ליקוטי מוהר"ן/ב/ח

ליקוטי מוהר"ן ב ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב (תהלים פ"א):

א אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח. כמו שאמר רבי עקיבא (כ"ה הגי' בע"י) (ערכין טז:): 'תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשו. כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמנח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע; כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות, התלויים באלו הנשמות. כי עקר יניקת הנשמה הוא מהריח. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות מ"ג:): 'מנין שמברכין על הריח, שנאמר: "כל הנשמה תהלל יה". איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר: זה הריח'. ועל כן על ידי זה המוכיח, שהוא מבאיש ריחם, על ידי זה נחלשת הנשמה, שיניקתה מהריח כנ"ל, וממילא נפסק השפע מכל העולמות התלויים בהם. אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו. כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב, בבחינת (שיר השיריםא): "נרדי נתן ריחו", הנאמר על מעשה העגל. עזב לא נאמר, אלא נתן, כמו שפרש רש"י שם וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, בגמרא (שבת פח:). כי על ידי תוכחה של משה על מעשה העגל הוסיף ונתן בהם ריח טוב, שהוא בחינת מזונא דנשמתא. כי עקר יניקת הנשמה היא מהריח כנ"ל, כי על ידי קול המוכיח שהוא ראוי, על ידי זה הוא נותן ריח טוב בהנשמות, שהוא בחינת מזונא דנשמתא כנ"ל: כי יש מזונא דנשמתא ומזונא דגופא (תק"ז כ"א ועל ידי מזונא דגופא נחלש מזונא דנשמתא. כי על ידי מזונא דגופא, דהינו על ידי אכילה ושתיה על ידי זה מגדילין את בחינת עקב דסטרא אחרא, בבחינת (תהלים מ"א): "אוכל לחמי הגדיל עלי עקב". כי על ידי האכילה נתחזקין העקבים והרגלין, בבחינת (שבת קנב): 'דק בככי ותשכח בנגרי'. ואז כשנתגדל, חס ושלום, עקב דסטרא אחרא, על ידי זה נחלש, חס ושלום, בחינת עקב דקדשה שהוא בחינת (משלי כ"ב): "עקב ענוה יראת ה'", שהיא בחינת ריח, בבחינת (ישעיה י"א): "והריחו ביראת ה'", שהוא מזונא דנשמתא. והתקון לזה הוא על ידי בחינת קול כי בחינת קול הוא משקה את הגן, ששם גדלים כל הריחות והיראות, בבחינת (בראשית ב): "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן". 'נהר היוצא מעדן' וכו' - זה בחינת קול, בבחינת (תהלים צ"ג): "נשאו נהרות קולם"; וזה בחינת (בראשית ג): "את קלך שמעתי בגן ואירא". כי זה הקול משקה את הגן, שעל ידי זה גדלים שם כל הריחות, שהם בחינת יראה כנ"ל, שזהו בחינת מזונא דנשמתא כנ"ל. כי על ידי זה הקול נכנע בחינת עקב דסטרא אחרא, כי זה הקול הוא בחינת (שם כ"ז): "הקל קול יעקב". ועל כן זכה יעקב לבחינת הריח, בבחינת (שם): "ראה ריח בני כריח שדה", הנאמר ביעקב, והוא מכניע עקב דסטרא אחרא, בבחינת (שם כ"ה): "וידו אוחזת בעקב עשו". וזה הקול הוא בחינת קול המוכיח הראוי, בבחינת (ישעיה נ"ח): "הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם" וכו'. כי המוכיח שרוצה להוכיח את ישראל ולהגיד להם פשעם וחטאתם, הוא צריך לזה הקול, כדי שלא יבאיש ריחם על ידי שמעורר עוונותיהם כנ"ל. על כן צריך לזה הקול, כי על ידי זה הקול הוא מוסיף ונותן בהם ריח טוב, כי על ידי זה הקול גדלים כל הריחות, כי זה הקול משקה את הגן וכו' כנ"ל: וזהו: "הרם כשופר קולך" - כשפר דיקא, כי זה הקול המשקה את הגן, שהוא בחינת: "ונהר יצא מעדן", הוא בחינת קול הנגון של השיר שיתער לעתיד, כשיחדש את עולמו, שהוא בחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע. וזהו כשפר - ראשי תבות: פשוט, כפול, שלוש, רבוע - שהוא בחינת השיר שלעתיד, שהוא בחינת הקול המשקה את הגן, שעל ידי זה הקול דיקא הוא יכול להוכיח. וזהו: "הרם כשפר קולך" - כשפר דיקא, כנ"ל. וזהו בחינת: 'מושכין עליו חוט של חסד', הנאמר במוכיח הראוי, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תמיד כח): 'המוכיח את חברו לשם שמים, מושכין עליו חוט של חסד', שנאמר: "מוכיח אדם אחרי חן ימצא", כי חוט של חסד זה בחינת שנקלע ונשזר ונעשה חוט מהנימין, שעל אלו הנימין (שקורין סטריניס) יתנגן הנגון והשיר הזה של לעתיד, שהם ע"ב נימין כנגד שם י' י"ק יק"ו יקו"ק, שהוא בחינת שיר פשוט כפול וכו', כמובא בתקונים (תקון כ"א), שהוא עולה כלו ע"ב. ועל אלו הנימין יתנגן השיר הזה שלעתיד כשיחדש את עולמו, בבחינת (תהלים פ"ט): "עולם חסד יבנה", שאז יתער שיר פשוט וכו'. וזהו בחינת חוט של חסד הנ"ל, הנאמר במוכיח הראוי, הינו בחינת החוט הנעשה מהנימין הנ"ל, שעליהם יתנגן השיר הזה כשיהיה חדוש העולם, בחינת: "עולם חסד יבנה", כנ"ל. וזהו: 'מושכין עליו חוט של חסד' - זה בחינת ההמשכה, שמושכין ופושטין את הנימין, כדי לנגן עליהם שיר הנ"ל. נמצא שעל ידי קול המוכיח הראוי, הוא נותן ריח טוב בהנשמות כנ"ל:

ב אך לבוא לזה, לבחינת קול הנ"ל, הוא על ידי תפלה. כי עקר התפלה היא רחמים ותחנונים (כמבאר בפרק ב' דאבות), ועקר הרחמים תלוי בדעת, כמו שכתוב (ישעיה י"א): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כי לעתיד יגדל הדעת, ואז לא יהיה שום הזק ואכזריות, כי יתפשט הרחמנות על ידי הדעת, כי עקר הרחמים תלוי בדעת. ולפעמים, כשהסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות, אזי הם ממשיכין לעצמן הרחמנות, ואזי נתמעט הרחמנות אצלנו. ואפלו מעט הרחמנות שנשאר הוא בבחינת אכזריות, כי על ידי שהם יונקים מן הרחמנות, נתקלקל הרחמנות ונעשה אכזריות, כי "רחמי רשעים אכזרי" (משלי י"ב). ועל כן גם מעט הרחמנות הנשאר אצלנו הוא בבחינת אכזריות, כי נתקלקל על ידי שהם יונקים מן הרחמנות, חס ושלום, כנ"ל. וזה בחינת (איכה ד): "גם תנים חלצו שד" - זה בחינת רחמנות דסטרא אחרא, בחינת: "כשד משדי" (ישעיה י"ג), כי שדי הוא בחינת רחמנות דקדשה, בבחינת (בראשית מ"ג): "ואל שדי יתן לכם רחמים", שהוא בחינת תפלה, שהוא שדוד המערכות. ועל ידי "שד משדי", בחינת הרחמנות דסטרא אחרא, בחינת: גם תנים חלצו שד - על ידי זה: בת עמי לאכזר, כי על ידי זה שהם יונקים מן הרחמנות, על ידי זה גם מעט הרחמנות הנשאר אצלנו נפגם ונעשה אכזריות כנ"ל. ועל ידי זה שנתקלקל הרחמנות ונעשה אכזריות, נפגם הדעת, בבחינת 'כל הכועס, חכמתו מסתלקת ממנו' (פסחים סו:) ואזי נקטן הדעת ונעשה בבחינת מחין דקטנות, ואזי הם יונקים, חס ושלום, מפגם הדעת, בבחינת (בראשית ג): "והנחש היה ערום". הינו דעת דסטרא אחרא, שיונק על ידי נפילת הדעת דקדשה, שנפגם על ידי אכזריות וכעס כנ"ל. ומזה בא, חס ושלום, תאות נאוף, כי המח הוא מחצה פרוסה בפני תאוה זו, כי 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג) אבל כשהמח והדעת שלם, הוא מגן בפני התאוה הזאת. כי יש שלשה מחין, וכל אחד ואחד הוא בחינת מחצה פרוסה בפני זאת התאוה; ומאלו השלשה מחין נמשך שלשה מיני רחמנות כי יש שלשה מיני רחמנות, בבחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה על פסוק (בראשית כ"א): "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" - 'עד כאן רחמי האב על הבן' (בראשית רבה, וירא פרשה נד והובא בפרש"י שם), שהם בחינת שלשה מיני רחמנות, והם נמשכין משלשה מחין, כי 'מח הבן - ממח האב' (תקון י"ח): וזה בחינת שלש תפלות ביום. כי כל תפלה ותפלה הוא בחינת מח מיחד מאלו השלשה מחין, שהם בחינת שלשה מיני רחמנות התלויים במח, כי עקר התפלה היא רחמים ותחנונים כנ"ל. ועל כן כשהדעת נפגם, חס ושלום, כנ"ל, מזה בא, חס ושלום, תאות נאוף כנ"ל. ואזי כשנפגם הרחמנות והדעת, אזי אי אפשר להתפלל בבחינת רחמים ותחנונים, ואז התפלה בבחינת דין וכשהתפלה בבחינת דין, אז הסטרא אחרא בולעת את התפלה, חס ושלום, כי עקר יניקת הסטרא אחרא היא מבחינת דינים, שהם מחין דקטנות בחינת אלקים, כידוע, ועל כן הם נאחזין, חס ושלום, בתפלה זו שהיא בחינת דין, ובולעין אותה, חס ושלום:

ג ואז כשהתפלה בבחינת דין, אז צריכין בעל כח גדול, שיוכל להתפלל תפלה בבחינת דין. כמו פינחס בעת שקנא על מעשה זמרי, כמו שכתוב (תהלים ק"ו): "ויעמד פנחס ויפלל". ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין מד): 'שעשה פלילות עם קונו' הינו תפלה בבחינת דין, כי קנא על מעשה זמרי, שהוא בחינת (איוב ל"א): "כי הוא זמה והוא עון פלילים". הינו שהוא עוון שצריכין לזה תפלה בבחינת דין, שהוא בחינת פלילים, בחינת: 'ויעמד פנחס ויפלל'. כי כשיש פגם תאות נאוף, חס ושלום, שאז התפלה בבחינת דין והסטרא אחרא בולעת אותה, חס ושלום, אז צריכין בעל כח גדול, שיתפלל תפלה בבחינת דין, כמו בעת שהיה מעשה זמרי, שהצרך פינחס להתפלל תפלה בבחינת דין. כי כשזה הבעל כח מתפלל תפלה בבחינת דין, ואזי הסטרא אחרא רוצה לבלע אותה, כי היא בולעת תמיד התפלות שהם בבחינת דין כנ"ל. ואזי כשהיא רוצה לבלע זאת התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין, אזי זאת התפלה היא עומדת בבית הבליעה שלו, בבחינת (שם מ"א): "בצוארו ילין עז"; הינו התפלה של הבעל כח הנ"ל, שהוא בחינת מטה עז, היא עומדת לו בצוארו, בבית הבליעה שלו, ואזי הוא מכרח לתן הקאות, הינו שהסטרא אחרא מכרח להקיא ולהוציא כל הקדשות של הדעת והרחמנות והתפלות שבלע, בבחינת (שם כ): "חיל בלע ויקאנו". ולא די שהוא מקיא ומוציא כל הקדשה שבלע, אף גם הוא מכרח להקיא ולהוציא עצמות החיות שלו ממש, בבחינת: "מבטנו יורישנו אל"; הינו שמוציא ומקיא עצמות חיותו ממש: וזהו בחינת גרים שמתגירין, שהם היו תחלה מעצמות הסטרא אחרא ממש, ועכשו חוזרין אל הקדשה. כי הסטרא אחרא מכרח להקיא ולהוציא עצם חיותו ממש, שזהו בחינת גרים כנ"ל. וזהו בחינת (תהלים ק"י): "מטה עזך ישלח ה' מציון רדה בקרב איביך". 'בקרב' דיקא, בחינת: "מבטנו יורישנו אל", כי מטה עז, הינו התפלה של הבעל כח הנ"ל, היא יורדת בקרבו ממש, כי על ידה הוא מוציא ומקיא עצמות חיותו ממש, מקרבו ומבטנו, בחינת: 'מבטנו יורישנו אל', כנ"ל. וזה בחינת (שם ע"ד): "אתה פוררת בעזך ים, שברת ראשי תנינים על המים". כי על ידי מטה עז הנ"ל, הוא משבר ראשי תנינים על המים. הינו הסטרא אחרא והנחש, שהיתה יונקת מן הרחמנות והדעת, שהיא בחינת: "כמים לים מכסים", בחינת: "והנחש היה ערום", כנ"ל. ועל ידי מטה עז הנ"ל, הינו התפלה של הבעל כח בחינת פינחס, על ידי זה הוא מוציא קדשת הדעת והתפלות שבלע ומשבר ראשי תנינים על המים כנ"ל. כי התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת דין, בבחינת: "ויעמד פינחס ויפלל" - היא עומדת בבית הבליעה של הנחש, ועל ידי זה הוא מכרח להקיא ולהוציא הכל כנ"ל. וזהו צרוף ויפלל - ראשי תבות: והשלך לפני פרעה יהי לתנין (שמות ז). כי צריכין להשליך מטה עז, שהיא בחינת התפלה הנ"ל, להתנין, בבחינת: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין". שמשליכין בכונה המטה עז לפני הסטרא אחרא, כדי שיהיה להתנין, הינו כדי שיבלע התנין את התפלה הזאת. כי על ידי זה מוציאין ממנו כל הקדשות שבלע, כי היא עומדת בבית הבליעה שלו כנ"ל:

