ליקוטי מוהר"ן/ב/פח
|
< הקודם · הבא > |
צריך לזהר מאד, שלא לאכל פרי, שלא נתבשלה כל צרכה. וכמו 'שאסור לקץ אילן בלא זמנו', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא כו), כן אסור לתלש פרי קדם בשולה וכן אסור לאכלה. והאוכל פרי קדם גמר בשולה, יכולה להזיק לו מאד לנשמתו, כי יוכל לאבד נפשו על ידי זה. כי הפרי - כל זמן שהיא צריכה להתגדל, יש לה כח המושך, כי היא צריכה חיות להתגדל, ועל כן בודאי יש לה כח המושך, שמושכת יניקתה וחיותה וכשתולשין אותה קדם זמנה, קדם שנתבשלה עדין כל צרכה, עדין יש לה כח המושך, כי כשמתבשלת כל צרכה, שוב פסק ממנה כח המושך, כי אינה צריכה עוד למשך חיות אבל כשצריכה להתבשל עוד, עדין יש לה הכח המושך. ועל כן זה האוכלה קדם גמר בשולה, תוכל הפרי למשך לעצמה חיות הנפש של זה האדם, מאחר שעדין יש להפרי כח המושך כנ"ל, על כן תוכל הפרי להמשיך לעצמה חיות נפשו, ויוכל לאבד נפשו. ועם כל זה, אם מברך הברכה של הפרי בכונה וביראת שמים, אזי יוכל להנצל מזה, וגם אם הוא חזק ביותר בעבודת ה', יוכל גם כן להוציא עוד חיות מהפרי ולמצא שם אבדות. כי יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עלאין. והעקר, שהאדם צריך לזהר מזה מאד, הינו שלא לאכל פרי, קדם שנתבשלה כל צרכה. ודע, כי גם כשמבשלין הפרות בביתו אינו מועיל לזה, אבל אם הפרות שלא נתבשלו כל צרכן על האילן, הם מנחים איזה זמן, עד שנעשין מבשלין מאליהן בתלוש, זה מועיל, ומתר לאכלן. וזה דומה כמו האדם שהוא יגע והוא מרחף רחיפות הרבה בפיו (שקורין סאפין), עד אשר ינוח, כמו כן אלו הפרות שנתלשו, קדם שנתבשלו כל צרכן, צריך להמתין עד שינוחו מרחיפתן, ואז יש התר לאכלן. והדברים סתומים: ודע, שיש מלאך, ותחתיו כמה ממנים, וכלם אוחזים בידם שופרות והם עומדים וחופרים תמיד ומחפשים תמיד אחר אבדות, והם תוקעים תקיעה תרועה, ואחר כך חוזרים ותוקעים תקיעה, וכשהם מוצאים איזה אבדה, נעשה רעש ושמחה גדולה. כי יש כמה דברים אבודים, הינו מה שאובדים אבדות הרבה על ידי התאוות, בבחינת (תהלים קי"ב): "תאות רשעים תאבד". ואפלו מי שהוא צדיק הוא אובד גם כן לפעמים, בבחינת (קהלת ז): "יש צדיק אבד בצדקו". ואפלו הצדיקים החופרין ומבקשים אחר אבדות, הם אובדים גם כן לפעמים, בבחינת (תהלים פ"ג): "יחפרו ויאבדו" - שאפלו החופרים אחר אבדות חוזרים ואובדים לפעמים, וזה בחינת (קהלת ג): "עת לאבד". וזה: תאות רשעים ת'אבד - ראשי תבות: תקיעה, תרועה, תקיעה, כי המלאכים המחפשים אחר האבדות, שהם בחינת 'תאות רשעים תאבד', הם אוחזים בידם שופרות ותוקעים תר"ת כנ"ל. וגם הזכיר אז, שקשה מאד מאד להיות מקבל. וגם הזכיר אז 'קנאת סופרים תרבה חכמה' (בבא בתרא כא). ולא באר כל זה, כי הם דברים סתומים וחתומים. גם נשכח קצת, כי לא כתבתים בזמנו כי אם בדרך רמז (כאשר נדפס כבר בהדפסה ראשונה). ואמר: שכל הנ"ל, דהינו ענין כונת אלול, שהם תקון לפגם הברית וענין הפרות הנ"ל, וענין זה של המלאך וכו' כנ"ל - הכל אחד, ויש בזה רזין גדולים: