יש סדר למשנה/ברכות/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־22:09, 21 במרץ 2020 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


יש סדר למשנהTriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png ט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
מלאכת שלמה
הון עשיר
יש סדר למשנה


דפים מקושרים

א[עריכה]

הר"ב ד"ה הרואה מקום שנעשו בו נסים כגון מעברות ים וכו' ודומיהן ואניסא דרבים כגון הני דאמרי' מחייבי כו"ע לברוכי אבל אניסא דיחיד איהו חייב לברוכי וכו' ובנו ובן בנו חייבים לברך וכו' ע"ש. הנה כל פסקי הדינים שכתב הר"ב מבואר בטוש"ע או"ח סי' רי"ח. אכן מ"ש ובנו ובן בנו וכו' כבר נפסק בטוש"ע שם סעיף ד' דכל יוצאי יריכו עד סוף הדורות מברכין. והמג"א סק"ו אפילו אותן שנולדו קודם לכן ועי' באלי' רבה. וכן השמיט הר"ב דדוקא כשרואה אותם משלשים יום לשלשים יום כמבואר בטוש"ע שם סעי' ג' ואין לומר דס"ל כהראב"ד שהביאו הב"י שהרי לדברי הראב"ד אינו חייב לברך רק בפעם הראשונה ומכאן ואילך רשות ע"ש. ואין להאריך. מיהו מ"ש הר"ב ואניס' דרבים כגון הני וכו' משמעתו דדוקא כגון הני שנעשו הנסים לכל ישראל ביחד. וזה לשון הטור איתא בירושלמי על הנס של שבטים מהו שיברך למאן דאמר כל שבט ושבט איקרי קהל מברך ומ"ד כל השבטים לא איקרי קהל אינו מברך ופלוגתא היא במסכת הוריות ע"כ. ובשו"ע סעי' ב' פסק בזה"ל על נס שנעשה לקצת ישראל כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן אפילו נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו. וכתב המג"א סק"ג לקצת שבטים כו' הקשה הב"ח דהא בירושלמי קאמר דלמ"ד כל שבט אקרי קהל חייב לברך על נס של שבט אחד ופלוגתא דר"מ עם ר"י ור"ש היא וקי"ל כר' יהודה ור"ש וכ"פ הרמב"ם פי"ב מהל' שגגות וא"כ למה פסק כאן דאינו מברך. ובל"ח תירץ דהאי כללא ליתא אלא בדברים הנוהגים א"כ י"ל דקי"ל כר"מ עכ"ל וצ"ע דבתוס' זבחים דף ו' משמע דהאי כללא שייך בכל מקום וצ"ע. דמ"מ ר"י ור"ש רבים נינהו. ועוד דהא הרמב"ם פסק כוותייהו וע"ק דפסחים דף פ' אמרינן דלר"י ור"ש אם נטמא שבט אחד עושין בטומאה משום דאקרי קהל והרמב"ם פסק דלא כוותייהו משום דסתם מתני' דלא כוותייהו וא"כ יהיו דבריו סותרים זה את זה. לכן נ"ל דוקא בהוראת ב"ד קי"ל כוותייהו משום דכתיב בהדיא קהל בקרא אבל בפסח לא כתיב בהדיא קהל והכא לפסח מדמינן לה עכ"ל המג"א. ויען ראיתי פה להציג כלל ומקצוע גדול הנוגע לענפים הרבה. וגם הלום מה שהעתיק המג"א דברי הל"ח. ולפנינו לא כן הוא. ורוב דבריו בכלל דברי מד"ז התוי"ט בלחם חמודות לכן אמרתי מפני היות אינו נמצא ביד כל רצוני להעתיק דברי הל"ח. אהא שכתב הרא"ש בר"פ הרואה ירושלמי מתני' בנסי דרבי' וכו' נס של שבטים מהו שיברך מ"ד כל שבט ושבט אקרי קהל וכו' ופלוגתא היא בפ"ק דהוריות. כתב דברי חמודות דף ס"ט דפוס ז"ב בזה"ל ופלוגתא היא בפ"ק דהוריות וכיון דספק' בברכות דרבנן הלכך אין מברכין כך מסיק השו"ע ואני תמה דפלוגתא דתנאי ר"מ ור' יהודה הן ור"י הוא שסובר דכל שבט אקרי קהל וקי"ל בעירובין ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה ועוד דר"ש נמי ס"ל כוותיה וכ"פ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מהל' שגגות. וממה שכתבתי בשם רבינו יונה דדוקא רוב ישראל מיקרי ניסא דרבים. אין להוכיח דשבט אחד לא הוי קהל. דהרי אפשר לומר דאיהו לא נחית כלל לענין הזה ואתה מוצא רוב ישראל ואין בו שבט שלם. אבל כשיש שבט שלם אפשר דמודה דהוי קהל. וכי נמי נימא דלא ס"ל הכי מ"מ קשיא לי עליו כמו שקשיא על השו"ע. וכמדומני דתשובת מהרי"ק כתב דהני כללות דפסקי הלכות לא נאמרו אלא אדינא דשייכי האידנא ולא בדיני טהרות וקדשים וא"כ כי נמי נ"מ דהוריות לענין דינא דהאידנא מ"מ כי איתשל בבי מדרשא לענין קרבן איתשל. ומשו"ה יש לנו לילך אחר אות' המחלוקת ולא איפסק הילכתא כמאן שכללות הללו לא נתנו עליהם. אכתי קשיא לי דודאי דכלל יחיד ורבים על כל התורה כולה היא כדכתיב אחרי רבים להטות וגדולה מזו מפורש בחולין י"א. דהא דאמור רבנן זיל בתר רובא לענין איסור והיתר ילפינן לה מהך קרא. והכא ר"י ור"ש רבים לגבי ר"מ וא"כ ודאי הילכתא כוותייהו וצ"ע. וגם מהתוס' שכתבתי במעי"ט בסי' דלקמן נראה דסברי דשבט אקרי קהל עכ"ל הדברי חמודות. צא ולמד דזה שכתב המג"א וצ"ע דמ"מ ר"י ור"ש רבים נינהו. כאילו מפי עצמו אמרן. אכן הל"ח גופי' בדבריו עמד על זה בתוספ' ביאור דכלל דיחיד ורבים על כל התורה כולה היא וכו'. ומ"ש המג"א ועוד דהא הרמב"ם פסק כוותייהו. אין בזה השגה על הל"ח. שברור שהל"ח שכתב בשם מהרי"ק דהני כללות דפסקי הלכות וכו' לא נתכוין בזה אלא כדי ליישב דעת רבינו יונה והש"ע שפסקו דאין מברכין על הנס שנעשה לשבט שלם. על זה כתב דאינהו ס"ל כסברת מהרי"ק דהני כללות דפסקי הלכות לא נאמרו אלא אדינא דשייכי האידנא וכו' וא"כ לא נתברר אי הלכה כר"מ או כר"י וכיון דמספק' בברכות דרבנן הלכך אין מברכין. אבל ודאי דהרמב"ם לא ס"ל כסברת מהרי"ק שהרי סידר בדינא טומאות וטהרות וחייבי מיתות ב"ד ודיני קרבנות וכה"ג. ופסק בכמה וכמה מקומות ע"פ אותן כללות הנמסרות לנו בש"ס רק במקום דפליגי ר"מ ור"ש פסק להחמיר משום דלא איפשטי' בסוגיא דעירובין ר"מ ור"ש הלכה כדברי מי כמ"ש הכ"מ בכמה דוכתי אבל בפלוגתא דר"מ ור' יהודה פסק הרמב"ם ברובא דרובא כר' יהודה בין להקל ובין להחמיר וכן הלכה כר"ע מחבירו וכה"ג ע"פ הכלל בעירובין מ"ו לבד במעט מקומות אשר התעורר עליהם התוי"ט בעצמו. בערכין פ"ח מ"ה ותמורה ספ"ג ונגעים מ"ד פ"א ורפ"ב ומ"ד פ"ו ומ"ג פיאה. ובכל המקומות האלו טרח התוי"ט ליישב דעת הרמב"ם בפסקי הלכות ע"פ הכללים. ולא הער' התוי"ט באותן מקומות מדעת מהרי"ק כלום. משום דידע שפיר דדעת הרמב"ם אי אפשר לאיתוקמי כסברת מהרי"ק מטעמא דאמרן שהרי בכל המקומות נטה הרמב"ם אפילו בדינים שאינם נהוגים עכשיו לפסוק בהכללים וכ"מ ברש"י מנחות נ"ב ד"ה הי מינייהו וכו' הלכה כר"י ע"ש והתם בדין שאינו נהוג איירי והארכתי בזה עוד מ"ב פ"ג דכלים ע"ש וזכינו מעכשיו דתוס' בזבחים דף ו' שהביא המג"א אזלו בשיטת הרמב"ם דהנך כללי שייכי' אף בדינין שאינם נהוגים. אבל בתוס' שבת ע' בסוף ד"ה נודע לו וכו' שכתבו דכללא דאמר רבא ביבמות ל"ו דהלכתא כר' יוחנן לגבי ר"ל בר מהני תלת לא אתמר אלא בדברים הנהוגים בזמן הזה ע"ש אזלו לשיטת רבינו יונה והשו"ע וכדעת מהרי"ק. ובכן אדמותיב המג"א מתוס' דזבחים עדיפא למסייע מתוס' דשבת שזכרתיו ולא עוד דדברי תוס' בזבחים נעלמים לקוצר דעתי כי זה לשונם ריש ו'. ד"ה אחד מימר וכו' משמע דלר' יוחנן יורש מימר ותימא דבעירובין דף מ"ו אמר ר' יוחנן ר"מ ור"י הלכה כר"י ובריש תמורה וערכין פליגי בה ר"מ ור"י וקאמר ר' יהודה יורש אינו מימר. וי"ל משום דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה ובריש תמורה וערכין אומר הכל ממירין לאתויי יורש ע"כ. ואיכא למידק למאי דמסיק הש"ס יבמות ט"ז גיטין פ"א מנחות נ"ב חולין מ"ג אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. ואית ליה לרב יצחק בר יוסף דלא כייל רבי יוחנן למימר הלכה כסתם משנה אלא היכא דס"ל בהדיא אמר הלכה כמשנה זו ע"ש ברש"י. וא"כ לרב יצחק ב"י נשאר קושייתו אדוכתא ותו מאי ניחותא שכתבו דר' יוחנן אית ליה הלכה כסת"מ וכו' הלא עכ"פ יהיה דברי ר' יוחנן סותרים זה את זה בהכלל שמסר דהלכה כר' יהודה וא"כ יורש אינו מימר והוא נגד הכלל דהלכה כסת"מ וא"כ יורש מימר. ומאי אית לן למימר דהיכא דאיכא כלל אחרת כנגדו אין אותו הכלל בדוקא. א"כ מעיקרא דדינא נמי לא קשיא על אופן זה. וכ"כ הרשב"ם בב"ב קל"ג ד"ה ת"ש דאמר ליה וכו' בזה"ל הלכך כל כללא שבגמרא כגון הלכה כסת"מ הלכה כר"ע מחבירו כר' יוסי מחבירו כרשב"ג במשנתינו. ר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ר"י ור"ש הלכה כר' יהודה. ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה כולהו קיימא לן הכי בר מהיכא דמפרש גמרא דלית הלכתא כר"י ע"כ. וכ"כ כל בעלי סוגיות ועי' תוי"ט מ"ט פ"א דע"ז ד"ה אף במקום וכו' ומש"ש בס"ד. והשתא מכ"ש דניחא לומר דאע"ג דר' יוחנן אמר בעירובין דהלכה כר"י נגד ר"מ. מ"מ היכא דמפרש רבי יוחנן בעצמו דאין הלכה כר"י אלא כר"מ אינו סותר הכלל שמסר בעירובין. דאותו כללא בעירובין איתא בר מהיכא דמפרש. וגם מ"ש המג"א ליתן טעם להרמב"ם דגבי פסח לא פסק כר"מ ור"ש דאם נטמא שבט אחד דעושין בטומאה. משום דסתם מתני' דלא כוותייהו. נעלם ממני איזה מקומו של אותו סתמא דמתני' דפליג אר"י ור"ש להדיא. גם מתני' ע"ט. דתנן נטמא קהל או רובו יעשה בטומאה. נטמא מיעוט קהל הטהורין עושין את הראשון. והטמאין עושין את השני. אין שום ראיה דודאי מתני' מיירי בכל ישראל או ברוב ישראל. ואתה מוצא רוב ישראל ואין בו שבט שלם. אבל בשבט שלם מה דשייר במתני' תנא בברייתא דפלוגתא ר"י ור"ש. והשתא כל כמה דלא חזינן להדיא סתמא דמתני' דפליג מסתבר כברייתא וכדמפרש סתמא דתלמודא פסחים פ'. דאזלו ר"י ור"ש לשיטתייהו גבי פסח כמו דסבירא להו בהוריות דשבט אחד אקרי קהל. וא"כ נשאר קושית המג"א וכוונתי בהתעוררות זו לדעת הגדול כמ"ש בחיבורי יש סדר למשנה הוריות מ"ה פ"א בפסקי הרמב"ם אדוכתי'. ובכן לולא דבריו ה"א למצות בברורי המדות לפי פסק הרמב"ם בפי"ב מהלכות שגגות כר' יהודה דשבט אחד אקרי קהל לענין דאם רק שבט אחד בלבד עשו ע"פ הוראות ב"ד הגדול מביאין אותו השבט פר. אבל לענין גרירה כלומר דאם שבט אחד עשו בהוראות ב"ד הגדול שיהיה כל שאר השבטים שלא חטאו נגררו אחר אותו השבט דס"ל לר' יהודה דאפילו רק שבט אחד שעשו בהוראות ב"ד הגדול נמי כל שאר השבטים שלא חטאו חייבים כמבואר בברייתא להדיא בהוריות ה' בזה פסק הרמב"ם דלא כר' יהודה אלא דוקא כשעשו רוב ישראל אע"פ שהן מיעוט השבטים או רוב השבטים אע"פ שהן מיעוט כל ישראל או אפילו עשה שבט אחד בלבד והוא רוב הקהל הרי אף אלו שלא חטאו נגררין אחר שחטאו וחייבין בקרבן אף שלא חטאו. וכתב הכ"מ הטעם דלענין גרירה בעי דוקא רוב הקהל ולא מהני בשבט שלם אחד בלבד כשהן מיעוט הקהל אע"ג דפסק הרמב"ם כר' יהודה דשבט אחד אקרי קהל לענין שהן עצמן חייבין מ"מ לענין גרירא פסק דלא כר' יהודה אלא כר"ש בן אלעזר דמסתבר טעמיה דבעינן או רוב שבטים או רוב הקהל. והלחם משנה הוסיף בנתינת טעם לשבח בכוונת הכ"מ ע"ש והנה דגבי פסח דאיש נדחה ואין ציבור נדחה וקי"ל כשהרוב מהצבור טמאין. אף מעוט הטהורין עושין בטומאה עם הרוב משום דהמעוט נגררין אחר הרוב. ומצד גרירת המעוט אחר רובו קי"ל דכולן עושין בטומאה והשתא הסוגיא דפסחים פ' שהביאו המג"א דשם הכי איתא ר' שמעון אומר אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורין הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן מ"ט דר"ש קסבר שבט אחד אקרי קהל ר' יהודה אומר שבט א' טמא ושאר כל השבטים טהורין יעשה בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק ע"כ שפיר נוכל לומר דר' יהודה דאמר שאין קרבן ציבור חלוק ויעשה כולם בטומאה אזל לשיטתיה דאית ליה בהוריות גרירת כל השבטים אחר שבט אחד והלכך ס"ל גבי פסח די"א שבטים יעשו בטומאה שגוררין אחר אותו השבט הטמאין מיהו לדידן דקי"ל כר"ש בן אלעזר בהוריות דלענין גרירה לא קי"ל כר"י אלא דוקא רובא בעינן והשתא כשיש רוב ישראל בשבט אחד פשיטא דגבי פסח הוי רוב וזה מבואר בהרמב"ם פ"ז מהל' ק"פ כשיש רוב הציבור טמאין דיעשו כולם בטומאה דמעוט הטהורין נגררין אחר הרוב. ואם השבט אחד הוי רק מעוט הציבור לדידן דקי"ל כרשב"א ודאי נדחין לפסח שני. ולא אמרי' נמי כר"ש דהללו עושין לעצמן והללו עושין דבזה קי"ל דאין ק"צ חלוק וכמו שבררתי בס"ד יסל"מ הוריות. ומעתה נחה שקטה קושיית המג"א על הרמב"ם מיהו עדיין קצת איכא למידק דה"ל להרמב"ם לכתוב בדיני קרבן פסח דאם רוב השבטים טמאים אע"פ שהם מיעוט הקהל עושים בטומאה שהרי באופן זה פסק הרמב"ם בהלכות שגגות דנגררין כל ישראל אחר אותן רוב השבטים כמו שהעתקתי למעלה. והשתא דאתינן להכי גבי ברכה על הנסים שנעשה לשבט אחד. דלא הזכיר הרמב"ם כלום אע"ג דבירושלמי איתא דתליא בפלוגתא דר"מ ור"י אתי נמי שפיר דודאי דברי הירושלמי ברורים בפלוגתא דר"מ ור' יהודה ולר' יהודה איתא ליה גרירה הוה הנס הנעשה לשבט אחד כאילו נעשה לכל ישראל. אבל לדידן דקי"ל כר"א בר"ש ולא אמרינן גרירה הוי הנס שנעשה לשבט אחד כדין הנס שנעשה ליחידים דאיהו ובריה ובר בריה מברכין. ואין שארי השבטים אחריהם גוררין ונמשכין. והוי יודע דז"ש בדברי חמודות דמתוס' מוכח דס"ל שבט אחד איקרו קהל שהעתקתי לעיל. הנה במעדני יו"ט סי' ג' בד"ה ואבני אלגביש וכו' בזה"ל וה"ה מקום שנפל מחנה סנחריב דלא גרע חזקיה מאדם המסוים אלא לא חש לפרש לפי שידוע מקום סביבות ירושלים רשום היו. ונראה לרבינו יהודה כיון שאין הנס ידוע ע"פ המקום כי הנך אין מברכין עליו אלא אותם שנעשו להם הנס וכן לכל אדם מברך על נסו אע"פ שאינו ניכר מתוך המקום. עכ"ל התוס' וצ"ל דסברי דשבט אקרי קהל דאלת"ה תיפוק לי דלא הוו כל ישראל ע"כ. והאלי' רבה סי' רי"ח סק"ג משיג עליו בזה"ל כד נעיין נ"ל דלזה דקדקו התוס' שם וכתבו דלא גרע חזקיה מאדם מסוים ור"ל דבאדם מסוים אף שלא היה רוב ישראל ראוי לברך. וא"כ אדרבה ראיה מתוס' דשבט לא מקרי קהל ע"כ ולמעוט השגתי לא הבינותי דברי שני הגדולים דבין למר ובין למר אין מדברי תוס' הכרע לדינא שהרי שפיר י"ל דהתוס' רצו בזה לפרש דברייתא דלא קחשיב מקום שנפל סנחריב מצי אתיא ככו"ע כר"מ וכר"י ולא כתנאי וגם כדי דלא נימא דברייתא דלא קחשיב אתיא כר"מ לכך הקדימו בדבריהם דלא גרע חזקיה וכו':
ואלכה ואשובה אל מה שהעתקתי למעלה בשם הרשב"ם בב"ב קל"ג. כל כללא שבגמרא כגון הלכה כסתם משנה וכו' קיימא לן הכי בר מהיכא דמפרש וכו' וכ"כ בהליכות עולם פרק שני בשער החמישי דף צ' בזה"ל הוי יודע שכל כלל שבגמרא כגון פלוני ופלוני הלכה כפלוני וכיוצא בו מהכללים שהזכרנו בכלהו קי"ל הכי מסתמ'. בר מהיכא דמתפרש בהדיא או מוכח מסוגיא בגמרא דלית הילכתא כהני ובכמה דברים פסק הגמרא הילכתא נגד הכלל ובאותן הדברים וכיוצא בהן אין סומכין על הכלל וכו' ע"כ. הנה על פי המוסד הזו צריך ביאור בכמה מקומות בש"ס דפריך הש"ס ומי אמר ר' יוחנן הכי והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה. ומאי קושיא הלא הכללים לא נאמרו היכא דמפרש בהדיא נגדם וא"כ ר' יוחנן דכייל הלכה כסת"מ נמי על דרך זה אמר בר מהיכי דאיהו עצמו מפרש בהדיא. בשלמא בגוונא דפריך בכתובות ע"ז ומי א"ר יוחנן הכי כלומר דלמאי איצטריך לומר הלכה כרשב"ג דאמר במתני' בד"א במומין קטנים והאמר ר' יוחנן בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ע"ש. שפיר מקשה דבזה ריו"ח עלה דמתני' דאמר רשב"ג בד"א במומין וכו' דהלכה כמותו משמע דוק' הכא הלכתא כוותיה וכפירש"י. ולפי הכלל דאמר רבב"ח משמיה דר' יוחנן דבכל מקום ששנה וכו'. מסתמ' הוי ידעינן דהכא ודאי נמי הלכתא כרשב"ג אמנם במקומות דפריך כגון בשבת מ"ו פ"א קי"ב קמ"ז קמ"ח קנ"ו. עירובין צ"ב. ביצה ל"ז. תענית י"ח. יבמות ט"ז מ"ב. גיטין פ"א. בבא קמא כ"ט ל"ב ס"ט צ"ד. בבא מציעא ל"ג. סנהדרין ל"ד. שבועות ג'. מנחות נ"ב. חולין ל"א מ"ג. מי אמר ר' יוחנן הכי כלומר דסותר את הכלל דאמר ר' יוחנן הלכה כסת"מ איכא למידק כדאמרן. ולא מצאתי פרוקא מרווחת אלא דצא"ל דלפלוני בעצמו דכייל כלל אחד אין לומר דאיהו בעצמו במקום אחר מפרש נגד הכלל ההוא כלומר דאותו דבר יצא מן הכלל. דאי הכי ה"ל לומר בכללא דכייל חוץ מדבר זה. ועל אופן זה פריך הש"ס שפיר בכל אותן מקומות שזכרתי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסת"מ וכו' ומדלא א"ר יוחנן הלכה כסת"מ חוץ ממשנה פלונית מוכח דגם בזה ס"ל דהלכה נמי כאותה משנה. מיהו מתוס' דזבחים ו' שהעתקתי למעלה לא מצינו לומר הכי ודעת לנבון נקל. ויגעתי ומצאתי ביבין שמוע' כלל ר"ס בתוך פלפולא כתב בזה"ל וכן בכמה דוכתא מאי פריך ומי אר"י הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ואימא שאני הכא דר' יוחנן בעי לפסוק בהדיא הפך הסתם. אלא נראה כשאמרו בשם ר' יוחנן הלכה כסתם היינו שבכל המקומות הלכה כסתם ולא נוכל לחלוק וכו' ע"כ. ועתה יצאתי לחדש מה שלא הזכירו בה"ע וכללי גמרא ויבין שמוע' ובחות יאיר סימן צ' בענין הלכה כסת"מ כפי שערי ציון ששערתי למעלה נזכר בש"ס כ"ד פעמים ובכולם נזכר והאמר ר' יוחנן הלכה כסת"מ. חוץ פעם אחת יצא לדון בדבר החדש בחולין מ"ג דמייתי התם והארבב"ח אמר ר' יוחנן הלכה כסת"מ. וכתבתי בתכ"ש הואיל ולא אישתמיט בשום דוכתא אלא זימנא חדא אולי משגה הוא בחולין. וקבעתי בה מסמורת דע"כ טעות נפל וראיה גדולה מסוגי' דגיטין פ"א. דמסיק אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן והמעיין שם יראה דרבב"ח דאמר בתחלת הסוגיא משמיה דר' יוחנן מחלוקת בשראוה שנבעלה וכו' לא ס"ל דהלכה כסת"מ. וכדי שלא יהיו דברי רבב"ח. סותרים זה את זה. ההכרח לא יגונה לגרוס בחולין כמו בשארי כ"ג מקומות דלא נזכר רבב"ח. והנה בעל אחותי הגאון המפורסם מהר"י שטיין הרט אב"ד דק"ק פירדא בספרו זכרון יוסף דף ע"ו עמוד ג' השיב לי בזה"ל. די"ל דאית לי' לרבב"ח כאוקימתא דרבא בדף ע"ג ע"ש וא"כ ר"ש בן אלעזר דס"ל לר' יוחנן כוותיה בדף פ"א מכריע הוא בין ת"ק ובין ר"י ב"י וסתמא דהכא וכבר כתבו תוס' בשבת ל"ט: ד"ה ארבב"ח וכו' דלגבי מכריע לא אמר רבב"ח הלכה כסת"מ וקושי' הש"ס דהכא לאוקמתי' דרב נחמן בדף ע"ג דלפי הך אוקימת' רשב"א לאו מכריע הוא ולכך מקשה מהא דשמיע לן מר' יוחנן גופי' דס"ל הלכה כסת"מ דאילו מרבב"ח לא מצי להקשות לר"נ כו' כנ"ל די"ל בהא לא ס"ל כוותיה דכמה אמוראי לית להו הכי. אמנם בהך דרבב"ח אר"י מחלוקת בשראוה שנבעלה ודאי ס"ל כוותי' דהא ליכא מאן דפליג עליה ומשני אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן גופא אי אמר הכי אי לא אמר הכי והיינו דבכמה דוכתי בש"ס מייתי אמר רבב"ח אר"י הלכה כסת"מ ובדוכתא אחרינא מייתי ר' יוחנן בלא גבר' ודו"ק. העתקתי דבריו של גדול להודיע לבני האדם גבורתו למי שאין ספרו נמצא בידו. אמנם דע כי כמו שאמר ר' זירא לר' אסי שבת ק"ל דילמא אגב שיטפך רהיט לך גמרא. כן קרה לאותו גדול בדורו. הראשון במה שמסיים וכן בהעתקתו שאלתי כתב דבכמה דוכתי בש"ס מייתי אמר רבה בב"ח אר"י. וכבודו במקומו כי לא נמצא כזה רק בחולין מ"ג וכששאלתי ממנו לא כתבתי להתעורר משום מקום רק מסוגיא דחולין בלבד כי זה לבדו מצאתי דאיתמר והארבב"ח. ותו מ"ש הגאון עפמ"ש תוס' בשבת ל"ט וכו' דע דז"ל תוס' ארבב"ח א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה אע"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה כסת"מ הכא משום דר' יהודה מכריע הוא ואין הלכה כסתם ע"כ. אמור מעתה מדלא כתבו תוס' אע"ג דרבב"ח אמר"י אית ליה הלכה כסת"מ. מוכח האמת מדבריהם דודאי רבב"ח גופא לא ס"ל דאמר ר' יוחנן הלכה כסת"מ ועיקר קושיית תוס' ליתא על רבב"ח דהכא כי רק על מ"ד משמיה דר' יוחנן דאית ליה הלכה כסת"מ הקשו שיהיה חולק אהך דר' יוחנן דהכא דאמר הלכה כר' יהודה וכדי שלא נאמר דגם בזה אמוראים נינהו כלומר דאית ליה לר' יוחנן הכסת"מ פליג נמי אמימרא דהכא והוא דחיקא טובא. ולזה כתבו תוס' דלא פליג אדהכא משום דר' יהודה מכריע הוא. גם מ"ש גיסי הגאון לדמות מילתא דר"א בר"ש כענין מכריע לא ירדתי לסוף דעתו הרמה. שהרי כבר כתבו תוס' בשבת מ' ד"ה הלכה כדברי המכריע. דלא מיקרי מכריע אלא דוקא היכא שנזכר בדברי שני התנאים כמו בענין דחמין וצוננין שגילו ר' מאיר ור' שמעון בדבריהם והלכך הוי ר' יהודה מכריע ע"ש. והנה כאן בשראוה שנבעלה שלא גילו בדבריהם. לא הוי ר"א בר"ש מכריע כלל. והסכי' עמי הגאון מו"ה מאיר בארבי נר"י עי' בחבורי כנסת חכמי ישראל ומתוך מה שזכרתי מובן סוגי' דשבת מ"ו אהא דפריך ומי א"ר יוחנן הכי [הלכה כר"י. רש"י]. והאמר ר' יוחנן הלכה כסת"מ א"ר זירא תהא משנתינו וכו' שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן ע"כ ויש לדקדק מאי בעי ר' זירא בזה שלא לשבור וכו' פשיטא דהכי הוא שהרי עלה קאי. אמנם יתכן לפי דעיקר הקושיא ומי אר"י הכי וכו' לא קאי על האומרים הכא בסוגיא מ"ה משמי' דר' יוחנן הלכה כר' יהודה שהרי האומרים הכי הלא המה ר' יצחק בר יוסף וגם רבב"ח דאמר משמיה דר' יוחנן אמרו הלכה כר"ש ולי' לא ס"ל כלומר דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה ע"ש. וכבר כתבתי דר' יצחק ב"י לית לי' הלכה כסת"מ כמבואר בחולין מ"ג וגם רבב"ח לית ליה הלכה כסת"מ כמו דמבואר בסוגיא דגיטין פ"א שזכרתי למעלה. אלא ברור דעיקר קושיות ומי א"ר יוחנן הכי וכו' היינו להקשות על אותו מ"ד משמי' דר' יוחנן הלכה כסת"מ קשיא הך דאמרי' הכא משמי' דר' יוחנן דהלכה כר' יהודה ולזה השיב ר' זירא תהא משנתינו וכו' שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן. כלומר דלא נימא דמ"ד דאית לי' הלכה כסת"מ פליג ארבב"ח ואדר' יצחק בר יוסף ור"ל דלא אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה כשם דפליגו רבב"ח ור' יצחק ב"י על אותו מ"ד דהלכה כסת"מ. ועל דרך זה תבין נמי סוגיא דביצה ל"ז ארבב"ח א"ר יוחנן הלכה כר' דוסא ופריך מי א"ר יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הכסת"מ עיקר קושי' קאי למ"ד הלכה כסת"מ יהיה חולק על מה דאמר רבב"ח הכא משמיה דר' יוחנן. ומתרץ שפיר ולאו אוקימנא וכו' ע"ש. ואי קשיא לי הא קשיא לי בסוגיא דשבת קי"ב דפריך נמי אמלתא דרבב"ח א"ר יוחנן ומי א"ר יוחנן הכי דהלכה כר' יהודה והאר"י הלכה כסת"מ וכו' והנה בזה נמי מצינו לומר דפריך על אותו מ"ד דהלכה כסת"מ יהיה דלא כרבב"ח א"ר יוחנן דהכא אבל על רבב"ח לא קשיא והא"ר יוחנן הלכה כסת"מ כדאמרן דרבב"ח לא ס"ל דהלכה כסת"מ אכן מה דמסיק שם בסוגיא אמר רב יצחק בר יוסף תהא משנתינו בסנדל וכו' שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן [דאמר הלכה כר' יהודה. רש"י]. נעלם ממני דמי הכניסו לר' יצחק בר יוסף לאוקמי מתני' בדוחק כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן הלא ר' יצחק בר יוסף עצמו לא סבירא ליה דהלכה כסתם משנה כמבואר להדיא בחולין מ"ג שזכרתי למעלה וצריך עיון:

תוי"ט ד"ה על הזיקין וכו' פי' הרב רבינו עובדיה מברטנורה וכו'. אי נמי וכו' וז"ל הרמב"ם וכו' ע"ש. איברא הר"ב שכתב שני פרושים היינו ממה שכתב הרמב"ם בחיבורו"ד מהלכות ברכות דין מ"ד בזה"ל. ועל האור שבאויר שיראו כאילו הם כוכבים נופלים ורצים ממקום למקום או כמו כוכבים שיש להם זנב על כל אחד מאלו מברך ברוך שכחו וגבורתו וכו' עכ"ל. ודע דבערוך ערך זק (א' כו' כמ"ש ברל"צ). ולא ידעתי למה השמיטו פי' של רה"ג והרמב"ם וכדאי הם בפירושם לברך. ואם בשם ומלכות יש לחוש אולי האמת כפירש"י. עכ"פ יש לברך בלא שם ומלכות. וכה"ג בפירש"י שכתבו הטוש"ע. מפני הספק אולי האמת כפי' רה"ג ורמב"ם ג"כ יש לברך בלא שם ומלכות. והאמת עד לעצמו דבלשון הרמב"ם איתא על האור שבאויר או כמו כוכבים וכו' מברך ברוך שכחו וכו' ואם רצה מברך עושה מעשה וכו' [אף שרוב דיני ברכות שהזכיר הרמב"ם בנ"ל האריך לכתוב מברך ברוך א"י אמ"ה וכו' ע"ש דין א' ב' ח' ט' יו"ד י"א י"ב. הרבה פעמים שכתב בא"י אמ"ה] אבל בטוש"ע סי' רכ"ז שכתבו אומר בא"י אמ"ה עושה מעשה וכו' ואם ירצה יאמר בא"י אמ"ה שכחו וכו'. ולדינא צל"ע:

ה[עריכה]

תי"ט ד"ה חייב לברך וכו' כפרת עוונותיו ע"ש ז"ל הערוך הרעות שמביא הקב"ה על האדם לטובתו הן שהן כפרות לעוונותיו כאדם שמצער עצמו בהקזת דם ורפואתו היא ע"כ:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.