הון עשיר/פאה/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ פאה ח

א

משילכו העניים בכרם ויבאו. פי' רש"י (תענית ו: ד"ה משילכו עניים) וכתבו התי"ט, כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שנייה. ויש לתמוה דא"כ היינו לקוטי בתר לקוטי דרישא, למאן דמפרש לה לנמושות הכי, והוא דעת ר"ל דפליג אר"י בפרק אלו מציאות (ב"מ כא:), וא"כ לעירבנהו ולתנינהו. לכן נלע"ד דלר"ל פירושו הוא, דילכו העניים בכרם, ולא יעשו הכרם קפנדריא ויצאו ממנה מבלי שיחזרו לאחור, אלא בעינן שיבאו כמו כן לאחור דרך הכרם, ואם לא באו לאחור דרך הכרם, אז בעינן שיבאו לוקטים אחרים, משא"כ ברישא דאף אם חזרו לאחור בדרך אשר הלכו בה, בעינן לקוטי בתר לקוטי, והטעם י"ל על פי הירושלמי (ה"א לה.), דבפרט ועוללות ע"י שהם חביבין עליהם באים הרבה עניים בבת אחת, ומשום הכי בהלכה וחזרה לבד דרך הכרם לוקחים הכל, ולכן שאר העניים מתייאשים ממנה כששומעים שכבר הלכו וחזרו בה עניים אחרים, משא"כ בלקט ודומיו שאינם חביבין עליהם כל כך כמו מתנות הכרם, ומשום הכי אין דרך שיתקבצו עניים הרבה בבת אחת ללקוט, ולכן אף בשמעם העניים אחרים שכבר הלכו וחזרו בשדה אחד, העניים הראשונים אינם מתייאשים ממנו, כי אומרים לא כל כך עניים נדחקו ליכנס שיוכלו הם לבדם ליקח הכל, ולכן נכנס גם אנחנו, אבל כשהלכו העניים השלשיים מתייאשים, זה הוא הנלע"ד לפרש במשנה זו לדעת ר"ל דמפרש נמושות לקוטי בתר לקוטי.

ועתה נעלה ונבוא אל הירושלמי (שם) דלא הזכיר כי אם סברת ר' יוחנן דפי' נמושות זקנים, ונראה מה עניינה, והנה הרב בעל תי"ט כתב ז"ל והר"ש הביא הירושלמי, ולא תנינן נמושות, ע"י שהם חביבין באין על אתר, ואית דגרסי לאלתר, ע"כ. ואין חילוף בין הגרסאות בענין אלא בלשון, עכ"ל התי"ט. ויש לתמוה מהתי"ט איך עלה על דעתו הרחבה שיטריח הר"ש עצמו לאשמועינן השני גרסאות אלו, של על אתר, או לאלתר, שאין הפרש במשמעותם כלל ועיקר, אלא דעל אתר הוא לשון ירושלמי על הרוב, ולאלתר הוא לשון בבלי, ומאי אתא לאשמועינן בחילוף נוסחא זאת, ובמחילה מכבודו אומר אני, שלשון הר"ש מוטעה בא לידו, או שתיקן לשון הר"ש על פי דעתו, ושתקנתו קלקלתו, שהרי ראו ראיתי לשון הר"ש, וכתוב בו במקום על אתר על יותר, ואית דגרסי לאלתר. ואם כך היתה הנוסחה שלפני התי"ט, נראה דקסבור היה דתיבת יותר שצורתה בכתב רש"י היא (יותר) כזה, שצריכה להיות היוד דבוקה לויו כזה (יותר), ובזה יהיה תיבת אתר, ושהמדפיסים טעו שהעתיקו יותר.

ולע"ד אין זה טעות אלא כך הוא לשון הירושלמי על פי אותה גירסא, דא"א שיאריך הר"ש ז"ל בדבורו לאשמועינן חילוף הנוסחאות של על אתר ולאלתר, שהם ממש ענין ולשון אחד, ועתה נראה מה שיש לפרש על פי אותה גירסא דעל יותר, והנה מצאנו לה שני פנים, והפן הראשון הוא, כי תנן (פ"ד מ"ה) שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה, ואמרינן (ירושלמי שם ה"ג כב.) כי זמן המנחה הוא משילכו הנמושות והם הזקנים ללקוט, שאינם מגיעים לשדה עד זמן המנחה. והכא תנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט, משילכו הנמושות, ולמאן דמפרש (ר"ל) לקוטי בתר לקוטי, יש להסתפק אי בעינן שכל לקוטי מאלו יהיו מכל הג' מינים, דהיינו מניקות תינוקות וזקנים, ולפי זה אף אם כשנגלה בשדהו בשלשה זמנים אלו ביום אחד, באו השלשה מיני עניים, מ"מ עדיין אינו מותר בלקט עד שיבואו עוד השלשה אלו פעם אחרת, ולאו דווקא שיבאו השלשה מינים ממש, אלא צריך שיבאו בשדהו העניים מאיזה מין שיהיה, ששה פעמים קודם שיותר בלקט ואפילו באו בששה בקרים, ולא באו לעולם אותם הרגילים לבא בחצות ובמנחה, או להפך, הואיל ונכנסו העניים בשדהו ששה פעמים שהם כנגד לקוטי בתר לקוטי, שכל לקוטיה הם משלשת מינים, הותר בלקט הנותר, כי משידעו העניים שנכנסו בשדה זה לקוטי בתר לקוטי, הם מתיאשים מאותו שדה, או אפשר לפרש לקוטי בתר לקוטי כפשוטו, שנכנסו לשדהו שני פעמים כגון בשחר ובחצות, ולא תקנו גם זמן המנחה שיתגלה בתוך שדהו בשביל הזקנים, אלא אם כן לא באו עניים בשני הזמנים הקודמים, דלעולם אין זה הלקט הפקר עד שיכנסו בשדה ההוא העניים שני פעמים, ואין לפרש לקוטי בתר לקוטי כמשמעו, שהלכו בו שתי כתות של עניים ואפילו בזמן אחד, ושיהיה מאותו זמן ואילך הלקט שבשדה ההוא הפקר, שהרי לית להו קלא לשני כתות בזמן אחד, שיתייאשו העניים אחרים מפני זה מאותו שדה, כמו שיש קלא לזמנים חלוקים, כי זה את זה שואלים לידע אם נכנסו העניים באותו זמן הראוי, או לא נכנסו, והנה למאן דמפרש נמושות דמתניתין דהכא לקוטי בתר לקוטי, באיזה ענין שנבאר דבריו אין אנו צריכים לפרש הירושלמי על פי דרכו, שהרי פי' זה לא נזכר בירושלמי כלל, אבל מ"מ צריכים אנו למודעי, שיורנו מ"ש לקט מפרט ועוללות, דבלקט בעינן לקוטי בתר לקוטי, באיזה ענין שיהיה, ובפרט ועוללות כשהלכו העניים בכרם וחזרו לאחור דרך עליה, אפילו כת אחד בזמן אחד דיו.

