אילת השחר/שבת/קכג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־23:38, 14 בינואר 2020 מאת אילת השחר (שיחה | תרומות) (לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רב נסים גאון
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
חתם סופר
קרן אורה
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png קכג TriangleArrow-Left.png א

דף קכ"ג ע"א

לצורך גופו מותר. הנה כאן הוזכר רק לצורך גופו דשרי, ורש"י לעיל (קכ"ב ב') כתב דלצורך מקומו גרע מלצורך גופו, וא"כ אפי' דשרי לצורך גופו עדיין אין ראיה דמותר לצורך מקומו, ועיין לקמן (דף קכ"ד א'), והפוסקים דנו בזה.


מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה. ופרש"י אגב השום, לא נזכר שיעור כמה שום שיהא בה ומשמע דכל שהוא שום סגי כדי לטלטל המדוכה, וטעם ההיתר משמע מרש"י משום דהמדוכה משמשת לשום הרי היא מיטלטלת אגבה, ויש להסתפק אם ההיתר הוא משום דנחשב ככלי שמלאכתו להיתר [וכ"כ הרשב"א], או דהטלטול מתייחס לשום, [והראו דכן נוקט בתשו' הרא"ש כלל כ"ב המין הרביעי], ונ"מ בזה אם מותר לטלטלו אפי' שלא לצורך כלל, דכלי שמלאכתו להיתר צריך שיהא קצת צורך, משא"כ אוכלין דמותר לטלטל כמה דבעי. וכן יש להסתפק בהא דמטלטלין מת אגב ככר.


והנה עי' בראשונים שרצו לומר דה"ה ע"י ככר דומיא דמת אגב ככר או תינוק, ותמוה קצת דהא בודאי מת אינו משמש לככר אלא קולא היא לגבי מת, אבל למה זה יועיל למדוכה, וע"כ הא דשרינן הכא הוא רק משום דמדוכה משמשת לשום, וכשיהא בה דבר אחר אסור. ועי' ברשב"א, ובמשנ"ת להלן בע"ב ד"ה אם יש בה שום.


אם יש בה שום. הלשון אם "יש בה" משמע דצריך שיהא בה מבעו"י, דאם יכול ליתן בה גם עכשיו מ"ט קתני "אם יש בה", יתן בה עכשיו שום ויטלטלנה, והראשונים נחלקו בזה עי' בית יוסף. והנה שום לאו דוקא אלא כל דבר שנידוך, ולכאורה כיון דצריך שיהא בה שום מבעו"י שנידוך, א"כ לימא אם יש בה דבר שנידוך מטלטלין אותה, ובשלמא אם א"צ שנידוך כבר י"ל דנקט תנא שום להשמיענו דבזה סגי במעט שום דאין הדרך לכתוש בה הרבה, ויכול ליתן בה עכשיו מעט שום וסגי.


הא מני ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. ומ"מ כשיש בה שום יכול לטלטלו גם כשלא לצורך תשמישו. משמע דלכו"ע אי אפשר לאסור לטלטל מדוכה שיש בה שום. והעירו דקשה מכאן על מש"כ הראשונים [הרמב"ן הרשב"א והר"ן ובעל המאור ד"ה ת"ר פגה] דמדוכה עם שום הוי רק ככלי שמלאכתו להיתר, דא"כ מ"ט שרי לרב נחמיה לטלטלה לישב עליה.


בסיכי זיירי ומזורי. והיינו דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן סכין מילה הוי מוקצה מחמת חסרון כיס (כמש"כ הרא"ש סי' ד' ובשו"ע סי' ש"ח ס"א), ומיהו לצורך מילה מותר לטלטל. ויש להעיר באותם הנוהגים שאבי הבן נותן הסכין למוהל לפני המילה כדי למנותו שליח, דלכאו' לאבי הבן אין היתר לטלטל שהוא לא צריך את הסכין למילה, ורק למוהל בשביל המילה מותר לטלטל. אמנם מן הדין אי"צ ליתן לו הסכין, ואין זה מוסיף בשליחות מידי.

והנה יש מבוכה גדולה בפוסקים בענין טלטול הסכין לאחר המילה בשבת, אם אחרי המילה חוזר להיות מוקצה. ולא יניחנו מידו עד שיניח במקום המשתמר, או שמותר להמשיך לטלטלו כדי להצניעו. דשיטת הרמ"א ביו"ד סי' רס"ו ס"ב דמותר, והט"ז שם ובאו"ח סי' ש"ו סק"ג וכן המג"א סק"ה הכריעו כשיטות המחמירין דחוזר להיות מוקצה, ובמשנ"ב (סי' ש"י ס"ק ט"ו) הביא מהא"ר שמתיר ליתנו לאחר, וס"ל דגם בזה יש את ההיתר של "עודה בידו", דמיד ליד הוי חד טלטול. ויש מוהל אחד שנוהג להניח הסכין במקום שעלול להזיק, ואח"כ מטלטלו מדין סילוק קוץ דשרי, ומסתמא מותר לעשות כן אף שעושה היתר טלטול לכתחילה. [וע"ע לקמן בעמוד ב' משנ"ת בד"ה בידו אחת אין].


פגה שטמנה בתבן. פרש"י ותבן מוקצה הוי לטיט, ומשמע דבסתם תבן מיירי, וק"ק דסתם תבן למאכל בהמה עומד, כדתנן המוציא תבן כמלא פי פרה. ובאמת רש"י בעירובין (ע"ז א') כתב דמיירי הכא בהקצהו ללבון לבנים, ודברי רש"י כאן קצת סתומים, ועי' מ"ב שי"א סקל"ו וסי' ש"ח ס"ק קי"ח.


פגה שטמנה בתבן. ואע"פ שעצם ההטמנה בתבן הוי כיחוד התבן לזה, מ"מ בעינן יחוד לעולם כדאמרי' לעיל נ' א'.


רש"י ד"ה קורנס של זהבים. אפ"ה כיון שמתקן ע"י הכאה וכו'. ואע"פ שבשבת עצמה אינו יכול לתקנו מ"מ כיון שיוכל להשתמש בו בחול כשיהא צריך לו למלאכתו מהני דלא קפיד עליה, ושל בשמים פרש"י דקפיד שלא ימאס, ולכאורה גם שם יכול לשוטפו במים ולנקותו. והא דמהני מחמת שיכול לתקנו בהכאה אף דמסתמא לא סגי ליה בהכאה אחת מ"מ יוכל לתקנו.

והנה קורנס של זהבים יש לפרש דהיינו של העוסקים בצירוף זהב, ולכאורה בבעלים תליא, דשייך לעוסקים בזהב, וכשיפקירנו כבר אינו מוקצה, ולפי"ז כשרוצה לטלטלו יפקירנו בשבת, להסוברים דמותר להפקיר בשבת, ולאחר שבת יחזור ויזכה בהן, אמנם לפמ"ש המ"א (סי' ש"ח סקי"ט) דמוקצה מחמת ח"כ שנשבר בשבת אע"פ שראוי לתשמיש היתר, נשאר מוקצה, ה"ה בהכי נימא מיגו דאיתקצאי בהש"מ איתקצאי לכולי יומא.


רש"י ד"ה פוגלא. ונתגלה ראשו. משמע הלשון דבעינן שיתגלה כל ראשו, ולא סגי בנתגלה מקצת ראשו,ואם נתגלה כל ראשו אין איסור טלטול, ולכאורה צ"ל דנתגלה ראשו מערב שבת דאל"ה אכתי הוי בסיס.

והנה רש"י איירי למ"ד דאסור טלטול מן הצד,ולמ"ד דמותר טלטול מן הצד ביארו התוס' דאינו בסיס משום דמיירי במניח ע"מ ליטלה. [אמנם שיטת בעל המאור דלא הוי בסיס דלא נעשה אלא לשמש את הפגה ולא שהפגה משמשת את העפר. ושיטת הרמ"א (שי"א ס"ח) דאין באוכלין בסיס. ובביאור שיטת הרמ"א עי' מג"א וט"ז].


רש"י ד"ה מלמעלה למטה שרי. חולצה מעליון שלה וכו'. לכאורה מש"כ ורוחב הצנון למעלה וכו' מיותר דכבר ביאר את זה בתחילת דבריו.


תוד"ה פגה. מיירי שהניחה שם ע"מ ליטלה וכו'. נמצא שהכל תלוי בדעת הבעלים אם יהא אסור לטלטל.ויש להסתפק היכא דשייך לב' שותפין, וא' רוצה שיהי' בסיס וא' לא אם יהי' נידון כדין בסיס. והנה מי שהוא בעלים נאמן לומר מה היה דעתו דע"א נאמן באיסורין. ואם הוא מסופק הוי לי' ספיקא דרבנן להקל. [אכן שיטת תו"י בגליון הגמ' ביצה (ג' ב') דמוקצה חמירא והוי כעין דאוריתא וא"כ אין בו דין ספק להקל] אמנם הוי דבר שיש לו מתירין. [ואפי' למש"כ הצל"ח בביצה (דף ד' ע"ב) דדין דשיל"מ הוא רק במידי דאכילה ולא בשימושים, דהא מסתמא מטלטל כאן לצורך אכילה].

והנה היכא דנתייאש מהדבר בבין השמשות ואח"כ חזר בו, להנתיבות (סי' רס"ב סק"ג) דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכה א"כ הי' בעלים בבהש"מ ותלוי בדעתו, אבל אם יאוש מוציא מרשות בעלים גם קודם שזכו בו, נמצא שלא הי' בעלים בבהש"מ ולא נאסר.


תוד"ה האי פוגלא. כיון דאפשר בניעור דאפילו טלטול מן הצד אינו. צ"ב מ"ט ניעור עדיף מטלטול מן הצד, דאע"פ שבניעור אינו עוקר החפץ ממקומו מ"מ בדבר המוקצה טלטול מקרי ואסור, ומ"ט כשבא לנער עי"ז הדבר המוקצה לא חשיב טלטול כלל.


מחט שניטל חורה או עוקצה מהו. העירו, למה לא פשט לה ממתני' דלהלן (דף קכ"ד ב') שברי כלים בזמן שעושין מעין מלאכה אינו מוקצה, וה"נ משמש מעין מלאכה להוצאת קוץ. וי"ל דהוצאת קוץ לא חשיב עושה מעין מלאכה, דכמעט אין משתמשין בזה לכך. עוד העירו, מדתנן בכלים (פי"ג מ"ה) מחט שניטל חורה והתקינה למתוח טמאה, הרי דיש לה שימוש, מיהו שם צריך דוקא שהתקינה לכך, ובלא תיקון אינו כלי, כמש"כ תוס' לעיל מ"ט ב' ד"ה אמרו. אמנם תוס' בב"מ נ"ב ב' נסתפקו בזה.

לכאו' נראה דסיכות (מחטים) עם ראש עבה אף שאין בהם נקב לא הוו מוקצה, שעומדין לשימוש כמות שהן, ולא דמי למחט שניטל חורה דהוי שבר כלי.


א"ל תניתוה מחט של יד ליטול בה את הקוץ וכו'. לכאורה קשה מאי ראי' ממתני' דהא במתני' אמרי' דלצורך היתר מותר להשתמש במחט, וליטול את הקוץ הוי תשמיש היתר, אך מאי ראי' דכלי העומד רק לנטילת קוצים מהני לשוויי ליה שם כלי, ומשמע דס"ל לרב יוסף דלא הותר להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור אלא לצורך שימושי היתר שבכוח שימוש זה ליתן עליו שם כלי, ולשימוש אחר לא הותר, ומסברא לחוד לא סגי ליה למימר דשימוש של נטילת קוץ משוי ליה כלי ורק ממתני' הוכיח כן. ובאמת ק"ק דהא יש כלים שנעשין במיוחד בשביל דברים כעין נטילת קוצים, כמין מלקחיים, וא"כ ה"ה מחט שמיוחדת לכך מ"ט לא תיחשב כלי.


מחט של יד ליטול בה את הקוץ. צריך לבאר מ"ט אי"ז בורר פסולת מתוך אוכל, דהא הקוץ מעורב ממש בגוף, וצ"ל דשאני קוץ דרק כאן נחשב מעורב ולא בכל מקום נחשב מעורב ותמיד בורר הוא בדבר שבכל מקום שיהיה, יהי' מעורב. וצ"ע.

מיהו משום מוקצה צ"ל דאין בו, משום דליקח דבר מן הגוף אין בו משום מוקצה כל זמן שהוא דבוק לגוף, ואחר שיוציאו הוי שפיר מוקצה.

ויל"ע באיסור מוקצה אם זה דוקא במטלטלו או גם אם יהא מונח מוקצה על ידו ולא יזיז ידו כלל מקרי ג"כ טלטול המוקצה בעצם זה מה שהמוקצה עליו, וכן מסתבר דאסור וצריך לנערו מידו. ובזה יש ליישב דברי המג"א (סי' ש"י סק"ה) דמיטה המיוחדת למעות לכו"ע הוי כלי שמלאכתו לאיסור, ותמה רע"א דכמה ראשונים כתבו דנר לא הוי כלי שמלאכתו לאיסור משום השלהבת, וע"כ משום דהנר לא משמש את השלהבת אלא השלהבת מונחת על הנר, וא"כ מאי שנא מיטה המיוחדת למעות דהא המיטה ג"כ אינה משמשת את המעות אלא המעות רק מונחים על המיטה. ולהנ"ל יש לתרץ דשאני שלהבת שאין בה ממש ולא שייך עליה לבד שם טלטול, ולכן לא אמרינן דהנר משמש את השלהבת ומשו"ה לא נעשה כלי שמלאכתו לאיסור. משא"כ מטה המיוחדת למעות שהיא משמשת להחזיק מעות שמעשה זה הוא מעשה האסור בשבת לאדם שיעשה כן, ולכן גם המטה חשובה עי"ז שמלאכתה לאיסור, וצל"ע ברשב"א דף מ"ד שחילק באופן אחר ומשמע דלא ס"ל סברא זו.


וכי מה איכפת ליה לקוץ כו'. הנה הוא פשט לו רק על ניטל חררה, אבל על ניטל עוקצה לא פשט ליה לטומאה, דאינו ראוי למידי דאם אין עוקץ לא משתמשים בו אפי' לתפירה.


טומאה כלי מעשה בעינן. ופרש"י שמעשה שלו קיים. ברש"י לעיל נ"ב ב' פירש דבעינן שיהא נגמר כל מעשהו.

והנה מבואר בגמ' דבגולמי עסקינן, ויל"ע מ"ש כשהיה שלם מתחילה, מ"מ השתא חזי להכי ולמה לא סגי בהכי דמהשתא יחשב מנא. וברש"י מבואר דמה שעומד לקוץ לחוד סגי לשוויי ליה מנא. וצ"ל שבסתמא אין מייחד לקוצים ושאני גולמי.


אדם זורקה לבין גרוטאות. והזריקה לאשפה עושה את הדבר למוקצה, ולכן כלי שעשוי לשימוש פעם אחת ואח"ז זורקים אותו (חד פעמי) שזרקה לאשפה נעשה מוקצה. אבל כל זמן שלא השליכה לאשפה אינו מוקצה, אע"פ שאין דרך להשתמש בו כמה פעמים, לפי שמ"מ ראוי עדיין לשימוש. ונראה דבמקום שדרך להוציא כלים חד פעמיים מהפח שזרקו לשם אין זה נחשב זרקו לאשפה וממילא אינו מוקצה. ומצוי בבתי כנסיות וכדו' שזורקים כוסות ומוציאים משם ושוטפים ואינם מוקצה, אבל במקום שאין מוציאין מן האשפה בהשלכתו לאשפה נעשה מוקצה גמור.


אסובי ינוקא ר"נ אמר אסור. צריך לומר שאין בזה סכנה לתינוק. ויל"ע אם יש לו צער מזה שאין אבריו מיושבין. ואעפ"כ אסר ר"נ, או דמיירי שאין לו צער ואע"ג דמדמי לה בגמ' לקוץ ולעיל ק"ז מבואר דהטעם שהתירו ליטול הקוץ הוא משום צער, אין ראי' שיש לו עכשיו צער רק שלא יבוא לידי צער שיתנפח המכה.

ופרש"י הטעם דאסר דדמי למתקן, והיינו מכה בפטיש. או משום בונה, ורש"י בע"ב פי' דדמי למלאכה ולא פירש איזה מלאכה.


רב נחמן אסר. רש"י כתב דדמי למתקן. והיינו דאינו איסור תורה רק דמי למתקן, ואין להתיר שבות לצורך קטן, דאין לו צער כשאבריו לא ישרים, מיהו צע"ק למה אסרו אע"פ שיתכן שעי"ז ישאר בעל מום כל ימיו.


תוד"ה אסובי. וקושרים בחגורה רחבה. יל"ע לאיזה צורך הוסיפו שהיא חגורה רחבה, ואפשר דכשהיא רחבה ואינה מהודקת אינו דוחק כ"כ האיברים להדיא ומשו"ה לא דמי לאסובי ינוקא, שמחזיר ממש בידים.


בא"ד. הוה ליה לאתויי מסיפא וכו'. ודמי טפי שהכל בקטן מענין אסובי. יל"ע אם כונתם דדמי טפי בעיקר משום דתרוייהו בקטן מיירי, או בעיקר משום שהכל מענין "אסובי".


בא"ד. ופר"ח וכו'. לפי"ז צ"ב מאי משני התם אורחיה דהא להחזיר אברים ג"כ אינו דרך כאכילה ושתיה, דצריך מעשה מיוחד שאינו כדרכו של אדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א