טעמא דקרא/שמות/כא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־23:25, 25 בפברואר 2023 מאת טעמא (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

טעמא דקרא TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png כא

פרשת משפטים

ד[עריכה]

וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהי' לאדוני'. צריך טעם למה הוצרך לכתוב בנים ובנות. וי"ל דאי כתיב בנים הו"א דוקא בנים נשארין אחר האם משום שהיא גרמה להן כמ"ש בנדה ל"א אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, ואי כתיב בנות הו"א דוקא בנות נשארות עם אמן כמ"ש בכתובות ק"ב ב' בת אצל האם.

את אדוני את אשתי ואת בני. לכאו' מכאן ראי' שישראל שהוליד בן משפחה או מגוי' אע"פ שאין מתייחס כלל אחר האב מ"מ אם הבן כתב בגט בן פלוני על הישראל אין לפוסלו שהרי התורה קוראה לו כאן בני וצ"ע בפוסקים.

ו[עריכה]

והגישו אל הדלת או אל המזוזה. פירש"י דלת ומזוזה שתי עדים במצרים שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בנ"י עבדים כו'. צ"ע דלא הזכיר שם דלת ולכאו' מכאן ראי' להרמב"ם רפ"ו ממזוזה דפתח שאין לו דלת פטור ממזוזה דלא מקרי פתח והראב"ד שם חולק ע"ז, ויש לדחות דרש"י פי' בפ' בא אל המשקוף שהדלת שוקף עליו וא"כ מדכתיב משקוף מוכח שהי' לו דלת אבל במזוזה לא כתיב משקוף רק הגמ' אומרת פתחי שימאי דלית לי' שקפי פטור ממזוזה.

ורצע אדוניו. פירש"י אוזן ששמע על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע ואם מוכר עצמו הוא אוזן ששמע על הר סיני כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים תרצע. נשאלתי הרי לא תגנוב בגונב נפשות נאמר וגונב ממון ילפא מלא תגנובו כמ"ש בסנהדרין פ"ו א' ולא תגנובו לא נאמר בסיני וכן כי לי בנ"י עבדים לא נאמר בסיני אלא בפ' בהר, וי"ל עפ"ד רש"י (שמות כ"ד י"ב) בשם רב סעדי' גאון שבעשרת הדברות מרומז כל התרי"ג מצות וא"כ בסיני כבר ידעו כל המצות. ועי"ל דכיון שמ"ר עלה להר סיני וקבל כל התורה וירד ומסרם לישראל הו"ל כאילו שמעום באזניהם דשלוחו של אדם כמותו וכמ"ש בספרי זוטא בפ' שלח ממ"ר שא"ל הקב"ה וראה ועשה כתבניתם וכתיב ויעשו כל חכמי לב אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו.

ז[עריכה]

לא תצא כצאת העבדים. פירש"י בשן ועין כעבד כנעני. יל"ד למה כתיב זה באמה עברי' ולא בעבד עברי ועי' קדושין כ' א'. וי"ל דטעם דעבד כנעני יוצא בשן ועין ולא ע"ע משום דלע"ע חייב לשלם לו ממון כמו לכל ישראל אבל לע"כ שאין חייב לשלם דהחובל בע"כ שלו פטור לכן נתנה תורה קנס זה שיצא לחירות, ולפ"ז י"ל דבאמה עברי' דנזק חבלתה לאבי' ולא לה כמ"ש רמב"ם פ"ד מחובל הי"ד (חוץ מבושת צער וריפוי) הו"א כיון שאין משלם לה נזקה תצא לחירות כמו ע"כ קמ"ל. מאאמו"ר שליט"א.

יא[עריכה]

ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף. יל"ד למה כתיב ויצאה לשון עבר ועם וי"ו המהפך להבא הו"ל למכתב תצא (וכה"ג דרשו בתו"כ ריש תזריע בפ' וילדה זכר ע"ש בראב"ד). וי"ל דבקדושין ד' מוקי לה לבגר דאילונית וכ' הרמב"ן דמיירי דנמכרה בקטנותה ועבדה ו' שנים ויצאה ואח"כ כשמלאו לה כ' ונתברר שהיא אילונית צריך להחזיר המעות למפרע משנת י"ב ע"ש ולכן כתיב ויצאה ל' עבר שנתברר למפרע שכבר אז יצאה חנם.

יב[עריכה]

מכה איש ומת. פירש"י דאי מאיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת הו"א אפי' לא המיתו רק בהכאה לבד חייב וכ"כ במכילתא. והקשה הרא"מ איך ס"ד כן א"כ מכה אביו קיל מכל אדם שכל אדם בסייף ומכה אביו בחנק. וי"ל דבסנהדרין פ"ד ב' אמרי' מנלן דמכה אביו אין חייב עד שיעשה חבורה דכתיב מכה נפש בהמה ואם אינו ענין לבהמה דהא א"צ בה חבורה תנהו ענין למכה אביו אבל אם הייתי אומר שגם כל אדם חייב בהכאה היינו מעמידין קרא דנפש לכל אדם דבעי חבורה ומכה אביו חייב גם בלי חבורה.

טו[עריכה]

ומכה אביו ואמו מות יומת. בפרדס יוסף החדש הביא ששמע בשם הגר"א למה בתיבת אביו יש תביר שהוא טעם מפסיק, וכתב ע"פ הגמ' ב"ב נ"ח א' א"ל זילו חביטו קברא דאבוכון כולהו אזלו ההוא דברי' הוה לא אזיל א"ל כולי דהאי מבואר דבן אין יכול להכות את אביו אפי' בקבר ואם מכה הוא ממזר שאינו אביו ולכך קאמר ומכה אביו ואמו מות יומת כי אמו ודאי זינתה וחייבת מיתה. ונראה שודאי לא יצאו הדברים מפי הגר"א, חדא דא"כ בטל הדין מכה אביו במיתה שאם מכה אביו נתברר שאינו אביו ולמה חייב מיתה, ועוד דבחולין י"א ב' ילפי' מינה דאזלי' בתר רובא, ומה שדקדק דטעם תביר תחת אביו אינו ראייה שטעם תביר אינו מפסיק כלל, וכן לקמן בפסוק ומקלל אביו ואמו יש תביר על אביו, וכן וכי יכה איש את עין עבדו או עין אמתו יש ג"כ תביר על עבדו, וכן וכי יזיד איש על רעהו יש תביר על איש וכן הרבה.

טז[עריכה]

וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. א"א לומר דונמצא קאי אלוקח דא"צ שימצא בידו דכיון שיש עדים שמכרו אפי' נאבד אח"כ או שהחזירו לבעלים חייב מיתה על המכירה. ופירש"י דקאי ארישא דנמצא ברשות הגנב, ובסנהדרין פ"ה ב' פי' דצריך שיגביהנו הגנב להשתמש בו וארישא קאי, ויל"פ דונמצא בידו היינו שנשתמש בו וכדתנן בסנהדרין שם וכמו גבי אם לא שלח ידו מבואר בספ"ג דב"מ דאפי' למ"ד שליחות יד א"צ חסרון צריך שיגביהנו בידו כדי ליקח ממנו דהיינו השתמשות אלמא דמשמעות ידו היינו ההשתמשות בידו וזהו והתעמר בו האמור בדברים כ"ד ז'.

יט[עריכה]

רק שבתו יתן ורפא ירפא. צ"ע למה לא כתיב כאן גם נזק צער ובושת, וי"ל דכאן מיירי במכה שעתידה להתרפאות כמ"ש ונפל למשכב אם יקום והתהלך וגו' וקי"ל דמכה שמתרפאה אין נזק רק שבת כמ"ש בב"ק פ"ו א' וגם בושת אפשר שלא הי' המכה בפני בנ"א שהרי אינו מחוסר אבר רק שחלה וגם צער אפשר שלא הי' ורק שבת וריפוי מוכרח להיות שהרי חלה ונפל למשכב.

כ[עריכה]

וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט. כ' הרמב"ם פ"ב מרוצח הי"ד דדוקא בשבט שבזה יש לו רשות להכותו אבל בדבר אחר אינו בדין יום או יומים. וצ"ע הרי התרו בו וקבל התראה א"כ איך יש לו רשות להמיתו. וי"ל אע"ג שקבל ההתראה הוא חשב שכיון שהתורה נתנה לו רשות להכותו בשבט אין לו לחוש שמא ימות וכיון שלפי שעה ודאי לא ימות לא חש למה שיהי' לאחר מעל"ע ואע"פ שהתרו בו סבר שיכול לחיות.

כב[עריכה]

ויצאו ילדיה. ומכילתא מיעוט ולדות שנים ומנין אפי' א' ת"ל הרה מ"מ. ויל"ע למה כתבה תורה ילדי' לשון רבים. ושמעתי מח"א די"ל דהרי שומת דמי ולדות מבואר בגמ' שמין כמה רוצה אדם לקנות שפחה מעוברת וכמה אינה מעוברת והקונה שפחה מעוברת לעולם לוקח בחשבון שאפשר שתלד ג"כ תאומים א"כ אף אם באמת לא היתה מעוברת רק א' מ"מ צריך לשלם כהקונה שפחה שאפשר שתלד שתים שהרי היתה שוה ספק זה ולכך נקט לעולם דמי ולדות, אך צ"ע אם הדין אמת דאפשר דבאמת רואין כמה ילדה אח"כ וכן שמין. עכ"ד החכם הנ"ל.

ל[עריכה]

אם כופר יושת עליו. י"ל דלכך כתיב בלשון אם משום שיש שהשור בסקילה ואין חייב כופר כמו נכנס לרשות המזיק כמבואר בב"ק כ"ג ב' ועי' בתוספתא ב"ק פ"ד ה"ו עוד אופנים לכך כתיב אם כופר יושת עליו דהיינו אם הוא חייב כופר (מיהו צ"ע אם בכה"ג הבעלים חייבים מיתה ביד"ש ועי' כתובות ל"ז ב').

לג[עריכה]

וכי יפתח איש בור וגו'. נשאלתי למה הכניסה תורה פרשה של בור בין ב' פרשיות של שור. וי"ל תחלה כתבה תורה במה שניזוק אדם ואח"כ התחיל בנזקי בהמה והקדים בהן בור דשכיח טפי משור כמש"כ תוס' ריש שבת, אבל על אדם פטור בור.

לו[עריכה]

או נודע כי שור נגח הוא. גבי שור שהמית שור כתיב או נודע כי שור נגח הוא וגו' וגבי שור שהמית אדם (לעיל פסוק כ"ט) לא כתיב או נודע רק ואם שור נגח הוא וגו' י"ל משום דבב"ק מ"א א' פריך וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכי משכח"ל ומשני שהוזמו זוממי זוממין א"כ גבי שור שהמית אדם לא מצי למכתב או נודע דע"כ מיירי שלא נודע עד אח"כ (ואפילו למ"ד ליעודי גברא עכ"פ לב"ד לא נודע עד אח"כ) אבל בשור דאזיק שור משכחת לה פשוט דנודע.

שלם ישלם שור תחת השור והמת יהי' לו. כ' רשב"ם פשטי' דקרא משמע דהמת יהי' לו היינו למזיק דהא קאי אשלם ישלם אבל בגמ' אמרו לניזק. וצריך טעם למה התורה כתבה באמת לשון דמשמע למזיק. וי"ל דגם לדברי חז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו דהא פשטי' דקרא משמע שהוא צריך לשלם שור מעליא וא"כ אם השור לניזק יצטרך לשלם שור שלם מלבד הנבלה ולכן כ' תורה דהמת יהי' לו למזיק ר"ל דהמזיק חושבו ג"כ בדמי התשלומין וא"כ הריוח מהנבלה הוא שלו והוא מחשב את זה על חשבונו, ומ"ש בגמ' לניזק היינו לענין פחת נבלה דנחשב כאילו לא יצא תיכף מרשות הניזק אבל מ"מ הריוח מזה הוא למזיק דהוי כאילו הי' של המזיק ושלמו בפרעון חובו.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)