והנה הטעם הזה יכולים אנו להוציאו מן הכלל, אשר כלל הירושלמי דפרט ועוללות חביבי עלייהו ביותר, ולפרש כמו שפרשתי לעיל על פי דרכו דר"ל, ואפילו בהליכה וחזרה של פעם אחד קלא אית לה, כי שואלים העניים זה לזה בחקירה ודרישה, משום דחביבי עלייהו ביותר, או אפשר להעריך האי סיפא לערך הרישא, שאם נפרש לקוטי בתר לקוטי דרישא בששה זמנים, אף זה משילכו העניים בשלשה זמנים בכרם ויבאו, הותר הפרט והעוללות הנשארים, משא"כ בלקט שאף אם הלכו ובאו בשדה כל השלשה זמנים אינו הפקר, עד שילכו עוד בו שלשה פעמים, ואם נפרש לקוטי בתר לקוטי בשני זמנים לבד, אף זה משילכו העניים בזמן אחד הליכה וחזרה, הוא חשוב כשני זמנים דלעיל ודיו, משא"כ בלקט שאף אם הלכו וחזרו בזמן אחד אינו הפקר, עד שילכו עוד בו פעם אחרת, דאין אנו חוששין לחזרה דהתם כלל ועיקר, לא לגרעון ולא לתוספת, אלא זמנים חלוקים בעינן, דלית להו קלא להליכה וחזרה של פעם אחת ככרם, מפני שאין הלקט חביב עליהם כפרט ועוללות, ולר"י דמפרש נמושות זקנים, וזו היא הסברה שנזכרה בירושלמי, צריך לפרש משילכו הנמושות, אף הנמושות, כלומר שבכל השלשה האבעיות באו העניים, ונמושות דקתני סימנא בעלמא הוא, דהם סימן לזמן השלישי, אבל ה"ה אם לא נכנסו בו הנמושות מעולם, אלא שנתמלאו השלשה זמנים הצריכים ע"י שאר העניים, מיד הותר הלקט, ומקשה הירושלמי ולמה בפרט ועוללות לא חיישינן לנמושות כלל, דשרינן להו מיד שילכו העניים בכרם ויבאו, אע"ג דעדיין לא עבר זמן הנמושות עליהם, ומשני מתוך שהם חביבים באים על יותר, פירוש באים הרבה עניים בזמנים הראשונים, ומשום הכי הנמושות מתיאשים מלבא בזמנם, כי אומרים כבר נלקח הכל מכיון שהלכו העניים כבר באותו כרם, וממציאים עצמם לכרם שדה אחר אשר לא נכנסו בה עדיין העניים, ואי גרסינן נכנסים לאלתר, צריך לפרש שהזקנים דוחקים עצמם ונכנסים ובאים בכרם לאלתר, בזמנים הקודמים לזמנם, שלא לאבד חלקם, כי חביבא עלייהו, ומשום הכי מתיאשים משם ואילך, או אפשר לפרש משילכו העניים בכרם ויבאו לחומרא, דבלקט די בשלשה זמנים, ובפרט צריך שיבאו עוד כל העניים כל זמניהם פעם אחרת, דהיינו ששה פעמים, וטעמא שמתוך שהם חביבים אינם מתיאשים מהם אעפ"י שכבר עבר עליהם אף זמן הנמושות, אלא באים על יותר, פי' חוזרים ובאים פעם אחרת, אבל גירסת לאלתר לא סלקא על פי פירוש זה, זה הוא הנלע"ד בפי' משנה זו, ואל תתמה אם באיזה מאלו הפרושים יפגשו זה בזה, סברות ר"י ור"ל, שהרי הרמב"ם והרשב"א והכ"מ סל"הו דלא פליגי אלא בפי' נמושות לבד, ולא בדינא, כמ"ש הכ"מ בפ"א מה' מתנות עניים (הי"א):

ארבעה איסרות. ובפ' ד' דב"מ (מ"ה) תנן ארבעה איסרין. ונראה לומר דשינה הכא בלשונו וקתני ארבעה לשון זכר, ואיסרות לשון נקבה, לרמוז דאלו ארבעה איסרות, הם למזונו, ולמזון אשתו כמ"ש הר"ב:

ב

ובן לוי. בן יעקב דאף הכהן בכלל זה להיות נאמן על המעשר ראשון, בימי עזרא שקנסו את הלוים ונותנים אותו לכהנים, כמשאז"ל (עי' יבמות פו:), כן נלע"ד מדלא תנן והלוי, ועיין מ"ש במדות פ"א משנה ב' ד"ה ובן לוי:

ג

נאמנין על החיטין. הר"ב ור"ש פי' של מעשר עני, וכתב התי"ט דה"ה של לקט שכחה ופאה, והוכיח נמי כן ממ"ש הרב בסוף דבריו, שנאמן העני לומר לחם זה הוא מלקט שכחה ופאה אשר לקטתי ועשיתיו פת. ולעד"נ דס"ל לה"רב והר"ש, דדוקא לומר של מ"ע הם על החיטין נאמן, אבל לא לומר של לקט שכחה ופאה הם שניתנו לי חיטים כי הם ניתנים בשבולת, ובפרט הפאה שמצותה במחובר, ואינם נותנים חיטים וכ"ש קמח או פת, אלא אם כן שכח או הזיד ולקטם, וכמו כן הוא במעשר עני, ואין הפרש בינו לבינם, אלא שהוא עיקר מצותו בחיטים והם מצותם בשבולים, ומ"ש הר"ב בסוף דבריו דנאמן לומר שעשה אותו הלחם מלקט שכחה ופאה או מ"ע, הדין עמו כי בענין זה שוים הם, ופי' זה נראה עיקר:

על הקמח ולא על הפת. סדר מעשיהם נקט, וכן בחי ומבושל, דקודם שנתבשל חי הוא:

ד

מלפסו. אין לפרש הכא מחבת גדולה כמו בכלים פ"י (מ"ח), משום דבדבר מועט איירינן, ומשום הכי הר"ב פירש הכא קדרה או פרור, ובזה נחה הרגשת התי"ט על הר"ב:

ה

לעניים. ובעובר ממקום למקום תנן (מ"ז) לעני לשון יחיד, להורות שלא ירבו העניים לילך ממקום למקום, שלא להכביד על הבעלי בתים, משא"כ בגורן דמוכן לפניהם הלקט שכחה ופאה וכיוצא:

וקב גרגרות וכו' חצי לוג יין וכו' רבעית שמן וכו'. כדרך סדר בשולם נקט אותם:

ו

מדה זו. של עניות גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנא:), בכהנים בלוים ובישראלים, לרמוז דבר זה פירטם בדין זה, כפירוש הר"ש:

ח

אפילו אלף נותנין לו. דאיכא למימר שמאותם שנותנים לו, אחר שהגיע למאתים לוקח באיסור, כיון שנותנים לו כאחד הרי הוא כאילו אדם אחד נותן לו הכל, שאין הדעת מכרעת שיחזיר לו המותר, ומותר:

אלף. כשתחשוב הפרוטות שבדינר תמצאם קצ"ב, נמצא שלהשלים די מחסורו בכל כך אנשים שכל אחד מהם יתן הפחות שבמטבעות שיהיה בה כדי נתינה והוא פרוטה, צריכים להיות יותר ממאה, וכיון שהוצרך התנא לצאת משם מספר המאה, שלא להאריך שנה שם המספר הסמוך לו למעלה ממנו והוא אלף, ולא קתני רבוא לרבותא, משום דמלתא דלא שכיחא היא. ועוד י"ל דאלף מסכים עם אלף, דבעינן שיתנו לו כאחד, בענין שיהיה נראה כאילו אחד לבדו נותן לו הכל:

את ביתו ואת כלי תשמישו. לא זו אף זו קתני:

ט

וכן דיין וכו'. שנאו הכא, משום דבמשנה ז' תנינן ונחלקת בשלשה, וטעמא משום דדיני ממונות בשלשה, וקמל"ן שאף אלו צריכים ליזהר בדברים שהדיין מוזהר עליהם:

ולא פיסח. משתי רגליו, אצטריך לאשמועינן דאעפ"י שהוא חיגר דכבד עליו המלאכה, אם עושה עצמו פיסח שאינו ראוי למלאכה כלל, כדי שירחמו עליו יותר, אינו מת מן הזקנה וכו'. ומטעם זה לא סמכו לחיגר אלא הזכירו אף אחר הסומא, דהוי לא זו אף זו, והא דלא הקדים הסומא לכלם, הוא מפני שרצה לסמכו לפיסח לאשמועינן דמה פיסח משתי רגליו אף סומא משתי עיניו, אבל העושה עצמו סומא באחד מעיניו, אינו בכלל העונש הזה מפני שאין הבריות מרחמין עליו ליתן לו צדקה על זה כלל והמרחם עליו על זה בטלה דעתו אצל כל אדם:

כי השחד יעור פקחים וכו'. במנין פרקי המסכתא הזאת למה היא רומזת, כבר כתבתיו שהיא לשם אלקים שהוא בגימטריא פאה, ואין אלקים אלא דין, וכל המסכתא הזאת מדברת במתנות עניים שמדת הדין מתוחה עליהם לדונם בדין רפה בעולם הזה בחבלי עוני, ולכן בכוונה מכוונת רצה התנא לגמור המסכתא הזאת, בדין הדיין אשר בעוונותיו בא לידי עניות בממונו ובדעתו, ולא חש לגמור אותה בדבר רע, והוא כי השחד וכו', על כי הענייה הזאת רגליה יורדות מות, דעני חשוב כמת, ועליו נוכל לומר דווקא, ויסלף דברי צדיקים, שאינם שומעים לעצתו אף אם טובה היא, כדכתיב וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים:

פאה.

מתחלת באלף, ומסיימת במם, הרי אם, כי האם גורמת לבניה שיצטרכו למתנות אלו, בגלוי שערה כמשאז"ל (עי' זוהר נשא קכו.), ועוד האם רומז לשכינה, אשר היא עמנו בצרה, כדכתיב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שלחה אמכם, וצריכה למתנות אלו, להגאל עמנו על ידיהם, כדכתיב (שם א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ותרויהו איתינהו במסכתא הזאת, כי היא מדברת בצדקה, ורבה להושיע, בעל המשפט, השופט צדק ואמת כדתנן וכן דיין שדן דין אמת לאמתו: סליק מסכת פאה. לעניים רפואה: שור נא לי ועין תפקח על כלתך נאה.

ונפוצות יהודה קח מכל צד וכל פאה.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.