי' בסנהדרין פד"מ דאמרינן שם דע"ז אב"מ ומקשה מר"י דסובר חסמה בקול לוקה והא לדעת הר"מ אין קושי' דשאני חסימה דאפשר במעשה. ותי' עפ"י ד' הר"מ הנ"ל דמועיל עדות בכתב אם כן גם בע"ז משכחת ע"י מעשה ומקשה שפיר ע"ש. ובמ"ל פ"ד מה' מלוה מביא ג"כ לענין ריבית וע"ש בסנהדרין תי' הש"ס הואיל וישנו בראי' ע"ש דמיירי לענין קרבן. ובמכות ד"ב ע"ב אמרינן דעדים זוממין דב"ג מנין שלוקין ואמרינן מדכתיב והיה אם בין וכו' ומקשה ש"ס ותפ"ל מלא תענה. ומתרץ דהוי לשאב"מ וע"ש בדף ד' ע"ב דר"י יליף מע"ז דלשאב"מ לוקין ע"ש. ולפמ"ש (א"כ) כיון דעדות משכחת לה בכתב אם כן אפילו בלא כתב ה"ל מעשה ולוקין אם כן מאי מתרץ הש"ס דה"ל לשאב"מ וכן היאך יליף ר"י מע"ז דלאו שאב"מ לוקין. אך נראה לפי מסקנת הש"ס בסנהדרין הואיל וישנו בראיה וערש"י שפי' דעיקר החיוב שמעידין שראו וראי' אב"מ אם כן כמו שלענין קרבן שם בברייתא דע"ז אב"מ אם כן ה"ה לענין מלקות ג"כ אב"מ ולא משכחת כלל מעשה אפילו אם באמת כתבו עדותן מכל מקום מעידין על הראי' והראי' אב"מ כמו לר"י דקול הוי מעשה מכל מקום כיון שמעידין על הראי' הוי אין בו מעשה אם כן בכתבו ג"כ א"ב מעשה אם כן לפי המסקנא לא משכחת כלל מעשה בעדים ומכל מקום תי' הלחם משנה שפיר לפי הס"ד ע"ש ותבין. שו"ר בס' או"ת חו"מ סי' כ"א סקט"ו ה"ר להר"ת דל"מ כתב העדים בד"נ מסוגי' זו דסנהדרין דע"ז אב"מ הא יש בו מעשה דכותבין העדות. ולא הבנתי ראייתו דהגמר' מקשה לר"י דקול הוי מעשה ומכל מקום מסיק דע"ז ל"ה מעשה דישנו בראי' אם כן אפילו כותב ל"ש מעשה כיון דישנו בראי'. ולומר דראייתו מהס"ד דרב' סובר הואיל וישנו בקול ל"ה מעשה וקשה הא ישנו בכתב ז"א דעדיפ' מיני' פריך דבכל העדות הוי מעשה לר"י דסובר חסמה בקול הוי מעשה ע"ש ותבין. ולהמסקנ' באמת בכ"ע ל"ה מעשה. וע"ש עוד שמיישב מה שדקדק המהרש"א בתוס' שבועות דכ"א ד"ה חוץ דהקשו למה לא חשיב ע"ז דלוקין אף שאב"מ כמבואר במכות דר"י יליף מזה דאב"מ לוקין. ודקדק המהרש"א אמאי לא הביאו התוס' מסנהדרין דמפורש שם דע"ז אב"מ ותי' הוא ז"ל דמשם ליכ' ראי' דמיירי מד"נ ובד"נ ל"מ כתב לכ"ע ע"כ ל"ה מעשה ע"כ מביאים ראיה ממכות ע"ש. ובאמת דברי מהרש"א נכונים למסקנת הש"ס בסנהדרין אפילו אי כתב מהני מכל מקום הוי אב"מ דישנן בראי' וכ"ה במהרש"א להדי' וז"ל לענין ע"ז לא הוצרכו וכו' דבההי' דד"מ אמרינן בהדי' דתני' יצאו ע"ז שאב"מ ומסיק הואיל וישנן בראי' וכו' עכ"ל. ולמה הביא לשון זה ומסי"ק אלא כוונתו דלפי המסקנ' אפילו היכי דמהני כתב וכתב ג"כ מכל מקום הוי אב"מ וז"ב. ולסברת הרהמ"ח בכ"מ דכל לאו שאפשר לעבור עלי' בלי מעשה אף אם עשה מעשה אין לוקין דהוי לאו שאב"מ אם כן בודאי ניחא בע"ז אף בכתב הוי אב"מ כיון דאפשר לעבור בלי מעשה. ומה שקשה על סברת הרהמ"ח ממ"ש בלאו דחסימה פ' כי תצא יבואר שם אי"ה.
והנה סברת הרהמ"ח מפורש ברי"ף כאן בסנהדרין שגורס שאני ע"ז שכן ישנן בראי' ופירש באריכות כיון דיכולים להעיד בלי מעשה אף שעשו מעשה בעקימת שפתיו מכל מקום ל"ה מעשה עיין בפנים ותראה כסברת הרהמ"ח. ותמהני על האחרונים שהביאו סברות אלו בכ"מ ולא הביאו ד' הרי"ף ז"ל בכאן וגם על הרב המגיד ק' שכ' בדברי הר"מ היפוך ויש ליישב ויבואר אי"ה במק"א. ולדינא בחיבור זה אין נ"מ כי עדים שקרים אם יוכלו לקיים בהם דין הזמה מקיימים בהם ואם לאו לוקין אף שאב"מ מפסוק והי' אם בין וכו' כמבואר שם בש"ס ור"מ ויצאתי קצת חוץ מגדר החיבור ובלאו הזה אין חילוק בין שני עדים או ע"א לשבועה או לאו"ה שע"א נאמן או לעדות אשה וסוטה ועגלה ערופה שע"א נאמן מן התורה עיין ר"מ ה' עדות. גם עדות אשה שמת בעלה יש דיעות שע"א נאמן מה"ת. ויש סוברים דע"א נאמן מדרבנן ואין כאן מקומו להאריך. על כל פנים בכל גווני דמועיל עדותו והעיד בשקר בודאי עובר בלאו הזה. ולכאורה נ' דגם עדים פסולים אך הבע"ד קיבלו עליהם בד"מ כגון קרובים או שאר פסולים ג"כ עוברים בלאו זה אף שהם אינם חייבים קרבן שבועה ער"נ שבועות ומש"ל בעזה"י. מכל מקום עוברים בלאו הזה אך אפשר כיון דכתיב בתורה לא תענה ברעך עד שקר אם כן דוקא אם הוא עד עפ"י התורה אבל אם אינו עד עפ"י התורה א"ע בלאו זה רק הו"ל מזיק ממונו של חבירו והוא בגדר גזלן אבל בלאו הזה א"ע ובר"נ פ' שבועות העדות הביא ירושלמי דאפילו קיבלו עליהם קא"פ א"ח קרבן שבועה דכתיב והוא עד וכו' את הכשר ולא את שאינו כשר אם כן ה"נ דכתיב לא תענה וכו' עד שקר דוקא אם ראוי לעדות אבל בקבלו אינו עד וא"ע בלאו הזה ונ"מ דאינו בגדר ע"ז שיהא פסול לכל עדות שבתורה ולענין עונש הזמה יבואר לקמן. וראיתי לרמב"ן פ' ואתחנן וז"ל וביאור ולא תענה ברעך עד שוא לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום ובב"ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו ממנו כי שוא דבר בטל עכ"ל. ואיני מבין דבריו שאם העד יודע שלא יפסידנו שום ממון כי לא יתחייב בב"ד עפ"י עדותו למה עובר בלאו דלא תענה הלא ז"א בגדר עדות ואם א' יעיד בב"ד שפלוני אכל היום והוא שקר שלא אכל האם יעבור בלאו דל"ת. ס"ד שדברי רמב"ן צריכין אצלי תלמוד:
ג[עריכה]
