כובע ישועה/בבא קמא/ז/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־01:28, 11 באפריל 2021 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (לא ידועה לי ההוכחה, אבל עדיף לפחות קישור לעמוד א ומשם יוכל הלומד להתקדם)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כובע ישועה TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png ז TriangleArrow-Left.png ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
חידושי הרי"מ
כובע ישועה
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


דף ז' ע"ב

א"כ נעלת דלת בפני לוין. והקשה בשיטה מקובצת מהריב"א בלאו הכי נימא בעל חוב לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ובעינא כדיני בזיבורית ותירץ דאין אומרים לא ניחא ליה בתקנת חכמים אלא להחזיק מה שבידו כו' ולא להוציא מהאחר כהכא ע"ש. ומדבריו יש להשיב על מה שכתב המחנה אפרים (ריש הל' קנין מעות) דכיון דחכמים אמרו שלא יקנה בדמים לטובת הלוקח ראוי שיהני תנאי הלוקח שיקנה בדמים דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו ע"ש. ולהריב"א ראוי שלא יהני דזה להוציא החפץ מהמוכר. אך זה אינו דבשער משפט (סי' ק"ב סק"ב) הביא קושיית התומים דאף לדין תורה אמאי לא מצי הלוה לסלקו בבינונית או בעדית דעדיפי, והשער משפט הוכיח דכיון דעיקר שיעבוד המלוה בבינונית אין יכול הלוה לכופו ליקח עדית בציר פורתא ולסלקו מעיקר שעבודו, ובסימן קי"ט האריך בזה ע"ש. והרי בודאי המחנה אפרים לא דן שהלוקח יקיים הקנין מעות מטעם אי אפשי בתקנת חכמים אלא בהתנה מתחילת נתינת המעות שיקנה דאם לא כן פשיטא דלא מהניא אמירת הלוקח אז אי אפשי בתקנת חכמים כיון דמצא תקנת חכמים מקום לחול לטובתו אילו היה נשרף החטים דהיה על אחריות המוכר תו לא מהניא אמירתו עכשיו אי אפשי בתקנת חכמים, ובטל המקח אף שעכשיו רוצה בקיומו. וא"כ הכי נמי כיון דבשעת ההלואה נקבע השעבוד אבינונית מתקנת חכמים לטובת המלוה תו לא מצי לומר השתא אי אפשי בתקנת חכמים כמו דלא מצי הלוקח לקיים הקנין מעות עכשיו כשלא התנה לקיימו בשעת חלות הקנין והכי נמי קביעת השעבוד בשעת הלואה הוא [ופשיטא דבשעת ההלואה יוכל להתנות ולקבוע השעבוד אאיזו קרקע שירצה]. ולכן הוצרך לבוא על שיתן לו זיבורית כזולא דהשתא לטעם דנעילת דלת. אך דמיונו לסימן ק"ז סעיף ג', באמת לא דמי דשם לית ליה כלל שיעבוד אנכסי היורש לכן מצי לומר בשעבודי אני רוצה משא"כ הכא דבליתא להבינונית שעבודו אעדית וי"ל דהוא הדין באיתא להבינונית מצי הלוה להגבותו העדית בעל כרחו דמלוה וצ"ע.

ודע דהרא"ש כתב דאיירי בגילה דעתו שאינו רוצה לשיירה לעצמו רק שחפץ ליתנה ביוקר דלקמיה ואמרינן אם כן הורעת כו', אבל בלא גילה דעתו לא כפינן ליה ליתן בינונית וזיבורית דוקא וכמו דיכול המזיק לדחותו מעדית לעדית הכי נמי מצי המזיק לומר דהבינונית חביבה עליו. והט"ז סימן תי"ט) הקשה דמאי מהני גילוי דעתו כשרוצה ליתנה ביוקר כיון דחביבה ליה ואינו רוצה ליתנה רק ביוקר ואז מבטל החביבות דזה חביב ליה טפי וכדמצינו בבבא מציעא (דף נ"א ע"א) מאניה דתשמישתיה דיקירי עליה לא מזבין אלא בדמי יתירה. הרי דמבטל החביבות בשביל מעות יתירים והכי נמי אי סלקא דעתך דאין על המזיק ליתן הבינונית מדינא רק מצד גילוי דעתו שחפץ ליתנה ואיה הגילוי דעת על שלא ביוקר ע"ש. והנ"ל דהתוס' (דף כ' ע"ב ד"ה טעמא) כתבו דשאני עמד ניקף דגלי אדעתי' דנ"ל בהוצאה ול"ד לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתי' אלא בחנם. ובנודע ביהודה (תנינא חלק חו"מ סי' כ"ד) כתב דא"י לטעון אלמלא שכבר היקפת ג' מחיצות לא הייתי מוציא הוצאה גדולה על חלקי כו' וע"י הוצאה קטנה שהוסיף מגלגלין עליו גם הוצאה גדולה ע"ש. וצע"ק דהא חזינן דניחותא דאדם בדבר תליא בערך המעות ואף דבעל הבית לא נ"ל למכור כליו בשווים מ"מ ביוקר נ"ל וה"נ נימא דאף דהגדר חביב לו יותר ממעט דמי הוצאה מ"מ בהוצאה גדולה לא נ"ל [ומסתמא הדין דמגלגלין עליו הכל הוא אף כשאומר בשעה שגדר הרביעית דלא נ"ל ליתן בכל ההקפה]. וצריך לחלק דשם דיינינן לכל הבעלי בתים דדרכן למכור ביוקר ולא בשווים אבל בהא דגדר אדרבה מחזקינן לסתם אנשים דדרכן לגדור אף בהוצאה גדולה כראוי אלא דזה מוציא עצמו מסתם אנשים ואומר דלא נ"ל בגדר ולכן אף דמהימן בלא ראינו ג"ד כלל דנ"ל אבל בראינו דנ"ל בהוצאה קטנה מחזקינן דהיה מוציא אף הוצאה גדולה כראוי כסתם אנשים. וא"כ ל"ק גם על הרא"ש דה"נ סתם אנשים חביב להם עדית מבינונית וזיבורית אלא דנאמן להוציא עצמו מסתם אנשים דרוצה הבינונית לעצמו וזה דוקא בלא גילה דעתו כלל להוציאה אבל בגילה דעתו להוציאה ביוקרא דלקמיה תו מחזקי' ליה כסתם אנשים דאין חביב להם בינונית יותר מעדית ונ"ל בלבו להוציאה גם בשיווי דהשתא ועילה מצא ליקרה עליו ובכה"ג תו מדינא מצי ליקח הבינונית. והנה בעדית ועדית בגילה דעתו דרוצה ליתן לו שדה זו כיוקרא דלקמיה הביא הסמ"ע (סי' תי"ט סק"ד) מהעיר שושן דא"צ המזיק ליתן כזולא דהשתא ויכול ליתן לו עדית אחר והסמ"ע חולק ובתומים (סי' ק"ב סק"ד) הסכים להסמ"ע דאם לא כן עדיין קושיית הרא"ש במקומו לא יהא אלא בינונית בבעל חוב ועדית בניזק א"כ אם יכול לדחותו מעדית לעדית אינו מעלה ומוריד הך ג"ד ע"ש. ולהמבואר י"ל כהעיר שושן דמה שכתבנו ל"ש בעדית ועדית למ"ש המחנה אפרים (ריש הל' זכיה) דבשדות אף בשוין וסמוכין זה לזה לעולם ימצא בהם קפידא ברוחות שזה רוצה במזרח וזה במערב ע"ש לעניינו. וא"כ בזה ודאי תקשי קושיית הט"ז דהא ליכא ג"ד רק איוקרא ולא אזולא דהשתא ורק בבינונית ועדית הוא די"ל דסתם אנשים נ"ל בעדית באיזו רוח שיהיה יותר מבינונית דרוח אחרת ובזה בגילה דעתו שרוצה להוציא הבינונית ביוקר דלקמיה מחזקי' ליה דמתרצה בלבו גם כזולא דהשתא אבל בעדית ועדית שפיר י"ל דרק במקח דיוקרא מניח קפידתו דרוחות ובזולא דהשתא קפיד שלא להוציא השדה ברוח זה:

לכתובת אשה מדמינן כו'. פרש"י והיתה כתובתה מאתים כו'. בתפארת שמואל כתב דכוונתו דמה דכתובתה יותר ממאתים הוא מצד נדוניתה שמתחייב בעצמו לה ודינו בה כשאר בעל חוב בבינונית ואף שהרשב"א מסתפק שגם נדוניתה תגבה מזיבורית כמו שכתב הב"י באבן העזר סי' ק' ע"ש. וצ"ע דהא בתוספת כתובה אף שמתחייב בעצמו לה מפורש בכתובות [‏נה.] דדינו בזיבורית והרשב"א בגיטין (דף נ') שמסתפק בנדוניא הוא משום דל"ד לתוספת דמשלו הוסיף לה וליכא נעילת דלת אבל נדוניא שהביאה מבי נשא כשתגבה מזיבורית י"ל דממנעא ולא נסבא ע"ש. וא"כ לא הל"ל הטעם מחמת שמתחייב בעצמו אלא מחמת שמכנסת לו משלה. גם איך אפשר לומר דנקיט רש"י מאתים לאפוקי נדוניא כיון דע"כ לענין תוספת צ"ל דמאתים לאו דוקא ממילא גם נדוניא לא נתמעט מדנקט מאתים. ונ"ל דבשיטה מקובצת הקשה איך קאמר דשקלא בבינונית כיוקרא דלקמיה מיהת אף בע"כ דבעל יעכב לגמרי שלא ליתן לה בינונית אפילו ביוקרא כיון שדינה בזיבורית ותי' דמדינא גביא אף מעדית למאן דאמר כתובה דאורייתא דהא כתיב בה כסף ומשום שלא תראה שדה נאה לבעלה ומתקוטטת כדי שיגרשנה אוקמוה אזיבורית ולמאן דאמר כתובה דרבנן מ"מ אין לך בעל חוב גדול מזה ודינה בבינונית מדינא אלא משום דיותר משהאיש רוצה לישא כו' אוקמוה אזיבורית דל"ש בה נעילת דלת ולכך כשמבקשת כיוקרא דלקמיה שקלא בינונית אף בע"כ דבעל ע"ש. והנה לעולא דבסמוך דס"ל ד"ת בעל חוב בזיבורית ומשום נע"ד אוקמוה אבינונית מסתברא דאי כתובה דרבנן לית לה בינונית אף כיוקרא דלקמיה בע"כ דבעל כיון דבזה ליכא תקנה דנע"ד ול"ש לומר אין לך בעל חוב גדול מזה. דגם בבעל חוב דל"ש נע"ד כגון מתחייב עצמו בדבר שאינו חייב י"ל דדינו בזיבורית עיין מה שכתבתי בספרי נפש חיה בבבא מציעא (דף ט"ו ע"א) ד"ה אי. [וכעת ראיתי שקדמני להעיר בזה בשער משפט ריש סי' ק"ב]. ואף שהוכחתי מכתובות (דף ק"י) דגם מתחייב בבינונית משום לא פלוג. מ"מ בכתובה אי דרבנן הוי מסתבר דל"ל בבינונית אף כיוקרא דלקמיה. ואיני יודע מה הכריחו לש"מ לאוקמי הש"ס דהכא גם למאן דאמר כתובה דרבנן הא י"ל דהש"ס קאי באמת למאן דאמר כתובה דאורייתא דכתיב ביה כסף. וי"ל דזה כוונת רש"י והיתה כתובתה מאתים דהא כתובת מנה דאלמנה וגרושה ודאי אינו רק דרבנן ול"ש שתקח בינונית אף כיוקרא דלקמיה בע"כ דבעל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף


שולי הגליון