וזה בחינת: "וישמע יתרו" - 'מה שמועה שמע ובא; קריעת ים סוף ומלחמת עמלק' (זבחים קטז). כי עמלק טמא את ישראל בפגם תאות נאוף, כמו שכתוב (דברים כ"ה): "אשר קרך בדרך", בחינת מקרה לילה, חס ושלום, שבא על ידי בחינת עמלק. כי עמלק יונק מבחינת הדעת, בבחינת (במדבר כ"ד): "ראשית גוים עמלק", שזה בחינת: "והנחש היה ערום" כנ"ל, שעל ידי זה בא, חס ושלום, טמאת התאוה הזאת כנ"ל, וזה בחינת מלחמת עמלק. והתקון לזה הוא בחינת קריעת ים סוף, בחינת: "אתה פוררת בעזך ים, שברת ראשי תנינים על המים". הינו בחינת מטה עז הנ"ל, שעל ידי זה מוציאין ממנו מימי הדעת, שבלע מן הקדשה כנ"ל. ועל ידי זה: וישמע יתרו, הינו בחינת גרים, כי על ידי מטה עז הנ"ל שהוא בחינת קריעת ים סוף, בחינת 'אתה פוררת בעזך ים וכו', שהוא מתקן ומכניע מלחמת עמלק כנ"ל, על ידי זה נעשין גרים, בחינת וישמע יתרו. כי מוציאין ממנו גם עצמות חיותו שהוא בחינת גרים כנ"ל:

ד וזה בחינת רעמים. כי על ידי גרים שנעשין על ידי מטה עז הנ"ל, על ידי שהסטרא אחרא מכרחת להחזיר כל הקדשה שבלעה, עם עצמות חיותה כנ"ל, על ידי זה נתרבה ונתגדל כבודו יתברך בבחינת (תהלים צ"ו): "הבו לה' משפחות עמים, הבו לה' כבוד ועז". וזה בחינת רעמים, בבחינת (שם כ"ט): "אל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים". 'מים רבים', זה בחינת מימי הדעת, בחינת (ישעיה י"א): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", הינו בחינת מימי הדעת, שיוצאין מן הסטרא אחרא וחוזרין אל הקדשה, שעל ידי זה נעשין גרים, ונתגדל כבודו יתברך, שזהו בחינת רעמים, בחינת: "אל הכבוד הרעים". כי הרעש והפרסום שנתפרסם כבודו יתברך על ידי הגרים, זה בחינת רעמים, שהם קול רעש גדול. כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות נט): 'מאי רעמים ענני דשפכי מיא להדדי'. 'ענני דשפכי מיא', זה בחינת הסטרא אחרא, שהיא בחינת (איכה ג): "סכת בענן לך מעבר תפלה". הינו הקלפות המעכבים את התפלה - כשחוזרים ושופכים מימי הדעת שבלעו, זה בחינת: 'ענני דשפכי מיא' ואז נתגלה כבודו יתברך, בבחינת: "וכבוד ה' נראה בענן" (שמות ט"ז), וזהו בחינת רעמים כנ"ל. ועל כן צרוף גרים הוא ראשי תבות: "רעם גבורתו מי יתבונן" (איוב כ"ו), כי גרים הם בבחינת רעמים כנ"ל:

ה ועל ידי התגלות הכבוד, על ידי זה בא התפשטות הנבואה. כי הנבואה באה מבחינת שרשי נפשות ישראל שהם בחינת שבעים נפש, בבחינת (דברים י): "בשבעים נפש ירדו אבותיך" - ראשי תבות נביא. ושרש הנפשות הוא בחינת כבוד, בבחינת (בראשית מ"ט): "בסדם אל תבא נפשי, ובקהלם אל תחד כבדי". ועל כן על ידי התגלות הכבוד שהוא בחינת שרש הנפשות, על ידי זה בא התפשטות הנבואה. וזה בחינת (שבת צב): 'אין הנבואה שורה אלא על 'חכם', 'גבור' ו'עשיר'; כי כל בחינות אלו הם בבחינת כבוד, שמשם נמשך הנבואה. חכם - בבחינת (משלי ג): "כבוד חכמים ינחלו". גבור - בבחינת (תהלים כ"ד): "מי זה מלך הכבוד, ה' עזוז וגבור". עשיר - בבחינת (בראשית ל"א): "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה". וזה בחינת (ברכות ג): 'אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין אמות העולם'. 'החרבתי את ביתי' - זה בחינת פגם התפלה, כמו שכתוב (ישעיה נ"ו): "כי ביתי בית תפלה". 'ושרפתי את היכלי' - זה בחינת פגם הכבוד, בחינת (תהלים כ"ט): "ובהיכלו כלו אומר כבוד". 'והגליתי את בני' - זה בחינת בטול הנבואה שבאה מנפשות בני ישראל, בחינת: "בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה". כי גלות בני ישראל הוא בחינת בטול הנבואה, שבאה מנפשותם כנ"ל:

ו וזה בחינת רפואה, כי כל בחינות הנ"ל הם בחינת רפואה. כי התגלות הכבוד הנ"ל זה בחינת זריחת השמש, בבחינת (ישעיה ס): "וכבוד ה' עליך זרח"; ועל ידי זריחת השמש בא רפואה. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא טז:): 'אדלי יומא אדלי קצירי', כמו שכתוב (מלאכי ג): "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא". כי רוח נבואה שנתפשט על ידי התגלות הכבוד, זה בחינת הרפואה הבאה על ידי זריחת השמש, בבחינת (משלי י"ח): "רוח איש יכלכל מחלהו". ועקר התגלות הכבוד הוא על ידי התפלה הנ"ל, שעל ידה העננים, שהם הסטרא אחרא והקלפות, כלים והולכים, ואז נעשין גרים, ונתגלה הכבוד כנ"ל. וזה בחינת סליחת העוון, שבא על ידי רבוי התפלות, שעל ידי זה השמש זורחת, שעל ידה בא רפואה. כי העוון הוא בחינת ענן, שמחשיך אור השמש. כי טבע העוונות הם בחינת חשך, כמו שכתוב (ישעיה כ"ט): "והיה במחשך מעשיהם"; וזה בחינת החולאת, כי עקר החולאת באה מעוונות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת נה): 'אין יסורין בלא עון', שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם"; כי העוונות הם בחינת עננים, שמחשיכים אור השמש, שעל ידה הרפואה. ועל ידי התפלה נתכפרין העוונות, כי התפלה מכפרת, כי היא במקום קרבן (ברכות כו:), כמו שכתוב (ישעיה נ"ו): "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי, עולותיהם וזבחיהם". וכשנתכפרין העוונות, זה בחינת שהעננים כלים והולכים, בבחינת (שם מ"ד): "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך" וכו' ואזי הוא בחינת זריחת השמש שמשם הרפואה, כי עקר החולאת היא בחינת העוון שהוא בחינת ענן וחשך, שמחשיך אור השמש שהוא בחינת רפואה; וכשנסלח העוון, הוא בחינת שהענן כלה, ואז השמש זורחת, ואזי בא רפואה כנ"ל. וכל זה בא על ידי התפלה, שהיא מכפרת עוונות כנ"ל. ועקר התפלה, שעל ידה נסלח העוון ונצולין מהחולאת, הוא בא על ידי שנתוסף שכן מישראל. כי כל מה שנתוסף שכן מישראל, נתרבה ונתגדל התפלה במאד מאד. וזה בחינת הקבוץ של ישראל. כי כל מה שנתקבצין ונתרבין ביותר נפשות ישראל ביחד, נתרבה ונתגדל ביותר מאד מאד בית התפלה. כי שלש אבנים בונות ששה בתים, ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים, חמש - מאה ועשרים בתים וכו', עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב, כדאיתא בספר יצירה. נמצא שכל מה שנתוסף אבן אחת, נתרבין הבתים ביותר מאד מאד בכפלי כפלים כנ"ל. והנפשות הם בחינת אבנים, בבחינת (איכה ד): "תשתפכנה אבני קדש" וכו', והבתים זה בחינת: "כי ביתי בית תפלה". נמצא שכל מה שנתוסף ונתרבה נפש אחת להקבוץ של ישראל, נתרבה ונתגדל מאד בית התפלה כי עכשו, כשנתוסף עוד נפש אחד להקבוץ, נעשין צרופים אחרים חדשים הרבה מאד מאד, כפלי כפלים כמה וכמה פעמים כנ"ל. ועל כן כשנתוסף שכן מישראל, כגון במקום שדרים שם יהודים, כשנתוסף עליהם עוד שכן מישראל, אזי נתרבה ונתגדל התפלה במאד מאד, כי נתוסף נפש אחת להקבוץ כנ"ל. ועל ידי רבוי התפלה, על ידי זה סליחת העוון, שהוא בחינת רפואה כנ"ל. וזה בחינת (ישעיה ל"ג) ובל יאמר שכן חליתי כי על ידי שנתוסף שכן, על ידי זה נצולין מהחולאת כנ"ל, כי: העם הישב בה נשוא עוון - כי על ידי השכן נתרבה התפלה, ואזי הוא בחינת נשיאות עון כנ"ל, ועל ידי זה בא רפואה, ונתבטל החולאת כנ"ל:

[ודע, שלפעמים הוא בחינת נשא עון על ידי הקבוץ כנ"ל, ולפעמים הוא בחינת, חס ושלום (שם נ"ג): "אכן חלינו הוא נשא"; כי כשאין בני הקבוץ זכאים, אזי אין זוכים לבחינת נשא עון, ואז הצדיק מכרח לקבל על עצמו יסורין בשביל ישראל. ואין נצולים מחולאת - רק העולם, אבל לא הצדיק, חס ושלום, כי הוא מקבל יסורים בשביל ישראל, בחינת: אכן חלינו וכו'; אבל כשהם זכאים ותפלתם הגונה, אזי הוא בחינת: "העם הישב בה נשוא עון", ואז נצול גם הצדיק מחולאת, בבחינת: "ובל יאמר שכן חליתי, העם היושב בה נשא עוון", כנ"ל]:

ז ועל ידי התפשטות הנבואה על ידי זה נתברר ונתתקן בחינת כח המדמה, בבחינת (הושע י"ב): "וביד הנביאים אדמה" כי עקר תקון וברור המדמה הוא כשהוא ביד הנביאים, וכשנתתקן המדמה, על ידי זה נתתקן האמונה האמתית דקדשה, ונתבטל אמונות כזביות. כי עקר האמונה תלויה בכח המדמה. כי במה שהשכל מבין אין שיך אמונה. ועקר אמונה היא רק במקום שהשכל נפסק ואינו מבין הדבר בשכלו, שם צריכין אמונה, וכשאינו מבין הדבר בשכלו, אזי נשאר רק בבחינת כח המדמה, ושם צריכין אמונה. נמצא שעקר האמונה היא בבחינת המדמה, ועל כן על ידי התפשטות הנבואה שעל ידי זה נתברר ונתתקן המדמה, על ידי זה נתתקן האמונה האמתית דקדשה כנ"ל. כי יש עשרה מדרגות בנבואה (עין מ"ר לך פ' מד) והם כנגד עשרת הדברות, שהם בחינת עשרה מדרגות של נבואה. כמו שכתוב (דברים ה): "פנים בפנים דבר ה' עמכם". 'דבר ה - זו נבואה, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קלח:). ועל כן על ידי נבואה שהוא בחינת עשרה מדרגות, בחינת עשרת הדברות, זוכין לאמונה בהשם יתברך; להאמין שהכל ברא ה' בעשרה מאמרות. נמצא שעקר תקון האמונה הקדושה היא על ידי בחינת רוח נבואה:

ח ועל כן צריכין לחפש ולבקש מאד אחרי מנהיג אמתי להתקרב אליו. כי כל מנהיג ומנהיג יש לו בחינת רוח נבואה, וגם עכשו, שבטלה הנבואה, אף על פי כן בהכרח שיהיה להמנהיג בחינת (במדבר י"ד): "רוח אחרת", מה שאין נמצא בשאר ההמון, שעל ידי זה זכה להיות מנהיג. כי בלא זה, מפני מה יזכה זה דיקא להיות מנהיג ולא אחר. אך באמת כל מנהיג ומנהיג של ישראל יש לו בחינת רוח אחרת. כי המנהיג הוא בחינת (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו, אשר יוציאם ואשר יביאם", כי המנהיג המוציא והמביא את ישראל, בודאי יש לו בחינת רוח אחרת, אשר מחמת זה נעשה הוא דיקא מנהיג לישראל. וזה הרוח אחרת שיש להמנהיג הוא בחינת רוח הקדש, רוח נבואה. אף על פי שעכשו אין נמצא רוח נבואה, רוח הקדש ממש, אף על פי כן בודאי יש לו בחינת רוח אחרת, הנמשך מן הקדשה, מה שאין נמצא בשאר ההמון, שזהו גם כן בחינת רוח הקדש. אף על פי שאינו רוח הקדש ממש לידע עתידות, אף על פי כן הוא בבחינת רוח הקדש, רוח נבואה. ועל ידי בחינת הרוח הקדש שיש להמנהיג האמתי שהוא בחינת רוח נבואה, על ידי זה כל המתקרבים אליו - נתחזק ונתתקן אצלם האמונה האמתית דקדשה. כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג האמתי, על ידי התקרבותו אליו נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה, על ידי בחינת הרוח נבואה של המנהיג. כי עקר תקון המדמה הוא על ידי בחינת רוח נבואה כנ"ל, ועל ידי תקון המדמה נתתקן ונתברר האמונה הקדושה כנ"ל. על כן כל המתקרבים למנהיג אמתי, זוכין לאמונה ישרה דקדשה: אבל באמת צריכין לחפש ולבקש מאד מאד אחר מנהיג אמתי כזה, וצריך לבקש מאד מהשם יתברך, שיזכה להתקרב למנהיג אמתי, כדי שיזכה לאמונה אמתית בשלמות. כי כשמתקרבין, חס ושלום, למנהיג של שקר, על ידי זה באין, חס ושלום, לאמונות כזביות. כי מנהיג של שקר הוא בחינת נביא השקר, בחינת (מלכים א כ"ב): "רוח שקר"; ועל ידי זה אדרבא, נתקלקל המדמה, ובאים לאמונות כזביות. כי עקר תקון האמונה היא על ידי בחינת רוח נבואה שיש להמנהיג האמתי, שעל ידי זה נתברר המדמה, ועל ידי זה נתתקן האמונה כנ"ל. אבל בלא בחינת נבואה אין המדמה ברור ומתקן, ואזי המדמה מערב ומבלבל את האדם באמונות כזביות. וזה בחינת זהמת הנחש. כי ערוב ובלבול המדמה, שמערב ומבלבל באמונות כזביות, זה בחינת זהמת הנחש. כי כל המנחשים והקוסמים כלם הם על ידי כח המדמה, שאינו מברר ומתקן, שמערב ומבלבל אותם באמונות כזביות של שטות ושקר שהם זהמת הנחש. ועל כן 'ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זהמתן' (שבת קמו), כי שם זכו כלם לנבואה, על ידי משה רבנו, רבן של כל הנביאים, שהיה מנהיג האמתי שלהם. ועל ידי זה נתברר ונתתקן המדמה אצלם, וזכו לאמונה שלמה בה'. ועל כן פסקה זהמתן, זהמת הנחש, שהוא אמונות כזביות, כי זכו לשלמות אמונה הישרה דקדשה על ידי ברור המדמה, שזכו על ידי רוח נבואה כנ"ל. וזה בחינת ה דהששי, הנאמר במעשה בראשית. כמו שכתוב: "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת פח), שכל העולם היה תלוי עד ששה בסיון, שקבלו ישראל את התורה. כי עקר חדוש העולם, דהינו לידע שהעולם מחדש והשם יתברך ברא את העולם ברצונו, הוא תלוי באמונה. כי על ידי שכל אי אפשר להבין חדוש העולם, ועל כן האפיקורסים כופרים בזה, מחמת שאי אפשר להבין זאת בשכל. כי עקר חדוש העולם הוא רק על ידי אמונה, כי אנו מאמינים בה' שהוא יתברך ברא את העולם מחדש. כי באמת חדוש העולם היה על ידי בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים ל"ג): "וכל מעשהו באמונה". נמצא שעקר חדוש העולם תלוי באמונה. ועל כן היה העולם תלוי עד קבלת התורה, כי אז זכו לאמונה שלמה על ידי רוח נבואה כנ"ל ועל כן אז דיקא נתגלה חדוש העולם, כי עקר חדוש העולם תלוי באמונה כנ"ל:

ט ועל ידי אמונה יהיה חדוש העולם לעתיד. כי התקבצות החסדים - שעל ידם יהיה חדוש העולם, בבחינות (תהלים פ"ט): "כי אמרתי עולם חסד יבנה", הוא על ידי אמונה, בבחינת (שם צ"ב): "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". 'אמונתך בלילות' - זה בחינת האמונה, שהיא תלויה בכח המדמה שהוא בחינת לילה, בחינת חלום לילה (איוב ל"ג). שבא על ידי המדמה. ועל ידי זה: 'להגיד בבקר חסדך', הינו בחינת חסד הנ"ל, שעל ידו יהיה חדוש העולם לעתיד כנ"ל. וזה בחינת (איכה ג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך". 'רבה אמונתך' - הינו אמונה, על ידי זה יהיה חדוש העולם, בחינת: חדשים לבקרים, בחינת: "להגיד בבקר חסדך" וכו' כנ"ל:

י וכשיהיה חדוש העולם לעתיד, אז יתנהג העולם על ידי נפלאות, הינו על ידי השגחה לבד שהיא בחינת נפלאות, שלא כדרך הטבע. כי חדוש העולם לעתיד הוא בבחינת ארץ ישראל, כי עקר ארץ ישראל הוא על ידי בחינת (תהלים קי"א): "כח מעשיו הגיד לעמו" וכו'. כמו שפרש רש"י על פסוק: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ופרש רש"י: 'שבשביל זה פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", כדי שלא יאמרו האמות העולם: לסטים אתם וכו', על כן פתח בבראשית, כי הוא יתברך בראה וכו'. נמצא שעקר ארץ ישראל הוא על ידי 'כח מעשיו', על ידי שיודעין שהשם יתברך ברא את העולם. ולעתיד יחדש הקדוש ברוך הוא את כל העולם כלו בבחינה זו של ארץ ישראל, כי אז יתגלה שהשם יתברך ברא הכל, ואז יחדש כל העולם כלו בבחינת ארץ ישראל. ועקר קדשת ארץ ישראל הוא, ששם הוא השגחתו יתברך תמיד, בבחינת (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"; ולעתיד, שיחדש את כל העולם כלו בבחינת ארץ ישראל כנ"ל, אז יתנהג כל העולם כלו על ידי השגחה לבד, כמו ארץ ישראל, ואז יתבטל הטבע לגמרי, ויתנהג העולם על ידי השגחה לבד, שהוא בחינת נפלאות, שלא כדרך הטבע. ואז יתער שיר חדש, בחינת (תהלים צ"ח): "שירו לה' שיר חדש, כי נפלאות עשה"; הינו השיר שיתער לעתיד, שהוא נגון של השגחה, בחינת נפלאות, כי אז יתנהג העולם על ידי השגחה ונפלאות. כי יש נגון של בחינת דרך הטבע, וזה בחינת (שם י"ט): "השמים מספרים כבוד אל, ומעשי ידיו מגיד הרקיע", שהוא בחינת הנגון והשיר של דרך הטבע, של תכונות השמים. הינו בחינת השירים ותשבחות שמשבחין להשם יתברך על ההנהגה של עכשו, שמנהיג העולם בדרך הטבע. אבל לעתיד יתער שיר חדש של בחינת נפלאות, בחינת השגחה, כי אז יהיה ההנהגה על ידי השגחה לבד. ושיר החדש הזה שיתער לעתיד, הוא בחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, שעולה ע"ב, בחינת חסד, שעל ידו יהיה חדוש העולם לעתיד, בחינת: "עולם חסד יבנה". ושיר הזה הוא בחינת קול הנ"ל, שהוא משקה את הגן, שעל ידי קול הזה יכולין להוכיח, בבחינת: "הרם כשפר קולך והגד" וכו', כנ"ל. נמצא שעל ידי תפלה זוכין לבחינות הנ"ל, שעל ידי זה באין לבחינות קול הנ"ל, שעל ידי זה יכולין להוכיח כנ"ל. כי על ידי תפלה הנ"ל נעשין גרים, ונתגלה הכבוד, ועל ידי זה נתפשט הנבואה. ועל ידי נבואה זוכין לאמונה, ועל ידי אמונה יהיה חדוש העולם לעתיד. וחדוש העולם הוא בבחינת ארץ ישראל, הינו בבחינת השגחה כמו ארץ ישראל, ואז יתער השיר של השגחה ונפלאות, ושיר הזה הוא בחינות קול הנ"ל:

וזה בחינת: "וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבל, ויהי למס עבד" (בראשית מ"ט). מנחה - זה בחינת נבואה, כמו שכתוב בברוך בן נריה (ירמיה מ"ה): "ומנוחה לא מצאתי" - 'זו נבואה', כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (מכילתא פרשת בא והובא בפרש"י שם). ואת הארץ - הינו ארץ ישראל. ויט שכמו לסבל - זה בחינת נגון, בחינת שיר חדש הנ"ל, בחינת: "בכתף ישאו" ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (ערכין יא): 'אין ישאו אלא לשון שירה', שנאמר: "שאו זמרה ותנו תף"; ועל ידי הנגון, בחינת שיר חדש, על ידי זה נתתקן הריח כנ"ל, שהוא בחינת משיח, בחינת (איכה ד): "רוח אפינו משיח ה'". וזהו: ויהי למס עובד - זה בחינת משיח, כמו שכתוב (רות ד): "ברוך ה' אשר לא השבית לך גאל וכו' ותקראנה שמו עובד". וזה בחינת למס - בחינת מסמוס, שממסמסין בדבר שיש לו ריח, כדי שיהיה הריח נודף. כי על ידי בחינות הנ"ל נתתקן הריח שהוא בחינת משיח כנ"ל:

יא וזה בחינת ראש השנה, כי בראש השנה אז התפלה בבחינת דין ומשפט, כי "המשפט לאלקים הוא" (דברים א), ועל ידי זה מוציאין כל החיות של הסטרא אחרא, שינק מדעת ומתפלות ישראל. וזה בחינת (תהלים פ"א): "כי חק לישראל הוא, משפט לאלקי יעקב". 'חק לשנא דמזונא', כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה על פסוק זה (ביצה טז), הינו שמוציאין כל המזון והחיות מהסטרא אחרא, כי הוא מכרח להוציא ולהקיא הכל על ידי בחינת 'משפט לאלקי יעקב', הינו על ידי התפלה שהיא בבחינת דין ומשפט, שהיא בבחינת מטה עז, שעל ידי זה הוא מקיא כל הקדשה, שבלע מן הדעת ומתפלות ישראל כנ"ל. וזה בחינת תשרי, בחינת: "אתה פוררת בעזך ים, שברת ראשי תנינים על המים" (תהלים ע"ד), ים שברת ראשי תנינים - ראשי תבות הוא צרוף תשרי. ואז, כשמחזיר קדשת הדעת שבלע, אז הדעת והמח בשלמות. וזהו בחינת ראש השנה; ראש דיקא, בחינת תקון הראש והמח על ידי מטה עז הנ"ל. וכשמוציאין מהסטרא אחרא מה שבלע, אז מוציאין גם עצמות חיותו, שהוא בחינת גרים. וזהו בחינת תשרי, בחינת (שמות כ"ג): "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם" וכו' - סופי תבות תשרי. ועל ידי גרים נתגלה הכבוד, ונתפשט הנבואה, ונתתקן האמונה הקדושה, ונתבטל אמונות כזביות. וזה בחינות תקיעה, תרועה, שברים. תקיעה זה בחינת התגלות הכבוד, בבחינת (ישעיה כ"ב): "ותקעתיו יתד במקום נאמן והיה לכסא כבוד". תרועה זה בחינת רוח נבואה, בבחינת (במדבר כ"ג): "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", ותרגומו: 'ושכינת מלכיהון בהון': הינו השראת השכינה, בחינת נבואה. שברים זה בחינת בטול אמונות כזביות, בבחינת (שמות כ"ג): "שבר תשבר מצבתיהם", (כמובא בתקון י"ח ובתקון כ"א), הינו בחינת בטול אמונות כזביות ותקון האמונה הקדושה, בחינת (תהלים קמ"ה): "עיני כל אליך ישברו". ועל ידי אמונה זוכין לחדוש העולם. וזה בחינת תשרי. כי 'בתשרי נברא העולם' (ראש השנה י:), וחדוש העולם יהיה בבחינת ארץ ישראל, בחינת השגחה, וזה בחינת ראש השנה, בבחינת: "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה" וכו'. ואז יתער שיר חדש כנ"ל, וזה בחינות תשרי, בבחינת (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה":

יב וזה בחינת הראה. כשמזג הראה בשלמות, נמצאין בה כל הבחינות הנ"ל, כי זה הבעל כח הנ"ל, שמתפלל תפלה בבחינת דין, שעל ידי זה מוציא כל הקדשה מהסטרא אחרא. בחינת: "ויעמד פינחס ויפלל", הוא בחינת 'ציר נאמן לשולחיו', כי הוא מוסר נפשו בשביל ישראל. וזה בחינת הראה, בבחינת (משלי כ"ה): "כצנת שלג ביום קציר כן ציר נאמן לשלחיו"; וצנה וקרירות הוא בחינת הראה, כי הראה מקרר חמימות הגוף. כי 'אלמלא כנפי ראה דנשבין על לבא, הוי לבא אוקיד כל גופא' (תקון י"ג, דף כז:). שלמות הדעת הנ"ל הוא בבחינת הראה, כי עקר הדעת והמחין הוא על ידי שמנונית הגוף. כי השכל דולק כמו נר על ידי שמנונית הגוף, והראה היא מעלה שמנונית הגוף אל המח על ידי הנשימה של הראה. גם על ידי הנשימה נתקים כל השמנונית של הגוף, שעל ידי זה עקר קיום השכל. ועל כן נקראין המחין - נשמה, בבחינת (איוב ל"ב): "ונשמת שדי תבינם"; כי עקר המח והדעת - על ידי הנשימה כנ"ל. וזה בחינת (משלי כ): "נר ה' נשמת אדם". כי השכל הוא נר דולק על ידי השמנונית שבגוף, שמתקימין ועולין אל המח על ידי הנשימה של הראה. נמצא שעקר קיום הדעת - על ידי הראה. גרים הנ"ל זה בחינת: 'הבל נחת הבל סלק', הנאמר בהראה, כמובא (בתקוני זהר, תקון ס"ט דף צו.). כי יש הבלים בעולם, שהם בחינת (ירמיה י נ"א): "הבל המה מעשה תעתעים", הינו הבלי עולם של שטות. וכשמקבלין אלו הבלים ומכניסין אותם בתוך תורה ותפלה, ונעשה מהם הבלים דקדשה, זה בחינת גרים. כי מהבל מעשה תעתועים נעשה הבל דקדשה של תורה ותפלה, שזה הוא בחינת גרים. וזה בחינת: 'הבל נחת הבל סלק', הנאמר בהראה, שמקבלת הבל ומוציאה הבל. הינו בחינת גרים הנעשין על ידי שמקבלין הבלים של העולם, שהם בחינת 'הבל המה מעשה תעתעים', ומעלין אותן לבחינת הבל דקדשה על ידי תורה ותפלה כנ"ל. התגלות הכבוד הנ"ל זה בחינת (משלי ג): "כבד את ה' מהונך" - 'אל תקרי מהונך, אלא מגרונך' (עין משלי ג' ברש"י שם, וכן הובא בבאה"ט או"ח סי' נג בשם הפסיקתא. אמנם בפסיקתא עצמה איתא ממה שחננך אם נתן לך קול ערב וכו'), והגרון יוצא מהראה. התפשטות הנבואה הנ"ל, זה בחינת הרוח של כנפי ראה, שהוא בחינת רוח נבואה, בחינת (שמואל ב כ"ג): "רוח ה' דבר בי". תקון המדמה הוא בבחינת הראה, כי שנה ודמיון הוא תלוי בהראה, כי עקר שנה ודמיון הוא על ידי קר ולח. ועל כן בעת הגשמים אז נופל שנה על האדם, והראה היא קר ולח, שעל ידי זה בא שנה ודמיון, הינו הדמיונות הבאין לאדם בעת השנה, שזה בחינת כח המדמה. חדוש העולם בבחינת הראה, זה בחינת (תהלים ק"ד): "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה", בחינת הרוח של כנפי ראה. והחדוש העולם הוא בבחינת השגחה, בחינת ארץ ישראל, וזה בחינת הראה, בבחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חלין מט): 'למה נקרא שמה ראה שמאירת את העינים' - זה בחינת: "תמיד עיני ה' אלקיך בה" וכו', הנאמר בארץ ישראל, שהוא בחינת השגחה כנ"ל. נגון ושיר חדש הנ"ל בבחינת הראה, זה בחינת: "קרא בגרון אל תחשך, כשפר הרם קולך". והגרון הוא הראה כנ"ל, ושם הוא בחינת הנגון כנ"ל, שהוא בחינת כשפר וכו' כנ"ל. תקון הריח והיראה, שהוא מזונא דנשמתא, שנתתקן על ידי כל בחינות הנ"ל, הוא בבחינת הראה, כי צרוף הראה הוא סופי תבות: ה' רעי לא אחסר (תהלים כ"ג). "ה' רעי לא אחסר", זה בחינת מזונא דנשמתא, וזהו: 'לא אחסר' - בחינת (שם לד): "כי אין מחסור ליראיו", הינו בחינת יראה, שהיא בחינת ריח, שהוא מזונא דנשמתא כנ"ל:

וזה פרוש מאמר רבותינו, זכרונם לברכה, על עוג מלך הבשן: אמר: מחנה ישראל כמה הוי, תלתא פרסי. אזיל ואעקר טורא בת תלתא פרסי, ואשדי עליהו. עקר טורא בת תלתא פרסי, ואותבה ארישה. איתי עלה קומצא ונקבוה, ונחת עלה אצוארה. בעא למשלפה, משכוה שנה להאי גיסא ולהאי גיסא. משה כמה הוי, עשר אמין. שקל נרגא בת עשר אמין, ושור עשר אמין, ומחיה בקרסלה, וקטלה (ברכות נד:):

כי עוג היה אחזתו בימין, כמובא (זהר חקת דף קפד), והיה יונק מבחינת הדעת דקדשה, כי 'מסטרא דימינא מחא חורא ככספא' (תקון ע, דף קיח), ועל כן רצה להתגבר על ישראל. וזה שאמר: 'מחנה ישראל כמה הוי, תלתא פרסי. מחנה ישראל - זה בחינת קדשת המחנה של ישראל, בחינת (דברים כ"ג): "והיה מחניך קדוש". ועקר קדשת מחנה ישראל הוא על ידי שמירה מתאות נאוף, מבחינת מקרה לילה, חס ושלום, כמו שכתוב שם בפרשה. ועקר השמירה מתאוה זו הוא על ידי בחינות תלתא פרסי, הינו תלת מחין, שכל אחד ואחד הוא מחצה פרוסה בפני תאוה זו כנ"ל. וזהו: מחנה ישראל כמה הוי, תלתא פרסי - הינו עקר הקדשה של מחנה ישראל, שיהיו קדושים מתאוה זו, ממקרה לילה, חס ושלום, הוא על ידי בחינת תלתא פרסי, הינו תלת מחין, שהם מחצה פרוסה בפני התאוה ההיא כנ"ל. אזיל ואעקר טורא בת תלתא פרסי, ואשדי עליהו. טורא זה בחינת התפלה, בבחינת: "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". וזהו 'בת תלתא פרסי', כי התפלה נמשכת גם כן משלש המחין, שהם בחינת מחצות פרוסות, שמשם נמשך שלשה מיני רחמנות, שהם בחינות שלש תפלות ביום כנ"ל. הינו שהסטרא אחרא שיש לה יניקה מן הדעת, חס ושלום, בחינת עוג, היא רוצה לעקר, חס ושלום, תפלות ישראל, להמשיכם אליהם ולבלעם, חס ושלום, כנ"ל. וזהו שאמר: 'ואשדי עליהו', כי עקר רצונו הוא רק להמשיך אליו תפלות ישראל להתאחז בהם, אבל אחר כך כשהם אצלו, חס ושלום, אזי מרצה לחזר ולהשליכם על ישראל. כי מאחר שכבר ינק מהם, אזי אף על פי שהוא מעצמו מחזיר ומשליכם לישראל, עדין הם פגומים, על ידי שיש לו יניקה מהם, כי 'רחמי רשעים אכזרי' כנ"ל. ועל כן כשהוא יונק, חס ושלום, מהרחמנות ומתפלות ישראל, אף על פי שהוא נותנם מעצמו לישראל, אף על פי כן הם פגומים על ידי אחיזתו בהם כנ"ל. וזה שאמר: 'ואשדי עליהו', כי אחר כך שיעקרם ויבלעם, חס ושלום, הוא רוצה לחזר ולהשליכם לישראל, כי כבר הם פגומים על ידו כנ"ל. [כי מאחר שהסטרא אחרא לא נכנעת, רק מעצמה היא מחזרת לישראל, על כן הם פגומים אבל כשמוציאין ממנו בעל כרחו על ידי מטה עז כנ"ל, אזי הסטרא אחרא נכנעת לגמרי, ואז חוזר הכל אל הקדשה בשלמות, והבן - נראה לי]. אזל עקר טורא בת תלתא פרסי ואותבה ברישה - הינו שהתגבר ועקר תפלות ישראל, שהם בחינת 'טורא בת תלתא פרסי' כנ"ל. ואותבה ברישה - שהמשיך התפלות, שהם בחינות דעת ורחמים, לתוך הראש והמח שלו, שזה בחינת: 'והנחש היה ערום', כנ"ל. איתי קומצא זהו בחינות התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת קמוץ ודין, בחינות מטה עז הנ"ל. ונקבוה - זה בחינת: "נקבת במטיו ראש פרזו" (חבקוק ג). כי על ידי התפלה שהיא בבחינת קמוץ ודין של הבעל כח הנ"ל, שהוא בבחינת מטה עז, על ידה משברין ומכניעין אותו כנ"ל. כי היא עומדת בבית הבליעה שלו, בבחינת: "בצוארו ילין עז". וזהו: ונחת אצוארה - שהיא עומדת בצוארו, בבחינת "בצוארו ילין עז", כנ"ל. וזהו: 'בעא למשלפה' - כי הוא מכרח להוציא ולהקיא כל הקדשות של התפלות והדעת שבלע, בבחינת: "חיל בלע ויקאנו" כנ"ל. וזהו משכוה שנה וכו' - כי לא די שהוא מקיא ומוציא קדשת תפלת ישראל וכו', אף גם "מבטנו יורישנו אל"; הינו שמכרח להוציא עצמות חיותו ממש, שזהו בחינת גרים. וזהו בחינת: 'משכוה שנה', בחינת: "מעיו עשת שן" (שיר השירים ה), הינו שמכרח להוציא עצמות חיותו מתוך קרבו ומעיו, בבחינת: "מבטנו יורישנו אל", בחינת: "רדה בקרב אויביך", כנ"ל. משה כמה הוי, עשר אמין. משה הוא בחינת נבואה, כי משה רבן של כל הנביאים. וזה בחינת 'עשר אמין', בחינת עשרה מדרגות של נבואה. כי על ידי מטה עז הנ"ל שעל ידו נתגלה הכבוד כנ"ל, על ידי זה זוכין לנבואה כנ"ל. שקל נרגא בת עשר אמין - נרגא זה בחינת כלי מלאכה של מעשה בראשית, וזהו: בת עשר אמין - בחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שהם בחינת כלי מלאכה של מעשה בראשית. כי על ידי נבואה זוכין לאמונה, שהיא בחינת עשרה מאמרות שהם כלי מלאכה של מעשה בראשית. כי על ידי אמונה מאמינים בחדוש העולם, שהשם יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות כנ"ל. ועל ידי אמונה זוכין לחדוש העולם שלעתיד, ואז יתער שיר חדש הנ"ל. וזהו: ושור עשר אמין - זה בחינת השיר שלעתיד, שהוא שיר פשוט וכו', שהוא יוד אותיות, בחינת עשר אמין. וזהו: ושור - זה בחינת (שיר השירים ב): "מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות". 'הרים וגבעות' הם בחינת ריחות, בבחינת (שם ד): "אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה", הינו הריחות הגדלים בגן על ידי קול הנגון, שהוא משקה את הגן כנ"ל. וזה בחינת: "מדלג על ההרים מקפץ" וכו' - זה בחינת הנגון הנ"ל, שעל ידו גדלים הריחות, שהם בחינת הרים וגבעות. וזהו מדלג וכו' - זה בחינת המדות של הנגון, שקורין מאסין, שהם נעשין על ידי דלוג וקפיצה על הנימין שבכנור. וזהו בחינת 'ושור עשר אמין', הינו בחינת הנגון הנ"ל, שהוא בחינת: 'מדלג על ההרים' וכו' כנ"ל, כי על ידי בחינות הנ"ל זוכין לזה הנגון. וזה הנגון הוא בחינת הקול הנ"ל, בחינת קול יעקב, שהוא מכניע עקב דסטרא אחרא וזהו: ומחיה בקרסלה וקטלה - שהכה והכניע עקב דסטרא אחרא על ידי בחינת קול הנגון הנ"ל, שהוא בחינת קול יעקב, שהוא מכניע עקב דסטרא אחרא, בבחינת: 'וידו אוחזת בעקב עשו', כנ"ל:

וזה פרוש: תקעו בחדש שופר. תקעו - זה בחינת התגלות הכבוד, בחינת: "ותקעתיו יתד במקום נאמן והיה לכסא כבוד". בחדש - זה בחינת חדוש העולם, בחינת שיר חדש הנ"ל. וזהו בחינת שופר, בחינת הרם כשפר קולך כנ"ל. והדר מפרש איך זוכין על ידי התגלות הכבוד, שהוא בחינת תקעו, לבחינת חדוש העולם, בחינת שיר חדש, שהוא בחינת 'בחדש שופר' - וזהו: בכסה ליום חגנו. בכסה - זה בחינת נבואה, בחינת (בראשית י"ח): "המכסה אני מאברהם אשר אני עשה", שזה בחינת נבואה, בחינת (עמוס ג): "כי לא יעשה ה' אלקים דבר, כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". ליום חגנו - הוא ראש השנה. זה בחינת אמונה, שנתתקן על ידי תקון כח המדמה, שהוא בחינת חג, בבחינת (ישעיה מ"ד): "ובמחוגה יתארהו". 'יתארהו' - הינו תארים ושבחים, שהם בחינת כח המדמה. כי כל התארים והשבחים שאנו מדמין אותו יתברך הם בבחינת המדמה. כי בפנימיות השכל הוא יתברך מפשט לגמרי מכל השבחים והתארים. נמצא שכל השבחים והתארים הם בבחינת המדמה. ועל כן כשהמדמה מברר ומתקן, אז יכולים לסדר שבחים ותארים לו יתברך כי כשאין המדמה מתקן, אזי אין יודעים כלל לתאר אותו יתברך, כביכול, בשבחים ותארים, כי כל השבחים והתארים הם בבחינת המדמה כנ"ל. וזה בחינת חג, בחינת "ובמחוגה יתארהו". ועל ידי זה נתתקן האמונה שהיא בחינת ראש השנה. כי עקר ראש השנה, שאז הוא חדוש העולם, כי בתשרי נברא העולם, הוא תלוי באמונה כנ"ל. וזה: בכסא ליום חגנו - כי עקר תקון המדמה והאמונה היא על ידי נבואה כנ"ל. ועל כן ראש השנה שהוא בחינת אמונה, עקר ראש השנה תלוי בסיון שהוא קבלת התורה, שעל ידי זה נתתקן האמונה כנ"ל. ועל ידי תקון המדמה והאמונה, שנתתקן על ידי נבואה, בחינת: "בכסא ליום חגנו" - על ידי זה זוכין לבחינת חדוש העולם, בחינת שיר חדש הנ"ל, שהוא בחינת "בחדש שופר". וכל זה נמשך מבחינת התגלות הכבוד, בחינת תקעו כנ"ל. כי על ידי התגלות הכבוד זוכין להתפשטות הנבואה וכו' כנ"ל. וכלל כל הבחינות האלו נעשין על ידי בחינת כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, שהוא בחינת מטה עז הנ"ל, כנ"ל, שעל ידי זה נעשין כל הבחינות הנ"ל, כנ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף