יפה תואר השלם על בראשית רבה/א/א

יפה תואר השלם על בראשית רבה א א

בעזרת אל נערץ בסוד קדושים רבה אפרש בראשית רבה

אמון פדגוג אמון מכוסה כו'. טוב לפרש דהכי קאמר אמון מצינו לפרושי הכי או הכי, ויותר נכון לומר דכלהו איתנהו באמון, מדנקט קרא לישנא דמשתמען כלהו ושייכי בענינא, דאם לא כן הוה ליה למימר פדגוג או מכוסה בהדיא, דלא ליתי למטעי:

מכוסה. הוא דבר עומד לפנינו אלא שאינו נראה, כגון שמכוסה בבגד וכיוצא. ומוצנע הוא דבר טמון במקום אחר שלא נמצא:

המד"א האמונים עלי תולע. שנראה לו לפרשו המכוסים עם תולע, ולא פירשו מלשון גדול ותרבות, מגזרת ישא האומן (במדבר יא, יב). לפי שאין המלבוש מענין התרבות. ועוד דמסיפא דקרא חבקו אשפתות. דהיינו שמבלי מכסה חבקו אשפתות להתחמם, משמע טפי האמונים מלשון כסות:

המד"א ויהי אומן את הדסה. שפירשוהו שהיה מטמינה מאחשורוש שלא תנשא לגוי. ועוד דאשתו של מרדכי היתה, כמ"ש במגילה (י"ג.) אל תקרי לבת אלא לבית. והיינו דכתיב ותלקח אסתר. שלוקחה באונס, ומה שלא פירש אומן את הדסה על שהיה מגדלה בביתו, דהיינו לקחה מרדכי לו לבת, ועוד דאם כן ליערבינהו ולקדים הלקיחה לגדול, שהלקיחה היתה מיד במות אביה ואמה ואח"כ היה הולך ואומן אותה ונימא הכי. ויהי במות אבי הדסה היא אסתר לקחה מרדכי לו ויהי אומן אותה. ועוד והנערה יפת תואר הכא מאי עבידתיה, לגבי ותלקח אסתר איבעי ליה למכתביה, דליכא למימר דמשום דיפה היתה לקחה מרדכי. אלא ודאי דתרתי מילי נינהו, ובתחלה קאמר לענין המאורע שבשביל בקשת הבתולות היה מרדכי מצניעה לפי שהיתה יפה, ואח"כ הודיענו סבת היותה בבית מרדכי. ועוד דאין לשון אמון נופל אלא על הפדגוג המגדל התינוק עצמו, ופשיטא שלא יהיה מרדכי עצמו פדגוג דשר וגדול היה. ועוד דאם הוא מלשון גדול, צריך לומר דאומן שם לפדגוג, כמו כאשר ישא האומן. והכא על כרחין אומן אינו שם אלא פועל, דאי פי' ויהי מרדכי פדגוג אל הדסה, ויהי אומן להדסה מבעי ליה:

ואית דאמרי אמון רבתא. אבל ר' הושעיא לא ס"ל הכי, דס"ל דמאי דמתרגם אלכסנדריא רבתא לאו משום דפי' מלת אמון רבתא, אלא דנא אמון שם מקום הוא, ופירש לנו המתרגם שמקום זה הוא אלכסנדריא רבתא. א"נ דנא אמון נמי מצי מפרש לשון פדגוג, שהיתה אומנת מלכי מצרים כדפירש רש"י:

ואיכא למידק מה שייכות לעניינים אלו לגבי תורה שנשתבחה בהן, דבשלמא רבתא לבד היינו לומר דארוכה מארץ מדה (איוב יא, ט). וי"ל דפדגוג היינו שהתורה היתה אצלו ית' כפדגוג אצל המלך שמייסר את בנו בידו שיגדלנו, כן התורה על ידה המציא הש"י הנבראים כדמפרש בסמוך, ומינה אותה עליהם להיות מנהיג ומגדל להם. וכן פירש בעל קב ונקי .וקרוב לזה פירש הרלב"ג. אבל קא קשיא לדרך זה דאמון הוא שם פדגוג, וא"כ היל"ל אומן, ויתכן דהכי קאמר אמון לישנא דפדגוג הוא, ומשפטו כאמון, כמו כאשר היתה באמנה אתו (אסתר ב, כ). ותשאר הבי"ת כמו: משחך שמן ששון (תהלים מה, ח). כדפירש הראב"ע. והענין שבעת גידולה היתה אצלו ית', או שיהיה אמון מענין נפעל, ופירושו שהיתה אמונה ומגולדת בחיקו ית'. והכונה בזה לרמוז למעלת התרוה והתיחדותה לשם ית' שהיא אצולה מאתו. ומ"ש מכוסה ומוצנע. ירצה שהיתה גנוזה אצלו ית' אלפים שנה קודם לעולם, וכלשון זה נאמר בשבת פרק רבי עקיבא, אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה חמדה שהיא גנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם. ודברי המפרשים כלם באגדה זו אינן אלא דרך דרש, וגם אני ראיתי לפרש ע"ד דרש בחמשה דרכים:

הדרך הא': הויותר קרוב לומר על דרך דרש: שרמז למה שאמר במדרש הנעלם, והביאו בעל העקדה בראש שער ז'. שכאשר נמצא באדם גוף ומלבוש ונשמה, והטפשים לא ישגיחו אלא במלבוש, והפקחים ישכיחו בגוף המכוסה בו, והיותר חכמים משגיחים בנשמה הנעלמת ממראה עינים שהיא העיקר, כן התורה נמצא בה כל אלה, והגוף הן הן גופי תורה, דיניה והלכותיה, והלבוש הם הסיפורים שמתלבשת בהן, כגון סיפור בנות צלפחד שממנו נלמוד סדר נחלות, וסיפור מישאל ואלצפן שממנו נקח הלכות פסח שני. והנשמה הן הסודות העליונים אשר לבעלי הקבלה. והטשפים לא ישימו לב רק לסיפורים, והחכמים ישימו לבם לגופי התורה, ובני עליה יתבוננו בסודותיה. ועל הגוף אמר פדגוג. שהדינים הם להתנהג בהם בעולם הזה בכל מה שיצטרך לפי המאורע, ועל הלבוש אמר מכוסה, ר"ל שהגוף הלז מכוסה בלבוש הסיפורים. ועל הנשמה אמר מוצנע, שהם נעלמים מאד. ואית דאמרי לה בלשון רבתא. שהחלק הזה רחב מני ים, לא יכילנו שכל אנושי. ואומר ואהיה אצלו אמון. ירצה שעמו ית' שמורים וכמוסים גלוייה ומסתריה, על דרך: הלא הוא כמוס עמדי (דברים לב, לד). ואפשר דלרבי הושעיא לא איירי אלא בחלק המעשי, ולאיכא דאמרי רמז גם כן לחלקי העיוני, כי בחלק זה ארוכה מארץ מדה. אי נמי דלרבי הושעיא לא איירי אלא בתורה שבכתב. ולאיכא דאמרי רמז גם כן לתורה שבעל פה שהיא בלתי בעלת תכלית, שעל זה נאמר עשות ספרים הרבה אין קץ (קהלת יב, יב). כדאיתא בעירובין פ' עושין פסין.

הדרך הב': קרוב לזה, והוא שרמז אל שלשה חלקי התורה שהם משפטים ומצות וחקים, המשפטים הן הענינים הידועים בטעמם מוכרחים לתיקון הקיבוץ כדיני גזילות וחבלות וזולתם, אשר יונחו כמותם או קרובים להם בכל נימוסו. ועל חלק זה אמר פדגוג. והוא להנהיג ולהיישיר האנשים, ובזולתו איש את רעהו חיים בלעו. והמצות הן אשר אין ענינם מוכרח לסדר הקיבוץ אבל הן ענינים אלקיים, יש בהן טעמים נסתרים נתנם האלקים לטוב לנו בעולם הזה ובעה"ב. אמנם בשקידת העיון יושג קצת טוב טעמם ורמזיהם כמצות הציצית והתפלין וכיוצא בהן. עם שאי אפשר בלתי היות להם רמזים עמוקים מהם וגבוהים עליהם בלתי מושגים אצלנו, ועל זה אמר מכוסה. שאינם לכאורה, רק אחרי הגלות אפודת מסכת ההעלם מעליהם, והחקים הן אשר אין לשכל האנושי מבוא בהשגת צד טעם להם, והשטן ואומות העולם משיבין עליהן כשעטנז ופרה וכלאים. ולו יתברך לבדו ידיעת סודותיהן, ועל זה אמר מוצנע. ואית דאמרי לה בלשון רבתא. שעיקר סודות התורה רחבים מני ים. או שהוסיף החלק העיוני או תורה שבעל פה כדלעיל.

הדרך הג': שרמז אל מיני השכר הגשמי והרוחני הנמשכים מהתורה. והגשמי בב' פנים: האחד המפורסם הנראה לאדם שהוא מתגדל ומתרבה עם התורה, שהחכמה תחיה את בעליה, מגדלתם כמ"ש בחזית פ' כי טובים דודיך. מה מים מגדלים את הצמחים כן ד"ת כו'. ועל זה אמר פדגוג. והשני הנסתר, דאורייתא מגנא ומצלא כדאיתא בסוטה פרק היה נוטל. ואין בעל הנס מכיר בנסו. ועל זה אמר מכוסה. והרוחני הוא השכר הנצחי לעולם שכלו ארוך הצפון לצדיקים שעין לא ראתה זולתו ית', ועל זה אמר מוצנע. ואית דאמר לה אמון בלשון רבתא. על דרך מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא, כ). ואמר ואהיה אצלו אמון. להגלות תועלותיה כלם לפניו ית' בלבד.

הדרך הד': שרמז אל חשיבות התורה לפני ה', והיות כל מצותיה דרכיו אשר הוא מתנהג בהם, כדכתיב והלככת בדרכיו. ואמרו ז"ל מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום כו' כדאיתא בשבת פ' ר"א דמילה. והכי אמר לקמן פ"ח שהקב"ה מברך חתנים ומבקר חולים ומנחם אבלים. ובירושלמי דפ"ק דר"ה אמר: מלך בשר ודם גוזר גזירה על אחרים, רוצה הוא מקיימה רוצה אינו מקיימה, אבל הב"ה אינו כן, מה טעם ושמרו את משמרתי. אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה. ולזה המליץ לתאר התורה אצלם בשם פדגוג. להתנהגו על פי דרכו, ועל חשיבותה אצלו אמר היותה מכוסה ומוצנעת כדברים החשובים וכנ"ל, ואית דאמרי לה אמון בלשון רבתא, שהיא רבת החשיבות לפני ה'.

הדרך הה': שרמז למדות הראויות לת"ח, הא' שיהיה בעל מוסר ודרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה, ועל זה אמר פדגוג. שדרכו ללמד מוסר לנער, ובמקביל זה אמר לקמן בפ' כ"ח. משל למלך שמסר בנו לפדגוג והוציאו לתרבות רעה כו'. והב' שיהיה כסוי חטאה דלא סאנו שומעניה, וכמ"ש בחזית במקום הרמוז מה מים מכסים ערותו של ים כך תורה מכסה ערותן של ישראל. וענינו שהתורה מלמדתם להועיל באופן תתכסה ערותם, ועל זה אמר מכוסה. והג' שיהיה צנוע בדרכיו, שת"ח צריך להיות צנוע ככלה, כדאיתא לקמן בשמות רבה פמ"א. ועל זה אמר מוצנע. ואפשר שאמר מכוסה על שאין ראוי לקשקש עם התורה כפעמון, דמה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר כדאיתא בפ' אלו מגלחין. ואמר מוצנע. על סתרי תורה שראוי ליודעם להסתירם מאד, כדאיתא בפ' אין דורשין גבי מרכבה, ועל זה ג"כ אמר רבתא. שהם עמוקים מאד, ורבים בקשו למצוא שייכות לענינים אלו לענין פרשת בראשית, וילכו אחרי ההבל כי לא ידעו דרך המדרש שמנהגו כשמביא פסוק מחוץ לענין הפרשה, לדרוש בו דרשות אחרות לענין הפסוק, ולבסוף דורש דרשה אחריתי מעין הפרשה. גם רש"י ז"ל כתב כלל זה גבי מימרא דהוא גלא עמיקתא דבפרקין. והכא נמי מיייתי האי קרא משום דרשה דבסמוך דקאמר אני הייתי כלי אומנותו כו'. דשייך לענין הפרשה כמו שאכתוב בס"ד. ואגב דמייתי לקרא דריש הך דרשה אף על גב דלא שייך לענין הפרשה.

· הבא >מעבר לתחילת הדף