מלך שלם/פסחים/ג/ב
ד"ג
ז"ל מאליה מי קא ספו לך כו' על אמרו ליה אליה לגבוה סלקא כתב הרמב"ם בפ"א מהל' מעשה הקרבנות דין ח"י וז"ל ואם היה הקרבן מן הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה עם החוליות עם השדרה. וכתב רש"י בחולין פ"א די"א ע"א האליה המקריב שלמים או חטאת מכבש ואיל קרב אליה עם האמורים מן הכליות ולמטה לצד הזנב והזנב קרי ליה אליה, עכ"ל. אבל האליה מותרת באכילה לישראל כמ"ש הגמרה בפ"ח דחולין דקי"ז ע"א א"ל רב מרי לרב זביד אי אליה איקרי חלבי תיתסר באכילה א"ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז, דבר השוה בשור ובכשב ועז, ומסיק כרב זביד. ופירש רש"י ז"ל וז"ל אליה דאיקרי חלב דכתיב בויקרא חלבו האליה תמימה תיתסר כל אליה חלב באכילה כל חלב שור וכשב ועז לא אמרה תורה אלא הנוהג בכולן ואליה אינה נוהגת לא בשור ולא בעז, עכ"ל:
שם[1] וזה לשונו יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא כי אתא א"ל חיטין נעשו יפות א"ל שעורין נעשו יפות א"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים דכתב השעורים והתבן כו' אי נמי עדשים נעשו יפות. פירש רש"י ז"ל עדשים שהם מאכל אדם ואמרינן במסכת י"ט (ביצה) פ"א די"ד ע"ב וז"ל משלחין קטניות בי"ט אבל לא תבואה ור"ש מתיר בתבואה ואמרינן בגמרה תניא ר"ש מתיר בתבואה כגון חטים לעשות מהם לודיות שעורים ליתן לפני בהמתו עדשים לעשות מהם רסיסין, ופירש רש"י ז"ל לודיות מאכל חיטין, רסיסין מאכל העשוי מן העדשים.
והנה יש לדקדק אי רבנן סוברים דמשלחין עדשים בי"ט או לא נראה דלרבנן משלחין עדשים בי"ט לפי שעדשים אינו נכנס בכלל תבואה אלא בכלל קטניות וכמ"ש רבינו עובדיא בפ"א משנה ד' וז"ל בפרק א' מפאה והתבואה והקטניות בכלל הזה תבואה מה' המנין חיטה ושעורה וכוסמת שבולת שועל ושיפון, קטניות פולין ואפונין ועדשים ודומהן. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה. והרמב"ם בפירוש המשנה בביצה פירש וז"ל והתבואה אינה ראויה לאכילה לפי שהיא צריכה טחינה והטחינה בי"ט אסור, ור"ש אומר שיכול לבשל אותן הזרעים ולא כלן ואין הלכה כר"ש עכ"ל.
משמע דבעדשים מודה ת"ק לפי שהעדשים אינם לטחינה אלא לתבשיל וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' יום טוב דין ז' וז"ל כיצד אין משלחין ביום טוב תבואה כו' אבל משלחין קטניות מפני שמבשלן ביום טוב, וכתב הרב המגיד דסמתבר טעמיה דת"ק בחיטין דאזיל בתר רובא ואף שבברייתא נקטיה ר"ש לאו משום דפליג עליה ת"ק דסובר דעדשים אין שולחין ביום טוב דאף ת"ק מודה דשולחין אלא ר"ש אגב חיטין ושעורין נקטיה ודוק.
והרא"ש ז"ל כתב מדהביא הרי"ף ברייתא זו משמע דפסק הלכה כר"ש ולא ידענא טעמא מאי בעל העיטור כתב ז"ל כתב דטעמא דת"ק כדגרסינן בירושלמי אתיא דר"ש בשיטת ר"ע כמו דדריש ר"ע לכל נפש אף אוכל נפש בהמה בכלל וכן סבר ר"ש אף נפש בהמה בכלל ות"ק דאסר סובר כרבי יוסי הגלילי ונראה דגמרה דידן פליגא אירושלמי דטעמא דר"ש מפרש בגמרה משום דחזיא למעבד מינהייו מאכל אדם וגם לישנא דמתניתין משמע דלא כירושלמי דמשמע דרבנן אסרי תבואה לפי שאינן ראויין למאכל אדם כקטנית והרמב"ם ז"ל פסק כת"ק וכן עיקר, משמע מדבריהם דבעדשים דהם מאכל אדם כ"ע מודו דמשלחין בי"ט, ודוק:
- ↑ בנדפס נדפס אחרי פירושו לפסחים ד: ובמהדורתנו הועבר למקומו.