בזכרים וכו'. ואיני מבין נהי דאפשר בקבלו לאשה שני הבע"ד ומכל מקום לא הוי בגדר עדות אך יש עדיות בתורה שהאשה נאמנת כגון עדות אשה ועד טומאה גבי סוטה עש"ס ור"מ ה' סוטה ופ"ה מעדות וכן בעגלה ערופה נשים נאמנות מה"ת. ולענין או"ה ילפינן ע"א מוספרה לה ע' גיטין ב' אם כן אם העידו בשקר אמאי א"ע בלאו זה דל"ת ברעך. ולכאורה נראה שנשים וכל פס"ע כגון עבדים וכדומה כיון דכשרים לעדות עוברים בל"ת בע"ש אם העידו שקר. וצ"ל כסברת המ"ל בהגהות סוף הספר פ' ויקרא דאף דעד אחד חייב בשבועות העדות במקום שמחייב ממון כגון עד מיתה ועד טומאה עש"ס ור"מ פ"י מהל' שבועות דוקא ע"א דראוי להעיד על ידי צירוף אם כן אפילו בלא צירוף כ"מ שמחייב ממון חייב קריאת שמע אבל נשים שאינם בגדר עדות כלל אף דכאן האמינתם תורה מכל מקום א"ח בק"ש. ודקדק כן מהמשנה ומד' הרהמ"ח ע"ש עכצ"ל דל"ה עד כלל אם כן כאן נמי אף במקום דנאמנים נשים א"ע בלאו זה דהתורה כתבה בלשון עד והם אינם בגדר עדות כלל וה"ה עבדים גם כן דשוים בכ"מ לנשים אף דבמקומות הנ"ל נאמנים מכל מקום אינם בגדר עדות כלל. ונ"ל דקרובים דג"כ כשרים בעדות הנ"ל כיון דהם אנשים וישנן בגדר עדות חייבים בק"ש וגם עוברים בלאו הזה דהם הוי עדים לכה"ת אך אצלו הם קרובים ובמקומות שקרובים נאמנים ה"ל עדים וחייב בק"ש במיתה וטומאה וכאן נמי חייבים בלאו הזה אע"ג דכתבתי לעיל בקבלו עליהם קו"פ א"ח קריאת שמע ז"א דבשלמ' בקבלו כיון דלא הוה עד בדבר זה מן התורה אף דהם הכשירו אותו מכל מקום לא הוי עד אבל במקום שקרוב נאמן מן התורה ה"ל עד ובכ"מ ג"כ בגדר עד אם כן ה"ל עד וחייב קריאת שמע וגם עובר בלאו הזה. אך נשים אף על פי שנאמנים מכל מקום אינם בגדר עדות בשום מקום ופטורים ואינם נקראים עד אם כן במקום שאינו נאמן ג"כ לא הוי עד אף דקיבלו מכל מקום ל"ה עד דהוי כמו מתנה שהתחייב א"ע אבל במקום שנאמן מן התורה כגון בעדות הנ"ל ה"ל עד וחייב קריאת שמע כנלע"ד ברור ב"ה. וכן לענין הזמה יש להם דין עדים זוממין ולענין נשים יבואר לפנינו אם יש להם דין ע"ז:
ד[עריכה]
והעובר כו' ויש בו מלקות כו'. היינו במקום דשייך הזמה או מיתה או ממון א"ח מלקות דבפירוש ריבתה תורה ע"ז לתשלומין רק במקום שלא נוכל לקיים דין הזמה כגון ב"ג וב"ח וכדומה לוקין כמבואר במכות ור"מ ולוקין מגזירת הכתוב והיה אם בין ע"ש. והנה נראה בכל עניני עדות הן בד"מ וד"נ ואו"ה אם הוזם אם יוכל לקיים כאשר זמם מקיימים דין הזמה ואם לאו לוקין עיין ר"מ ה' עדות כמה דינים. וראיתי בקצה"ח סי' ל"ח נסתפק באם שני עדים העידו שנתנסך יינו של א' והוזמו אם מחויבים לשלם דמי היין מכאשר זמם או אפשר כיון דכתיב לעשות לאחיו וכאן אין מעידין לחייב איש רק על היין הם העידים ומביא ראיה מסנהדרין דאם העידו שפ' רבע שורו של פלוני משלמים דמי השור אף דמסהדי על השור ולא על בעל השור מכל מקום חייב ה"נ עכ"ל. ולבי מהסס בד"ז דלענ"ד באו"ה ל"ש כלל כאשר זמם כיון דמבואר בש"ס דק"ל דאין דין הזמה עד שיגמור הדין וגזירת הכתוב הוא עש"ס דמכות דף ה' ור"מ פ"ב מה"ע אם כן לענ"ד דל"ש נגמר הדין אלא במקום שצריכין ב"ד כגון ד"נ ודיני מכות וד"מ וצריכים כ"ג לדון ביום והרבה דברים שייך שפיר ג"ד אבל באו"ה דחכם אחד מורה הדין ואין לו דין ב"ד כלל וקרובים ופסולים לדיינים כשרים להוראה ל"ש כלל גמר דין כידוע ועיין בסי' י"ז באה"ע בתשובו' ח"מ באריכות לענין התרת עגונה בשלשה מה שהשיג ע"ז ועב"ש שיישב דהוי דין וכ"ז שם אבל שאר או"ה פשוט דאין צריך ב"ד כמו יי"נ וכדומה אם כן אם אין ב"ד ל"ש דין וג"ד וזה גזירת הכתוב דאין עונשים על המחשבה והדיבור לבד אך אם נגמר הדין דהוי כעין מעשה ע"ש. אם כן היכי דל"ש ג"ד נראה ברור דאין כאן דין הזמה וגבי או"ה כ"מ דצריך שני עדים כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ע"ש א"צ בודאי לקבל עדות בב"ד של שלשה אלא חכם הוראה ואפשר דצריך שלשה שלא יוכלו העדים לחזור באמתל' ודברים הללו הוא אריכות גדול אין כאן מקומו אבל ז"פ דאין שייך בזה דין אם כן לא הוי גמ"ד ול"ש כאשר זמם אף אם היה הדבר לפני ב"ד מכל מקום כיון דא"צ ב"ד הב"ד לא מעלין וכו' אם כן נל"ב דבאו"ה במקום דא"צ ב"ד ל"ש דין הזמה כלל. ואין ראיה מסנהדרין דשם בפלוני רבע השור נידון השור בסנהדרין של כ"ג ע"ש. אם כן שייך ג"ד כמו ד"נ אבל באו"ה ל"ש זה ואין בזה דין הזמה ויש להאריך הרבה בראיות ובעזה"י זה נל"ב מצד הסברא. שו"ר בנה"מ שם השיג על קצה"ח כיון דבאו"ה אין צריך עדות בפני ב"ד אפשר דלא חידשה תורה דין הזמה בכה"ג ע"ש. ולענ"ד אף אם נאמר דגם באיסורין בעינן לפני ב"ד של ג' עסי' י"ז בשם התוספת' מכל מקום אין זה דין רק הוראה כיון דל"ש גמ"ד וז"ב. וז"פ דאם אין בהם דין הזמה כיון דליכ' גמ"ד ה"ה דאין לוקין כיון דעל לאו דלא תענה אין לוקין רק מחמת והי' אם בין ודאי דוק' בגמ"ד כי אצל ב"ג וב"ח דלוקין ודאי גם כן לאחר גמ"ד דוקא ופשוט. עוד ראיתי שם בקצה"ח כתב בע"א בגוונ' דהנתבע משואיל"מ אם שייך הזמה וכתב דלבו מהסס בדבר זה דאפשר כי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם דוקא בב' עדים ולא בע"א ע"ש וער"מ פכ"א מה' עדות ז"ל בא ע"א והעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה ונמצא אותו העד זומם משלם כתובתה עכ"ל מבואר בגמר' דגם בע"א שייך דין הזמה ובמחכ"ת נעלם ממנו ד' הר"מ הנ"ל. וגם באשה ועבד דאינם בגדר עדות כלל אפשר אף על פי שנאמנים לעדות אשה ולטומאה מכל מקום אין בהם דין הזמה דפרשה של הזמה מיירי באנשים ועמדו שני האנשים וכו' דילפינן מכאן בשבועות דעדות נשים פסולות אם כן אף במקומות שנאמנים ל"ש הזמה וקרובים דג"כ נאמנים כיון דהם בגדר עדות לרחוקים שייך דין הזמה כיון דנאמנים כאן אבל נשים שאינם בגדר עדות כמש"ל אף על פי שנאמנים מכל מקום ל"ש הזמה ומכל מקום צ"ע ואין לי כעת ראיה ברורה לד"ז. ואם נאמר דל"ש דין הזמה ה"ה על ידי צירוף כגון שהיו עדים כשרים מעידים על מיתת הבעל או על טומאה וג"כ אשה העיד' בצירוף והוזמו שניהם והאשה לא הוזמה יש לעדים דין זוממין ול"ש לומר אין עדי' ניזומין עד שיזומו כולם כי אלו אינם בגדר עדות כלל עיין מכות ור"מ פ"כ מה"ע וכבר רמזתי לעיל די"ל באם קיבלו עליהם בד"מ עדים פסולים או קרובי' אף דכשרים במק"א מכל מקום כיון דלזה פסולים מן התורה רק מחמת קבלה דמחייב עצמו ממון אין לעדים דין זוממין ואף שהוזמו א"צ לשלם דלא כתבה התור' בכה"ג דין הזמה רק במקום שנאמנים מן התורה בזה יש לספק אף בנשים לענין עדות אש' וטומאה אם יש דין הזמה אבל במקום שפסולים רק מחמת קבלה [כשרים] נרא' דאין שייך וכעת אין לי ראיה לזה ובאתי רק לעורר.
ועיין בסנהדרין כ"ז ובר"מ ה"ע פ"י ובטור ח"מ סי' ל"ד דיש פסולים לעדות מחמת עבירה שני דברים א' דאם עובר עבירה שיש בו מלקות אף דלא התרו בו פסול לכל עדות שבתורה והטעם דהו"ל רשע שנא' והיה אם בין הכות הרשע ורשע פסול לעדות שנא' אל תשת ומכ"ש ח"מ דג"כ נקרא רשע שנאמר אשר הוא רשע למות דפסול אף דעבר עבירות אלו בלא חימוד ממון וג"כ עבירה קלה כגון מלקות מכל מקום פסול אפילו לעדו' נפשות אעפ"י דחשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר חמור מכל מקום כך גזירת הכתוב דרשע פסול לעדות ובאמת רבא שם סובר דכשר והלכתא כאביי ויש רשע שפסול דהוי רשע דחמס ובזה אף רבא מודה כגון הגזלנים וכדומה דעוברים עבירות בשביל ממון וע"ז כתיב כי יקום עד חמס ועל רשע דחמס הטעם דחיישינן דבשביל ממון יעיד שקר ע"ש ברש"י ונמוקי יוסף בסנהדרין שם שכ' במקום דא"צ עדות כגון בעדות אשה וכדומה דאף אשה ועבד נאמנים אף אם הוא רשע בעל עבירה נאמן בעדות זו דהוא לא נחשד למשקר רק גזירת הכתוב דרשע פסול לעדות אם כן במקום דא"צ עדים כשרים גם הוא כשר אבל רשע דחמס כגון גזלן פסול דחשוד להעיד שקר בשביל ממון ע"כ גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה עאה"ע סי' י"ז וב"ש סקי"ב ולא הביא דברי הנ"י ואין כאן מקומו. ועיין בכורות ל"ו תוד"ה אימר דאמר ר"מ וכו' עי"ש. ועי"ש בגמ' דאמרינן דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י ר"מ סובר דע"ז אפילו בממון פסול אפילו לד"נ ואביי ס"ל כר"מ ור"י סובר דע"ז של ממון כשרים לעידי נפשות ורבא ס"ל כר"י אם כן מבואר להדי' דע"ז לא הוי רשע דחמס דברשע דחמס רבא מודה דפסול לכה"ת אם כן אמאי אמרינן בס"ד דס"ל כר"י דע"ז כשר לד"נ אע"כ דזה ל"ה רשע דחמס דרשע דחמס אינו אלא שעובר עבירה מחמת חימוד ממון כגון גזלן או אוכל נבלות לתיאבון דעשה עבירה בשביל ממון חיישינן דיעיד שקר בשביל ממון כמו שפירש"י שם בהדיא ומלוי בריבית עי"ש אבל ע"ז דהעיד שקר אם אינו נוטל ממון עבור העדות אין זה רשע דחמס מה שחומס מזה ונותן לזה אין זה חשוד למשקל שוחד אם כן אינו אלא רשע כמו אוכל נבלות דעובר בלאו ולרבא רשע דלאו חמס כשר לכל עדות ע"כ אמרינן דסובר כר"י דע"ז לממון כשר לע"נ כיון דאינו עד פסול ומכל מקום לעדות ממון פסול דעכ"פ הוי חשוד לדבר זה ע"ש בדף ט' ע"ב תוד"ה לרצונו והחשוד אינו מעיד והוא חשוד להעיד שקר ומכל מקום לד"נ כיון שהוא חמור וחמור לקל א"ח לחמור ע' יו"ד סי' קי"ט ועוד ר"י עצמו דסובר דע"ז לד"מ כשר לד"נ וכי יחלוק ולא יסבור דיש רשעים שפסולים מדאורייתא לכל עדות חוץ מעדים זוממין כגון גנב וגזלן דלא חשידי על עדות שקר ובאמת מבואר להדיא בתורה דרשע פסול לעדות רק אביי סובר דרשע נקרא בעובר איזה עבירה ורב' סובר כתיב כי יקום עד חמס דוקא רשע דחמס אבל על כל פנים יש מין רשע דפסול לעדות והיאך סובר ר"י דע"ז כשר וגם לקמן מבואר בפירוש בברייתא דאל תשת רשע עד הגזלנין וכו' אתיא כר"י אם כן סובר דרשע דחמס גזלן פסול לעדות אף שאינו חשוד לעדות ע"כ צ"ל מאי דמכשיר ע"ז לע"נ דסובר דע"ז ל"ה רשע דחמס אם כן כשר לכל רק לעדות ממון שחשוד לזה אבל לחמור דאינו חשוד כשר כי אינו רשע הואיל ול"ה רשע דחמס וגם אח"ז אמרינן דרבא סובר אפילו כר"מ והא דפסול ע"ז לכל העדות היינו משום דרע לשמים ורע לבריות אם כן מבואר גם כן דאינו רשע דחמס דרשע דחמס אף שהוא רע לשמים לחוד מודה רבא דפסול כדאמר לעיל דרשע או"נ לתיאבון ה"ל רשע דחמס ופסול אף שהוא רע לשמים לחוד הכלל מסוגיא זו מוכח דע"ז אינו רשע דחמס וה"ל כמו עובר עבירה ואכל נבלה דאין לו הנאת ממון ה"נ העיד שקר בלא הנאת ממון אם לא נתברר שלקח ממון ה"ל רשע סתם ולא רשע דחמס ואפילו למאי דקאמר הש"ס דרבא ס"ל ג"כ כר"מ דע"ז פסול לכל העדיות מחמת דרע לשמים ורע לבריות מכל מקום אינו רשע דחמס רק רבא ס"ל דבכה"ג פסלה התורה רשע אם רע לשמים ולבריות ומודה לאביי ובפרט למאי דקיימא לן כאביי דרשע סתם ג"כ פסול לכל העדיות ואתי' כפשטה דהלכה כר"מ דאביי סובר כר"מ אם כן ע"ז פסול לכל העדיות מחמת דהוי רשע ורשע אף אם אינו רשע דחמס פסול לעדות ועי"ש בסוף הסוגיא שתמוה מאוד גבי בר חמא וכו' מאי דעתך כר"מ וכו' הא ר"י וכו' ובאמת ר"י סובר דוקא בע"ז אבל ברשע דחמס מודה כי הברייתא דגזלנין ומלוי בריבית אמאן תרמיי' וכו' ע"כ כמבואר שם כר"י אם כן גם ר"י פוסל רשע דחמס ושם היה מעשה דאסהודי על העד שהוא גנב אם כן פסול לכ"ע ע"ש שתמוה מאוד וגם סוף הסוגיא צ"ע ואין כאן מקומו.
אבל ז"ב דע"ז לא הוי רשע דחמס רק רשע סתם ומכל מקום לפי פסק הלכה ע"ז פסול לכל עדיות שבתורה מחמת דהוי רשע ואף לרבא דרשע דחמס בעינן מכל מקום ע"ז אפשר דפסול כיון דרע לשמים ולבריות מודה דבכה"ג הוי רשע דפסול לעדות אם כן י"ל דלפי ד' הנ"י דדוקא רשע דחמס פסול לעדות אשה אבל רשע סתם כיון דאינו חשוד לשקר רק מגזירת הכתוב דרשע פסול להעיד אם כן במקום שא"צ עדות כגון בעדות אשה ועד טומאה ועגלה ערופה דכשרים כל הפסולים גם רשע כשר אם כן ע"ז נלע"ד כשרים לעדות הללו כי לא הוי רשע דחמס כאשר ביארנו ולא נעשה רשע כי לא היה לו חימוד ממון אך באמת נהי דא"צ עדות מכל מקום על כל פנים הוי חשודים לאותו דבר בשלמא עובר עבירה כגון אוכל נבלות כשר לעדות אשה כי א"ח לא"ד ומצד גזירת הכתוב אינו פסול דא"צ עדות אבל אם חשוד להעיד שקר אם כן חשוד לא"ד אך נ"מ אם הוא ע"ז בממון נהי דחשוד להעיד בממון דקל אבל במיתת הבעל דחמור להתיר א"א לא נחשד וקי"ל דחשוד על הקל לא נחשד על החמור כמבואר כאן בסוגיא וסי' קי"ט או בניזום בעדות טומאה דהפסיד רק ממון או אפילו בעד ע"ע דהוי דבר קל אם כן לא נחשד לחמור וכשר לעדות אשה כי לא נחשד לחמור וגזירת הכתוב אין כאן כי א"צ עדות ורשע דחמס נמי לא הוי לחשוד אותו שמעיד משום שוחד כאשר ביארנו בעזה"י דע"ז לא הוי רשע דחמס. היוצא מזה דע"ז לא הוי רשע דחמס אך הוי רשע סתם וא"כ לפי"מ דקיימא לן כאביי אם כן פסול לכל עדות שבתורה אף שהוזם בד"מ מכל מקום פסול לד"נ דהוי רשע אך לעדות אשה וטומאה וכדומה במקום דל"צ עדות כשר אך פסול מטעם חשוד לא"ד להעיד שקר על כל פנים בחשוד לעדות ממון א"ח לעדות אשה שהוא איסור מב"ד וחשוד לקל א"ח לחמור אך מחמת רשע כשר לעדות אשה וכדומה במקום שא"צ עדות ואשה כשרה גם הם כשרים כיון דאינו פסול אלא מגזירת הכתוב ואף לרבא דסובר דאו"נ כשר לכל עדיות רק ע"ז כיון דרע לשמים ולבריות ע"כ היינו בכה"ג פסלה התור' רשע אבל לא מטעם שחשוד לשקר דא"כ רע לשמים לחוד יהי' חשוד לשקר בדבר שנוגע לשמים לחוד ובאמת לרבא או"נ כשר לחלב וכדומה כיון דהוי חמור אם כן ברע לשמים ולבריות ג"כ אינו חשוד בדבר שחמור כגון הוזם בד"מ לד"נ אך הטעם בכה"ג מודה רבא דרשע כזה פסלה התורה מטעם אל תשת רשע וכו' אבל במקום דא"צ עדות כגון בעדות אשה אינו פוסל רק מטעם חשוד אם כן חשוד לקל ל"ה חשוד לחמור וע"ז בממון אינו פוסל לעדות אשה דהוי איסור א"א וע' טוח"מ סי' מ"ו. גם חתם בשטר עד שלא נעשה גזלן ועתה הוא גזלן אם ראו השטר קודם שנעשה גזלן כשר אך אם ראו לאחר שנעשה גזלן פסול דלמא עתה זייף וחתם אך בחתם בשטר קודם שנעשה חתנו ונעשה חתנו אפילו לא ראו אלא לאחר שנעשה חתנו כשר כיון דא"ח לזייף רק מטעם גזירת הכתוב וכ' הב"י בשם רי"ו דה"ה ע"ז דינו כגזלן וכו' היינו אף שכתבנו דלאו רשע דחמס על כל פנים חשוד לד"ז הוא דהעיד שקר ע"כ חיישינן דלמא עתה זייף וע"ש שמביא בשם התוס' שמסתפקי' אם נפסל בשאר עבירות שאינו חמס ולא ידעתי צד הספק כיון דהוא רק מגזירת הכתוב ה"ל כמו קורבה דאינו חשוד לזייף ואין כאן מקומו להאריך ע' בס' או"ת ותבין.
ודע לפמ"ש דע"ז ל"ה רשע דחמס אך לדידן דקיימא לן כאביי דא"צ רשע דחמס אלא אפילו רשע סתם פסול לכל עדות שבתורה וגם אפילו לרבא מחמת דרע לשמים ולבריות מכל מקום גזירת הכתוב דבכה"ג הוי רשע ולכאורה אמאי הוי רשע הא רשע לא הוי אלא אם כן עובר עבירה שיש בה מלקות וע"ז בממון משלם ואינו לוקה אם כן אמאי הוי רשע אך באמת ז"א דעיקר דין ע"ז חייב מלקות ובמקום שלא נוכל לקיים דין הזמה חייב מלקות כגון גבי ב"ג וב"ח וכדומה אך במקום שיש תשלומין גילתה התורה דישלם ולא לקי דתרתי לא עבדי על כל פנים לא גרע מחייבי מלקות דלא אתרו בי' מכל מקום ה"ל רשע אף דאין לוקין ה"נ הוי ח"מ אך התשלומין פטרה אותו ה"ל כחייבי מלקות דלא אתרו ביה ועקצה"ח סי' ל"ח דלר"ל דסובר ח"מ שוגגין פטורים מתשלומין אם עשה איזה היזק בשעה שהעיד שקר פטור מתשלומין דה"ל ח"מ אך בדבר זה לענין כאשר זמם גילתה תורה דתשלומין פוטר וע"ש על כל פנים ה"ל ח"מ דלא התרו בו והוי רשע ע"ש ופשוט. אם כן נראה דוקא אם הוזם לאחר גמ"ד דיש לו דין ע"ז למלקות ולתשלומין ה"ל רשע אבל בהוזם קודם גמ"ד דאינו משלם וא"ח מלקות ג"כ אם כן לא הוי רשע כלל אך מכל מקום פסול לכל עדות מחמת חשוד לא"ד וחשוד לשקר אבל נ"מ אם הוזם בממון קודם גמ"ד דאינו פסול אלא משום חשוד על כל פנים כשר לד"נ כי חשוד לקל א"ח לחמור ורשע לא הוי רק אם ניזום לאחר גמ"ד פסול מטעם גזרת הכתוב ופסול אפילו לד"נ דהוי רשע אבל בל"ז הוי רק חשוד וא"ח לעדות חמור ממה שהוזם כנלע"ד בעזה"י. וג"כ כשר לעדות אשה דהוי עדות חמור ולשיטת הנ"י אף בלאחר גמ"ד כשר לעדות אשה כמ"ש כיון דרשע כשר לעדות אשה רק מטעם חשוד וחשוד לקל ל"ה חשוד לחמור כמש"ל. ונ"פ במקום שהאשה נאמנת והעידה שקר דפסולה לעדות כזו אפילו אי לא שייך הזמה באשה כמש"ל מכל מקום חשוד לא"ד וכו' אך זה דוקא אם הוזמה על פי שנים עדים כשרים אם כן ידוע שהעידה שקר אבל אם הוזמה ע"י נשים כגון שאמרה מת בעלה ושני נשים אומרים לא מת אף שאסורה להנשא דבפסולי עדות אזלינן בתר רוב דיעות עש"ס ור"מ וש"ע אה"ע סי' י"ז מכל מקום אין האשה נפסלת על ידי כך לעדות אחרת כי כמו שאיש אינו נעשה חשוד אם לא על פי שנים כשרים כמו כן האשה אינה נעשית חשודה אם לא על פי שני עדים כשרים דפסולים א"נ לפסול אשה לעדות ולשבועה כמו איש. אך אם שני עדים הכחישו את האשה ודאי נעשית חשודה לעדות אחרת כזו וז"פ. וכן אפילו בעדות זו שבאים נשים לפסלה בגזלנות או בגנבה דאשה כזו פסולה לעדות אשה כמו איש שהוא גזלן דאוריית' דפסול לעדות אשה מכל מקום אינה נפסלת רק על פי אנשים כשרים להעיד כי אין נעשה חשוד אם לא על פי עדים כשרים בין איש ובין אשה וכשרה אפילו לעדות זו רק אם באו שתי נשים והכחישוה בגוף הדבר. לגוף הדבר כגון שאומרים לא מת הם נאמנים מכל מקום אינם נאמנים לפסלה והוי כעין הזמה שלא בפניה או הכחשה דהם אינם פסולין מכל מקום העדות בטל ה"נ אבל אינה נפסלת לעדות ולשבועה רק עפ"י שני כשרים וז"פ וא"צ להאריך. ויותר מזה נראה דאם אשה העידה על מיתת הבעל ובאו שני נשים ואמרו עמנו היית נהי דאשה אסורה להנשא כי שתים נאמנים מכל מקום אינה נפסלת כלל כי לענין לפסול גופה היא כאיש ואינה נפסלה אם לא עפ"י שני כשרים ולענ"ד הדברים פשוטים וברורים. אך אפ"ל דהאשה מותרת להנשא גם כן דדוקא אם הכחישו בגוף הדבר הם נאמנים יותר דאזלינן בפסולים בתר רוב דיעות אבל כאן דאין מכחישים בגוף הדבר רק הזמה והזמה הוא על גופן של עדים שאמרו שקר כמו שאמרו שחללו שבת ששנים נאמנים ע' טוח"מ סיל"ח אם כן אין נשים נאמנים לומר על אשה איזה פסול כמו על איש רק בגוף הדברים אם מכחישים נאמנים ולא לומר על גוף העדים אף שהם נשים מכל מקום להעיד עליהם צריכים שני עדים כשרים כמו שאם אמרו שחללה שבת אינם נאמנים כ"א כשרים ה"נ כ"ה שמעידים על גוף אשה שוה לאיש כנלע"ד ומכל מקום צ"ע בזה. וכן גבי סוטה אפילו שני נשים מכחישים אותה שלא ראתה כגון עמנו היית א"נ וצ"ע רחב:
ועיין ר"מ פ"י מה"ע ה"ד שכתב ועוד יש רשעים כו' בחמס פסולין כגון הגנבים והחמסנים אף שהחזירו וכן ע"ז אף ששילם וכו' ומדלא כלל בהדי דלעיל לכתוב כגון הגזלנים וע"ז פסולים שנאמר לא יקום עד חמס נר' גם כן דע"ז אינו עד חמס וכתבו כאן לרבותא אף על פי דשילם מכל מקום פסול וע"ש בכ"מ והנלע"ד כתבתי. והנה להאריך כאן בד"ע וזוממין צריך חיבור גדול מיוחד וכאן באתי רק לעורר ואי"ה בפ' משפטים אעורר עוד בקצת דברים השי"ת יגמור עלי. והנה בלאו הזה במקום דאיכא עונש מיתה או מלקות דרצו לחייב את הנידון באיזה עונש חייבים העדים אותו העונש אפילו בלא התראה כמבואר בכתובות דל"ג דמי איכ' מידי דאינהו בעי קטל בלא התראה ואינהו בעי התראה ואפילו בעדות ב"ג וב"ח דלא מכאשר זמם אתרבי וחייבים מלקות מכל מקום לא בעי התראה דאמר קרא משפט א' כ"ה שם בש"ס. ור"מ פ"כ מה"ע כתב ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בו מעשה לפיכך א"צ התראה ע"ש והוא דלא כסוגי' וע"ש בראב"ד וכ"מ ולחם משנה והאריכו האחרוני' ואין כאן מקומו. והנה במש"ל דבב"ג וב"ח דלוקין העדים הוא דוק' לאחר גמ"ד כעת לא מצאתי ראי' ברורה דאפשר מקר' דוהצדיקו דילפינן מלקות בכה"ג הוא אפילו קודם גמ"ד ודוק' העונש דכאשר זמם ילפינן מן נפש בנפש דאינו חייב עד גמ"ד אבל מלקות שאינו מכאשר זמם אפשר בב"ד לוקין אף קודם גמ"ד וה"ה אם נהרג הנידון דהזוממין אין נענשין דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה מכל מקום אפשר דחייבים מלקות מקר' זה דוהצדיקו אך בר"מ פ"כ ה"ב לא משמע כן ואין כאן מקומו. וחוץ מלאו זה ודאי ג"כ עוברים בעשה מדבר שקר תרחק עיין במס' שבועות דחשיב כ"ד שנכלל בעשה זו ופשוט דגם זה בכלל אך הר"מ והרהמ"ח לא מנו עשה זו מכלל העשין אבל הסמ"ג מנה עשה זו בעשין סי' כ"ז ולדידי' ג"כ בעדות שקר עובר על עשה זו וז"פ. והנה אישים מישראל נשים ועבדים במקום שנאמנים אי עוברים בלאו זה כתבנו לעיל וחרש שוטה וקטן לאו בני עדות נינהו ולאו בני מצות נינהו ואם מעידים על ע"כ ג"כ עוברים על לאו זה אם מעידים שקר דבכלל רעהו דהוא אחיו במצות כמבואר בב"ק פ' החובל דזוממי עבד נהרגין:
וע"ל בפ' ואתחנן כתב הרהמ"ח דגם ב"נ מצווה על לאו דלא תתאוה דהוא ענף מגזל ע"ש וא"כ לכאורה כאן על עדות שקר אפשר דאינו מצווה ואם העיד שקר והוזם או הוכחש אפשר דאין עונשין אותו כלל אך להרמב"ן פ' וישלח מובא בכ"מ פ"ט מה' הנ"ל בכלל דינים הנ"ל ונהרג ע"ז ע"ש אבל להר"מ אפשר דאינו מוזהר ע"ז ואפשר אם הוזם לאחר שנהרג חבירו כיון דנהרג ע"י גרמ' שלו נהרג כי ב"נ נהרג אם הרג ע"י גרמא ע"ש פ"ט מה' מלכים ה"ד אבל קודם שנהרג בתורת הזמה אינו נהרג דדיני הזמה לא נכתבו אצלם ובעזה"י נאריך עוד בעניני ב"נ. וגם אפשר ב"נ יכול אח"כ לחזור ולומר מבודה הייתי כי בישראל נפ"ל מואם לא יגיד ובב"נ אין לנו לימוד ע"ז וגם בישראל אם הגיד חוץ לב"ד אפילו במקום דמועיל כגון בעדות אשה מכל מקום יכול לחזור ולהגיד עאה"ע סי' י"ז אם כן כאן דנידון בדיין א' אפשר דיכול לחזור ואפשר אם הגיד לפני ב"ד של ג' ישראלים א"י לחזור וצ"ע ובאתי רק לעורר. והנה חייב לבזבז כל ממונו כמו כל הלאוין ונדחה מפני פ"נ. ותשוב' אם העיד על מיתה כיון דיש חיוב מיתה עליו ה"ל כחמורות ועל מלקות או ב"ג דחייב מלקות דינו כלאו שיש בו מלקות וגם ה"ל לאו שבין אל"ח דצריך שירצה א"ח ג"כ ויבואר לקמן אי"ה:
והנה במה שהבאתי לעיל ד' הנ"י בסנהדרין אמרתי להעתיק לשונו כי דבריו צ"ע וז"ל שם ותלמודא פסק כאביי דלא בעינן רשע דחמס וכו' ורחמנא פסלו לעדות דכתיב אל תשת רשע עד אבל בעלמ' בשאר איסורים דל"ש עדות דאפילו ע"א כשר בהם ואפילו אשה ליכ' למיפסלי' עכ"ל ומבואר מדבריו דרשע דחמס כיון דהוא חומד ממון חשדינן לי' דמשקר משום ממון ואינו נאמן בשאר איסורים ובאמת עיין בפוסקים יו"ד סי' ב' וסי' קי"ט דאין חילוק כלל וגנב וגזלן נאמנים באיסורין וגם אוכל איסור לתיאבון נאמנים באיסור אחר וגם נאמנים להעיד בשל אחרים אף על פי שלתיאבון הוי רשע דחמס ועבי"ד סי' קכ"ז וש"ך שם סקי"ט דמסיק דלהתיר נאמן ואין חילוק בין גנב ואוכל איסור לתיאבון דהוי רשע דחמס ומכל מקום נאמנים בשאר איסורים דלאו חשוד וגם באותו איסור בשל אחרים ולא חשדינן לי' דמשקר בשביל ממון וכ"ה בר"מ פי"א מה"ע ה"ז ע"א נאמן באיסורין וקאי על כל הפסולים אפילו מחמת ממון מכל מקום כשרים לאיסורים וא"צ להאריך כי הדבר ידוע בכל הפוסקים ולא הביאו דברי הנ"י שגזלן או אוכל נבלות לתיאבון יהי' פסול לאיסורים ומסוגי' דסנהדרין מוכח ג"כ דרשע דחמס פסול ג"כ רק מגזירת הכתוב ולא משום דחשוד ליקח שוחד אף דברש"י מבואר כן וכן ברי"ף ע"ש דאי נימא הטעם משום דחשוד ליקח ממון היאך סתם רבא דא"נ לתיאבון פסול. ונראה דפסול לכל העדיות שצריך עדיות וכן הבריית' דגזלנים וכו' דפסולים לעדות דאתיא כרב' ובאמת בשלמ' לחומר' שיעידו בא' שעבר עבירה לחייבו מיתה שייך שפיר משום דחשוד אין מאמינים לו אבל באם מעיד להקל כגון שני עדים שהעידו באחד שעבר עבירה שחייב עונש ובאו שני גזלנים והכחישו אותם דג"כ אינם נאמנים ואיך נוכל להרוג איש מישראל כיון דאלו רק חשודים לומר שקר ואפשר אומרים אמת וכי נוכל להרוג מספק והצילו כתיב וכן מבואר שם דרב' סובר כר"מ מחמת ע"ז דרע לשמים ולבריות פסול לכל עדיות ור"מ לשונו שם דע"ז פסול לכל עדיות שבתורה משמע אף לזכות בד"נ אינו נאמן ואמאי לרב' הוא מטעם חשד ואינו ידוע זה בבירור היאך נוכל להרוג מספק וגם ר"י סובר דהוזם בד"נ פסול לד"נ ומוקי שם דרב' ס"ל כוותי' והיאך סתם דפסול לד"נ משמע אפילו לזכות כיון שהוא רק מטעם חשוד וחיישינן דמשקר היאך נוכל להרוג נפש מישראל אם הוא מעיד לזכות דלמ' אומר אמת א"ו דכולם סוברים אף רשע דחמס כגון גזלן וכדומה אינו נחשד על דבר אחר או באחרים כמבואר ביו"ד בסימנים הנ"ל רק לאותו דבר רק במקום שצריך עדות מגזירת הכתוב כגון בד"נ או בד"מ בזה המה מחולקים דאביי סובר דגזירת הכתוב הוא אל תשת רשע עד הוא אף רשע דלאו חמס ורבא ס"ל דוק' רשע דחמס הוא גזירת הכתוב ע"כ רשע דחמס פסול אפילו לזכות מד"נ כי התורה פסלה אותו כמו קרובים ונשים דאינם נאמנים כלל אף לזכות בד"נ ה"נ ואנן פסקינן כאביי אם כן בכ"ע דהוי רשע פסול לעדות מגזירת הכתוב אפילו לזכות בד"נ וכ"ז במקום דצריך עדות אבל באיסורים דא"צ עדות כלל רק לידע אמתת הענין וכולם נאמנים אם כן נאמנים כל הפסולים אף הרשעים דחמס אם לא מחמת חשוד לא"ד ונאמן בשל אחרים ואף רוצח מכל מקום נאמן באיסור אף שחמור בעונש ובעיני הבריות מכל מקום אינו נחשד לענין אחר עש"ך יו"ד סי' קי"ט ע"כ דברי הנ"י צ"ע דנראה מכל הפוסקים דאין חילוק כלל לפסק הלכה דבמקום שצריך עדות פסול רשע דלאו חמס ובאיסורין נאמנים כולם אף רשע דחמס אם לא בדבר שחשוד בש"ע ובשל אחרים כשר כמבואר בכ"מ.
הכלל דבש"ס ופוסקים אין חילוק בין רשע דחמס או לאו דבמקום דצריך עדות שניהם פסולין ובמקום דא"צ עדות שניהם כשרים. והנה ביבמות דכ"ה א"ר מנשה גזלן דאוריית' פסול לעדות אשה ושם מיירי לענין להתירה להנשא ומיירי שם ברשע דחמס במשנה ע"ש וברש"י דמימר' זו הוא בר"ה סוף פ"א. והנה לפי מה שביארנו אין חילוק כלל לרשע דחמס או דלאו חמס אם כן כיון דר"מ סובר דבעדות אשה פסול רשע ע"ש דמבואר בש"ס הפסוק אל תשת רשע אף דנקט גזלן מכל מקום ה"ה באחד משאר עבירות כי אין חילוק כלל ע"כ הרי"ף בסוף יבמות והר"מ פי"ב מה' גרושין נקטו סתמ' בעל עבירה פסול ע"ש הי"ז כ' וז"ל וכן הפסול בעבירה מן התורה וכו' אינו נאמן דבאמת כיון דגזלן פסול נר' דצריך עדות אם כן רשע דלאו דחמס ג"כ פסול מגזירת הכתוב וכן באה"ע סי' י"ז סתם דפסולי תורה פסולים לעדות אשה אף שהוא פסול באיזה עבירה אך באמת טעמ' בעי כיון דא"צ עדות דאשה וקרוב נאמנים אמאי פסולים אלו הפסולים ובאיסורים דעלמ' נאמנים הפסולים דלאו חמס לכ"ע אף להנ"י אך זה נקל לתרץ אם נאמר דמה"ת בעינן עדות כשרים לעדות אשה וע"א דנאמן הוא רק מדרבנן עיין בראשונים ואחרונים וחז"ל האמינו ג"כ אשה וקרוב וא"כ ר"מ סובר ביבמות דגזלן דאוריית' אינו נאמן היינו דחז"ל אוקמי' אד"ת אם כן אינו נאמן ופסול מן התורה וכן שאר בעל עבירה דאין חילוק וכמ"ש ולענין רשע הו"ל עדות אשה כד"נ וכד"מ ע"כ פסולים כל הפסולים בעביר' מגזירת הכתוב ואפילו נימא דע"א מהימן מן התורה בעדות אשה עפ"י הספרי דלא יקום ע"א באיש אבל קם הוא לעדות אשה מכל מקום ה"ל כמו שבועה דצריך עד כשר עיין ר"מ ואשה או קרובים כשרים מדרבנן ע' באחרונים ואיני מעיין כעת בענינים אלו על כל פנים ר' מנשה סובר דבגזלן לא הקילו וה"ל כע"א לשבועה ופסול מן התורה עד פסול ע"כ סובר גזלן דאוריית' פסול ומוכח לה ממשנה דר"ה ע"כ פסקו כל הפוסקים דפסול עבירה פסול אפילו לאו גזלן כי אין חילוק כמו שביארנו במקום דצריך עדים פסולים כל הרשעים ובמקום שא"צ עדים כשרים כולם וכאן צ"ע ע"כ הרשעים פסולים.
אך ק"ל על הר"מ פ"א מה' סוטה ה"ט שכ' דאפילו אשה כו' כשרים להעיד על טומאה ופסול עבירה מד"ס ג"כ כשר ע"ש וכאן דמה"ת כשרים כל הפסולים כמבואר בסוטה אם כן א"צ עדות מן התורה כלל וה"ל כשאר איסורים ולמה לא יהיו נאמנים פסולים מד"ת בעבירה כמו שאר איסורים כיון דא"צ עדות ואף לד' הנ"י על כל פנים פסולים בעבירה דלאו חמס אמאי פסולים לעד טומאה ומר' מנשה אין ראי' דמיירי להתיר אשה להשיאה אבל כאן לענין טומאה כיון דמה"ת אשה וקרוב נאמנים אמאי לא נאמנים פסולים בעבירה ובכ"מ הבי' מר"ה ופירש"י. וערש"י בתחלת דבריו ד"ה הא וכו' פירש"י להעיד להתירה וכו' ועל סוטה שלא תשתה ואח"ז בד"ה לעדות פירש"י להתירה להנשא וכו' כי המורגל בש"ס ופוסקים ידוע לו כי עדות היתר אשה במיתת בעלה נקר' בש"ס עדות אשה ועד סוטה נקר' בש"ס עד טומאה כידוע אם כן דוק' בעדות אשה להתירה יש חילוק בין פסול דרבנן ובין פסול מן התורה אבל ע"א אמאי יהי' חילוק והיכן מוזכר זה אם לא כאן בר"ה ואין ראי' כמ"ש ואם נאמר מדקדייק המשנה דכל שאשה כשרה הם כשרים ומיירי בפסולי דרבנן אם כן בכ"מ דאשה כשרה דוק' פסולי דרבנן כשרים ולא פסולי דאוריית' אם כן ה"ה לכל איסורים שבתורה דנשים כשרים נימ' דפסולי תורה פסולים ובאמת כשרים כמבואר בר"מ ה' עדות ובכל הפוסקים ועיין בר"ה דעיקר דקדוק דגזלן דדבריהם כשר ועיין ביבמות הכלל דזה דמבואר דע"ט פסול מן התורה פסול לא ידעתי אמאי כיון דא"צ עדות למה יפסל ואף לדברי הנ"י פסולים בכל העבירות חוץ ממון יהיו כשרים והר"מ פוסל כולם וצ"ע. וער"מ פ"ט מה' רוצח הי"ב כתב וז"ל אפילו ראה ההורג ע"א אפילו עבד או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין וכו' מבואר להדיא כיון דא"צ עדות בע"ע ונאמן ע"א נאמנים ג"כ פסולים בעבירה כמו כל האיסורים וגם נראה מדבריו דאפילו דחמס נאמן כאשר כתבתי אם כן צ"ע מאד אמאי בע"ט בה' סוטה אינו נאמן פסול בעבירה ומדקדוק שכתבנו לעיל דכל עדות שאשה כשרה גזלן דאוריית' פסול אם כן גם בע"ע יהי' פסול גזלן דאוריית' ובר"מ מבואר בהדיא שם דכשר ועכ"פ הוא גופא קשיא כמו דמוכח דגזלן דאוריית' פסול לעדות שאשה כשרה אם כן למה כשר בעגלה ערופה ומ"ש בעגלה ערופה דפסול בעבירה נאמן כיון דל"צ עדות הוי כמו כל האיסורין ומ"ש עד סוטה דג"כ א"צ עדות ופסול בעבירה פסול והענינים צריכין אריכות וכתבתי כאן רק למזכרת. שוב בא לידי ס' קהלת יעקב וראיתי שהקשה על הש"ע אה"ע למה השמיטו הפוסקים ד' הנ"י דרשע דלאו חמס כשר לעדות מיתת הבעל ובאמת בנ"י מבואר רק לענין איסורים אבל בעדות אשה באמת פסול כמ"ש וגם בשאר איסורים דהנ"י צ"ע דבשאר איסורים לא מצינו שום חילוק אפילו גנבים וגזלנים שהם רשעים דחמס מכל מקום נאמנים לענין איסורים אם לא שחשוד לא"ד כמש"ל:
עוד אכתוב מה שקצ"ע והנה כאן בסוגי' אוקמי' אביי כר"מ וכן הלכת' כאביי וע' תוס' בכורות ל"ו שכתבו אף דשם מבואר דלית הלכתא כר"מ דסובר דחשוד לדבר א' חשוד לכה"ת מכל מקום הלכת' כאביי דאוכל נבלות פסול לעדות ולא מטעם חשוד רק מחמת אל תשת רשע והוא גזירת הכתוב ע"ש וכ"כ הרא"ש אם כן איך אמרינן כאן אביי כר"מ דלמ' טעמ' דר"מ מטעם חשוד ולא מגזירת הכתוב ובאמת נ"מ אפילו במקום שא"צ עדות כגון באיסורים ג"כ פסול לר"מ ולאביי כשר אך באמת נוכל לדחות זה דעכ"פ לא אתי אביי כר"י דר"י סובר דכשר אפילו לעדות וכר"מ יכול להיות שאביי ס"ל כוותי' דע"ז פסול לעדות כמו שנקט ר"מ דגם לאביי פסול לא מטעמי' דר"מ רק מגזירת הכתוב על כל פנים הדין שר"מ אומר כאן אביי סובר כוותי' וכר"י בדין זה אינו סובר. כך הן פשטן של דברים אבל באמת י"ל דגם ר"מ ס"ל כאביי במקום שצריך עדות פסול ג"כ מגזרת הכתוב דאי נימא דסובר דהטעם רק מחמת חשוד וכבר כתבתי דז"פ דחשוד אינו ברור דמשקר רק שאין אנו מאמינין ליה דאפשר הוא משקר אם כן לזכות בד"נ אם באו עדים שהרג את הנפש ובאו שני חשודים והכחישו בודאי אינו נהרג דלמא אומרים אמת ואינו גזירת הכתוב דאינו עד רק דלמ' משקר והאיך יוכל הב"ד להרוג שמא אומר אמת אם כן ר"מ דאומר דע"ז פסול לכה"ת משמע אפילו לעדות זכות שהם פסולים אפילו לומר לא הרג עכצ"ל דסובר דהוא גזירת הכתוב דרשע אינו עד כלל והוי כנשים וקרובים דודאי פסולים אפילו לזכות ואפילו משה ואהרן פסולים כי הוא גזירת הכתוב אם כן מוכח דס"ל לר"מ גם כן דרשע פסול מגזירת הכתוב ואביי ס"ל כוותי' לענין עדות אבל במקום שא"צ עדות כגון באיסורים סובר ר"מ ג"כ דא"נ מטעם חשוד שם בבכורות ואביי אינו סובר כמותו בזה ע"ש בבכורות אם כן ק' לר"י דסובר עד שהוזם בד"מ כשר לע"נ ואמר בד"א שהוזם בד"נ וכו' נראה דהוזם בד"נ מודה ר"י לר"מ ובאמת כיון שבארתי לעיל דע"כ ע"ז לא הוי רשע דחמס דברשע דחמס מודה ר"י דפסול מגזירת הכתוב דהברייתות שם שאתותב אביי דמבואר שם אל תשת רשע עד אלו הגזלנים וכו' מבואר בבריית' דפסולים מטעם גזירת הכתוב דסתמ' איתא דפסולים משמע אפילו לזכות ואוקמי' שם כר"י וא"כ כיון דרשע דחמס מודה ר"י אם כן היאך סובר ר"י דע"ז לד"מ כשר לד"נ הא הוי עד חמס ועכצ"ל דע"ז לא הוי חמס עיין לעיל והבאתי עוד ראיות לזה וא"כ כיון דל"ה רשע דחמס אם כן ע"ז אינו פסול לעדות לרבא ור"י ואין פסולו לר"י רק מטעם חשוד לא"ד אם כן קשה היאך סתם ר"י דהוזם בד"נ מודה לר"מ דפסול הא משכחת לה דכשר אם הוזם בד"נ שבא לחייב נהי דחשוד להעיד שקר מכל מקום אינו ודאי וא"כ אם בא עתה להציל הנידון בד"נ אינו פסול כיון דלא מטעם גזירת הכתוב הוא רק מטעם חשוד ואפילו חשוד לא"ד אינו רק ס' משקר אם כן אמאי מודה לר"מ וצ"ע לכאורה. ולומר דע"ז דנפשות ה"ל רשע דחמס ז"א דחמס הוי כל שעובר עבירה מחמת הנאת הממון כי זהו לשון חמס ואפילו רוצח בידים לא הוי רשע [דחמס] אם הרגו בלא הנאה והוי כמו איזה עבירה חמורה אבל לא הוי רשע דחמס. וע' תוס' שם שכתבו דרובע ונרבע הוי רשע דחמס כיון דעובר על עביר' מחמת הנאה הוי כמו שעובר משום הנאת ממון ע"ש. אבל ברוצח או ע"ז אם לא עשה אלא להכעיס ולא לקח ממון ג"כ ל"ה רשע דחמס דמה"ת רק נקרא חשוד להעיד שקר אפילו להרוג נפש שחמור מאוד מכל מקום חשוד לזה אם כן הוא חשש שמא משקר אבל לזכות אמאי לא יהי' נאמן דאפשר אומר אמת ופסולו אינו מגזירת הכתוב כמו נשים וקרובים אם כן אמאי סתם ר"י ומודה לר"מ דבד"נ אם הוזם פסול ומשמע גם לזכות ואמאי. עוד ראי' דר"מ דפוסל לא מטעם חשוד אלא מצד גזירת הכתוב מסוף הסוגיא דמסיק דהמשנה בר"ה דכל עדות שאין האשה כשרה אף הם אינם כשרים אתיא כר"מ דאי ר"י הא ד"נ דאין האשה כשרה והם כשרין כיון דפסולים רק מחמת ממון אלא כר"מ ואי תימא דר"מ דפוסל ע"ז מממון לד"נ מטעם חשוד וא"כ לזכות מהימן והיאך מבואר במשנה כל עדות שאין האשה כשרה הא איכא עדות לזכות בד"נ דג"כ אין הנשים כשרים ומכל מקום רשעים מחמת ממון כשרים כיון דאין פסולו רק מחמת חשוד ע"כ דר"מ דפוסל ע"ז בד"מ לד"נ הוא מטעם גזירת הכתוב ופסול לד"נ אף לזכות אם כן אמאי מודה ר"י לר"מ אם לא מטעם גזה"כ. ובאמת אינו רשע דחמס ואמאי פסול לר"י אפילו לזכות כיון דאינו אלא מחמת חשוד הי' לו לומר דפסול לחוב לד"נ אבל לזכות נאמן על כל פנים מספק. אך הראי' שהבאתי ממשנה דר"ה באמת גם אם נאמר דפסול מגזירת הכתוב אליבא דר"מ נפסלים אפילו לזכות מכל מקום קשה מאוד המשנה. וזו הקושיא ראיתי בט"א לר"ה הא באמת אלו הפסולין דחשיב שם במשנה הם פסולים מדרבנן כמבואר שם אם כן נהי דרבנן פסלו אותם לחוב בד"נ אבל לזכות איך נוכל להרוג הנפש אם הם אומרים דלא הרג כיון דמה"ת כשרים ואינו ד"מ לומר הפקר ב"ד וכו' אם כן היאך מבואר דכל העדות שאין האשה כו' הא לזכות אין האשה נאמנת והם נאמנים ע"ש וצריך עיון גדול. אך מאינך ראיות שכתבתי למעלה ויש להאריך ולבאר הסוגיא בא"א שלא יהי' מוקשה (אך) צריך אריכות גדול ואי"ה אשנה פ"ז. וער"מ פח"י מה"ע הלכ' ו' שכת' דע"נ שנתברר ששקר העידו כגון שבא הרוג ברגליו מכל מקום אין לוקין מחמת והי' אם וכו' דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מב"ד והוא מהש"ס דב"ק דע"ד ע"ב וז"פ דדוק' בע"נ כיון דהו"ל לאו שניתן לאמב"ד אבל אם עד או שני עדים העידו לאשה במיתת בעלה ובא בעלה בודאי לוקין כי לא הי' יכול לבא לידי מב"ד ע"ש בסוגי' ותבין. וכבר כתבתי דדיני הזמה נמי שייך בכה"ג ואפילו בע"א ע' לעיל אם כן בבא ברגליו חייב מלקות מחמת והי' אם בין וז"פ. ובשאר עדות לא משכחת בירור אלא ע"י הזמה וע"י הכחשה מאי חזית וכו' רק בכה"ג דבא ברגליו בע"נ או בעדות אשה ע"ש ולענין עדות שבשטר אם שייך הזמה הדברים ארוכים ואין כאן מקומו ולהאריך בענינים אלה בפרטות צריך חיבור מיוחד ובאתי רק לעורר ולהזכיר:
והנה הש"ך בחו"מ סי' ל"א הביא מחלוקת ח"ב בשני עדים המכחישים זה את זה דא' מהן ודאי משקר אי נימא גם כן דפסולין לעדות אחר ביחד או לא והש"ך הביא ראי' מהר"ן פ"ב דכתובות דשני עדים נמי פסולין לעדות אחרת ותמוה בעיני שנעלם מהם דברי נמ"י ב"ב דף כ"ב ע"א גבי רב כהנא שקיל בידקא בארעי' אזיל הדר גודא בארעא דלא דידיה אתא לקמיה אזל אייתי תרי סהדי ח"א תלת אצוותא עייל ות"א תרי אצוותא עייל א"ל זיל אהדר תרי מגו תלתא על מה נחלקו על כת א' שבש"א נחלקה עדותן וב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה. וכתב הנמ"י והוי כאלו הי' ב"ע למנין מנה וחייב לשלם מנה ה"נ לגבי תרי אצוותא וא"ת והא חד מינייהו שיקרא הוא ואפילו לר"ה דאמר בב' כיתי עידים המכחישין זא"ז זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעיד' מודה בא' מכת זו וא' מכת זו שא"י להעיד דחד מינייהו פסול אם כן ה"נ נימא הכי וכו' והרי מבואר להדי' אף שאין מוכחש רק מחד פסולין לעדות אחרת כסברת הש"ך דהא לענין המנה השניה הוי כעדות אחרת ואפ"ה כתב דהיו פסולין רק משום דעבידי למיטעי ותימה שלא הביא דברי הנמ"י אלו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |