הכתב והקבלה/שמות/לה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־15:28, 14 ביולי 2020 מאת מושך בשבט (שיחה | תרומות) (←‏top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט))
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הכתב והקבלה TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png לה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

אלה הדברים. רבי אומר להביא שלשים ותשע מלאכות שאמר להם משה על פה (מכילתא), כי כל המלאכות האלה היו במשכן, ופרט להם כאן את כולם, באמרו אליהם אלה הדברים השייכים למשכן ולכליו ולכל עבודתו לעשות אותם, והזהירם אחר כך שלא יעשו כאלה בשבת, הרי הזהירם ע"פ על כל ל"ט מלאכות (וע' בשבת פ' כלל גדול ע'), ואמר רנ"ו דע כי יש הבדל בין מלת עבודה ובין מלת מלאכה, עבודה כולל כל המעשים שאדם עושה, ואפי' אין במעשהו ענין המצטרך לידיעה וחכמה, גם אינו משנה דבר במעשהו ולא מתקן דבר, כמו לשאת משאות אבנים, לרוץ ממקום למקום, להוליך כלים אחר רבו לבית המרחץ, להלבישו, וכיוצא ממעשים הללו שהם מעשה עבד, וזהו ענין המלה ששרשה עבד, והשם עבודה, וכל אלה הדברים לא יפול עליהם שם מלאכה, ולא ימצא סמוך אליהם בכל כ"ק, ואין שם מלאכה נופל אלא על המחדש דבר בענינים הטבעים ומשנה אותם במעשהו ממה שהיו, ועל ידי החדוש הזה יהיה תקון הדבר, הן שיבנה הן שיהרוס, תמיד ישנה, וכשיש במעשהו תקון ליישוב העולם ה"ז מלאכה, ולכן מוחק על מנת לכתוב הורס על מנת לבנות כולם מלאכות הן, וכל מלאכה יש למוד וידיעה באיזה זמן ובאיזה כלי יעשה, ולכן מלת מלאכה כוללת כל הדברים הנטועים במעשה בראשית ליישוב העולם הזה ולתקונו אשר ברא אלהים לעשות, כמו כלל עבודות האדמה הן מלאכות, החרישה והזריעה וכיוצא, כי הש"י הכין לכל דבר מאלה זמן ידוע ומנהג ידוע וצריך האדם לעשות כפי ההכנות אלה ואז תצלח מעשהו, ומי שמקלקל במלאכתו לא עשה כלום כי אין ממנו תקון העולם, לכן ארז"ל לא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, וכל המקלקלין פטורים, ויוצא מזה ע"ד כלל, כי כל מעשה אלהים שעשה בששת הימים נקראים מלאכות לא עבודות, ע"כ כתיב מכל מלאכתו, כי בו שבת מכל מלאכתו, ולכן אלה המלאכות כולם אסורים לנו לעשות ביום השבת, כי הזהיר לא תעשה כל מלאכה, ולא אסר עלינו העבודות, כי לא מצינו לא תעבוד ביום השבת, או לא תעשה בו עבודה, לפי שלא הזהירנו עליהן, ויצא לנו מזה שמותר לטלטל בשבת שולחנות וכסאות אוכלים ומשקים ולשאת אותם על כתיפו ולהביא מקצה העיר אל קצהו כשהם לצורך עונג שבת; וכן מותר לרוץ כל היום מבית לבית וכיוצא, אע"פ שהן עמל וטורח לפי שאינן אלא עבודות, והש"י לא אסר עשיית העבודה זולת המלאכה, ולכן החורש כל שהוא והזורע כ"ש והכותב שתי אותיות בשבת, ואף ע"פ שאין בכל זה עמל וטורח כבר חלל את השבת לפי שעשה מלאכה; והנה כל המעשים שהכין הש"י במעשה בראשית לצורך האדם רבות מאד, קצתן תלויים באדמה בזרעים ובצמחים שהן לצורך מאכלו, וקצתם תלויים במלאכות שהן לצורך כליו ובגדיו, כמו מלאכת חרש וחושב תופר וצובע וכיוצא, וקצתן לצורך דירתו כמו מלאכת הבנין וכיוצא, ואלו הן ל"ט אבות מלאכות שקבלו רז"ל השנויים בפ' כלל גדול, והוא קבלתם ע"ד הלמ"ס שבחכמת אלהים כלולי' במספר זה כל המלאכות הרבות שהן במציאת, כי אותן שלא נזכרו הן תולדות וכלולות באבות הללו, וכלם דברים טבעים הצריכים לתקונו של עולם ויישובו, כמו שיבין המעמיק בעניניהן, זולתי המוציא מרשות לרשות, ולכן שנויה באחרונה, כי כפי סברת האדם איננה מלאכה אחר שהמעשה עצמו מכלל הדברים המותרים הוא, שהרי הוצאות המשא מרה"י לרה"י או ברה"י עצמו אף ע"פ שהעיר גדולה מאד והמשא רב אין בכך כלום, והוצאת המחט הקלה אפי' אמה אחת מרה"י לרה"ר או ד' אמות ברה"ר חייב עליה כרת, ואין בענין זה שנוי מעשה בטבע המציאות ותקונו כלל, אלא שגזרת מלך היא שהמוציא מרשות לרשות כעושה מלאכה יחשב, ומשום הכי אמתני' דל"ט מלאכות לא פריך בגמ' מנלן מקרא, כי כולן בכלל ל"ת כל מלאכה הן, שכל המנויים שם הן מלאכות, לבד הוצאה מרשות לרשות, ועלה פרכינן (שבת פ"ו) הוצאה היכי כתיבא באורייתא שהיא אסורה ושתדמה לענין החיוב לשאר מלאכות, ולא בעי לשנויי שכך קבלנו ממשה בסיני, דאע"ג שקבלנו שגם היא אסורה וחייבין עליה מיתה, מיהו מלאכה לא אפשר לקרותה, ותנא דידן מ' מלאכות ח"א קתני ובכללן הוצאה, ומשני מצינו שהתורה קראתה מלאכה, שנאמר ויעבירו קול במחנה וגו' (ותו לא תקשה מה שהוקשו לבעלי התוס' שם בסוגי', והוצרכו לומר דמלאכה גרוע היא, ע"ש). ויצא לנו מזה שכל המעשים שתחת השמים, כל חכמת מעשה קרויה מלאכה, והנה המלאכה פעמים תקרא מלאכה לבדה, ופעמים היא עבודה ג"כ, כי המעשה עצמו הוא מלאכה, וכשיהיה שכיר לעשות זאת המלאכה ה"ה עובד לרבו לעשותה, וכשתבא למנין תראה שכל המלאכות השנויות במשנתינו אפשר שיהיו נעשים בתורת עבודה, אופה או מבשל או כותב בשכר וכיוצא בהן, לבד מהוצאה מרשות לרשות, שההוצאה עצמה איננה מלאכה, ועיקר האסור ברשויות תלי', ואין זה מן הדברים שיעבוד בו האדם לזולתו, ע"כ בשבת כתוב לא תעשה כל מלאכה, ובכלל זה גם הוצאה מרשות לרשות כדמפיק מן ויצו משה וגו' דרחמנא קרי' מלאכה, ובמועדים נאמר כל מלאכת עבודה ל"ת, ואין בכלל זה הוצאה מרשות לרשות, שאיננה עבודה, והכי קיי"ל שאין ערוב והוצאה ליו"ט, אבל ביום הכפורים נאמר ל"ת כל מלאכה, ואיסור רשויות בכלל, ויפה אמרו (בתלמוד כריתות) ע"ד רפרם שאמר אין ערוב והוצאה ליום הכפורים, הא דרפרם בדותא הוא, ולהפך בתקיעת שופר ורדיית הפת אפשר שיהיו עבודות, שעובד לרבו לנגן ולתקוע, או לשרת אצל התנור לרדת פתו, אבל אינו מלאכה, לפי שאינן מן הדברים שעושה דבר בתקון הדברים הטבעיים, כי השופר מוציא קול והרודה מונע שלא יתקלקל הפת בתנור, ויפה אמרו (ר"ה כ"ט) כל מלאכת עבודה ל"ת יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, כלומר אלו נאמר כל עבודה לא תעשו היו גם אלה אסורים, ועכשיו שנאמר כל מלאכת עבודה יצאו אלו שאינם מלאכה אלא חכמה, שלמד שיר ולמד מעשה רדייה ואין בהם מעשה מלאכה. הנה נתבאר שבשם מלאכה כלולים ל"ט מלאכות ותולדותיהן ששנו חכמים, לבד הוצאה מרשות לרשות, ובמועדים נאמר כל מלאכת עבודה לא תעשה ללמד שאין ערוב והוצאה ליום טוב; ואף על גב דאמרינן בביצה דלבית הלל מוציאין את הלולב מטעם מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, דמשמע דמן התורה אסורה ? הא גופיה שהוצאה מותרת באוכל נפש מטעם הכתוב אנו למדים, לפי שנאמר כל מלאכת עבודה, דהא כתיבה ואריגה לא הותרו לצורך אוכל נפש, ורש"י פירש דמן התורה מותרת לגמרי בכל דבר ומשום טרחה אסרו מדבריהם הוצאות אבנים, וכן כתב הרמב"ם, שההוצאה והבערה יצאו מכלל ל"ט מלאכות ביום טוב ומטעם מתוך וכו', וכתב המ"מ הא דהותרה הוצאה לצורך א"נ ולא הותרו כתיבה ואריגה לצורך א"נ לפי שהוצאה אף הוא באוכל ומשקה, והבערה מדכתיב לא תבערו וגו' ביום השבת, בשבת אסור הא ביום טוב מותר, ע"ש. ומה טוב אם נוציא גם הוצאה מן הכתוב כמו שנוציא הבערה מקרא דלא תבערו הכי נמי הוצאה נוציא מכל מלאכת עבודה, ולא נצטרך לתירוץ המ"מ, אלא הוצאה והבערה שתיהן הותרו מן הכתוב, ולהכי לצורך אכילה מודו בית שמאי לבית הלל ולא פליגי אלא במתוך, אם הכתוב לא התיר הוצאה רק באוכל נפש, או מתוך שהותרה הותרה לכל דבר. וכן יתישב פשוטו של מקרא בירמיה לא תוציא משא מבתיכם ביום השבת, הא ביום טוב שרי, דהיינו לצורך אוכל נפש לא כמו כתיבה ואריגה שאסורים אפילו לצורך אוכל נפש; הנה לשונות המקראות מעידות בפשטן על אמונת קבלת רבותינו:

ג[עריכה]

לא תבערו אש. ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, שלא יבערו אש גם לאפות לחם ולבשל בשר, כי האש צורך כל מאכל, והוצרך לומר כן מפני שלא אמר העושה בו כל מלאכה כאשר אמר בעשרת הדברות לא תעשה כל מלאכה ואמר מלאכה סתם והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו, לכן הזכיר כאן בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו, וכלשון זה מצאתי במדרש (מכילתא) רבי נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, למה נאמר לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר להטמין לו את החמין ולעשות מדורה בשבת, תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. וזה קרוב למה שאמרנו שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון, ורצה רבי נתן לומר שלא בא הכתוב לאסור אפיה ובשול ושאר צרכי אוכל נפש שכבר נאמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהם ואינם עושים אלא להנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת כל גופו בחמין יהיה מותרות כי זה מעונג השבת, לכן נאמר לא תבערו אש לאסור הכל (רמב"ן). (ובפירוש המכילתא בירורי המדות, הביא כאן בשם איפת צדק לשונות הרבה בנוסח לשון המכילתא הנזכרת, עיין שם). והנה רבותינו עמדו על מלת מושבותיכם דקרא דילן, ואמרו (יבמות ו') מכדי שבת חובת הגוף הוא, וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מושבות דאמר כאן למה לי, לכן אמר ר"ח (שבת כ') בכל מושבותיכם אתי למשרי איברים ופדרים בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במקדש איברים ופדרים של ערב שבת שהעלן בחול על גבי המזבח והם נשרפין והולכין, מותר לו לחתות ולהבעיר בהן ולהוסיף בהן אש בשבת באותה מערכה עצמה שלהן, אבל להעלות או לעשות מערכה אחרת בפני עצמו לשל חול אסור (ע"ש בחידושי רמב"ן ובתוס' שם), ור"ה אמר בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד, והוא (לרש"י) לשכה גדולה שהכהנים מתחממים שם במדורת אש הנסקת תמיד, מפני שמהלכים יחפים על רצפת שיש בעזרה, ולרמב"ם (בפירש המשנה שם בשבת) מדורת בית המוקד היה ליטול ממנה אש לצורך המזבח, דאף על פי שאש ירדה מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, וכן פירש ר"ח בתוס' (יומא ט"ו ב' ד"ה ואחת). וכתבו שם, דלפי שהוא צורך המזבח יכול להבעיר בשבת, ולכן לפירש"י מותר להבעיר האש במדורת בית המוקד אף על גב שאינו לצורך המזבח, כיון דבעזרה הוא לא קרינן ביה מושבותיכם, ע"ש. (ודע כי דברי התוס' אלו הם סייעתא גדולה לדברי הרב בפנ"י שם בשבת, דלרב הונא מותר מן התורה לעשות בשבת מדורה בבית המוקד אם נאנס לעשותה מבעוד יום, בין במוקד שהוא לצורך המערכה להרמב"ם, ולאו דוקא בעיקר עצי המערכה שמדליקין בבקר בבקר על המזבח, אף על גב דעצים גופייהו לאו עיקר קרבן הם אלא מכשירי קרבן והיה אפשר לעשותן מאתמול אפילו הכי דחי שבת, כדאיתא בתורת כהנים (פ' צו) אש תמיד תוקד, תמיד אפי' בשבת, אלא אפי' מדורת בית המוקד שאינה עיקר המצוה אלא שהיתה מוכנת כדי להדליק ממנה עצי המערכה נמי דוחה שבת לר"ה, כיון שהוא לצורך המזבח, וכן במוקד שהיא לצורך הכהנים להתחמם לפירש"י, נמי לר"ה שרי מן התורה כיון דבזולת המדורה היה הכהנים באים לידי סכנת חולי מעיים (כבמתני' דשקלים, שהיו צריכים להתרפאות תמיד) לכן אם על ידי אונס לא עשאו המדורה קודם שבת, מותר לר"ה לעשותה בשבת. וכיון דמן התורה מותר ואינו אסור אלא מדרבנן, עכ"פ מבעוד יום מותר להאחיז את האש במדורת בית המוקד ולא גזרינן שמא יחתה, כיון דליכא חשש איסור דאוריי' בכך, ומש"ה לא חייש ר"ה לאתקפתא דר"ח עלי' אי הכי אפי' בשבת נמי, כיון דלקושטא דמילתא סובר ר"ה דאה"נ דמותר מדאוריי'. ומן התימה על הרב פנ"י שלא חיזק דבריו אלה מדברי התוס' דיומא, וכל זה דלא כהרא"ם כאן שכתב בפשיטות, דהך מימרא דר"ה אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד, אינה דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא שהרי הטעם שאמרו מאחיזין בבית המוקד ולא בשאר מדורות אינה אלא משום גזרה דלאחר שתחשך, ע"ש דבריו באורך, ואחריו נמשך הרב בצדה לדרך, והוסיף עוד דמה שכתבו התוס' בכמה מקומות הך דרשה דמושבותיכם אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד, אגב שיטפ' נקטו לשון זה, דלקושטא דמילתא כוונתם לומר אבל אתה מבעיר במקדש אברים ופדרים. ולבסוף התפלא על מה שכתב התוס' דמבעיר אף בשבת, דהא במתניתין תנן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד עם חשיכה, דמשמע אבל בשבת לא, ע"ש שהאריך והניח דברי התוס' בצע"ג. ולמ"ש דברי התוס' ברורים כפשטן, ושפיר הביאו גם בשאר מקומות דברי ר"ה דמושבותיכם אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד, ודרשה דר"ה היא דרשה גמורה). ועוד אמרו (יבמות ו') לא תבערו אש מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה, ר"נ אומר לחלק יצאת, לגופי' לא צריך שהוא בכלל לא תעשה כל מלאכה, אלא ללמד ענין אחר בא, והוא שלא תאמר שאינו חייב בשבת עד שיעשה כל הל"ט מלאכות, לכן יצאה הבערה מן הכלל לחלק לחייב עליה בפ"ע, ומזה העושה בשבת הרבה אבות מלאכות בבת אחת בהעלם אחד חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפ"ע. (ואין הלכה כמ"ד ללאו יצאת דלדידן הבערה היא אב מלאכה וחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, כמ"ש הרמב"ם בהלכ' שגגות ובפ"ז משבת). עוד אמרו שם דלא תבערו אש בכל מושבותיכם היא אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה, וה"ה לשאר מיתות בית דין, אמרו כאן נאמר בכל מושבותיכם ולהלן (מסעי ל"ה כ"ט) נאמר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, מה מושבות האמור להלן בבית דין אף מושבות האמור כאן בבית דין. נראה שפירשו מושבות לענין מקום וועד הדיינים והשופטים, כי הרבה ישמש שרש ישב על מקום מצב החשובים, כדיינים שרים ומלכים, כמו ליושב על המשפט (ישעיהו כ״ח:ו׳) כי שמה ישבו כסאות למשפט (תהילים קכ״ב:ה׳) ישבת לכסא שופט צדק (שם נ"ה) לא יהיה לך איש יושב (ירמיהו כ״ט:ל״ב) רצה לומר איש נוהג נשיאות בעם, בתוך עמי אנכי יושבת (מלכים ב ד׳:י״ג) אנכי הנוהגת שררה ונשיאות, כמו שקראה שם תחלה אשה גדולה כלומר חשובה. ועפרון יושב בתוך בני חת, אמרו בו שנתמנה להיות שוטר ומושל, כי כל נשיא ומושל עליו מוטל החיוב להתעסק בתיקון המדינה, ולשון ישיבה יורה על ענין זה, כאמרו על החורי יושבי הארץ (וישלח ל"ו) שהיו בקיאים בישובה של הארץ, מלא קנה זה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, וכן כל לשון יושבי הארץ, אין המכוון בו ישיבתם שהיא הפך הקימה והשכיבה כ"א לשון ישוב ותיקון שעוסקים בישיבה של מדינה ותיקונה, ועל מדינה שאינה מתוקנת כראוי נאמר ארץ מלחה ולא תשב. ושפיר ישומש שם מושב על מקום וועד הדיינים והשופטים, המשתדלים תמיד בדברים שהם תקונו של עולם, לשפוט בין איש לרעהו, ולהעמיד משפטי התורה על תלה, לכן אמרו בכל מושבותיכם הוא הבית דין, (אין אייערן געריכטסזיטצונגען). והנה לשון הבערת אש הנאמר בעצים הנעשה לחמם להאיר ולבשל, איננו כ"א עוררות אש היסודי שבעץ להוליד ממנו שלהבת השורפת את העץ, כי בכל עץ שוכנים חלקים גפרותיים ומלחיים אשר בהם חום טבעי, והם קלים להתבער ולהתלהט, אם ע"י מיעוך שממעכים בו עד שהחלקים הגפרותיים יתרככו ונעשו ללהב אש, ועל ידי כן יבוא העץ לשריפה והבערה, או על ידי התדבקות האש בו מבחוץ, אשר על ידו יתעורר האש הטבעי שבפנים העץ כי מצא מין את מינו ומתאחדים זה עם זה ונעשו ללהט ולהבה. זהו ענין הבערת אש הנהוג, שהאש הטבעי שבתוך העץ נעשה להבערה בעץ עצמו שהוא שוכן בתוכו (דען איננערן פייערשטאָף ברעננענד מאכען) ויש עוד אופן הבערת אש שאינו להבערת העץ שהוא שוכן בקרבו רק להבערת דבר אחר חוץ ממנו, כגון האש שבמים רותחים השורף בעור בשר אדם כשנשפך עליו ועושה בו מכות אש (וכבר תמצא שהחום הטבעי שבפנימית האדם נקרא בשם אש בהתחזק בו אחת מתכונית הנפשיות ככעס וקנאה, אמר (תהילים ל״ט:ד׳) חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש). והנה לשריפת מחוייבי שריפה היו שני אלה מיני הבערת אש, הא' מדורת עצים להרתיח בו את המתכות (הבערת בשול פתילה) וזה אינו כ"א ההכנה אל המבוקש התכליתי. והב' הבערת הגוף המחוייב שריפה, בבוא המתכות המרותח לתוך הגוף וחומר ושורף את בני מעיו, ועל זה אמר קרא (ר"פ אמור) בבת כהן שזינתה באש תשרף, והוא האש השוכן במתכות המרותח השורף בבני מעי'. ואחרי שמלשון מושבות דקרא ידענו דבאזהרה לבי דינא קרא משתעי ואליהם אמר לא תבערו אש, על כן אינו אלא בהבערת אש דשייכא לבי דינא והוא שריפת איש המחוייב בו, וכולל אם כן בלשון לא תבערו אש, שני עניני הבערה בין הבערה ההכנית (בשול הפתילה) בין הבערה התכליתית והיא הבערת הגוף החומר והשורף בני מעיו, וגם בשאין אנו נצרכים להבערה ההכנית, כגון שיש לפנינו מתכות מרותחת מערב שבת, ואין צריך לבשל הפתילה בשבת, מכל מקום אסר הכתוב לעשות הבערת הגוף ואסור לנו לשפוך לתוך גרונו האבר המהותך, עד שהאש שבמתכות יבעיר וישרוף את בני מעיו. ואפשר מדלא אמר קרא, לא תציתו אש ביום השבת (שענינו גם כן ביעור ושריפה כביהושע ח׳:ח׳ תציתו את העיר, ובאיכה ד׳:י״א ויצת אש בציון) ובחר בלשון לא תבערו, כדי לכלול בו גם ענין הסתלקות והעברת דבר מן העולם, כמו בערתי הקדש מן הבית (פאָרטשאפפען, וועגריימען) ובכל חייבי מיתות בית דין נאמר ובערת הרע מקרבך, וכולל א"כ בלשון לא תבערו בין לשון ביעור שהוא לשריפה, בין לשון ביעור שהוא להסתלקות, וטעם לא תבערו לא תשרפו את המחוייב לבערו מן העולם (בענוטצעט ניכט דאס פייער ברעננענד פאָרטצושאפפען). והנה לרבותינו לא לדון עונש שריפה לחוד אסר רחמנא, כי גם שאר חייבי מיתות ב"ד כסקילה סייף וחנק כולם אסור לדונם בשבת, דמעונש שריפה ילפי' להו, לפי"ז אין סברה לומר דלשון לא תבערו דקרא הבערה ההכנית קאתי למיסר לבשל הפתילה, דא"כ איך ילפי שאר חייבי מיתות מני', דשאני הבערה שאינה אלא הכנה והכשר למצוה, אלא ע"כ דלשון לא תבערו מהבערה התכליתית קמיירי, לאסור הבערת הגוף והיינו כשיש לפנינו מוכן אבר מהותך מע"ש, מ"מ אסר הכתוב לשפוך האבר המהותך לתוך גרונו לחמור ולשרוף את בני מעיו, אם כן הוא דומה לחרב ואבן וסודר הנצרכים לשאר חייבי מיתות, ושפיר ילפי' איסורייהו מהבערה דאסר קרא. תדע שהוא כן, מדיליף ר"ש (שבת ק"ו) דמקלקל בהבערה חייב מדאסרה תורה הבערת בת כהן. היינו על כרחך הבערת הגוף שריפת בני מעי' וחומרתם דהוי מקלקל גמור, אבל ההבערה ההכנית דהיינו בשול פתילה אינו מקלקל, דהאבר אינו מתקלקל על ידי הבערה אבל תיקון הוא אצלו לצרפו, ולר"ש לא חשיב צירוף האבר תיקון דהוי מלאכה שא"צ לגופה, ולא מפני זה יאסרנו הכתוב רק הבערת הגוף היא הבערה הצריכה לגופה והוי קלקול, וזהו חדושו שאסרה תורה הבערה אף שהוא מקלקל בכך. (וראיתי להרב בנודע ביהודה סי' ט"ו שהביא קושי' בשם חכם אחד, אהא דיליף ר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאסר רחמנא הבערת בת כהן, דילמא שאני התם דרחמנא אחשבי' דכתיב באש תשרף. וע"ז אמר הרב דאין כאן קושי', דאם אחשבי' רחמנא לביעור קדשים משום דבעורן הוא מצותן, אבל ביעור אש לבשל פתילה לבת כהן עדיין אינו גמר מצותם, וכן כתוב התוס' שבת ק"ה ב' ד"ה הא ר"י בסוף הדבור וז"ל כמו שמחלק לקמן ר"ת דהתם התיקון בא לבסוף וכו' אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון, עכ"ד. ולדעתי דבריו תמוהין, דמארי' דהך רחמנא אחשבי' הוא רש"י, שכתב (ביצה כ"ז ב') שמן תרומה שנטמאת גזירת הכתוב הוא שאין מתבערין בי"ט דרחמנא אחשבי' להבערת' דכתיב באש ישרף ואפי' לתתו לכלבו אסור דאין מבערין קדשים טמאים בי"ט אפי' על ידי אכילת בהמה, ועל דברי רש"י אלו היא קושית החכם, והרב מתרץ דברי רש"י בדברי תוס' שאינם לדעת רש"י, דהמעיין שם בסוגי' דשבת יראה דזהו עיקר מחלוקת רש"י ותוס' דלרש"י פלוגתא דר"י ור"ש במקלקל בחבורה שמעי' לי' מפלוגתתם במלאכה שא"צ לגופה, מדאמר ר"ש משאצ"ל פטור עלי', וחובל ומבעיר חידוש הוא שחידשה תורה, שאין לך מדליק עצי' לבשל קדרתו שיתחייב בהן מן הדין שכולן מקלקלין, ותיקון דבשול הוי משאצ"ל ומן הדין פטור עלי', ומדחייבה אותו התורה ש"מ מקלקל בהבערה חייב אפי' במקלקל גמור בלא שום תיקון, ולתוס' פלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה בידם ואינו תלוי במלאכה שאצ"ל, ומקלקל דמחייב ר"ש אינו רק ביש בו תיקון קצת, כמ"ש תוס' ד"ה חוץ, ובסוף ד"ה מה לי לבשל, ומזה באו לחלק בין כשהתיקון בשעת הקלקול או אחריו, ולכל זה אין אנו צריכים לדעת רש"י, (עיי' בחדושי ר"ע איגר שם שגמגם אדברי תוס' דמי הכניסן ליסוד זה לחלק בחלוקים דקים. והרמב"ן בחידושיו שם הביא דברי ר"ת אלו, וסיים עליו אין טעם זה מחוור ולא מוסכם לדעתנו). ועוד תירץ הרב שם קושית החכם דמוכח הוא דר"ע לא ס"ל הך סברה דמצות ביעור אחשבי' רחמנא למלאכה, עיין פסחים ה' ש"מ מדר"ע תלת' וכמ"ש רש"י שם דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לוקמי' בי"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים, הרי דלא אמרי' לר"ע אחשבי' רחמנא למלאכה, אם כן תו לא קשה אהבערת בת כהן, דאולי ר"ש ס"ל כר"ע, ע"ש. וגם ע"ז יש לגמגם, דהא הך דרחמנא אחשבי' פירשו רש"י אמתני' (דביצה כ"ז) על חלה שנטמאת, ורישא דהך מתני' קטרח התם תלמוד' טובא ואסיק דכר"ש אתי', ע"ש. ולדברי הרב יהי' סיפא דמתני' דלא כר"ש: ובעיקר קושית החכם לא ידענא מה לנו להטריח כ"כ בישובו, דלדעתי אין כאן קושי' כלל, כי למה דאסבר הרב פנ"י דעת רש"י לסלק מעליו קושי' התוס' דטעמא דאין שורפין קדשים בי"ט הוא משום טורח מלאכה לעשות אש או לעסוק בשריפתו, אבל כשנותן לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה, וכתב כבר נזהר רש"י מזה במ"ש דשריפת תרומה וקדשים לאו משום איסור מלאכה דהבערה אסורה רחמנא דהא אפי' ליתן לפני כלבו אסור כדמשמע מלישנא דמתני' לא יזיזנה ממקומה, אלא דגזירת הכתוב הוא שאין מתבערין בי"ט דרחמנא אחשבי', כלומר לאו משום מלאכת הבערה אסרה אלא מגזירת הכתוב, דהא ודאי אפי' אם אש מוכן לפניו אפ"ה אסור, ואי משום הבערת הקדשים עצמו נמי ליכא, לא מבעי למאי דקיי"לן מלאכה שאצ"ל שרי אפי' בשבת, אם כן הא נמי מלאכה שאצ"ל היא, ואפי' לר"י דמלאכה שאצ"ל חייב אפ"ה נראה דמודה בכה"ג דפטור משום דמקלקל גמור הוא אי הוי רשאי ליתן לפני כלבו, ע"ש. ודברים אלה ממש הם דברי ר"ש בהוכחתו מהבערת ב"כ, כמו שביאר הרשב"א בחי' לדעת רש"י, וזהו יסוד הענין שכל המלאכות ממשכן גמרי' שהיו לגופן ותיקון היה בהם ולפיכך סבר ר"ש דכל מלאכה שאין בו תיקון וצורך גוף המלאכה ממש פטור עליה, וכיון שכן הבערה דבת כהן מן הסתם היתה מותרת לפי שכל מבער מקלקל הוא ותיקון מצוה אינו חשוב לר"ש כיון שאינו בגוף הדבר רק אצל אחרים, ומלאכה שאצ"ל היא, ולפיכך כשאסר הכתוב הבערה דבת כהן חדוש הוא שחידשה תורה בהבערה לאשמעי' דמקלקל בהבערה חייב, ע"ש ברשב"א. והוא בעצמו ענין דרחמנא אחשבי' למלאכה, ותו אין מקום לקושית החכם). ונחזור אל הענין, דגם לרב אשי דאמר התם בשבת אליבא דר"י מה לי לבשל פתילה, אין כוונתו דלא תבערו אתי לאסור בשול פתילה, אלא כלפי הוכחת ר"ש דמקלקל חייב מהבערת ב"כ בגופה, דאילו הבערת פתילה הוי מלאכה שאצ"ל ופטור, לדחות זה אמר דהבערת פתילה כיון דאית בי' תיקון הצירוף אסורה דמלאכה שאצ"ל חייב, והיינו יכולים לומר דזה אתי קרא דלא תבערו לאסור אף שהאמת אינו כך, דעיקר אזהרת לא תבערו הוא הבערת הגוף, דאע"ג דהוי מקלקל גמור ומקלקל בהבערה פטור, מ"מ אית בי' תיקון מצוה לבער הרע מן העולם, והרי הרשב"א אמר כן שם בחי', שכתב וקשה לי אם כן לר"י שאר מיתו' ב"ד יהיו מותרות בשבת דהא מקלקל גמור הוא, וי"ל דלר"י נמי שאר מיתות אסורות שיש בהם תיקון מצד שהם מתבערין מן העולם והוה לה כהוצאת כזית מן המת וכעדשה מן השרץ דחשיב תיקון הרחקת הטומאה, והא דאמרי' מה לי לבשל פתילה לרבות' נקטי' ולא צריך, עכ"ד. וזה כדברינו. ופשוט הוא למאי דמסקי' ביבמות דהאי לא תבערו אתי לאפוקי מק"ו, דלא נימא מה עבודה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה ע"ש ע"כ לא תבערו קאי אהבערת הגוף, וכמ"ש התוס' שם ד"ה טעמא. דהק"ו עצמו הוא על למציחה שעלי' כתיב מעם מזבחי, ולא תבערו אתו לאפוקי מני'. וכן כתב הרשב"א שם. ועוד נ"ל למאי דסליק אדעת' דתלמודא תחלה, דלא תבערו אתי דלא נימא עשה דוהומת דחי לא תעשה דמבשל פתילה, היה יכול תלמודא לדחות, דאי למיסר בשול פתילה קאתי קרא אם כן שאר חייבי מיתות ב"ד מנ"ל למסרינהו בשבת, כיון דבשול פתילה אינו אלא הכנה והכשר לא עיקר מצוה, אלא דעדיפי מני' קדחי רב שימי בר אשי שם, כי גם בלא"ה אנו מוכרחים לומר כן, כמ"ש הרשב"א שם. דאיכא למידק היכי הוה ס"ד דמשום עשה דחי ל"ת, הא בעידנא דמעיקר לאו לא מקיים לעשה דקא מבשל ועבר אלאו קודם מיתת ב"ד, וי"ל דהוי מצי למפרך הכי אלא דעדיפא מני' אמר ליה, ע"כ. מכל הלין יצא לנו דלמאי דמוקמי' לקרא דלא תבערו אזהרה לב"ד שלא לדון עונש שריפה, היינו מצות שריפה בשיש אבר מהותך מוכן לפנינו ואין לנו לעשות רק הבערת הגוף המחוייב שריפה, ולפי"ז על פשטי' ילפי' מני' דגם שאר חייבו מיתות אסורות, דדמו לגמרי להבערת הגוף. ויתכן שהזהיר הכתוב על עונש מיתת השריפה לקלותו, אף שאין האדם רק כגורם למיתה, כי האבר המהותך מעצמו זולף ויורד מפה לבני מעים, כש"כ שאר עונשי מיתה שהם בידי אדם ממש. וראיתי להרמב"ם (כ"ד משבת ה"ז) שכולל בלא תבערו גם עונש המלקות, ולא ידעתי מקורו. והרב מרכבת המשנה כתב מלקות משום דעושה חבורה, אמנם זה לא יתכן רק לרש"י דאית בחובל משום נטילת נשמה, ואית בי' שייכ' למיתה, אבל להרמב"ם (פ"ח משבת) דחובל אינו אלא משום מפרק מאי איכא למימר. ואפשר שאינו אלא מדרבנן. והתבונן איך דרשות רבותינו על מקומם הראוי, הזכיר הכתוב שבת במלאכת המשכן, ללמוד ממנו ל"ט מלאכות, לכן ילמדונו בו חילוק מלאכות אלו. הזכיר הכתוב חומר השבת שאינו נדחה מפני מלאכת המשכן, לכן ילמדונו בו שגם עונשי מחוייבי מיתה אינם דוחים שבת, ובמקדש יש ששבת נדחה כגון במדורת בית המוקד ואיברים ופדרים. ראה כי דבריהם מתוקנים ומזוקקים, ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

ה[עריכה]

קחו מאתכם. אמרו במכדרשב"י (ד' קצ"ה קצ"ז) מאתכם ודאי, ולא כקדמיתא דכתיב (תרומה) מאת כל איש, בגין דבעא קב"ה לאכללא אינון ערב רב בהדייהו דישראל וכלהו אתפקדו למעבד עובדא דמשכנא, לבתר דסטו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא אמר קב"ה מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו, לכן כתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וכתיב בתרי' קחו מאתכם, דעובדא דמשכנא לא יתעביד אלא מישראל בלחודייהו ולא מאינון ע"ר. מבואר בזה דצווי על מלאכת המשכן שבפרשת תרומה ותצוה היה קודם מעשה עגל. ודלא כרש"י שכתב (כי תשא ל"א י"ח) דמעשה עגל קודם לצווי מלאכת המשכן. ומצאתי לבעל משכיל לדוד שהתעורר בזה על פירש"י שם, וכתב ליישב אע"ג שבארבעים יום הראשונים נצטוה על המשכן, לא נצטוה אז רק על כללות הדבר והראהו שם בהר המשכן כלו והמנורה והכלים כדמכחי קראי, אמנם אחר יוהכ"פ חזר לצוותו בפרטות על כל דבר ודבר והוא צוה לישראל, ע"ש. ואין דבריו מוכרחים. ובזה נתיישב לשון המקרא (להלן כ"ט) שאמר כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה הביאו בני ישראל, דמלות בני ישראל מיותר הוא, אבל אחר שאמר כל איש ואשה, היה מקום לומר כי גם הע"ר היה בכלל המתנדבים, לכן הוסיף בני ישראל לאפוקי האחרים:

כא[עריכה]

נשאו לבו וגו' נדבה רוחו. יש שני מיני נדיבים, יש מתנדב רק מצד נפשו, כי טבע גשמיותו מתנגדת בו לחוס על ממונו, אמנם מצד נפשו כבש טבע יצרו להתנדב, ויש מתנדב בנפשו וגופו, כי אין טבע גשמיותו מתנגדת אליו. זה האחרון נקרא נשאו לבם, כי גם לב גשמיותו מתרצה לנדבת נפשו, והראשון נקרא נדבת רוחו, כי רק הצד רוח נשמתו התנדב (רמ"א). ועמ"ש ר"פ תצוה, בפ' והם יקחו, בשם רמב"ן בכוונת מקרא זה:

כב[עריכה]

האנשים על הנשים. עם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה כדי שיקבלו הגבאים מהם, שאין מקבלין מן הנשים אלא דבר מועט כדאיתא בפ' הגוזל בתרא (רע"ס), כי תכשיטי אשה המוזכרים במקרא זה, אם הביאתם מבית אבי', וכש"כ אם נתנם הבעל לה, אין לה רשות לתתם לאחרים, וכן הבעל אחר שנתנם לה אין לו רשות לחזור ולתתם לאחר, לכן הסכימו שניהם בנדבת אלה:

כה[עריכה]

בידיה טוו. מלת בידיה נראה כמיותר, הכי משכחת טוי' באחד משאר איברים, אבל טעמו, הטוי' היתה מעשי ידיהם ממש, לא קנו הטווי מאחרים, אף לא שכרו פועלים לטוות, רק הם עצמם השתדלו בטווי לחבוב מצוה, (צד"ל):

לה[עריכה]

מלאכת חרש וחשב. שם חרש הונח לרש"פ בראשונה על חרישת קרקע שהוא הפתוח והשדוד באדמה והכין אותה אל הזריעה, ובבחינה עיונית יאמר לשון חרש על החושב מחשבות איך ישלים איזה דבר, לפי שהוא ג"כ ענין חרישה, זה עוסק בהכשרת קרקע לזריעה, וזה עוסק בהכשר מחשביי בהזמנת תחבולות אשר על ידם יושלם הדבר המבוקש, כמו אל תחרש על רעך רעה, חכם חרשים, דהיינו שיודע לעשות הכנות נמרצות מחשביות כדי להוציא דבר למעשהו (ווייזע פלאֶנע מאכען), וביתר ביאור אמר (איוב ד') חרשי רע וזורעי עמל, חרשתם רשע עולתה קצרתם (הושע יו"ד); ויתכן ששם חרש המורה על האומנות במעשה עץ ואבן הוא ג"כ מענין חרישת מחשביי, לפי שלא יתכן לאומן השלמת מעשה מבלי שישער תחלה אופן עשייתו, ולחשוב מחשבות איך יעשהו, כל שיהי' המעשה מעשה אומן הצריך מחשבה והשערה קודמת, שלא כמעשה הדיוט שאין צריך התחכמות רב; והחרש הוא רעהו של האומן הנקרא חשב, שהוא ג"כ לשון מחשבה, שצריך לחשוב איך יעשה הדבר. וההפרש בין חרש לחשב, שהחרש אומנותו בהשתנות הדברים מברייתן, שהוא דרך משל פוסל את האבנים, כורת את העצים, ומתיך את המתכיות וכדומה, והחשב אין אומנותו בהשתנות הדברים מברייתן כי הוא משאיר אותם כמו שהם, אבל עוסק בהרכבתם וחבורם לעשות בהם סדר וערך נאה ומועיל, כמלאכת האריגה, שאינו משנה החוטין מכמות שהן אלא שמקבץ ומרכיב אותן יחד לעשות מהם שטוח נאה ומועיל, וכן מלאכת הצובעים שמרכיב הסממנים לעשות מהם צבע שלישית, או שוטח אותם על אופן מיוחד שיש לו צורה מיוחדת, זהו הנקרא חשב מלשון חשבון שצריך לחשוב מדת וקצב הדברים וערכם באופן התחברותם, ומלאכת מחשבת שאמר למעלה כולל בין מעשה חרש בין מעשה חשב בבחינת שהם מעשים הצריכים מחשבה, אמנם מעשה חשב יפול בפרטות על מלאכת החושב בלבד לא על מעשה חרש, לזה אמר (לעיל כ"ו) כרבים מעשה חשב, מעשה חשב כמעשה אפוד, ירצה מעשה חשב בלבד שהוא מלאכת מעשה אורג ומעשה מחט בפרטות לא מעשה חרש:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.